במניפסט של "אם תרצו" יש מונח מעניין, כבר בעמודים הראשונים. נא להכיר: "אנטי ציוני במשתמע". מדובר באדם שרואה את עצמו כנאמן למדינה ופועל לטובתה למיטב ראות עיניו, הוא יגדיר את עצמו כ"ציוני", או לפחות לא כ"אנטי ציוני". אבל… (מוזיקת רקע מפחידה בבקשה) בלי שהוא בעצמו מודע לכך, השקפותיו הם בעצם "נגד הציונות" או "נגד המדינה" וה"השלכות" של מעשיו, פוגעות בציונות ובמדינה. כך לפי דובר "תא כתום" לשעבר, מועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי" לשעבר ויו"ר הארגון לקידום האג'נדה של הימין הדתי בתוך הציבור החילוני תוך שימוש ב"שפה" שלו, הידוע כ"אם תרצו", בהווה, רונן שובל.
בברית המועצות, קראו לזה "אויבים אובייקטיביים". מונח שונה – אותה הגדרה. יש מישהו אי שם, שלא מעלה על דעתו שהוא בוגד חתרן שעובד בשביל הבורגנות הבינ"ל או כל שם אחר שהעניק המשטר לאויב הדמיוני חובק העולם והערמומי לאין קץ שקם על המדינה הסובייטית לכלותה, אבל ה"השלכות" של מעשיו משרתות, לדעת הקומיסר המקומי, את האויב ולכן "אובייקטיבית" האיש הזה הוא אויב. הוא לא יודע, אבל "מי שצריך" לדעת, יודע גם יודע. קרוב משפחה רחוק שלי, למשל, גילה יום אחד שהוא מרגל יפני, אז לך תדע.
רונן שובל ממצב את עצמו בתור הקומיסר השכונתי. הוא זה ש"יחשוף" את אותם אנשים (הקרן החדשה לישראל היא הדוגמא שהוא מביא) שבעצמם לא יודעים שהם "נגד המדינה", אבל הוא יודע. גם השיטה מוכרת מההווי הסובייטי. שם השתמשו בה לפעמים, אבל במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית שבה נדרשת (עדיין) יותר לגיטימציה לסתימת פיות ו"טיפול" במי שלא נאמן מספיק לדעת הקומיסרים, חייבים לעשות את כל השבאנג. ככה זה עובד:
שלב ראשון: אזרחים נאמנים ומודאגים, בצר להם, מתחילים בהוקעה פומבית "ספונטאנית" של האויב האובייק… סליחה, אנטי ציוני "במשתמע". הם ילדים טובים עם הקו"ח הנכון, הם כנראה במצוקה אמיתית אם אפילו הם מתחילים להתנהג קצת לא יפה. ומה אם יש אתם כמה אנשים פחות נחמדים? לפחות הם "בעד המדינה", והמצב באמת קשה.
שלב שני: עיתונאי חצר בכירים נותנים במה לאזרחים המודאגים, ומוסיפים כהנה וכנהנה התלהמות משלהם, בלי לשכוח לבכות שה"ברנז'ה" הבוגדנית עושה להם, אאוטסיידרים מסכנים שכמותם, את המוות. ה"יוזמה מלמטה" הופכת לקריאה לפעולה.
שלב שלישי: הפוליטיקאים, נפעמים מהצעירים האידיאליסטיים שמזכירים להם ימים תמימים ויפים יותר, עושים קצת רעשים של "ידינו קשורות" אבל ניגשים במרץ לראות מה אפשר לעשות כדי להיענות לרחשי ליבו ההומים של העם.
