בפוסט הקודם, הזכרתי שבבתי הספר הדתיים, יום הזיכרון לרצח רבין הוחלף, למעשה, ביום הזיכרון לרחל אימנו. לא שיש לי בעיה עם זה. אני חושב שאת יום הזיכרון של רבין צריך לבטל בכלל (וגם את זה של רחבעם זאבי, שנקבע בתור "קונטרה" ליום רבין). אין צורך להתעלל בילדים עם עוד טקס של חולצות לבנות, שירי דיכאון של אשכנזים ועצב מבוים. במקום הקרקס הזה, עדיף לנצל את היום לשיחה. ולהבדיל מטקסים של מניפולציה רגשית שמחפשים את המכנה המשותף הנמוך וה"מאחד", את השיחה כדאי לקיים על מה שקורה בחברה ובפוליטיקה. כן, אני מתנגד לשטות של "לא מכניסים פוליטיקה לבית הספר".
מקובל לתלות את החלפת יום רבין ביום רחל אימנו במגזר הדתי ב"קושי" שיש להם בהתמודדות עם הרצח. אולי זה המניע, אבל זה בשום אופן לא ממצה את סיפור התנפחות מעמדה של רחל בגלריית הקדושים הדתית-לאומנית.
פולחן קדושים היא תופעה מרכזית מאוד בנצרות, ולא ממש קיימת ביהדות העתיקה, כך שאני מניח שהעניין אומץ מהם. אין באימוצים כאלו שום דבר מוזר, סדר פסח הוא בעצם שבלונה של סעודה רשמית רומית, וגם הרעיון לפיו החטא של סדום הוא הומוסקסואליות הוא נוצרי בעליל. רחל היא הארכיטיפ התרבותי של האם שמרחמת על בניה, מגינה עליהם ומתאבלת עליהם, וכמו כל ארכיטיפ, נעשה בו שימוש בתרבויות שונות ובהקשרים שונים. י
ידישע מאמא, או בגרסה הישראלית שהסבה את הארכיטיפ מעניין יהודי כללי לעניין עדתי, האימא הפולנייה, הוא אחד מהם, ואפשר, אולי, למצוא את עקבות הארכיטיפ גם באופן שבו נהגו פעם לתאר את גולדה מאיר. הארכיטיפ הזה תפס מקום מרכזי בנצרות בדמות מריה אם ישו וספציפית, מריה בגרסה של ה"פייטה".
קדושים זה דבר שימושי. מלבד ההסבר האינסטרומנטלי המקובל על הצורך בחברים דמיוניים קטנים שיתווכו בין האדם לחבר הדמיוני הגדול, הרחוק והמופשט שבשמיים (וככאלה, דמויות של אלים ודמונים פגאניים נמזגו לדמויות הקדושים והתאחדו אתם), יש גם עניין נוצרי רלוונטי למדי לענייננו.
פולחן הקדושים התפתח אחרי שהנצרות ניצחה והפכה מדת נרדפת לדת מדינה, רודפת בעצמה. בדומה למה שקרה לפלג היהודי שהקים את ישראל, המעבר יצר קושי מסוים, שכן לא הייתה אפשרות לזנוח את אתוס הקורבן למרות הסטאטוס החדש. בהיעדר רדיפות, רבים מהקדושים הנוצריים הראשונים היו בעצם תחליף למרטיר, האיש שמעיד על נכונות האמונה באמצעות סבל ואף מוות (בערבית: שהיד, בעברית: מוות על קידוש השם).
אז היות שהיה צורך בשרידי קדושים נגישים פיזית כדי לשמר את האתוס, תוך שיוצקים בו משמעות חדשה, התפתחה אופנה שכזאת "לגלות" קברי קדושים שעמם נמנו, כמובן, הקדושים הגדולים מכתבי הקודש. האופנה לא פסחה על היהדות, ועדיין קיימת בשתיהן, אם כי ביהדות הישראלית שאחרי 67, כנראה ביתר שאת. התנ"ך מספר שרחל נקברה בגבול נחלת בנימין, בדרך לבית לחם. כלומר, מצפון לירושלים. אבל מסורות נוצריות מיקמו את הקבר מדרום לירושלים, והיהדות אימצה אותן, במיוחד מסוף המאה ה-19.
