קו פרשת המים.

פעילות אחת בסדנה שהייתי מעביר בזמנו, הייתה שנויה במחלוקת במיוחד בקרב צוות המנחים. הנושא היה יהדות מול ישראליות, והמתודיקה הייתה למיין אוסף של מונחים, להחליט האם בעיני הקבוצה הם מתקשרים יותר ל"יהדות" או ל"ישראליות" ולנמק למה. זה היה אמור להיות הטריגר לשיחה על המשמעויות שהקבוצה מייחסת למונחים הנ"ל, על המתחים שקיימים ביניהם ועל האופן שבו התפיסות שעולות בקבוצה משליכות על המציאות הישראלית.

במהלך השנים, ראיתי תופעה בולטת: דתיים לאומיים מגלים התנגדות עמוקה לעצם הרעיון של הפרדה בין שני המונחים. המנחים, כדרכם של מנחים כולל אותי, פירשו ועיקמו את המתודיקה כמיטב הבנתם והדתיים שבהם, במקום להציף את המתח והסתירות כדי להכיר בהם ולהתמודד אתם, כמו שאני עשיתי, לקחו אותה למקום של יצירת הרמוניה או זהות בין המושגים. בכל הנוגע למשתתפים, כמעט בכל קבוצה שהיו בה דתיים לאומיים, היה מישהו שסירב במופגן לשתף פעולה כעיקרון, ומי ששיתפו פעולה, נזקקו לשכנוע והפעלת סמכות.

לי, כחילוני ודמוקרט, ברור שלמרות שיש חפיפה לא מבוטלת בין המושגים הנ"ל, אין ולא יכולה להיות ביניהם זהות. יש ישראלים שאינם יהודים, יש בישראליות מרכיבים של מדינה חילונית מודרנית שאינם יהודיים ויש יהודים ויהדות שאינם ישראלים. לי ברור שהמתח בין המושגים הוא מובנה, יש דרכים לחיות עם המתח הזה ואפשר גם, כמו שקורה לנגד עינינו, להביא אותם לכדי התנגשות חזיתית.

אבל האספקטים המציאותיים לא עניינו את הדתיים הלאומיים. כן, יש מתח במציאות, אבל אין מתח באידיאל. באידיאל, היהדות והישראליות חד הם, ותופעות שחורגות מהאחדות, חילונים, ערבים אזרחי ישראל, יהודים בגולה, דמוקרטיה ליברלית, הם אילוצים שצריך לסבול, או טעויות שיתוקנו. כמו כל מי שהאידיאולוגיה חשובה לו יותר מבני אדם אמיתיים, הם לא היו מוכנים לנסות ולהכיל סתירות.

כשאני אומר שהמפה הפוליטית בישראל מתחלקת לא בין התומכים במדינה יהודית למתנגדיה, כמו שהימין עמל להציג זאת, אלא בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה, שם אני מעביר את קו פרשת המים. הדמוקרטיה היא שיטה מעשית שמטרתה להתמודד עם המתחים והסתירות שמתרחשות כשבני אדם שונים חיים באותה מסגרת מדינית, ונסמכת על הנחת יסוד אחת: שום אידיאולוגיה לא יכולה להיות חשובה מספיק כדי לקחת את הדברים שדמוקרטיה נותנת לבני אדם: הגנה על חייהם וחירותם. לכן, מדינה דמוקרטית ויהודית אפשרית רק כל זמן שהדמוקרטיה תצליח להכיל את המתחים והסתירות בלי לפגוע בזכויות האזרחים בה.

מהצד השני נמצאים אלו שחושבים שהאידיאולוגיה, מדינה יהודית לצורך העניין, גוברת על הדמוקרטיה, ושהדמוקרטיה תתקיים רק במידה שלא תפגע באידיאולוגיה. כך שתומכי מדינה יהודית יש בשני הצדדים, ובכל זאת מדובר בצדדים יריבים.

אין שום ישראליות בלי יהדות, זה ברור. השאלה היא האם הישראליות היא מסגרת רחבה יותר מהיהדות, או שלא. מי שעונה בחיוב, טוען בעצם שמי שאיננו יהודי יכול להיות ישראלי שווה זכויות ומי שהמדינה היא גם שלו. אולי הוא לא יהיה במיינסטרים, בדומה לפרוטסטנטי בפולין או סוציאליסט בארה"ב, אבל הוא יהיה חלק מהמדינה כמו כל אזרח אחר ויוכל לקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר, כולל אלו שטוענות שהמדינה צריכה להפסיק להיות יהודית. מי שחושב שגבולותיה של הישראליות הם גבולותיה של היהדות, מדיר את כל מי שלא יהודי ועושה ממנו אזרח סוג ז'. אחד שמקבל ביטוח לאומי ומצביע, אולי, בבחירות, אבל לא מורשה להחשיב את המדינה כשלו ולקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר.

הימין טוען שרוב העם אתו כי העם רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה נכון, אבל לא מדויק. חלק מאותו רוב רוצה מדינה דמוקרטית ויהודית. מדינה שתהיה יהודית עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת, ולא דמוקרטית עד כמה שהיהדות מאפשרת. מישהו כזה יהיה קרוב בנטיותיו והשקפת עולמו למישהו אחר מצידו השני של קו פרשת המים, ולכן קל לימין לנכס את כל מי שרוצה צביון לאומי כזה או אחר למדינה לצד שלו, אבל למעשה, הוא ישתייך לאותו צד פוליטי יחד עם פוסט-ציונים ואנטי-ציונים. מי שבצידו השני של הקו, גם אם הוא מתון וליברל, יעשה יד אחת עם הימין המשיחי והגזעני ביותר, וזה בלתי נמנע.

