"חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים." (הרודוטוס).
צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך הגן ב"הארץ" על החלטתו לאסור על השימוש בספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר" בנימוקים של טוקבקיסט מצוי. התלמידים צריכים לדעת מה עשו לנו בארצות ערב לפני שידעו על דיר יאסין, הנרטיב הפלסטיני שקרי ו"משחיר את הציונות", הערבים לא לומדים את הנרטיב שלנו אז למה אנחנו צריכים ללמוד את שלהם. בשביל צמרת, מסתבר, המטרה היחידה האפשרית ללמוד היסטוריה זה כדי לשרת מישהו. את הפלסטינים באמצעות לימוד הנרטיב שלהם, או אותו באמצעות לימוד הנרטיב שלו
בספר משתמשים קומץ תלמידים בתכנית המוגברת להיסטוריה בבית ספר שתלמידיו מגיעים משדרות וישובי הסביבה. אותם תלמידים, שחווים את מציאות הסכסוך על בשרם הרבה יותר ממנו, עומדים להצביע לכנסת ולהתגייס לצבא תוך זמן קצר ושלקחו על עצמם ללמוד היסטוריה באופן קצת יותר רציני מהביזיון המקובל במערכת החינוך (ובמיוחד בניצוחם של גדעון סער וצמרת עצמו), לא נחשבים בעיניו כראויים להביע עמדה.
בזה מסתכם הסיפור. הספר מציג בכל פרק שתי נקודות מבט, ישראלית ופלסטינית, כשבאמצע יש דף ריק שבו התלמידים מוזמנים לכתוב את דעתם והבנתם, בערך כמו שצמרת עצמו עשה במאמר שלו. לא החשיפה לנרטיב הפלסטיני מטרידה את צמרת. בדברים אלו אין חידוש מיוחד. וגם לא בהיותו של הנרטיב הנגדי "ישראלי" ולא "יהודי" או "ציוני" כפי שהיה מעדיף, אלא עצם העובדה שמדובר, כנראה, בספר היחיד במערכת החינוך שמלמד היסטוריה.
היסטוריה היא לא מה שקרה בעבר אלא עיסוק שמתרחש בהווה. זה לא איזה רעיון פוסט-מודרניסטי פלצני של סמולנים מנותקים שהשתלטו על האקדמיה וחיים בעולם שאין בו אמת אלא רק נרטיבים אלא ההבנה של "אבי ההיסטוריה" עצמו, הרודוטוס מהליקרנאסיס בן המאה החמישית לפני הספירה. רישום של דברים שהתרחשו בעבר (כרוניקות) היה גם לפניו, וכך גם סיפורים על העבר. הוא התפרנס מסיפורים כאלה בעצמו עד לזמן שהחליף את סיפור ה"עובדות" בין אם בדרך יבשה ובן אם בדרך "חינוכית" ב"היסטוריה", או בתרגום מילולי מיוונית: חקירה.
כבר בזמנו כונה אבי ההיסטוריה "אבי השקרים" וגם חוקרים עכשוויים מפקפקים באמיתות דבריו. אבל מה שהוא השאיר לנו זה לא הסיפור כפי שהוא סיפר אלא את הציטוט שהובא למעלה: "חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים. דברים אלה יפה כוחם לגבי כל סיפורי". ממרחק של אלפיים וחמש מאות שנה, הרדוטוס מזכיר לנו לא להאמין לו, לא להאמין לאף אחד, אלא לחקור בעצמינו.
זהו גם המסר שמקבל תלמיד שיש מולו שני תיאורים סותרים של אותו המקרה. להבדיל משאר תלמידי המערכת, שלא יודעים כלום אבל בטוחים שהדברים שהם אמורים לדעת הם אמת לאמיתה, תלמיד כזה מבין שאחת מהגרסאות שמולו איננה נכונה. ואם אחת יכולה להיות לא נכונה, אז גם השנייה יכולה להיות לא נכונה ואולי שתיהן לא נכונות, או נכונות רק חלקית, או מסכימות על העובדות אבל חלוקות על הפרשנות. תלמיד כזה מתחיל להפעיל את הראש, להיות אדם חושב, וזה הדבר שמפחיד קומיסרים כמו צבי צמרת.
אחד התרגילים שעשינו כשהפגשנו, כמנחים, תלמידים יהודים וערבים (גם עם בית הספר שמככב בפרשה עבדתי) היה לבקש מכל קבוצה בנפרד לקחת שעה ולכתוב את הסיפור ההיסטורי של הקבוצה הלאומית שלה. בלי להתחשב, בלי לאזן, בלי לעגל פינות, הנרטיב הלאומי כמו שאנחנו מבינים אותו, זה שמסביר למה יש לנו את הזכות, למה אנחנו צודקים ולמה הצד השני לא.