מסורת הביקור בקבר, שהייתה אז עניין אזוטרי למדי, נופחה אחרי שהגיע לשליטת ישראל ב-67, ונופחה פעם נוספת בפעם הראשונה שריחפה סכנה על השליטה הישראלית בו. ערב חתימת הסכם אוסלו, כך מספרים במגזר, הגיע הרב מנחם פרוש יחד עם חנן – פורים שמח, יהודים- פורת ליצחק רבין, בכה, זעק "מאמא רוחל, מאמא רוחל", וביקש להשאיר את הקבר בידי ישראל, כמו שאכן נעשה.
קדושים, כבר אמרנו, הם דבר שימושי. תמיד אפשר להנדס אותם מחדש כדי שיתאימו לנסיבות. מאמא רוחל, אחרי תקופה ארוכה על תקן הפייטה שמבכה את בניה, הפכה עם המעבר מקורבן לשליט לדמות אקטיבית יותר. הניצחון ב-67 יוחס, בין השאר, להתערבותה השמימית ומיד אחרי הכיבוש, עשו רבנים, פרוש ביניהם, את דרכם לקבר, והרב חיים שמואלביץ הורה לה "תמשיכי לבכות, כי יש שכר לפעולתך".
ובכל זאת, מאמא רוחל נעשתה שימושית באמת רק אחרי שהתחילו לציין את יום מותה, שחל יום לפני התאריך העברי של רצח רבין, בבתי הספר הדתיים. היות שמדובר באלטרנטיבה לא רשמית ליום רבין, וככזה פולחן שנוטה כנראה לשאוב תכנים נוגדים לאלו שרבין מייצג, והיות שכל ההקשר הוא נסיגה מההישגים הטריטוריאליים שמאמא רוחל השיגה עבורנו מהחבר הדמיוני בעזרת בכי בלתי פוסק, הדגש השתנה. מדמות של אבל, רחל הפכה לדמות של תקומה. לא עוד "רחל מבכה את בניה" הוא המוטו, אלא "שבו בנים לגבולם".
דמות רחל אימנו החדשה הזאת נופחה עד כדי כך שבזמן מבצע "עופרת יצוקה", אותו מבצע שעורר תקוות לשיבת בנים להתנחלויות מהן פונו בהתנתקות ושבו רבנים צבאיים הסתובבו בין החיילים והציגו אותו כ"מלחמת מצווה" (ג'יהאד יעני) על שלמות ארץ ישראל", חילקו "שכפ"צים רוחניים" (טליתות יעני) ועודדו את החיילים שלא לגלות רחמים גם על ילדים וזקנים, רחל עזבה את קופסת הטישו ויצאה לשטח כדי להציל חיילי צה"ל מבתים ממולכדים.
הסיפור הזה התקבל ברצינות, ועמד מאחוריו לא אחר מאשר מי שאותו ניסו למצב כמנהיג הרוחני מס'1 של הלאומנים הדתיים, הרב הטרוריסט מרדכי אליהו. גם לו, אגב, מנסים לעשות קנוניזציה ולהופכו לקדוש שישמש כ"מליץ יושר" לעם ישראל. אחרי שמת, יצא לדרכו האחרונה לעולם הבא כשבידיו מסמך רשמי מ"בית דין של מקובלים" שמורה לחבר הדמיוני להפסיק להתמזמז ולשלוח את המשיח עכשיו ומייד.
מעניין שאזכרת את פרוש, האם הפולחן של רחל נפוץ גם אצל החרדים?
אני לא יודע. וגם הרב שמאלוביץ שהוזכר הוא חרדי. הניחוש שלי הוא שכן. עד כמה מדובר בתופעה משותפת אני לא יודע, אבל יש לא מעט השפעה הדדית בין המגזרים, או לפחות בין החלקים הלאומניים בהם.
מה שמדהים שעדיין הח"כים של יהדות התורה מסרבים לכהן כשרים כדי לא לתת הכרה לציונות או משהו מטופש כזה.
Pingback: Tweets that mention הקריירה המטאורית של מאמא רוחל. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com
הפוסטים האלה שאתה חופר איתם בטרנדים שיש לנו בארץ, במיוחד כשזה קשור לדתיים לאומיים, הם אחלה. בלי הפוסטים האלה אני לא חושב שהיה לי אפילו חצי מושג לגבי מה הולך בציבור הדתי לאומי.
