הכנסת כמעבדת ספינולוגיה.

אחת התופעות של התדרדרותה העקבית של ישראל למדינה כושלת היא האינפלציה בכמות הצעות החוק. אינפלציה היא המילה המתאימה מפני שהן לא רק רבות יותר, אלא גם זולות יותר. הצעות חוק, וכבר לא מדובר רק על הצעות חוק פרטיות מהסוג שכבר אפשר לערום בקלשון, אלא גם על הצעות חוק ממשלתיות והצעות שנהגות בוועדות.

חלק גדול מהחקיקה של היום לא רק שלא אמור למלא תפקיד מעשי, אלא הפך לתחליף להודעה לעיתונות. כבר לא צריך אשכרה להעביר את הצעת החוק, ולפעמים אפילו לא צריך להגיש אותה, מספיק להגיד שמתכוונים להגיש אותה. בזמן שהיישום של החוקים מוגבל עקב ההמצאה שלא תיאמן שנקראת "חוק ההסדרים", שהופכת, למעשה, את משרד האוצר לגורם המשפיע ביותר על החקיקה בארץ, ובזמן שרוב ההחלטות של הרשות המבצעת לא מיושמות, הח"כים מרחיקים עמוק יותר ויותר למחוזות הברברת.

היום, למשל, חשקה נפשו של ח"כ יואל חסון מ"קדימה" להביע חוסר נחת מההחלטה לממן מלגות מחייה לאברכים. פעם, נבחר הציבור היה דופק נאום במליאה. אבל בהתאם לרוח הזמן, ח"כ חסון הצהיר שבכוונתו להגיש הצעת חוק לפיה גם סטודנטים יקבלו מלגות מחייה. סטודנטים? סטודנטים לתואר ראשון, בלי מכונית, בלי מקור הכנסה ועם ילד. לא מספיק שנצטרך לממן חרדים, מסתבר שיצטרף אליהם גם מספר זעום של סטודנטיות דתיות.

אפשר להגיד, כמקובל, "נו, בסך הכול מחפש כותרת". נכון, אבל לא מספיק. ח"כים שלא מסתפקים בלצעוק ולשכנע מספסלי האופוזיציה – פעילות שהצטרפה בארץ למקצוע הסנדלרות ומכירת נפט בעגלות – שמנסים להצטייר כ"משפיעים" ורוצים לשחק אותה משתתפים במשחק ולא רק מבקרים, משפיעים לרעה על עיצוב הנורמה.

מה עשה ח"כ חסון? הוא אימץ את עיקרון המשתנה הציבורית בגרסה החרדית. העיקרון, למי שלא עקב, הוא כזה: הכנסת מחוקקת חוק לפיו בשירותים ציבוריים לא יהיו אסלות אלא רק משתנות בהן אפשר לעשות את הצרכים רק בעמידה, וטוענת שזהו חוק שוויוני שכן הוא תקף לגברים ולנשים כאחד. זהו הטריק המרכזי של שלל חוקי האפליה בישראל, הם תפורים כדי להפלות מישהו מאוד מסוים בלי להצהיר על כך במפורש.

אז החרדים למדו את השיטה וטוענים שמלגות קיום צריכות להינתן עפ"י קריטריונים "שוויוניים". גם סטודנטים לתואר ראשון בלי הכנסה, בלי רכב ועם שלושה ילדים צריכים לקבל תמיכה מהמדינה. הבעיה היא שאין כאלה. חילוני במצב הזה לא יצליח לממן את דמי הרישום לאוניברסיטה. בא חסון, ומציע בדיוק את אותו הדבר, אבל מהילד הראשון. אין הבדל במציאות, אין הבדל בטיעון, חסון קיבל כותרת ליום אחד במחיר גושפנקא ציבורית לעוד עמדה מטופשת.

סוג שני של חוק בולשיט צף היום, איך לא, מח"כ אורי אריאל מהאיחוד הלאומי. החוק הופך את ירושלים ל"אזור עדיפות לאומי" ונותן לה תקציב מיוחד בשם "מענק הבירה". ובכן, שום עיר בארץ ושום מטרה פוליטית במדינה לא זכו להשקעה מאסיבית כל כך של תקציבים. הררי מזומנים נשפכו על ירושלים, רק שהבעיה היא לא מחסור בכסף אלא מחסור בשכל ישר. תסתכלו על השטרונגול של גשר הכניסה לעיר שעכשיו חושבים שעלול להתמוטט (אינשאללה) להמחשת היחס ההפוך בין כסף לשכל. מה גם שהכסף, כך אני מנחש, לא יגיע אף פעם.

באשר ל"מענק הבירה", הוא כבר עוגן בחוק, ולא סתם בחוק אלא בלא פחות מאשר חוק יסוד (ירושלים בירת ישראל 1980), האבא של חוקי הבולשיט שאין בהם כלום מלבד הצהרה נבובה. החוק הזה, שהועבר ע"י גאולה כהן ולמגינת ליבו של ראש הממשלה, מנחם בגין, כאיזו הצהרה על חשיבותה של ירושלים לתשומת ליבם של הגורמים העוינים (ארה"ב) שמנסים לקדם הסדר שלום כלשהו לא עשה דבר חוץ מלגרום לעזיבת השגרירויות של אותן מדינות ששוכנעו בעמל רב לקבוע אותן בבירה. "חיזוק ירושלים" מיי-אס.

אז כאן, ח"כ משפיע לא רק על השיח הציבורי, אלא חושף את ישראל למצב מדיני שיכל להיות לא פשוט. למדינה מותר להחליט שלמען מטרה כזו או אחרת היא מוכנה להסתבך עם הדוד מאמריקה ושאר העולם, על כל מה שכרוך בזה. זה לגיטימי לגמרי, רק שעל דברים כאלה צריכה להחליט הממשלה הנבחרת ולא כל ח"כ מחפש כותרות בנפרד. גם כאן, לא ברור האם מדובר בעוד מקרה של ממשלה שלא מעזה להצטייר כ"נגד ירושלים" ונאלצת לתמוך בכל חוק תחת הכותרת "חיזוק ירושלים" בלי קשר למה שיש בו או אין בו. או שמא בממשלה ששולחת פישרים מבין חברי הכנסת כדי לעשות במקומה את העבודה המלוכלכת.

אני דווקא מהמר על האפשרות השנייה. השיטה הישראלית הותיקה של הצגת תדמית מהוגנת כלפי "העולם" בזמן שמשאירים לדרגים נמוכים ו"סוררים" שמהם אפשר להתנער לבצע את המדיניות הרצויה הגיעה לשיאים חדשים בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית. כך או כך, זוהי עוד תופעה של זילות החקיקה, הכנסת כמעבדת ספינולוגיה.

וכמעט מיותר לציין את שלל החוקים ה"חינוכיים" נוסח חוק שבועת הנאמנות, שמטרתם להסדיר בחקיקה לא את המציאות הקונקרטית אלא את עולם התוכן שבמוחם של האזרחים, אותם חוקים שנועדו להיפסל בבג"ץ כדי שהח"כ יוכל להציג את עצמו כקורבן של הסמולנים ההם ושאר שיטות של שימוש נלוז בחקיקה למטרות שלא בשבילן המציאו את הפרלמנט.