רוב התלמידים, מרוב בתי הספר היו לאומיים מאוד, חדורי רוח קרב להוכיח את צדקת דרכינו, מלאים בכל הסיסמאות הציוניות הנכונות ובורים מוחלטים בכל הנוגע להיסטוריה הלאומית שלהם. ככל שהיו לאומנים ומיליטנטים יותר, כך ידעו עליה פחות וזלזלו בה יותר. לרוב, הם גירדו בראש וניסו להיזכר מה, לעזאזל, לימדו אותם לבגרות, ההיסטוריה נתפסה כגוף ידע עובדתי שהם אמורים היו לשנן למבחן ולא כמשהו שהם מעורבים בו ושקשור אליהם.
אין קשר בין לאומנות להכרת ההיסטוריה הלאומית. כשהצליחו התלמידים, במאמץ לא מבוטל, לצרף כמה קרעי זיכרונות מהחומר שטחנו להם בבית הספר, התוצאה נשמעה גרועה יותר אפילו מהנרטיב הפלסטיני. משהו כמו "היינו מפוזרים בכל העולם והתפללנו לירושלים, אז הבריטים נתנו לנו את הארץ, הצענו להתחלק בה, לא הסכמתם אז כבשנו אותה. ניצחנו, ועכשיו היא שלנו."
כל התכניות האלה והצנזורה הזאת של משרד החינוך, לדחוף להם את הנרטיב ה"נכון" לא יגביר ולא אמור להגביר את האמונה בצדקת הדרך אלא לספק לתלמידים תחמושת מילולית שאותה יוכלו לזרוק על כל מה (ומי) שמעורר בהם ספקות ומעודד אותם לחשוב בעצמם ולגבש עמדה משלהם. אב מייסד אחר של מקצוע ההיסטוריה, תוקידידס, אמר ש"דרכם של בני אדם לקבל זה מפי זה את השמועות על קורות העבר בלי חקירה ודרישה וללא הבחנה". צבי צמרת והקומיסרים של משרד החינוך נמצאים שם כדי לדאוג שכך, בדיוק, זה יישאר.
מנהלי1: זה הפוסט של אתמול, שנבצר ממני להעלות בלילה כרגיל. זה אומר שהיום בערב יהיה עוד פוסט (פרוייקט 300, עוד ארבעה ימים למנאייק).
מנהלי2: לעמודת הקישורים מצד שמאל התווסף קישור לאתר חדש: הכצעקתה, שנלחם בהטרדות רחוב על רקע מגדרי. תיכנסו אליו!
פקוייקט, זה גרסה חדשה לחקויאק? זה פקקט בלאד?
פוסט מצוין חוצמזה.
Pingback: Tweets that mention שיעור היסטוריה לצבי צמרת. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com
איך אמר פעם מישהו? 'בערות היא כוח'
לא שאני מסכים עם צבי צמרת אבל לדעתי לא הצגת כאן את טיעוניו באופן הוגן. אם נתעלם מהשטות אם הנרטיב הוא ישראלי, יהודי הוא ציוני הטיעון העיקרי שלו היה שהעובדות בנרטיב הישראלי הן לא נכונות וחלק מהמספרים שם גבוהים אפילו מאלו שבנרטיב הפלסטיני. טענתו היתה שכמו שלא מאשרים ספרים אחרים שמכילים טעויות עובדתיות גם ספר זה לא אושר.
אין לי את הכלים לבדוק גירסתו של מי נכונה. יכול (מאד!) להיות שצבי צמרת מקשקש והמספרים שהוא מציג אינם נכונים. אבל לא נסית כלל להתמודד עם הטיעונים שלו.
עם הטיעונים שלו התמודדתי, עם בולשיט וניט-פיקינג, אפילו לא אנסה. זה שלצמרת אין מספיק ביצים כדי לטעון רק מה שהוא טוען ומוצא לנכון להוסיף על זה זריקת חול לעיניים זאת הבעיה שלו וזה לא אומר שאני צריך להתייחס לכל גרגיר חול בנפרד.