אתה חושב שאפשר להתייחס לעניין הזה עם הקדושים כמו אל סוג של ברומטר שמודד את ההתקדמות של חברה דתית כלשהי, לפי הטכניקות שבוחרים להשתמש בהן, או שזה סתם מעין מאגר גדול כזה של טכניקות ובוחרים מה שמתאים?
ואך הרחל הזאתי יושבת עם קברי צדיקים? כי גם את זה יש לנו פה.
לוחמי הקודש והקדושים המעונים (אחלה שם ללהקה), בסוף כולנו פה נצא מסכנים כמו הישו ההוא בפייטה.
הי אלכס.
תודה רבה, אבל על תסמוך עלי, תחפור גם בעצמך.
אם אתה מתכוון שיש איזו שבלונה להתפתחות של דתות ואפשר לבדוק באיזה שלב אנחנו נמצאים באמצעות הפרקטיקות, אז אני חושב שממש אי אפשר לעשת דבר כזה.
גם מאגר אין בשום מקום, ואני די בטוח שלרוב מי שמקיימים את הפולחנים האלה אין מושג ירוק איך הם התפתחו ומאיפה נלקחו. אבל אפשר להיעזר בתופעות דומות או מקבילות כדי להבין מה קורה. לפחות, זאת הגישה שלי, אני חושב שבני אדם נוטים למחזר את עצמם.
אפרופו חפירה אצל הלאומנים הדתיים, האם שמת לב שראש בית הדין המיוחד של המקובלים ששלחו מכתב עם גופתו של הרב אליהו הוא המקובל הידוע בן שושן – חבר המחתרת היהודית הרצחנית של משנות ה80
ודאי.
הרב אליהו עצמו הורשע בכל מיני פעילויות חבלניות במסגרת "ברית הקנאים", בשנת 1951. על פי הויקיפדיה, ברית הקנאים היתה "מחתרת שמטרתה הייתה כפיית חוקי הדת היהודית במדינת ישראל והקמת מדינת הלכה. "
רצחנות מסיבות של קנאות היתה דרך חיים ומוות עבורם.
איזה פעולות "רצחניות" ביצעה ברית הבריונים?
על פי הוויקיפדיה: גנבו נשק וחומרי נפץ, התקיפו מחללי שבת ומוכרי מזון לא כשר, הציתו מוניות ואטליז, ניסו להטיל פצצת עשן בכנסת בעת דיוק על גיוס נשים לצה"ל ותכננו גם עוד – אבל בדיוק אז עצר אותם השב"כ.
הכי אהבתי: המשפט כלל אישום בהחזקת חשיש, ואחד מחברי ברית הקנאים נבחר לכנסת לפני המעצר וכיהן בה ברציפות במשך 33 שנים – עונש בלתי-הומאני לכל הדעות.
אבל קרא את ויקיפדיה (וכמה מהקישורים החיצוניים והערות השוליים), יש שם מקורות נפלאים שהסיחו את דעתי *יופי* מהעבודה שלפני…
ובסופו של דבר הטרוריסט מרדכי אליהו מונה לתפקיד רשמי במדינה – רב ראשי. בכך מדינת ישראל הוכיחה שהיא נותנת חסות לטרור. אז מה נלין על החמאס ואיראן?
מני, שכחת את דוב שילנסקי
"הרעיון לפיו החטא של סדום הוא הומוסקסואליות הוא נוצרי בעליל"
הרעיון הזה מוזכר בבירור בספר בראשית – "הוציאם אלינו ונדעה אותם" (השווה לסיפור הפילגש בגבעה).
דווקא חז"ל ייחסו לה חטאים "חברתיים", בעקבות הנביא יחזקאל: "הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה".
באשר לרחל אימנו, אמנם אפשר לפרש את המקורות לגבי מקום קבורתה בדרכים שונות, אבל מהתיאורים בספר בראשית ובספר שמואל ברור שהיה ציון ידוע. זאת אומרת, "פולחן הקבר" לא נולד אתמול.
תודה על שיעור התנ"ך באמת. והנה לך שאלה למחשבה, מה בתנ"ך גורם לך לחשוב שלא המנהג לעשות אונס קבוצתי למי שמגיע לעיר הוא החטא, אלא העובדה שהסדומאים מנסים לאנוס, רחמנא לצילן, גברים ולא נשים במקרה הספציפי הזה?
