ובכן, סיימנו להתחלחל ולצקצק בלשון על חתימתם של חמישים רבנים על פסק הלכה שלא להשכיר דירות לגויים (טפו) לא רק בארץ ישראל, אגב, אלא גם בקהילות יהודיות בחו"ל, והגיע זמן לבדוק את המהלך בציציות.
העיתונות החילונית דיווחה, אמנם, ש"עסקנים" טרחו לעבור בין חמישים הרבנים ולהחתימם על פסק ההלכה, אבל לא טרחה לבדוק מי הם אותם עסקנים ומהי מטרתם. לפי מספר פרסומים, "אברך מנתניה" הסתובב בין בתי הרבנים והחתים אותם על המכתב אם כי ספק אם עשה זאת על דעת עצמו.
רמז לעומדים מאחורי המהלך ומטרותיו אפשר למצוא בזמן הפולמוס סביב הספר "תורת המלך". תלמידי המחבר, הרב שפירא, החתימו בזמנו 50 רבנים על מכתב תמיכה במטרה מוצהרת להוכיח לרשויות שאין בכוחן להתמודד מול הרבנים. נראה שזה עבד, שכן לא מוצה הדיון עם מחברי ספר ההסתה ותומכיו. לפי מקור אחד, לפחות, הרב שמואל אליהו מכתת את רגליו בין הרבנים ומחתים אותם על ההצהרה. היות שכפי שנבהיר בהמשך, מדובר בפרסונות שונות מאותה הכנופיה, אפשר בהחלט לחשוד שמדובר ביותר מפסק הלכה גרידא, או אפילו בהבעת עמדה פוליטית גרידא.
כמו הרב ליאור ותומכיו, גם הרב אליהו נוקט בשיטת הפרובוקציה המתגלגלת. כבר לפני מספר שנים הוא פרסם פסק הלכה שאוסר על השכרת דירות לערבים בצפת. הוגשה תלונה, אך ההליכים לא מוצו, בדיוק כפי שלא מוצו בעניין "תורת המלך". עברו מספר שנים ואליהו, שראה שאפשר לטבול בוהן במים מבלי להיכוות, כינס שמונה עשר רבנים והוציא את אותו פסק הלכה שוב. הפעם, לא ננקטו שום צעדים. רבנים אחרים הלכו בעקבותיו וכך, החליט מי שהחליט, לקחת את העניין הלאה – חמישים רבנים שיחתמו על תמיכתם בפסק ההלכה של שמואל אליהו יבטיחו שרשויות המדינה לא ינקטו בצעדים משפטיים לסיכול המגמה.
אך לדעתי, מדובר בעניין שחורג ממטרות המאבק המוצהרות – דחיקת רגלי הערבים מארץ ישראל, וחורג גם מרצונו של אליהו להשיג לעצמו חסינות מפני החוק. כאן, מדובר על הפגנת כוח, הרמת דגל שסביבו תתגבש אותה קואליציה שאני מכנה "פונדמנטליזם יהודי". זוהי קריאת תיגר גלויה על מוסדות המדינה, אמירה מפורשת של "אתם לא יכולים עלינו". ברגע שהנקודה הזאת תובהר, השמיים יהיו הגבול ומה שמתרחש עכשיו יהיה רק ההתחלה.
הקואליציה של הפונדמנטליזם היהודי מורכבת משלושה מקורות מרכזיים:
הראשון הוא אותו פלג בציונות הדתית שכבר לא רואה במדינת ישראל, במתכונתה הקיימת, "אתחלתא גאולה" וגורס שמדינת הלכה, דבר שמסורתית נתפס בציונות הדתית כמשאלת לב שתתרחש בעתיד מעורפל כלשהו ויוחס להתקדמותה הטבעית של תוכנית החבר הדמיוני, צריכה להתקיים כאן ועכשיו כמציאות פוליטית. זהו אותו פלג שבעקבות ההתנתקות, תואר בתקשורת החילונית כמי שנתן גט כריתות למדינה. אבל זוהי פרשנות מוטעית, גט הכריתות ניתן רק לאפי החילוני והדמוקרטי של המדינה, המדינה עצמה נעשתה ליעד לכיבוש.