יש ויכוח על מספר ההרוגים בדיק יאסין. צמרת צודק בכך שהיום מקובל לחשוב שמדובר בין 90 ל-120 ולא 50.והוא בעצמו ציין שזה שנוי במחלוקת. אם אתה מאמין שזוהי ה"טעות" שבגללה פסל את הספר, שיבושם לך. תמצא עשרים טעויות עובדתיות גרועות הרבה יותר בכל ספר לימוד ממוצע. לא זאת הסיבה שמס'2 במשרד החינוך בכבודו ובעצמו מוריד הוראה למנוע שימוש בספר שלומדים אתו 15 תלמידים בכל הארץ.
הבעייתיות היא לא בלימוד ה"נראטיב" הפלסטיני, שהרי מה זה 100 הרוגים לפה או לשם במלחמת העצמאות ?
הסכנה האמיתית היא בללמד שני סיפורים שונים זה מול זה, ולצמצמם ההיסטוריה ל"נראטיב". ברגע שאתה מלמד ילדים שאי אפשר לגלות אמת מוחלטת, ושלכל אחד יש את "האמת שלו", אתה מרגיל אותם לחשוב שאין אמת מוחלטת, ומדרדר אותם לדפוסי חשיבה נוסח "1984".
אדם, שמורגל לחשוב שהאמת היא משהו גמיש שניתן לעצבו לצרכיך (שזה הרי מה שהיסטוריונים משני הצדדים עושים), לא יהיה נכון יותר לקבל את האחר. להפך – הוא ילמד להתעלם מהאחר כליל, לערוך את ההיטוריה בהתאם לצרכים הפסיכולוגיים שלו, לעשות לו דה-הומניזציה ודמוניזציה.
ילד כזה יכול ללמוד להכחיש את השואה, או להאמין בעלילות דם, או, מצד שני, למחוק במחי יד את כל ההיסטוריה הפלסטינית ולשכוח שלא רחוק ממנו יש אנשים שעדיין סובלים מכיבוש.
דברים די גרועים קורים כשאתה מלמד ילדים ש2+2 שווה לארבע או לחמש, תלוי איך אתה מרגיש.
מה לעשות ? לקחת אחריות. מי שכותב ספר היסטוריה צריך לבחור נראטיב אחד שהוא מאמין בו, עדיף מאוזן ומבוסס, וללמד אותו. להגיד לילדים "הנה סוגייה שההיסטוריונים חלוקים עליה, אבל אתה מוזמן לנסות ולפתור אותה עם הכלים והניסיון שהספקת לרכוש בגיל 16 המופלג", זה פוסט-מודרניזם מהסוג הנלוז ביותר.
ילדים כן לומדים ש 2+2 יכוך להיות שווה 4 אבל יכול להיות גם שווה 10 כשעובדים בבסיס 4. בלי קשר לאמת ההיסטורית זה בסדר גמור ללמד את הילדים שיש שני נרטיבים. אפילו אם אחד מהם או שניהם שגויים לחלוטין כיוון שעצם קיום הנרטיב הזה משפיע על ההחלטות שמקבלים שני הצדדים היום. בדיוק כמו שבלימודי ההיסטוריה כן לומדים על האמונות שהובילו לעלילות דם. גם אם האמונות היו שגויות לחלוטין, הן גרמו לאנשים לבצע פעולות אמיתיות.
כמובן שבלי קשר לזה, במקרה שיש נתונים עובדתיים צריך לעמת את הנרטיבים עם העובדות ההיסטוריות.הבעייה היא שבהיסטוריה המושג "נתונים עובדתיים" הוא חמקמק. קשה למצוא הסכמה בין היסטוריונים גם על נתונים טריביאליים. לא כל שכן נתונים שהם בבסיס המיתוסים הלאומיים. אם נבחן את התפתחות המחקר ההיסטורי מהצד הישראלי נראה שהרבה "עובדות" שאני גדלתי עליהן בשיעורי ההסטוריה בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים נחשבות כיום מופרכות.
נכון, שיתנסו בפעם הראשונה בעימות בין השקפות היסטוריות סותרות בגיל 40.
מי אמר שמותר לך לבחור בנראטיבים לפי "איך שזה מרגיש לך"? אפילו הפוסט-מודרניסטים הכי נלוזים לא טוענים זאת.
למעשה זה בדיוק הטענה שמועלת תדיר כנגד הפוסט-מודרניסטים.
ולמרות שאני לא רואה בעצמי פוסט-מודרניסט, הטיעון הזה נגדם הוא נכון בערך כמו הטיעון לפיו הדתיים עושים את כל מה שהרב אומר. מתבסס על משהו אמיתי, אבל לוקה באי הבנה קיצונית ומרודד לכדי סיסמה לצרכי השמצה בלבד.