כל אחד משחק את התפקיד שלו בקרקס הזה. הטוקבקיסטים ומטורללי הימין משחקים את האספסוף שמועד לצאת משליטה ולקחת ת'עניינים לידיים. רונן שובל מתרגם את המלל המתלהם הישן ל"מניפסט" מהוקצע, מוקפד ועמוס בז'רגון "אקדמי" כדי שאזרחים מהוגנים יוכלו להגיד שהם, כמובן, לא שייכים לאספסוף, אבל הם "מבינים", "יש כאן משהו", "צריך לבדוק" וכיו"ב. הפוליטיקאים משחקים את המבוגר האחראי, שלא נסחף אחרי ההתלהמות, אבל ממצב את עצמו כמנהיג עממי ("דמגוג" ביוונית עתיקה) שמעז להתייצב מול הכוחות החתרניים ש"קושרים את ידיו". כך יש לו תירוץ טוב גם "לטפל" בבוגדים, ובו בזמן, להציג את עצמו כקורבן שלהם.
רונן שובל וחבורתו נטועים עמוק באספסוף הטוקבקיסטים מצד אחד, ובפוליטיקה מצד שני. על התנהלותם ברוטר.נט כבר כתב יוסי גורביץ. וגם הזינוק של פוליטיקאים על עגלת "אם תרצו" זה לא דבר חדש, וזאת למרות (או בגלל?) שמדובר בארגון שלא מציע שום מדיניות משלו, אלא חותר לעשות "מהפיכה" ב"תודעה" וב"שיח". אגב, "תודעה" הופכת למילה אופנתית בימין. בוגי יעלון, אחד הממליצים על כריכת המניפסט, דיבר על "צריבת תודעה" לפלסטינים. הוא גם אמר ש"שלום עכשיו" הם וירוס (הם באמת מגעילים, אבל זה עוד לא אומר שצריך להרוג אותם). תחברו אחד ועוד אחד. ואם כבר חיבורים, אז הרבצ"ר היוצא, תא"ל אבי רונצקי השחיל לצה"ל דבר שנקרא "תודעה יהודית". במסגרתה, נאמר לחיילים שמבצע "עופרת יצוקה" הוא בעצם מלחמת קודש על שלמות ארץ ישראל, שממנה "אסור לסגת אפילו כציפורן", מיסיונרים יהודים פעלו להחזיר את חיילי צה"ל בתשובה, קצינים עשו שבתות חינוך בהתנחלויות של עמותת אלע"ד במזרח ירושלים וחוברות של הרב גינזבורג חולקו לחיילים ע"י אנשי הרבנות הצבאית.
זה יותר מסתם אסוציאציות חופשיות. האסטרטגיה של אותו חלק בימין הדתי שעוד לא ויתר על המדינה היא כיבוש השיח ("התנחלות בלבבות"). הצבא, שבו "אם תרצו" משתמשים בציניות כמוקד הזדהות קמאי, נתפס כאחד המסלולים העיקריים לעשות זאת, בימין הדתי, אלה דברים שנאמרים במפורש. רונן שובל מוזמן לתבוע אותי, אבל ברור לי שהוא, חילוני המחמד של ה"כתומים", זה שאמור למצוא דרכים ללב החילוני שכרגיל נרתע מהשיח הדתי.
אז כארגון שמתעסק ב"תודעה", היעד הראשון בחיבור לפוליטיקה הוא תחום החינוך. כבר ראינו אותם בוועדת החינוך של הכנסת, שבה דובר על "רגולציה" על מרצים, ושבה סתמו את פיו של נציג ציבור ערבי שביקש לדבר על הגברת האפליה התקציבית בין בתי ספר יהודיים וערבים. (קומי)שר החינוך, גדעון סער, הוא אחד מראשוני הפוליטיקאים לצבוט בלחיי הצעירים האידיאליסטים, כחלק מהמדיניות שהתווה נתניהו לחיזוק ה"ערכים" בחינוך, הטיל על פרופ' בנימין איש שלום להפיק תכנית לתגבור לימודי ה"יהדות" בבתי ספר חילוניים. כמיטב המסורת, כשצריך להרביץ תורה בחילוני, לוקחים איש דתי. ואיש שלום הוא לא רק דתי, אלא מופיע גם הוא כממליץ משתפך במיוחד על כריכת מניפסט "אם תרצו".
