אחד מהדברים המעטים שחברי כנסת טובים בשבילים, זה להיות שבשבת. בעולם של עודף מידע ומאה ועשרים חברי כנסת, חלקם מפתחים חוש ריח על טבעי כמעט לגבי הדברים שיציפו את שמם אל הכותרות. וככל שחבר הכנסת קטן יותר ועלוב יותר, כך כישוריו בזיהוי טרנדים לרכב עליהם נוטים להיות מושחזים יותר. לכן, גם הפעם, לא מספיק לדפוק את הראש בקיר על הפגנת הטיפשות והבורות המהממת שמפגינה ח"כ יוליה שמואלוב-ברקוביץ' בעניין הפמיניזם. היא עלתה כאן על משהו.
וקשה להגיד שזה מפתיע. מזה כעשור אנחנו חווים גל ניאו-שמרני לצד גל פונדמנטליסטי. שניהם סוגים שונים, במקצת, של תגובות לאותו גירוי. אנחנו לא היחידים שזה קורה להם. למעשה, ישראל מהדהדת את המתרחש בעולם המוסלמי מצד אחד, ואת הפוליטיקה האמריקאית מצד שני. זה משקף גם את החלוקה הפנימית בתוך הימין הישראלי: חלקו ה"קיצוני" דתי-פונדמנטליסטי וחלקו ה"מתון" ניאו-שמרני פרו-אמריקאי.
הגלים הנ"ל, בכל שלושת המקומות, הם תגובה למשבר זהות. הפונדמנטליזם האסלאמי צמח עקב החשיפה לתרבות המערב והאמריקאי, בגל הנוכחי, התפרץ עקב היבחרו של נשיא שחור, בתמיכת מיעוטים. בשני המקרים, לא מדובר באיום בטחוני כלשהו, פיזי או כלכלי, אלא באיום על הפרדיגמה המוכרת, על הזהות הקולקטיבית כפי שרגילים לראות אותה. הפחד מאבדן המוכר והמובן מאליו, כנראה, חמור יותר מפחד המלחמה והטרור.
המצב הביטחוני בישראל הוא הטוב ביותר מאז שנות השמונים. אך למרות זאת, גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו לנו ברחובות לא ראינו גל עכור כזה של שנאת זרים, מיעוטים, אופוזיציה וכמו שנראה מייד, גם נשים. כל זה התפרץ דווקא בתקופה של רגיעה ביטחונית, ודווקא כאשר הפלסטינים מאמצים בהדרגה שיטות של מאבק לא אלים. חשבתי שמדובר בתגובה מאוחרת לאותם גלי אלימות, ובמידה מסוימת, כך הדבר. אבל ברמה מהותית יותר, החברה שלנו מבינה שהפרדיגמה – מדינת לאום קלאסית יהודית ודמוקרטית, כנראה בלתי אפשרית, ומתנגדת להבנה הזאת. זוהי המסגרת של כל מה שמתרחש לאחרונה בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, אבל המקום שבו רואים זאת בצורה הבהירה ביותר הוא בהתנגדות לפמיניזם. וזה דורש מעט הסבר.
בזמן שלאוהדי הפמיניזם, לפחות בגרסתו המיינסטרימית, היה נדמה שמדובר בעיסוק בחיה בשם "מעמד האישה", הקואליציה השמרנית-פונדמנטליסטית חשה אמת עמוקה יותר: הפמיניזם הוא האיום הגדול ביותר על הסדר הקיים, ומי שכל עיסוקו הוא שימור הסדר הקיים או חזרה לסדר ישן שנתפס כ"אותנטי" יותר לא יכול שלא לראות בו אויב ראשי.
אימפריות קמו ונפלו, אידיאולוגיות הומצאו ונזנחו, סדרים חברתיים שונים ומשונים התפתחו והשתנו וחלוקות עבודה חברתיות שונות יושמו בזמנים שונים. אין ספור שינויים עברה החברה האנושית אבל דבר אחד נשאר קבוע לפחות מאז המהפכה החקלאית בסביבות 10,000 לפני הספירה: פטריאכליה.