ביחס לאוכלוסייה הכללית, כלומר אלה שלומדים היסטוריה מתוך חובה, הייתי מסכים אתך.
ביחס לאלה שמרחיבים היסטוריה – הם צריכים להבין בדיוק מה זה "היסטוריה". להבין שיש חילוקי דיעות, להבחין בין נרטיב לעובדות וכן, בהחלט, ללמוד וליישם כלים ליישוב בין גירסאות היסטוריות.
איך ללמוד היסטוריה, זו שאלה מעניינת. הבעיה היא שצמרת אינו מעונין בשאלה הזאת, אלא בשאלה "איך להשתמש בהיסטוריה כאמצעי לגיוס הנוער למאבק נגד האויב". ועל זה בלבד, הוא צריך לעוף מכל תפקיד שאחראי למשהו במערכת החינוך.
מה שצמרת מנסה לעשות זה לנהל את מערכת החינוך כאמצעי להכשרת הדור הבא לשירות צבאי. יפה כתבה על כך מירב מיכאלי: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1195287.html
הבעיה היא כמובן שזה לא רק צמרת; ככה מערכת החינוך שלנו בנויה מאז קום המדינה.
למעשה זה היה הרעיון המקורי מאחורי הקמת מערכות החינוך ההמוניות.
מבחינה היסטורית אתה צודק, אבל השתנו כמה דברים מאז המאה ה-19, לא? שלא לדבר על כך שעוצמת הסיכסוך שלנו עם הפלסטינים אינה מתקרבת לעוצמת רוב הסיכסוכים הלאומיים של אירופה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, אשר יצרו את הצורך בגיוס ההמונים מכל צדדיו של כל סיכסוך.
שלום, שלום.
כל פוסט שלך הוא תענוג וכל פרוייקט 300 (גם שלך וגם של יוסי) הוא קריאה מעניינת ומאירת עיניים. כן יירבו מאנאייק כאלה!
לעניין הפוסט, מדובר בעוד ביזיון מהביזיונות הקיימים במערכת החינוך בארץ. אני צופה שהשלב הבא הוא הקצנה גם בספרי הלימוד לאזרחות, למרות שגם לזה מצאו פתרון!
אומרים לילדים לקנות ספרים (אשר מציגים כביכול גישה ליברלית ללימודי האזרחות) ומכתיבים להם ישר מהסיכומים המוכנים של המורה. כך התלמידים מסיימים תיכון מבלי לדעת באמת מה הפירוש של "אזרח", דמוקרטיה נתפסת על ידם כ"שלטון הרוב", מדינה דמוקרטית היא מדינה שיש בה זכות הצבעה…ואם יש דברים שבכך זאת הם הבינו טוב, הצבא כבר ידאג לסדר להם את הראש.
הדיון פה גרם לי לפלאשבק לשנת 1977. אני בכיתה ז' ומחנכת עורכת בחירות דמה בכיתה ממש לפני הבחירות שהובילו לעליית הליכוד לשלטון. כמובן שבעיני בנים בני 13 הכל היה בדיחה אחת גדולה. כל אחד ניסה לבחור בבחירה האבסורדית ביותר. ילד אחד הצביע למפלגת זכויות הנשים אבל זה לא עורר תשומת לב כי המורה היתה בטוחה שזו היתה ילדה. אחר הצביע למפד"ל (מדובר בגבעתיים האדומה והחילונית) על זה אמרה המורה "כל הכבוד". אני חשבתי מה הדבר הכי מזעזע שעולה על הדעת והצבעתי חד"ש. המורה היתה בהלם ונזפה בנו במשך שעה ארוכה (הבחירות היו חשאיות והיא לא ידעה מי זה היה). רק מספר שנים מאוחר יותר תפסתי את עוצמת שטיפת המח. איך להצביע למפד"ל זה כבוד אבל להצביע לחד"ש זה פשע נגד האומה. כמובן שהיום אין לי ספק שאני מעדיף להצביע חד"ש ולא מפד"ל.
במשך השנים חשבתי שהחשיבה הבולשביקית והקונפורמיסטית של שנות ה-70 היא היסטוריה עתיקה, מסתבר שטעיתי. אנשים כמו צבי צמרת, "אם תרצו" ורבים אחרים מחזירים אותנו לימי גולדה מאיר כשכולנו היינו עם אחד שחושב אותו דבר. כמובן בהבדל קטן שהיום כולנו צריכים לתמוך בתנועות הימין ובאידאולוגיה הדתית-משיחית ולא במפא"י או תנועת העבודה.