ישראל משתלבת במרחב.

לפני כמה שנים, הייתה לי שיחה עם איזה נער בעייתי שהיה מגיע לקבל עזרה בלימודים במרכז שעבדתי בו בשכונה בעייתית בירושלים. הוא הגיע, כולו עצבני, ואמר שהערבים האלה, צריך להרוג את כולם. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שאת כולם צריך להרוג. יעני להקים משרפות ולהרוג את כל הערבים ושאר דברים ברוח זו. כשנרגע מספיק כדי להגיד משפט שמורכב מעוד כמה מילים חוץ מ"ערבים" ו"להרוג", הסתבר שהקבוצה שלו הפסידה במשחק כדורגל שכונתי נגד הקבוצה מבית-צפפא. אין משהו שמתאר את המרחב המזרח תיכוני יותר טוב מזה. כולם רוצים להרוג את כולם, אבל משחקים כדורגל ביחד כל שבת.

השתלבות במרחב היא רעיון אופנתי בימינו, ואת הטייק הנפוץ הנוכחי שלו מייצג ליברמן, ש"מבין ערבית". ערבית הוא אולי מבין, כשמתרגמים לו, אבל את המרחב הוא לא מבין. המרחב הליברמני הוא "שכונה מסוכנת" שבה "כל דאלים גבר" והמשוגע הכי גדול הוא זה שלא מתעסקים אתו. אבל כמובן שבשכונות מסוכנות באמת, גם הערסים האלימים ביותר מכלכלים את מעשיהם בתבונה, כמו שיודע כל מי שגר במקום כזה. מי מהם שלא עושה זאת, חוטף באבי אביו. מי שרוצה להשתמש במטאפורת ערסים, דבר שיש בו מין ההיגיון, שילמד איך ערסים מתנהגים. ואני יכול להגיד שעם ערסים מזרח תיכוניים יותר קל להיות דיפלומט, אם יודעים איך, מאשר עם ערסים רוסים.

זאת השקפה רווחת במקום ממנו הוא בא. התרבות הרוסית, ותסמכו עלי, גם אני מגיע ממנה, היא גזענית עד העצם. ובו בזמן, יש בה אלמנט נכבד של רגשי נחיתות כלפי מערב אירופה, שאליה היא מנסה נואשות לשייך את עצמה. אפשר לקחת את זה אחורה לזמן שבו הממלכה הרוסית העתיקה ראתה את עצמה כ"רומא השלישית" כשאף אחד חוץ ממנה לא חשב כך, או לפטר הגדול שכפה על בני האצולה המסורתית לגלח את הזקן והקריב כמה מאות אלפי עובדי כפייה כדי לבנות בירה חדשה בביצות הקפואות בגבול הצפון-מערבי, הרחק מהמרכזים התרבותיים של רוסיה.

כך או כך, מי שמנסה להציג את עצמו כאירופאי ומגיע למקום מוזר כמו המזרח התיכון, כמו כל אבות הציונות למשל, ירצה לראות את עצמו "מתורבת" יותר מהמקומיים. היות שתרבות עניינה בפרקטיקות שמעדנות ומסדירות את היחסים בין בני אדם, הניגוד שלה הוא אותו "כל דאלים גבר", שאותו משייכים למקומיים.

אפשר להגיד שאירופה היא אכן "תרבותית" יותר מהמזרח התיכון, לפחות לאחרונה. אני לא דוגל ביחסיות תרבותית ואין לי בעיה לנקוט במונח שיפוטי כמו "תרבותי" שמדבר על איכות התרבות. המונח "מתורבת", לעומת זאת, מדבר על כמות התרבות. יש הרבה מה להגיד על איכות התרבות המזרח תיכונית, חלק גדול מזה לא מחמיא בעליל, אבל אי אפשר להגיד שאין אותה, אולי יש אפילו יותר מדי ממנה. ולהגיד שזוהי תרבות שבה החזק והאלים שורד ומנצח, זאת פשוט טעות.

המזרח התיכון הוא מלחמת שבטים אחת גדולה מאז תום עידן הקרח, היא לא הסתיימה עד ימינו ואף אחד לא ניצח בה, ברוטאלי ככל שיהיה. המקום הזה הוא לא ג'ונגל אלא בזאר מלא בשקרים, מזימות, תככים והצגות. כאן, כולם משחקים משחק כפול, משולש ומרובע, כולם במיטה עם כולם, והקשר בין הדיבור למעשה רופף למדי. זוכרים את הילד שרוצה להרוג את כל הערבים אבל במקום להרוג אותם, או לפחות להתרחק מהם, משחק אתם כדורגל?

דוגמאות לזה אפשר למצוא בכל מקום. ההבדל בין הלהג הפרובוקטיבי והאלימות המילולית למעשים הוא גדול. תראו למשל את הפלסטינים אזרחי ישראל. האלימות הפוליטית אותה הם מפעילים היא מזערית ביחס למיעוטים אחרים, למרות הרטוריקה ה"קיצונית". גם החברה היהודית, בתוכה, לא אלימה במיוחד. הרטוריקה, לעומת זאת, תפיל מהכיסא כל אירופאי.