המקור השני הוא האליטה הרבנית הספרדית. גם כאן, התקשורת החילונית, אשכנזית בעיקרה, עיוורת למתרחש שם. יהדות המזרח מתהדרת במורשת של מתינות, והדבר אכן נכון כשמדובר במורשתם של רבני הקהילות בארצות ערב. אבל המנהיגות הרבנית הספרדית היא בעיקר מקומית. ב-1923 הוקמה בירושלים ישיבת "פורת יוסף", שנועדה ליצור מנהיגות ספרדית קנאית יותר ודומה לדגם החרדי האשכנזי. נוהגים לנגח את ש"ס על התבטלותה בפני החרדים האשכנזים ובגידתה בהחזרת מורשת יהדות ספרד ליושנה, אבל מורשת מנהיגי ש"ס הייתה חרדית במהותה עשרות שנים לפני שהאלקטורט שלהם היגר לארץ.
עוד לפני קום המדינה, נרקח בישיבת "פורת יוסף" קוקטייל נפיץ של קנאות דתית, לאומנות ומיסטיקה. גם הרב עובדיה יוסף וגם הרב מרדכי אליהו היו בוגרי הישיבה, ובניהם, יעקב יוסף ושמואל אליהו חברו לצלע השלישית של משולש הפונדמנטליזם, חב"ד, ונעשו לדמויות בולטות בכוח החדש שמאחד חרדים ודתיים לאומיים, אשכנזים ומזרחים.
אחד הדבקים המאחדים את הקואליציה המשונה הזאת היא המיסטיקה הקבלית. תורתו של הרב קוק שבבסיס הציונות הדתית ספוגה כולה במיסטיקה. "פורת יוסף" הוקמה, במקור, ככולל לעשרה מקובלים שהמוכר בהם הוא הרב כדורי ושמואל אליהו משמש כפטרון לכל מני גורואים קבליים וטוען למהלכים בעולם שמעבר בעצמו. חב"ד, כחסידות, עוסקת לא מעט במיסטיקה גם היא ועל היסודות המשיחיים שלהם מיותר להכביר מילים.
חב"ד היא כוח משמעותי בפוליטיקה הישראלית עוד מאמצע שנות התשעים, בהם הטתה את משקלה לטובת נתניהו בבחירות 96. בזמן ההתנתקות, "המטה להצלת העם והארץ" שלה היה מוקד האקטיביזם ה"כתום" ונשאר כוח מארגן מרכזי בימין הדתי גם לאחריה. אותם רבני חב"ד, גינזבורג ותלמידו שפירא הם המוכרים שבהם, חברו גם לפליטי הארגונים הכהניסטים למיניהם.
לא מפתיע, אם כן, שבטרנד איסור השכרת הדירות לגויים נמצא נוכחות בולטת של רבנים מחב"ד, רבנים ספרדים ורבנים מהפלג המיליטנטי של הציונות הדתית. כל הגורמים הללו מתגבשים לנגד עינינו למחנה אחד של פונדמנטליזם יהודי שדומה מאוד לאחיו המוסלמי. הרי התפיסה לפיה ארץ ישראל היא רכושם של היהודים, והגויים יורשו להישאר בארץ אם יכירו בשלטון היהודי, כ"אורחים" שזכויותיהם מסתכמות בניהול ענייני קהילתם הפנימיים ב"תחום המושב" שהוקצה להם זהה לגמרי, למשל, לטענת חמאס לפיה פלסטין היא ווקף – רכוש שמוקדש לאללה והיהודים יורשו להישאר במעמד של ד'ימי אם יכירו בשלטון האסלאמי.