היבט נוסף של משולש "אם תרצו", פוליטיקה וימין קיצוני דתי אפשר למצוא בתחרות העבודות על "עולי הגרדום" שהפיק גדעון סער לאחרונה. את הפרסים הראשונים גרפו ילדי מתנחלים מהצד הקיצוני, שהערצת האצ"ל והלח"י היא תופעה בולטת אצלם בשנים האחרונות. בין הזוכים המאושרים: עובד פדרמן (בנו של הכהניסט נועם פדרמן) ונערה חסודה בשם שפרה גנירם. שפרה היא בתו של הרב מרדכי גנירם, ראש ישיבת "הר שלום" במעלה אשתמוע (שפונתה מחומש בהתנתקות), בנו של טרוריסט מהמחתרת היהודית, תלמידו של הרב הקיצוני אליקים לבנון, והואשם בשיבוש הליכי משפט אחרי שסירב להסגיר למשטרה את תלמידיו, שתקפו (לכאורה כמובן) רועים פלסטינים. לפני כשנה, ברק העמיק לישיבה שלו מעמד של ישיבת הסדר.
היות שאני לא אחד ממטומטמי "אם תרצו", אני לא טוען שיש כאן קונספירציה. מה שיש כאן, לעומת זאת, זה אוסף ביטויים שונים של אותה אידיאולוגיה. האוסף הוא גם אנכי, מהטוקבקיסט, דרך "אם תרצו" ועד שר החינוך, יו"ר וועדת החינוך הכנסת והמשנה לראש הממשלה, וגם רוחבי, מהכהניסטים שעל הגבעות, דרך "אם תרצו" ה"ניאו-ציונית" (כהגדרתם) ועד לימין החילוני בראשות ביבי שמחקה את הניאו-שמרנות האמריקאית. כל שלושת הגורמים הנ"ל, אגב, ממומנים ע"י קיצונים אוונגליסטים שחושבים שהיטלר נשלח ע"י אלוהים כדי להחזיר את היהודים לארץ ישראל, ושישראל צריכה להיות מושמדת במלחמת גוג ומגוג, ע"י אחמדינג'אד אולי, כדי שישו יחזור. אולי בגלל זה רכז המדיה של "אם תרצו" כתב פעם שהם "מוכנים לקחת כסף מכל אחד, אפילו היטלר ואחמדינג'אד".
שני דברים מחברים את כל הערב רב הזה:
הראשון: מיתולוגיה חדשה שמנכסת את אבות הציונות, משטיחה את דמויותיהם לאיקונות, מערבבת אנשים שלא היו מוכנים ללחוץ יד אחד לשני (כמו בן גוריון וז'בוטינסקי, הרצל ובני דמותו של הרב געאייר, דמות הרשע ב"אלטנוילנד") לבליל "פטריוטי" ריקני שלו הם מעיזים לקרוא "ניאו-ציונות". "אם תרצו" לא מוכנים להשתתף, או אפילו לאפשר ויכוח קשה, נוקב וגורלי כמו זה שהיה בין אבות הציונות לבין עצמם, שבו נשמעו דעות שהיום, הם עצמם היו מתייגים כ"בגידה". "אלטנוילנד" היא דוגמא טובה. ילדים, אל תהיו כמו רונן שובל – תקראו אותו!