ואם אתה רוצה לשחק בפרשנות בתנ"ך, תקרא את המקבילה המיידית לסיפור סדום, פילגש בגבעה. זה אותו הסיפור בדיוק, רק שהנאנסת היא אישה. אז אולי באמת האונס הוא העניין כאן, מי שנאנס הוא הזר שמגיע לעיר ולא מי שנמשכים אליו מינית (כי אונס זה אקט של אלימות ולא אקט מיני) ומי שנטפל להומוסקסואליות מעיד על עצמו, וכן, מאמץ רעיון נוצרי.
זה שיודעים איפה מישהו קבור עוד לא אומר שיש פולחן שרידי קדושים. אם היה, התנ"ך לא ראה לנכון לתאר אותו, ואני מנחש שלא ראה אותו בעין יפה.
"וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" אוסר ספציפית על משכב זכר, בעוד שאונס מותר במקרים מסוימים (ע"ע אשת יפת תואר). מכאן ניתן להסיק שהומוסקסואילות הוא החטא הגדול יותר.
אני לא זוכר ולו מקור יהודי אחד (אולי פרט לדוד ויונתן הלא מפורשים) שרואה הומוסקסואליות באור חיובי, בעוד שהומופובים אמריקאים אוהבים לצטט את הפסוק לעיל כמקור להומופוביה. כך שאולי זה לא נכון להתייחס להומופוביה כתופעה נוצרית דווקא.
השאלה היא לא מהו החטא הגדול יותר, אלא מהו החטא שמיוחס לאנשי סדום. התנ"ך לא עונה על השאלה הזו, כל מה שיש לנו זה פרשנויות על הסיפור שצוטט.
אם הפרשנות שלך היא שא'-מתואר שם החטא שדווקא בגללו הוחרבה סדום ו-ב' החטא הכי גדול שאתה מוצא בסיפור זה מגע מיני בין גברים ולא, נניח, אונס והתעללות או הפרת העיקרון המקודש של הכנסת האורחים, שיהיה לך לבריאות.
רק שתדע שזאת פרשנות נוצרית ואל תנסה להלביש אותה בכוח על הטקסט המקורי. שם זה לא כתוב.
ואגב, גם זה שהפסוק שציטטת מתייחס להומוסקסואליות במובן המקובל היום זו פרשנות.
אפשר להבין אותו כאיסור של גבר להיות "אישה" בעת קיום יחסי מין עם גבר אחר. בתרבויות עתיקות רבות לא הייתה בעיה לזיין גברים, אבל הייתה בעיה שגברים יזיינו אותך. ה"חטא" כאן הוא לא סוג המגע המיני אלא פגיעה בהירארכיה החברתית.
גבר הוא מעל אישה. במידה והוא מזיין גבר, הוא נשאר גבר וזה עוד בסדר. אבל אם גבר מזיין אותו הוא הופך לאישה. בגלל זה, למשל, בתרבויות ההלניסטיות והרומית היה די מקובל לזיין נערים צעיר, אבל המקרה ההפוך היה לא מתקבל על הדעת בגלל שמבוגר הוא מעל הצעיר בהירארכיה.
שכנעת אותי, בספר בראשית בחטא העיקרי הוא האונס ולא ההומוסקסואליות.
בקשר למאמע רוחל, אני לא מכיר הרבה מקרים בתנ"ך של ציון מקומות קבר כנקודת ייחוס. מערת המכפלה, קבר רחל, זהו בערך. קבר רחל כמקום ידוע מוזכר בכמה מקומות – "היא מצבת קבורת רחל עד היום", "עם קבר רחל". אני מניח שהיתה מקום ידוע מפני שנהגו לפקוד אותו.
גם בתקופה ה"מודרנית" יותר יש עדויות רבות על המנהג לבקר בקבר, הרבה לפני סוף המאה ה-19 (עוד במאה ה-13 ביקר שם הרמב"ן).
המילה העברית למרטיר היא "קדוש", והיא התפתחה ככזו אחרי מסע הצלב הראשון ו"קידוש השם" (קרי, רצח הילדים) המסיבי שבוצע בו. לזה מתכוונים כשמדברים על "במעלות קדושים וטהורים".
ל"קדוש" היו עוד כמה וכמה משמעויות לפני ואחרי, נראה לי שזה לא מדוייק מספיק.