עושה רושם שהפגנת הכוח תצליח. ספק אם הממשלה הנוכחית, ברוח הציבורית הנוכחית שהיא בעצמה עודדה במרץ, תרשה לעצמה להיכנס בחמישים רבנים ידועים ראש בראש. מהלך כזה יסמן את תחילתה של מלחמת תרבות גלויה על צביון המדינה, ויגרור תוהו ובוהו ציבורי שהשלכותיו לא ברורות.
אך השלכות ההימנעות מעימות ברורות. הימנעות תאשר ותבסס את קיומו של המחנה הפונדמנטליסטי כתנועה פוליטית שאינה מחויבת לכללי המשחק ולא כפופה למוסדות המדינה. זהו בדיוק המעמד שהשיגו לעצמן חיזבאללה ותנועות אחרות של אסלאם פונדמנטליסטי. בדומה למתרחש במדינות השכנות, יהיה כאן כוח שהשלטון לא מעז להתמודד אתו, ושעושה את דרכו בהעזה הולכת וגוברת לתפיסת השלטון. אם לא יימתח קו בחול כאן, בזמן ובמקום שקואליציה של קיצונים מתגבשת לתנועה פוליטית עם דגל מוגדר שבאמצעותו היא מגייסת תמיכה, הסיבוב הבא יהיה קשה הרבה יותר.
ראוי לציין את הכוחות בציבור הדתי שמתנגדים לפונדמנטליזם העולה. ביניהם אפשר למנות, חוץ מהחשודים הרגילים מהשמאל הדתי הקטן אך חשוב גם את הרב הראשי לישראל יונה מצגר, נשיא ארגון רבני "צהר" הרב יעקוב אריאל ואת הרב יובל שרלו שנהנה, מצד אחד, מאהדה והכרה רבה במגזר הדתי לאומי, ומצד שני משמש כמטרה לניגוח עד כדי ניסיונות להדירו מהמחנה. אותם דתיים, אם להגיד את האמת, קשים לי כספחת, ואני לא יודע באיזה צד של מלחמת התרבות הם יתייצבו כשתפרוץ. מה שברור זה שאם בצד הדמוקרטי של המאבק בפונדמנטליזם היהודי יהיו רק ליברלים אשכנזים חילונים ממרכז הארץ, דינו להיכשל. הצורך לבחון דרכים ליצירת קואליציה דמוקרטית בין חילונים ודתיים מעולם לא נראה דחוף יותר.
מנהלי: לאחרונה התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לא שהרבנים הרשעים לא יתפסו אותו.
לגבי היהדות הספרדית
אני לא חושב שההבדל הוא במדינת ישראל.
אלא פשוט שהתאוריה הזו (שנוצרה מסיבות פוליטיות- כדי לנסות להציג 'אלטרנטיבה' לרבנות האשכנזית) פשוט שטוחה ומכלילה.
ראו לדוג' את המאמר של אריאל פיקאר בדעות האחרון.
נדמה לי שאתה ממעיט בכוחה של המדינה. למדינה יש הרבה מאוד מנופים שהיא יכולה להפעיל בלי להיכנס ראש בראש.
ראה, למשל, את סיפור הסרבנות. כשלאהוד ברק נמאס מגלי הסרבנות, הוא בעט את ישיבת הר ברכה מההסדר. היו מאבקי כוחות, היו מחאות, אבל בסופו של דבר – תופעת הסרבנות נפסקה.
גם כאן, יש מספיק מקומות שבהם הריבון יכול להכאיב מאוד לכל רב שיקרא עליו תיגר. הבעיה היא, כמובן, שהריבון קודם כל צריך לרצות לעשות את זה.