השני: שיטת האויב המשותף הישנה והטובה. בארץ, אין באמת "ימין" ו"שמאל" (מצב שבו "אם תרצו" עושים שימוש בעצמם). אבל יש דמות דמיונית של "השמאלן", סטריאוטיפ שמורכב מכל הדברים שאנשי ימין מכל הסוגים שונאים, ולכאורה מתקיימים כולם אצל השמאלן. הדמות הזאת, העירוני החלשלוש המנותק משורשיו הבוגדני העשיר ההומו הנהנתן וכו', הוא גילגול ישראלי של ה"קוסמופוליט" הסובייטי הזכור לרע. אגב, תקשיבו לימין פעם, זאת אכן המילה בה הם משתמשים. הקוסמופוליט, כמובן, הוא גלגול סובייטי של סטריאוטיפ ה"יהודי" שתואר גם הוא בדיוק כך. זהו גם הסטריאוטיפ שאימצה ציונות "כור ההיתוך" (יענו, איפה שכולם אותו דבר) כדמות "היהודי הגלותי", שכל ציוני אמיתי אמור להיות ההיפך ממנו. בימין יש מגוון דעות שיכול לבייש אפילו את פלגני השמאל המנוסים ביותר, והציבור הדתי-לאומי איבד מזמן כל אתוס משותף ועומד בפני מספר קרעים קרובים. שנאת ה"שמאלן", זה כל מה שמחזיק את האסופה המתפוררת הזאת ביחד. וזה, לדעת הימין החדש, או ה"ניאו-ציוני" אם תרצו, גם מה שאמור להחזיק את המדינה המתפוררת הזאת ביחד.
פוסט מצויין. גם הקודם.
לתגובה היתה אמורה להיות כותרת – "ברכות על הבלוג החדש". רק אח"כ שמתי לב שהשדה שחשבתי שמתאים לכותרת הוא למעשה עבור אתר…
יצירת מופת פוסטיאלית, לא פחות.
תודה, לכבוד הוא לי.
הי שלום,
תמיד אהבתי את הדברים שכתבת אצל יוסי, ואני רק מברך על פתיחת הבלוג החדש, ומקווה שתמשיך לכתוב דברים ולא תישבר (כי זה שוחק להחזיק בלוג, אני לא יודע איך אנשים מחזיקים).
בהצלחה
משובח ביותר.
מצטרף למחזקים, ואף לינקקתי בפייסבוק.
המשפט האחרון בפסקה הראשונה נקטע באמצע (תקציר המשפט: "הם, לפי…רונן שובל.")
עוד לא סיימתי לקרוא, אבל אני אצטרף למברכים בכל זאת.
כשהתיאור כה קולח ונעים לעין, כמעט שאפשר לשכוח את אימי הנושא שאתה מתאר.
תודה שכתבת!
Pingback: Tweets that mention ככה עושים מהפיכה (ניאו-)ציונית שנייה. | תניח את המספריים ובוא נדבר על זה -- Topsy.com
"ברק העמיק לישיבה שלו מעמד של ישיבת הסדר."
צריך להיות: העניק.
חוץ מזה פוסט חשוב מעניין ועצוב.
אנלוגיה היסטורית מעניינת, ודווקא מדגימה את ההפך מהפוסט שלך בהתחשב בעובדה שברית המועצות והקומוניזם הסובייטי חוסלו ע"י בוגדים ממקב"מ.
איך חוסלו בריה"מ והקומוניזם הסובייטי זה סיפור מרתק שלא ממש קשור לכאן, בכל מקרה, קשה לקרוא לגורבצ'וב, או ליריביו שאירגנו הפיכה-דמיקולו לפני 19 שנה, "בוגדים". ילצין אולי הכי קרוב לתואר הזה, אבל סביר להניח שהוא לא יכול היה להרוס את בריה"מ לבדו.
חוץ מזה, המבנה השלטוני של ישראל יציב הרבה יותר מזה של בריה"מ. מין פרדוקס כזה של דמוקרטיות.
זו הייתה תגובה שלי.
אני מסכים שהיו מעורבים עוד גורמים כמו שאיפות לאומיות בדלניות (בעיקר המדינות הבלטיות, יש רפובליקות שהם דהיות עצמאיות שלא הייתה להם שום בעיה להישאר נאמנות למוסקבה) וריקבון פנימי במנגנון המדינה. אבל כל זה לא משנה את האמת שאם אנשי מפלגה (ילצין הוא דוגמה טובה לכך) היו נשארים נאמנים לקומוניזם ולברית ברית המועצות יכלה להמשיך להתקיים אם כי במתכונת אחרת.
לא שנפילתה היא איזושהי אבדה גדולה.