תראו איך סוריה, לבנון ותורכיה משחקות משחק כפול בין המערב ואיראן. או איך הפלסטינים מוצאים דרכים יצירתיות שלא לוותר ברמה ההצהרתית, אבל כן לוותר ברמה המעשית. הרי הם כבר הסכימו לוותר על שיבה פיזית של פליטים לישראל, מעבר למספר סמלי. אבל על "זכות" השיבה, לא יוותרו אף פעם. אפילו החמאס, שכמו כל מטורלל מזרח תיכוני נתפס ע"י בני תרבות אירופה בעיני עצמם כ"אותנטי" יותר, שלח את ידיו לתגרנות הביזנטית והצהיר בזמנו שיקבל הסדר של שתי מדינות בקווי 67, אבל לא תמורת סוף הסכסוך, אלא תמורת הפסקת אש של עשר שנים עם אופציה להארכה.

משעשע לראות את הישראלים, שנגועים במנטאליות מערבית ובכל זאת מחזיקים מעצמם מבינים בענייני המזרח התיכון מנסים לפרש מה מהבליל הזה "אמיתי" ומה אחיזת עיניים. כדי לקבל תשובה לשאלה הזאת, כדאי שקודם כל נסתכל על עצמינו. מה יותר "אמיתי", ישראל הכובשת והמתנחלת בפועל, או ישראל ששמונים אחוז מאזרחיה בעד "שתי מדינות לשני עמים". האם זו ישראל של יורים ובוכים, או שמא ישראל של יורים ומצטלמים עם הגופה?

ההסדרים הפנימיים שלנו מזכירים מאוד את הפשרות המוזרות שמקובלות במזרח התיכון. בישראל אין אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים, אבל היא מכירה לא רק בנישואי קפריסין אלא גם בנישואים בהתכתבות דרך שגרירות פרגוואי. כאן, נוצרים לא יכולים לקבל אזרחות מתוקף חוק השבות גם אם הם יהודים לפי ההלכה, אבל הדרך היחידה לדעת זאת היא אם הם יטרחו להצהיר זאת בעצמם. במרוקו, למשל, שמתקראת "מדינה מוסלמית", מפעלים בבעלות המדינה מייצרים אלכוהול, רק שהוא מיועד לכופרים בלבד. יש איסור חוקי למכור אלכוהול למוסלמים במדינה, אבל בתעודת הזהות המרוקאית, לא כתוב אם מישהו מוסלמי או לא.

ישראל משתלבת מצוין במרחב. יש לנו אותו פער בין הדיבורים למעשים, אותו "דמיון מזרחי" מפורסם, אותה מנטאליות של להרוג אותך היום – לחבק אותך מחר (תיזכרו בביקור ההוא של סאדאת או בילדים הפלסטינים שפגשו את חיילי צה"ל, שעליהם נהגו לזרוק אבנים, עם ענפי זית ביום בו נחתם הסכם אוסלו) ואותו סבך של קומבינות שנועד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ההבדל הוא, שאנחנו לגמרי לא מודעים למי שאנחנו ולאופן בו אנו פועלים. אנחנו בטוחים, משום מה, שההחלטות שלנו מתקבלות בסגנון מערבי, למרות שאופן קבלתן מכה בהלם כל אירופאי או אמריקאי שאיתרע מזלו להיתקל בו.

שמעתי פעם ממקור ראשון על שיחה בין בעל תפקיד בעיריית ירושלים למקבילו בפאריס, שבה הצרפתי, שבעירו רמת היישום של החלטות הממשלה והעירייה עומד על קרוב למאה אחוזים ואלתור זה משהו שמתבצע כשיש משבר כלשהו, הזדעזע לגלות שבירושלים המספרים הפוכים בדיוק. ולא רק בגלל ביצוע קלוקל, אלא בגלל שההחלטות כאן אינן מעשיות אלא הצהרתיות. מחליטים את הבלתי אפשרי, ואז מאלתרים כדי לנסות למנוע מהכול להתמוטט.

אבל במקום להירגע ולהבין שזהו המזרח התיכון וכאלה אנחנו, וכל דבר שקורה כאן הוא תמיד מפגש אינטרסים זמני בין שבטים עוינים, או לחילופין, לאמץ את הדרך המערבית המקצועית והרציונאלית של קבלת ההחלטות, אנחנו רוצים להשתלב בסטריאוטיפ מדומיין של מזרח תיכון, כמו שרואים אותו מהגרים בורים שעוד לא הבינו איפה נחתו.

מינהלי: אחת מהסיבות האגואיסטיות לקיום הבלוג היא רצוני לעשות את העבודה שאני עושה כרגיל בתור שכיר מוגבל ומחוייב למסגרות ואג'נדות, באופן עצמאי, תפור ומותאם במיוחד לצרכי הלקוח, ובצורה טובה יותר. לכן, עודכן עמוד ה-אודות בראש הדף עם תקציר קורות חיים, ונוסף עליו עמוד פנוי להובלות שבו יהיו פעילויות שאני מציע.