כמו שם מקובל לעבריין למשל.
מאמא רוחל הגיעה לרמת כוכבת רוק – ראו את הדיווח באתר חרדי
"אזור הציון נחסם. פשוט קריסה טוטאלית"
רבבות המתפללים שהגיעו לקבר רחל, נתקלו בהתארגנות משטרתית כושלת • מתפללים רבים פרצו את מחסומי המשטרה והחלו בהליכה רגלית לעבר הציון • רכבו של הגרש"מ עמאר עמד שעה ארוכה ליד הכניסה ליד הקבר ללא יכולת לנוע • יעקב נחומי תיעד את המראות הקשים
http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=20614&cat_id=2
מה שמוזר הוא שאת ההסבר הזה שקבר רחל נמצא בכלל מהעבר השני של ירושלים קיבלתי לפני יותר מעשרים שנה ממפד"לניק חבוש כיפה סרוגה שציטט בצורה משכנעת מאד מהמקורות כשאיבטחתי סיור בשטחים. כלומר זה דבר שגם הציבור הדתי לאומי יודע אותו ובכל זאת מתעקש להעמיד פנים, מוזר מאד.
התיאור התנכי כל כך עמום שקבר רחל יכול להיות בכל מקום, אני בטוח שלו ב49 הצבא היה כובש את בית לחם והליגיון את בית שמש אז קבר רחל היה בבית שמש.
קודם כל, צריך להבין שרחל לא קבורה בשום מקום כי היא לא אישיות היסטורית אלא דמות מיתולוגית. אני מנחש שהייתה אכן מישהי בשם רחל שהייתה סיבה כלשהי להזכיר במסורות בע"פ, ועם הזמן כנראה סיפורים נוספים יוחסו לה ודמויות אחרות פשוט אוחדו אתה וכך נוצרה רחל שאנחנו מכירים בתנ"ך (והיא ממשיכה להשתנות מאז). רחל המקורית ההיא בטח קבורה איפה שהוא וספק אם אי פעם היה ידוע איפה, רחל המיתולוגית לא.
אז כל מה שיש לנו, גם בתנ"ך (שנכתב כמה מאות שנים טובות אחרי האירועים המתוארים) זה מסורות. אז המסורת התנ"כית אמנם מעורפלת, אבל בהחלט ממקמת את הקבר באזור די מוגדר מצפון לירושלים.
כמובן שהתנך הלביש את רחל על איזשהיא אלילה מקומית, שכנראה סגדו לקברה הרבה לפני כתיבת התנך, זה סביר פשוט כי התנך מציין מיקום. וכתבת שעורכי התנך היו מודעים אך לא אהבו את הסגידה הזו.
אבל איך מהטקסט אפשר להסיק איפה אותו קבר מיתולוגי היה?
כי כתוב שהוא היה בגבול נחלת שבט בנימין ועל הדרך לבית לחם. שניהם ידועים פחות או יותר. היות שנחלת בנימין נמצאת מצפון לבית לחם, מדובר מן הסתם על הדרך שיורדת דרומה, כך שהקבר נמצא על הדרך בגבול הצפוני או הדרומי של הנחלה, ושתיהם נמצאים מצפון לירושלים. אז מיקום מדוייק ממש אין שם, אבל זה שמדובר על מקום מצפון לירושלים ולא מדרום לירושלים זה ברור.
גבול שבט בינימין ידוע היטב? האמנם?
בנוסף, האם אנו יודעים שבית לחם של היום היא בית לחם של התקופה הרומית? יש שם עתיקות?
לא ידועים היטב, אבל ידועים מספיק כדי לקבוע שלא עברו מדרום לירושלים. אני, לפחות, לא נתקלתי מעולם במישהו שטוען כך.
לא, הוא עדיין היה מזוהה עם בית לחם כפי שהיה מאות שנים קודם לכן.