למעשה, גורבצ'וב ניסה לעשות בדיוק את זה, ש"ברה"מ תמשיך להתקיים אבל במתכונת אחרת", אבל המערכת היתה כ"כ רקובה, שברגע שאתה מנסה להזיז אותה, היא מתפרקת.
נו, אמרתי שזה סיפור מרתק, ואתה משטח אותו לכדי בנאליות. לא יפה.
אם כבר, אז את סיפור התפרקותה של בריה"מ צריך להתחיל משנות ה-70 של המאה הקודמת. לכאורה, מדובר בעשור הטוב ביותר שהיה לבריה"מ מאז הקמתה. המדינה לא הייתה מעורבת בשום מלחמה, הרדיפות של השלטון נגד מתנגדיו היו מצומצמות ביותר, הכלכלה צמחה, התנהל תהליך של נירמול יחסים עם ארה"ב, ובמספר מקומות בעולם קמו או התחזקו משטרים שהיו די אוהדים כלפי בריה"מ, לפחות בתקופה מסוימת (לא רק בעולם השלישי אלא, למשל, במקומות כמו יוון ופורטוגל). זה שמוסקווה מבחרה כמקום שבו יתקיימו המשחקים האולימפיים של 1980, לא היה במקרה.
ואז המשטר הסובייטי ירה לעצמו ירייה גדולה ברגל. הוא הכניס את צבאו לאפגניסטאן. אלוהים יודע למה: אפגניסטאן הייתה באותה תקופה ארץ שכוחת-אל בעלת פוליטיקה פנימית מסוכסכת, ששום ניסיון של כוח חיצוני להתערב בה ישירות היה צפוי להסתיים בכישלון. אם לבריונות הסובייטית של 1956 בהונגריה ושל 1968 בצ'כוסלובקיה עוד ניתן היה למצוא איזשהו הסבר אסטרטגי מניח את הדעת, לפלישה לאפגניסטן היה הרבה יותר קשה למצוא הסבר כזה. גם דעת הקהל העולמית עברה אי-אלו שינויים בשנות ה-70, והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן חיסלה במחי יד את כל הרווחים בזירה הזאת שבריה"מ צברה במשף עשור. המלחמה באפגניסטאן גם סיפקה לתושבי בריה"מ סיבה טובה להתמרמר נגד השלטונות ונגד פיקוד הצבא (שנתפסו כמי ששולחים את הצעירים הסובייטיים למוות ללא תכלית). משמעות הפגיעה בתדמית הפיקוד הצבאי תתברר בסוף שנות ה-80, כאשר הצבא יידרש לדכא מהומות בין-אתניות או ביטויים נלהבים מדי של דרישה לעצמות מצד רפובליקות שונות, ולא צליח לעשות זאת, בין היתר, בגלל תדמיתו הירודה.
אני מתעכב על הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן כי היא הראתה בבירור שההנהגה הסובייטית סבלה מקשר רופף למדי עם המציאות. בעיית הקשר הזאת צפה ועלתה בהמשך — למשל, כאשר משטרו של גורבצ'וב ניסה להכניס מרכיבים של שוק בכלכלת בריה"מ, ובמקום להגביל את הניסוי לפעילות יצרנית בלבד, העניק לעסקים הפרטיים (שכונו להלכה "קואופרטיבים") פריבילגיות דווקא בכל הנוגע לסחר בטובין שיוצרו ע"י מישהו אחר. ומצד שני, תוך ניסיון לשוב לעקרונות של דמוקרטיית פועלים, ניתנו לוועדי עובדים במפעלים גדולים סמכויות נרחבות — למשל, הסמכות לבחור את מנהלי המפעלים. כמובן, כדי לזכות בתפקיד הנכסף, המנהלים היו צריכים להיטיב עם הפועלים — בעיקר ע"י הגדלת משכורות. כך, תוך שנים ספורות, התמלאה הכלכלה הסובייטית בכמויות של כסף שלא היה לו שום כיסוי ממשי. מה זה עשה ליכולתם של תושבי בריה"מ לרכוש מוצרי צריכה בסיסיים, לא קשה להבין.