הפטריאכליה איננה מצב שבו גברים שולטים בנשים ומדכאים אותן, תיאור כזה יהיה פשטני. זהו סדר חברתי שבו החברה היא מכונה, לכל מרכיב בה יש תפקיד מוגדר והעיקר – ישנה אידיאולוגיה מחייבת שקובעת למי ראוי למלא איזה תפקיד וסנקציות שיאכפו זאת. גברים ונשים שותפים לקיום הסדר הפטריאכלי, ושניהם נשלטים ומדוכאים על ידו. אבל גברים, בהתאם לחלוקת התפקידים הפטריאכלית, הם אלו שמתפקידם לקבוע מהי חלוקת התפקידים הראויה. שלא במפתיע, תפקידם הראוי נוח יותר ומצמיח מבנים רעיוניים עצומים שמסבירים ומצדיקים מעמד זה במונחים השגורים בפיה של כל קבוצת אליטה: "אנחנו לא שולטים אלא משרתים, לנו זה עולה יותר, בובה, ואת צריכה להכיר תודה".
במרוצת המאות האחרונות, קבוצות שונות הותרו, רק להלכה כמובן, ממקומן המחייב בסדר הקיים. כמעט אף אחד לא יטען היום שסדר הדברים הטבעי, המדעי, כפי שקבע החבר הדמיוני או כל בולשיט אחר שאמור לתת תוקף לעמדותיהם של בני אדם, מכתיב שמתפקידם של השחורים להיות עבדים, למשל. למעשה, הקבוצה היחידה שלה עדיין מותר לייחס תפקידים מולדים ומחייבים בסדר החברתי הן נשים. כשזה ייפסק, יהיה כאן סדר חברתי אחר לגמרי.
זה לא מפתיע שהאף של שמואלוב-ברקוביץ' הוביל אותה להשתלח דווקא בנשים חד הוריות מבחירה בכנס ההוא של ה"פמיליסטים". "בחירה" היא אכן מילת המפתח. הפחד העמוק ביותר של גברים, אותו פחד ששולח אותם להשתלט על משבצת מי שמתפקידו לחלק תפקידים הוא הפחד להישאר ללא תפקיד. ואכן, לאנושות אין צורך גדול בגברים. מבחינה ביולוגית פשוטה, קומץ גברים שמילוי תפקידם בהמשכיות המין הביולוגי לוקח רבע שעה מספיק בהחלט. אחרי גילוי אמריקה, אזורים שלמים בספרד התרוקנו מגברים כמעט לחלוטין. הם הלכו לחפש את מזלם ביבשת החדשה, נעלמו לעשרות שנים והחברה המקומית הסתדרה מצוין בלעדיהם.
בראייה פמיניסטית, או לפחות זו שלי, בני זוג מנהלים משפחה יחד מפני שהם בוחרים לעשות זאת, וחלוקת התפקידים במשפחה היא עניין של בחירה. משמעות הפמיניזם היא שגבר יוכל לבחור לדאוג למשק הבית בזמן שהאישה בוחרת לתפור במשרד מהבוקר על הלילה כדי להביא פרנסה, או להיפך, או כל סידור אחר, ושכל אחת מהאפשרויות תהייה מעשית, לגיטימית ומקובלת באותה מידה ע"י הקהילה. בחברה כזו, אישה מקיימת מערכת יחסים עם גבר מפני שהיא רוצה ולא מפני שהיא צריכה, מפני שכך היא בוחרת ולא מפני שהיא תלויה בו.