"סדר פסח הוא בעצם שבלונה של סעודה רשמית רומית"
יוונית ולא רומאית. הרומאים, כמו עמים אחרים, אימצו את המנהג היווני הזה, אבל אלינו הוא הגיע מהתרבות ההלניסטית. ראה כאן:
http://en.wikipedia.org/wiki/Symposium
שמעתי את שתי הגרסאות, אבל אני לא יודע להכריע איזו מהן היא הנכונה. מה גם שהחל מהמאה הראשונה לפני הספירה כבר לא מדובר בדיוק במסורות נפרדות. חלק גדול מתרבות רומא, כידוע, נלקח מהתרבות ההלניסטית והותאם למושגים רומיים. לדעתי אפשר להתייחס לדברים כאלה כאל דברים רומיים כמו שאפשר להתייחס לספגטי בולונז כאיטלקי למרות שספגטי הומצא בסין ועגבניות הגיעו מאמריקה.
הדבר הנהדר בפולחן הקדושים של רחל אמנו היא שההצמדה של יום פטירתה לתאריך רצח רבין באמת מאפשרת להשוות עד כמה רבין הגיע לרמת קדוש ומרטיר ב"דת השמאלנית".
נכון בהחלט. יש מי שעשה ממנו קדוש ומרטיר, אלו שבגלגול הנוכחי שלהם נקראים "השמאל הלאומי" ליתר דיוק. מהי "הדת השמאלנית" אני לא יודע.
ההשוואה מלמדת עד כמה הידרדר ה'שמאל' הציוני שפעם היה חדור רוח קרב, מוביל ומנהיג והגיע היום
לגלותיות מוחלטת, קינות על החורבן ועל מה ש'היה יכול להיות' במקום נקיטת פעולה.
כל המחנות הפוליטיים בציבור היהוד הם גלותיים. ההבדל הוא שכל אחד מהם לוקח מוטיב אחר של גלותיות והופך אותו לדגל. "להיות כמו הגויים" בשמאל, "לרמות את הגויים" במרכז, ופנטזיות של "גאולה" ו"נקמה בגויים" בימין.
אני חושב שאתה לא הוגן כלפי קבר רחל. האזכור הראשון שאני מכיר הוא אצל בנימין מטודלה, שמתאר מקום בין ירושלים לבית לחם. זו המאה ה-12. זה נשמע די קרוב למקום הנוכחי.
מה שברור זה שבמאה ה-19 זה ממש לא מסורת אזוטרית, אלא מקום של עלייה לרגל המונית. גם ספרדים וגם אשכנזים. וכמובן סגולה לעקרות ללפף חוטים אדומים מסביב למצבה.
אגב גם מוסלמים החשיבו את המקום קדוש, אבל הם התפללו בחוץ ולא בפנים.
לא צריך לזלזל במקומות כאלה, כמו קבר רחל וקבר שמעון הצדיק בשיח' ג'ראח. הם חלק מההיסטוריה של הארץ, וגם מעידים על מידה רבה של סובלנות בין דתית שהייתה עד תחילת המאה העשרים. מה שאני לא אוהב זה שעשו מקבר רחל בונקר מגעיל ובשמעון הצדיק משתמשים לחינגות גזעניות ולגירוש אנשים מביתם.
מאה 13 אם אני לא טועה. הוא הסתמך על המסורת הקיימת בתקופתו. אלא אם כן אתה מכיא איזו דרך שהייתה לו למצוא את הקבר האמיתי, אם יש כזה.
מצאתי שבמאה ה-19 תלמידי חכמים מירושלים היו נוהגים להתפלל בקבר. המנהג גדל, כך אני מניח, אחרי שמונטיפיורי שיפץ והרחיב אותו במחצית השניה של המאה.
אני לא מזלזל בהיסטוריה משום סוג, בקרנבלים לאומניים כן. והאופן שבו התפתח פולחן הקדושים והקשר הרופף שלו למציאות היסטורית הוא די עובדתי. אם להגיד את זה זה "זילזול" שיהיה זילזול. אני, אישית, חושב שלמיתוסים יש מקום משלהם ולא מאמין שהצגת מיתוסים כאמת מהווה כבוד למשהו.
אבל הדרך בעיני להתמודד עם קרנבלים לאומיים זה לא להגיד שהמקום לא חשוב, או רוב הזמן לא היה חשוב, או שלא באמת קבורים בו "רחל" או "יוסף" וכולי. כי זה לא משנה. להפך צריך לטעמי להילחם על המקומות האלה (ועל המשמעות שלהם) כי הם חלק מהמורשת שלנו, של כולנו בארץ, יהודים ופלסטינים. ולהילחם בדיוק עם הלאומנים שרוצים לעשות מהם בונקרים עם דגלים.