הבעיות הכלכליות, שרובן היו מעשה ידיו של המשטר עצמו, נתנו דחיפה רצינית גם לשאיפות בדלניות של כל מיני רפובליקות סובייטיות. הרבה מאוד אנשים ברפובליקות אלה היו משוכנעים שהם מייצרים יותר ממה שהם צורכים, ושאת עודפי הייצור גוזל מהם המשטר המרכזי הרשע. אבל גם בלי המרכיב הכלכלי, הטיפול של משטר גורבצ'וב בבעיות היחסים הבין-אתניים היה נבון בערך כמו הטיפול שלו בבעיות הכלכלה וכמו הטיפול של המשטר הסובייטי עשור לפני כן בבעיית אפגניסטאן.
בקצרה, החלק הגדול של האחריות לפירוק בריה"מ מוטל על כתפי ההנהגה שאיבדה קשר עם המציאות. אישים כמו ילצין (פקיד קומוניסטי אפור, שחיפש נקמה נגד גורבצ'וב בעקבות השפלה אישית שספג ממנו ב-1987 ואימץ קו אנטי-קומוניסטי רק כשהתברר לו שזו הדרך הטובה ביותר לטפס אל השלטון) מילאו רק תפקיד משני.
האם ראוי להצטער על התפרקותה של בריה"מ? תלוי מאיפה מסתכלים. אני, למשל, משוכנע שאילו בריה"מ המשיכה להתקיים ושמרה על מעמדה כמעצמה, הדרך לשלום בין ישראל לשכניה הייתה קצרה ופשוטה הרבה יותר. הישראלים התפנקו מדי מאז הסרתו של האיום הסובייטי (ליתר דיוק, איומן של מדינות ערב שנשענו על תמיכה סובייטית), ומדינות ערב עצמן, כמו גם התנועה הלאומית הפלסטינית, איבדו את הצורך לבחור באיזה צד של מתרס המלחמה הקרה הן צריכות להתייצב — אותו צורך שדחק באנוואר סאדאת לבוא לישראל.
הסתכלות חשובה (ונדירה בישראל) על גורבצ'וב:
http://blog.meirstieglitz.net/?p=20
מאמר מעניין, אבל יש לציין שהוא נכתב ב-1995. כיום חלק מהאמירות האופטימיות של המאמר הזה התבדו לחלוטין.
א-פרו-פו גורבצ'וב, בשלב מסויים קיוויתי שהוא ימונה לשליח הקוורטט הבינ"ל למזרח התיכון. הוא יכול היה להועיל בתפקיד הזה הרבה יותר מטוני בלייר — בעיקר בכך שהיה מאתגר כל מיני סרבני שלום באזור.
לא מבין למה כולם מתלהבים, הפוסט הזה מדכא עוד יותר מאלו של גורביץ, כנראה אני מזוכיסט אם אני ממשיך לקרוא אתכם.
Reading these posts is really depressing. Not nearly as depressing as following the news, though
לא מבין מה לא לגיטימי לחשוב שדעה מסוימת אם תוצא לפועל תפגע במדינה ובציונות. אני למשל חושב שנסיגה מהשטחים תביא בסופו של דבר למלחמה שתהיה יותר אכזרית מכל מה שחווינו באינתיפדות וכך מן הסתם תפגע במדינת ישראל. ד"א הרטוריקה הזאת קיימת גם בשמאל הציוני, שמסביר שאי נסיגה תביא לחיסול הציונות וכל מי שמתעקש להחזיק בשטחים הוא בעצם אנטי-ציוני וכו'.