כשאין סטנדרט מחייב של חלוקת תפקידים בתוך המשפחה, אין סיבה שיהיה כזה בתחומים אחרים. החברה הופכת לכזו שעשויה מפרטים שעושים את מה שהם בוחרים לעשות ולא את מה שהם חייבים לעשות. צביון החברה הופך לוולונטארי ומשקף את סך הבחירות של הפרטים שמרכיבים אותה, או במילים אחרות, – חברה חופשית. היות שחברה חופשית עשויה לבחור להיות, ובכן, כל דבר, מי שאידיאולוגיה כלשהי עדיפה בעיניו על חירותם של בני אדם יפעל כדי להגביל את חופש הבחירה שלהם.
לכן, אמהות חד הוריות מבחירה הן סמרטוט אדום מבחינת כל מי שמעוניין לשמר, בכוח, את הסדר החברתי המועדף עליו. הן ההוכחה הבוטה ביותר לכך שבני אדם יכולים לבחור שלא לשחק את המשחק שמוכתב להם, והשמיים לא נופלים. זאת גם הסיבה ששמואלוב-ברקוביץ' אמרה בראיון שקיומן של אמהות חד הוריות "פוגע באושיות המדינה היהודית".
זאת הסיבה שפונדמנטליסטים דתיים אובססיביים כל כך לניהול נשים ושליטה על מידת ואופי נוכחותן במרחב הציבורי. גם בגרסתו המקומית, הדגל הציבורי המונף על ידו הוא "הגנה על הנשים שלנו" או "בנות ישראל לעם ישראל". שכבה אחת מתחת לזה, נמצא בולמוס ה"צניעות". שמואל אליהו, ממובילי ומנסחי הפונדמנטליזם היהודי בהחלט מעלה את נושא הנשים על ראש שמחתו. לאחרונה, למשל, היישר מבית היוצר של "מעייני הישועה" שמזוהה אתו והעלון שהביא לנו את מחנות ההשמדה לעמלקים שיוקמו במהרה ובימינו, קם מגזין הנשים "פנימה". רק כדי שתבינו באילו קוקיות מדובר, מסתבר שעורכי המגזין "קיבלו על הראש" משום שהראו בעמוד השער "חלקי גוף של אישה" – קצות האצבעות.
אבל שמואלוב-ברקוביץ' מבשרת פאזה אחרת של שמרנות שמניפה גם היא את המלחמה בפמיניזם כדגל מרכזי. למעשה, היא חלק ממגמה של חיקוי הניאו-שמרנות האמריקאית. זה יותר מחיקוי, אגב. הניאו-שמרנים מארה"ב משקיעים סכומי כסף עצומים בהפצת האידיאולוגיה שלהם בעולם, וישראל היא יעד מרכזי עבורם. כך, תפיסות ושיטות פעולה זולגות מהימין האמריקאי ומעצבות את הפוליטיקה הישראלית.
והבון-טון בימין האמריקאי נוסח "מסיבת התה" ושרה פיילין מעמיד נשים בחוד החנית של הריבאונד הפטריאכלי. אין בזה שום דבר מפתיע. אישה שתביע עמדות מיזוגיניות תהנה מפוטנציאל אלקטוראלי גבוה יותר מאישה פמיניסטית. אישית, הן אולי מרוצות ממילוי התפקיד המסורתי של נשים ואין עם זה בעיה. אבל בזכות הישגי הפמיניזם, הן יכולות להשתתף בשיח הציבורי ולקדם את עצמן בתוך הסדר הקיים באמצעות הנצחתו, על חשבון חופש הבחירה של נשים וגברים שלא נהנים כמוהן ממקומם בו והיו רוצים, אולי, לבחור בתפקידים אחרים.