נדב, אתה מבין שפעם תופעה של סרבנות בכלל לא הייתה עולה על הדעת? אז נגיד לצורך הוויכוח שבסיבוב האחרון הממלכתיות ניצחה, עדיין יש עליה קריאת תיגר שפעם הייתה הופכת אותך מיד לאאוטסיידר רדיקלי שלא שייך לשום מחנה מוכר במדינה, היום זה לגיטימי לערער על הריבונות של המדינה מתוך המחנה הדתי לאומי, תיכשל פעם אחת, תיכשל פעמיים ועשר פעמים, לאט לאט אתה מתקדם יותר ויותר ומכרסם את הלגיטימיות של המדינה.
אבל לא זו הטענה שלי.
אני לא טוען שאין ערעור על הלגיטימיות של המדינה מהכיוון הזה.
אני טוען שהתפיסה לפיה למדינה אין מה לעשות מול ערעור כזה היא שגויה – המדינה היא גוף חזק מאוד, וכשהיא רוצה היא פועלת ביעילות.
עברנו עכשיו תקופה ארוכה של הקפאת בנייה, ובכל התקופה הזו לא שמעת על סרבנות של ביינישים. זה לא במקרה. התופעה הזו נגדעה באיבה.
אם תתחיל עכשיו בדיקה מעמיקה של נציב שירות המדינה על המינויים הפוליטיים ברבנויות הערים, תוך הבהרה שקטה, אוף-דה-רקורד, אך תקיפה מצד הממשל שהחקירה תעמיק עד שתמצא סיבה להכניס את הרב לכלא – אלא אם כן ימשוך את חתימתו, תאמין לי שלא תשמע יותר על עצומות רבנים. וזו סתם דוגמא אחת ממוחי הקודח.
איך סרבנות מכרסמת את הלגיטימיות של המדינה בדיוק?
אני מוכרח לציין שזה שאף ראש עיר מאותם ערים מבהם מכהנים הרבנים הללו לא יצא כנגדם. לא טרח להוציא הודעה על ניתוק בין העירייה לרבנות המקומית ועוד אפשרויות רבות שיש להם אלא המשיכו להדליק עימם נרות מראה עד כמה זו אינה קבוצה שולית ועד כמה ראשי הערים מפחדים מהם ומשר הפנים.
למעשה ישנה צדיקה אחת לפחות בנושא הזה: ראש העיר של הרצליה הודיעה שהיא בוחנת האם היא יכולה להביא לפיטורי רב העיר שלה(שחתום על המכתב) מבחינה חוקית, ושבכל מקרה הוא לא יוזמן יותר לאירועים רשמיים של העירייה ורגלה לא תדרוך באירועים אליהם הוא מוזמן.
בהפגנה שנערכה היום בפרדס חנה, שקראה לרב צדקה להסיר את שמו מהמכתב הנ"ל, השתתף גם ראש המועצה המקומית חיים געש. אם הבנתי נכון מה שסיפרו לי, הוא טען שאינו יכול לבצע שום פעולה ממשית בנדון, אבל חימם את הלב לראות אותו צועד יחד עם המפגינים. לגבי הרב עצמו, נראה כאילו הוא חתם על המכתב יותר בגלל ה"מי" ופחות בגלל ה"מה", ויש סיכוי כי ימשוך את שמו לנוכח התגובה של הרב אלישיב.
"רמז לעומדים מאחורי המהלך ומטרותיו אפשר למצוא בזמן הפולמוס סביב הספר "תורת המלך". תלמידי המחבר, הרב ליאור…"
לא ליאור חיבר את הספר, אלא שפירא. ליאור כתב הסכמה.
"אותם רבני חב"ד, גינזבורג ותלמידו ליאור הם המוכרים שבהם, חברו גם לפליטי הארגונים הכהניסטים למיניהם."
למיטב ידיעתי, ליאור אינו חב"דניק ואינו תלמידו של גינזבורג.
נכון. נכתב בטעות ליאור במקום שפירא. ככה זה שיש לך עשרים תגיות פתוחות עם איזה רב מטורלל אחר על כל אחת בזמן שאתה כותב. תודה על הההערה, יתוקן.