וזוהי עוד חולשה עיקרית של הפוסט, המאפיינים הכביכול מיוחדים יכולים להתייחס לכל תנועה פוליטית בעולם. הרי כל גופו פוליטי רציני זקוק למיתולוגיה (ולרוב זה נעשה מבלי להתחשב באמת ההיסטורית) וכמובן שגם השמאל עושה דמוניזציה לימין, ע"ע "מתנחבל" שמעלה אסוציאציה של דמות דמונית של קנאי דתי שכל מטרתה לרצוח פלסטינאים ולגזול את אדמתם בעוד שבמציאות רוב המתנחלים הם סתם יהודים עניים שמדיניות הממשלה (גם כל הממשלות שרצ, מפ"ם, מרצ והעבודה היו שותפות להן!) לאורך השנים דחקה אותם לגור בהתנחלויות.
יש הבדל בין להגיד "אני חושב שהרעיונות שלך הרסניים למדינה" ל"אתה רוצה להרוס את המדינה". אני חושב שההבדל חד וברור. אין לי בעיה להגיד שהמתנחלים (ואני מתכוון אליהם כזרם אידאולוגי, יהודי עני שיושב מעבר לקו הירוק הייתי בעצמי רוב חיי, תודה על השיעור) יביאו להרס המדינה, אני אומר את זה כל הזמן. אני אף פעם לא אגיד שהם "רוצים" להרוס את המדינה כי אני יודע שזה לא נכון. הם יגידו את זה עלי בכל הזדמנות.
את המאפיינים הנ"ל אתה אכן תמצא בכל מקום. אבל לא בכל מקום הם המאפיינים הכי מובהקים, והדגל הציבורי הכמעט בלעדי. וגם אם יש תופעות דומות במקומות אחרים, זו לא סיבה להימנע מלתאר את התופעה הספציפית הזאת.
אני לא סבור שאתה צודק. משפט כמו "ב'פוסט הציונות המודחקת', תופעה שבה רעיונות וגישות הסותרים את עקרונות הציונות אומצו על יד אנשים המזהים עצמם כציונים אך אינם חשים בסתירה" זה בדיוק כמו להגיד "אתם ציונים אבל הרעיונות שאתם דוגלים בהם יביאו להרס הציונות".
אתה באמת סבור של"ימין" אין שום אידאולוגיה פרט לשנאת ה"שמאל"? אני לא סבור כך. ואכן זאת לא מלתאר את התופעה של שנאת השמאל, אבל הבעיה שלי שאתה מתאר תופעה שהיא נכונה בצורה שגויה ע"י תיאורה כתופעה אקסקלוסיבית.
אני חושב שאלו אמירות שונות מאוד. אתה באמת לא רואה את ההבדל בין "אתה דפוק ואני לא מסכים אתך" ל"המטרה שלך היא לפגוע במדינה"? הראשונה היא ויכוח פוליטי לגיטימי, השניה היא דה-לגיטימציה.
התופעה איננה אקסקלוסיבית, אבל בקריאה שלי של המציאות, זאת התופעה הבולטת ביותר, עד כדי השתלטות על כל השיח של הימין, כמו שהוא מונכח בציבור. גם השמאל הולך לכיוון הזה בשנים האחרונות, אבל בהחלט מפגר מאחור.
למה שמכונה "ימין" (החלוקה הפוליטית בארץ היא לא באמת לימין ושמאל) יש כל מני אידיאולוגיות שלא מי יודע מה מסתדרות אחת עם השניה. זה המצב גם ב"שמאל". אבל השנאה מחזיקה את הימין, במיוחד הדתי, איכשהו ביחד, ושום דבר לא מחזיק את השמאל ביחד חוץ מאיזה מאבק אופנתי פה ושם, וגם זה רלוונטי בעיקר לחלק הרדיקלי יותר.
אני מבין את ההבדל. אני פשוט לא מפרש את דבריהם באותה צורה כמוך.
אולי יעניין אותך – פוסט בכיוון דומה:
http://yarivmohar.wordpress.com/2010/08/07/%D7%94%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94/
בהחלט פוסט לעניין. איפה אתה כותב עכשיו, אחרי ש"רשימות" מת?
בדיוק שם, בוורד-פרס. ורשימות רק גוסס, הוא עדיין סוג של סוחב.
נ.ב – תודה
Pingback: כוח מרכזי – תיעוד עלייתה של "אם תרצו" « מאסף