הקלף החזק של שמרנים הוא שהם נתפסים כיותר "אותנטיים" ממי שלא, אם כי אין לכך הצדקה, ומה יותר "אותנטי" מאישה שמדקלמת את כל הקלישאות המיזוגיניות הישנות והרעות שרק לאחרונה התחלנו להשתחרר מהן? חברה במשבר זהות, שהפרדיגמה הישנה שלה מתפרקת ולפני שהתגבשה בה פרדיגמה חלופית, חשה צורך דוחק להיאחז בישן ובמוכר, וכך המיזוגניה – הבסיס לכל הישן והמוכר, הופכת למטבע פוליטי אפקטיבי שבו ישתמשו יותר ויותר פוליטיקאים שרוצים לצבור עוצמה והשפעה.
קצת קנה מידה.
דבר ראשון- לטעון שהבקלאש הימני בפוליטיקה האמריקאית נובע מכך שאובמה שחור זה בערך כמו לטעון שהתחממות כדור הארץ נובעת ממדורות לג בעומר, עקרונית יש לזה חלק, אבל לא זאת ליבת העניין.
כביטחון או כלכלה ברכב IDENTITY POLITICS בדיוק כמו CULTURAL WARS הם סוגיות מושב אחורי.
דבר שני- בנוגע גברת שמואלוב- שם לב שמהרגע שהיא פתחה את הפה שלה הדבר היחידי שכל שאר המפלגה שלה עשתה (כולל ליבני) זה לנסות להרחיק את עצמם ממנה כמה שאפשר. הם תקפו אותה באופן ישיר ופומבי. (כולל בפייסבוק)
דבר שלישי- מה הקשר בין אמהות חד הוריות לתפקיד האב והאם במבנה המשפחה? הגדרתית כל הדיון שהגדרת על מי מטפל בילד ומי מרוויח כסף לא רלוונטי למשפחה חד הורית. השאלה של משפחה חד הורית היא דווקה על שאלה שהתייחסת עליה בעקיפין- מה צריך כדי לגדל ילד. הטענה שמשפחה חד הורית אינה עדיפה על משפחה חד הורית היא לא טענה שנראית לי קיצונית. בלי קשר אם מי שנשאר בבית זה האמא, האבא או אפילו אם יש שני אבות או שני אמהות, ברור שבמשפחה שבא שני אנשים מחלקים ביניהם את הנטלים של גידול הילדים ועבודה תוכל להשקיע בילדים יותר, כסף וזמן, מאשר משפחה שבא שני הנטלים האלא נופלים על בן אדם אחד.
הבנת הנקרא: לא כתוב בשום מקום שבחירת אובאמה היא הגורם לבקלאש הימני, אלא שזה הטריגר להתפרצות הנוכחית שלו, בעלת המאפיינים הידועים.
זה שהמפלגות, מקדימה ודרומה, מתרחקות ממנה בפייסבוק זה טוב ויפה, אבל הן לא הקהל שלה. גם על ליברמן מטפסים בכל פעם שהוא אומר משהו לא יפה, ואז הוא הולך לפינקלשטיין ושומע בכמה מנדטים הוא עלה בסקרים.
אם אתה רוצה לפתוח דיון האם עדיף משפחה עם שני הורים או הורה אחד, לא משנה איזה, בכיף. אבל שמואלוב דיברה ספציפית על אמהות חד הוריות בכנס של גברים שונאי נשים. לא בדיוק אותו אישיו.
הגרסה הארה"בית של זה היא פיליס שלאפלי: http://en.wikipedia.org/wiki/Phyllis_Schlafly שלחמה כלביאה נגד שוויון זכויות לנשים.
אגב, ההסבר שלך מבהיר לי למה מישהי רשעה וחשוכה, בעברי, אמרה לי שבאוח חיי אני "פוגמת בטעם הטוב" – דבר שתהיתי לגביו במשך שנים רבות. היה ברור לי לגמרי שאני יכולה לפעול בצורה שאינה נראית לה בטעם טוב, אבל איך אני יכולה לפגוע בטעם עצמו? אז זהו, מסתבר שאם בחירה אישית עלולה למוטט את עולמה, בחירת אורח החיים שלי אכן היתה יכולה לפגוע בטעם עצמו.