מי שמנסה לאחד את היהדות והישראליות ולהפכם למילים נרדפות מקבל על עצמו, בעצם, את הבסיס של השקפת העולם הדתית-לאומית. וזהו הבסיס האמיתי להגות האנטי-דמוקרטית הישראלית החדשה, והכוח המאחד של מגזרים שנראים, על פניו, שונים מאוד.

יש, בעצם, ארבעה מגזרים בחברה היהודית-ישראלית: יש ציבור דמוקרטי, ציבור חרדי שרוצה מדינת הלכה, ציבור חילוני מסורתי ציוני (מיינסטרים) וציבור דתי לאומי שתמיד תפס את עצמו כגשר, או הדבק המאחד של כל המגזרים הנ"ל, היות שהוא מכיל את הרעיונות של כולם ומחויב להם.

הבאג בסיפור הוא ארץ ישראל השלמה, או יותר נכון, הערבים שחיים בה. ארבעת המגזרים הנ"ל יכולים, תיאורטית ועם חריקות ובעיות, להסתדר זה עם זה ועם מיעוט פלסטיני במסגרת של מדינת לאום דמוקרטית עם צביון יהודי כזה או אחר. ברגע שארץ ישראל השלמה נכנסת לתמונה והיהודים בה מפסיקים להיות רוב מבוסס, האפשרות הזאת מפסיקה להתקיים שכן מדינה שמחצית מתושביה פלסטינים לא יכולה להיות יהודית אלא במחיר ויתור על הדמוקרטיה.

המגזר הדתי לאומי, המקדם העיקרי של רעיון ארץ ישראל השלמה, זונח את המחויבות לדמוקרטיה ומתחיל לבנות ברית עם הציבור החרדי. זוהי תופעת ההקצנה הדתית וההתחרד"לות אצלם, וזוהי תופעת הלאומנות הגוברת בציבור החרדי. הציבור הדמוקרטי מאמץ את עמדת חלוקת הארץ כי זוהי דרכו להמשיך להשתייך לאותה חברה יחד עם שלושת המגזרים האחרים והמיינסטרים המסורתי חילוני ציוני הוא המקום בו מתנהל ויכוח הכן שטחים-לא שטחים שהכרנו בשנות התשעים ושהווה את קו פרשת המים הפוליטי אז.

אבל אז, שאלת השטחים נראתה כקרובה לפיתרון, ושאלת מערכת היחסים בין ארבעת המגזרים נדחתה עד להכרעה בנושא. היום, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הפיתרון נראה רחוק מהישג יד, הזמן עושה את שלו והיותנו מדינה דו-לאומית דה פקטו, גם אם לא באופן רשמי, מעלה את שאלת היחס בין המגזרים, שבליבה המתח בין מדינה ישראלית דמוקרטית למדינה יהודית לא דמוקרטית, למרכז השיח הציבורי.

גם היום, עיקר הויכוח מתרחש במיינסטרים המסורתי חילוני ציוני, ולכן האסטרטגיה של מי שמצא את הפיתרון למשבר הזהות של בין יהדות וישראליות בהגות הדתית לאומית היא ליצור זיהוי של המושגים "יהדות" ו"ציונות" עם משנתם האנטי-דמוקרטית, ולכנות את הדמוקרטים כ"אנטי-ציונים" ו"אנטי-יהודים" גם אם אינם כאלה. את זה, כמובן, אי אפשר להשיג בלי השטחת השיח. אי אפשר להגיד למישהו "אם אתה יהודי וציוני-מקומך אתנו" כשמתקיים בירור עמוק השאלה למה, לעזאזל, אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילים האלו, והאם, למשל, אנחנו מתכוונים למשהו שמתנגש עם דמוקרטיה או לא.

כשהאסטרטגיה הזאת מצליחה וגבולות הישראליות מצטמצמים כדי להתאים לגבולות היהדות, לא רק מי שלא יהודי נזרק אל מעבר לגדר, אלא גם מי שמחזיק בהגדרה דמוקרטית של ישראליות, כזו שמכילה גם לא יהודים. וכך, הדמוקרטים מוצאים את עצמם מורחקים מהחברה שלהם, והימין מסביר זאת ב"סחף פוסט-ציוני" ומציג אותה כהתנתקות וולונטארית.

זוהי המסקנה והתוצר הפוליטי של שיח בירור הזהות שהיהודים בישראל התמכרו אליו וניהלו באמצעות עשרות ארגונים, גופים ועמותות בעשור האחרון. זה בירור חשוב וחיוני, נטלתי בו חלק והתפרנסתי ממנו, אני חושב שהוא צריך להימשך, אבל התוצאות, מה לעשות, אינן לרוחי.

ואחרי שהנחנו את המסגרת התיאורטית הזאת, בפעם הבאה נראה גם איך מאותו שיח בירור זהות אינטנסיבי שמתקיים בחברה היהודית, בישראל ובחו"ל, שבעיקרו הוא פלורליסטי ורב-תרבותי, צמחו כמו גרורה סרטנית ידידינו הותיקים, "אם תרצו", המייצגים הבוטים, האופייניים והמכוערים ביותר של הסחף האנטי-דמוקרטי שמתרחש כשמעמיקים מספיק כדי להגיע לשאלת פרשת מים, ונעמדים בצד הלא נכון.