אולי חבל שלא התייחסת במאמר להומואים. השנאה וההתעסקות האובססיבית בהומוסקסואליות, של אותם גורמים נראה כמו חלק בלתי נפרד מאותו עניין.
יותר מזה. זה אותו עניין עצמו.
מעניין שדווקא שמאלוב-ברקוביץ' יצאה עם האמירה האידיוטית הזאת. מעניין, מפני שציבור העולים מבריה"מ לשעבר נתפס בעיני הצבר המצוי כחילוני-לברלי (יש שיאמרו "לא יהודי מספיק"). הבעיה היא, שככל שאני מכיר, בנושאים חברתיים הציבור הזה מגלה עמדות ארכאיות יותר מכלל הציבור החילוני בישראל. כך בנוגע למעמד האישה, כך בנוגע לחינוך (כאשר א-שם סביב שנת 2000 בית המשפט הגבוה פסק שהכאת ילדים, אפילו "לצורך חינוכי", מהווה עבירה פלילית, מי שהתנגדו להחלטה בצורה הקולנית ביותר היו דתיים ודוברי רוסית), כך בנוגע לכלכלה (התנגדות להתערבות המדינה במשק ולסיוע סוציאלי נרחב — אא"כ מדובר בסיוע המיועד ישירות לעולים), וכך גם בתחומים אחרים.
על היקפה ושורשיה של התופעה הזאת אפשר לנהל דיון נפרד. מה שמעניין הוא שבתפיסת עולמם של ישראלים רבים, שמרנות חברתית נקשרת לערכי דת ומסורת, ואילו ליברליות חברתית נקשרת לחילוניות. לכן הם אינם מסוגלים לעכל את השמרנות החברתית של עולי בריה"מ לשעבר, וחלקם מניחים — בטעות גמורה — שציבור העולים יילחם את מלחמתם נגד הממסד הדתי.
זה נכון, הרבה עמדות רווחות בציבור דוברי הרוסית הן פחד אלוהים ואני לא מתפלא שהאמירה הגיעה משם. הצד השני של המשוואה, כמובן, זו שכבה של חילונים מסודרים בחיים שאוהבים להרגיש נאורים בהשוואה למגזרים אחרים. רק שהנאורות שלהם היא לא הרבה יותר מתקינות פוליטית ריקנית.
העניין הוא לא לערוך תחרות "מי נאור יותר" (תחרויות הן בכלל לא הקטע שלי). העניין הוא לדעת, עם מה יש לנו עסק, ולתכנן בהתאם.
אני, למשל, חושב שאם יש סיכוי להצעיד את ישראל בכיוון נאור יותר, זה צריך להתחיל מנושאים סוציאליים. אבל כל עוד המציאות הזאת, למשל (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1210706.html), נמשכת, ואנשים הקשורים לניהול של משרד האוצר, משרד השיכון ו"עמידר" יכולים להגיע לבית שאן בלי לספוג מטח של ביצים רקובות, הסיכוי להתקדמות כלשהי נראה קלוש. וככל הידוע לי, בית שאן אינה עיר עם אוכלוסיה משמעותית דוברת רוסית.
אני בכלל חושב שכל שינוי בטווח הנראה לעין יבוא מהפריפריה ולא מהמרכז. כל זמן שנאורים למיניהם יהיו מרכז שמתגונן מהפריפריה לא ייצא מזה כלום.
אם יש תקווה הרי שהיא צפויה מהפרולים?
יפה.
בטוח לא מא'ובריאן או האלטר אגו שלו, גולדשטיין.
האובריאןים הם שהעיפו את בן-עלי מטוניסיה לא הפרולים.
בוגולובסקי אתה כותב מאוד יפה, מוריד את הכובע בפני הניתוח. אבל לגבי השינוי שיבוא מהפריפריה נראה לי שאתה קצת תמים. איזה שינוי בדיוק יבוא משם? יותר קולות לליברמן ופחות לש"ס או להיפך? ונגד מי בדיוק הם יתקוממו? נגד הערבים או נגד העולים הזרים? בטוח לא נגד השיטה הכלכלית או בעלי ההון. מקסימום נגד איזה שמאל מיתולוגי ('המערך'). הרי ככה זה תמיד עם אוכלוסיות חלשות – במקום להתעמת עם מי שמקפח אותן הן מחפשות אוכלוסיות חלשות יותר כדי לבדל את עצמן מהן. כמו כן הייתי שמח שתרחיב קצת בהדמנות בפירוט ובשיטתיות, אולי באחד הבלוגים הבאים את הטענות שיש לך ל'שמאל' שבו (כמו כולם) אתה חובט מעת לעת ללא רחם ובמקרה שלך זה הן על ה'נאורים' והן על הרדיקליים שהולכים להפגין בבלעין ובשיך גארח אני מבין. אותי באופן אישי זה קצת מעצבן הדיכטומיה הזאת שאם אתה לא נמצא כל שבת בבילעין (כאמור אני מבין שגם על אלה יש לך השגות) או פושט רגל (ותאמין לי הייתי לא רחוק משם) שגר בקומונה ומבקר בגדה השמאלית אתה בטוח סתם צבוע מתנשא שבעצם שונא כל מי שהוא לא כמוהו ובתוך תוכו הוא ימני כמו כולם. לא מקבל את זה. אצל הרבה אנשי מרץ ועובדה גם הלא רדיקלים וגם אצל אנשי המעמד הבינוני יש אנשים רבים שמקבלים את האחר באשר הוא אחר, שמתביישים ביחס לערביי ישראל והעובדים הזרים, שפתוחים לקבל טענות על הצורך בחלוקה צודקת יותר של העושר ושרואים באי השוויון ההולך וגדל בחברה הישראלית אסון. כן לא כולם כאלה וקשה מאוד להשתחרר גם ל'שמאלנים' מהפמפמום האין סופי של ערכים לאומיים ולאומניםהחל מגיל הגן וומהדגשה בלתי פוסקת של החשיבות העצומה בשיוכו של כל אחד מאיתנו למחנה מסוים (לאומי, אתני, דתי וכו') ובחידוד ההבדלים בינו לבין כל מי שלא נמצא במחנה שלו כמו גם פמפום ההנחה שהזהות הלאומית של כל אדם היא החלק החשוב ביותר בזהותו. אז כן יש עוד הרבה מה לעשות אבל לדעתי אפשר לרדת מהשמאלנים קצת, בכל זאת מדובר (לצערי) בחיה נכחדת.
מהחצי השני של התגובה אני אתעלם כי אם כבר טרחת לכתוב במקומי מה אני אמור לחשוב, אתה יכול באותה מידה גם לענות לעצמך.
לגבי החלק הראשון. כל שינוי בעתיד הקרוב יבוא מהפריפריה כמו שהשינויים שאנחנו חווים לאחרונה מגיעים משם. אף אחד לא אמר שהם יהיו חיוביים. לגבי שינוי חיובי מהפריפריה, ובכן, יש שמאלנים גם מחוץ לבועה התל אביבית.
על זה בהחלט אכתוב בפירוט ובקרוב, אבל שמאל פוליטי ושמאל סוציולוגי חופפים רק חלקית ויש משני הסוגים.
גם בתוך מפלגות וארגוני השמאל עצמם לרוסים, דתיים, מזרחים, עניים וסתם אנשים מחוץ לת"א רבתי יש תקרת זכוכית והם מודרים ממוקדי הכוח של החונטה.
אז כן, השמאל הסוציולוגי שיודע להסתדר רק עם מי שנראה כמוהו ונשמע כמוהו (ובזה הוא לא שונה מש"ס) לא יצמיח שום דבר. אם הוא יבין שהפריפריה הופכת למרכז ויקפוץ על העגלה, אולי ייצא ממנו משהו. אבל לרוב, הוא יעדיף להתבכיין, או להגר לברלין.
ולמה נראה לך שאני צריך ללטף את השמאל על הראש, נשגב מבינתי. אם אני יכול להיכנס במדינה שלי, אני יכול להיכנס גם במחנה הפוליטי שלי. למה מה קרה?
לא צריך ללטף אף אחד אבל נדמה לי שהראייה של השמאל במונחים של חונטה ומדינת/בועת תל אביב היא סטיריאוטיפית עושה לו עוול ויש לא מעט דוגמאות שמפריכות את זה (ע"ע עמיר פרץ). לא שהכל שם ורוד או אוניברסליסטי. אין אף ארגון פוליטי ישראלי עם אורינטציה של הכלה של כל או רוב הקבוצות שבחברה הישראלית. כולם ברמה מסוימת מסמנים את עצמם בסרט ומתרחקים לפחות מחלק ממי ששונה מהם – והדתיים, הערבים והמזרחים עושים את זה לא פחות אולי יותר מהשמאלנים האשכנזים. אבל נניח לזה כי ממילא השמאל ככל שהוא מיוצג במפלגת העבודה ומרץ הולך וגוסס ולא בגלל האישים או התכנים אלא בגלל מיעוט השמאלנים. אבל אם יש שמאל אחר טוב שמישהו יודע על זה. אם יש שמאל אחר הביאו לכאן ונדבר גלויות. אני לא רואה אותם בינתיים.
יענו פתחת בלהגיד שיש שמאל שהוא לא בועה תל אביבית, וסגרת בזה שאתה לא רואה אותו. זה די מסכם הכל.
יש כאן לא מעט פוסטים שמוקדשים להבניית סטריאוטיפ השמאלן ע"י הימין. לפעמים צריך גם לדבר על גרעין האמת שבסטריאוטיפ.
והטענה שלי היא בדיוק מה שאמרת: השמאל הסטריאוטיפי הזה מתנהג בדיוק כמו כל מגזר אחר. רק ששמאל לא אמור להיות מגזר בכלל.
מה שיפה זה שאותם אנשים שתוקפים אמהות חד הוריות שמתעקשות להביא ילדים בלי להיות מסוגלים לפרנס אותם לא יאמרו דבר נגד משפחות דתיות שמביאות 15 ילדים בלי יכולת לפרנס אותם.
צריך איזה כפתור "לייק" לתגובות פה
כרגיל, פוסט מרתק. אני רוצה להוסיף קצת ניתוח ברמת המיקרו, מההכרות שלי עם הנושא של פעילות פוליטית של נשים בארץ ובקדימה בפרט.
זה לא פשוט לגרום לנשים לתרגם את התיסכול לפעילות פוליטית. הן עסוקות בעבודה וגידול משפחה, הן לא מאמינות שיש להן כח באמת, ומהצד השני הן קושרות את זה עם אידיאולוגיה שמאלנית או שהן ציניות מידי כלפי המערכת הפוליטית. לכן למישהי כמו שמואלוב ברקוביץ', שמראש אין לה איזו אג'נדה ברורה, אין שום סיבה לנסות לרעות בשדות לא-לה. אורית זוארץ מזוהה עם הפמיניזם בקדימה, וליבני מנסה לגרום לנו להאמין שאם תגיד אי פעם משהו ברור בנושא זה יהיה לכיוון הפמיניסטי. אין מספיק מצביעות לכולן, לכן צריך לחפש מרבץ מצביעים אחר.
בניגוד לארה"ב, שבו יש קול נשי מובהק וברור, נפרד מזה של גברים. פיילין היא מה שנקרא "סוקר מאם" ומייצגת אוכלוסיה גדולה של נשים שמרניות אבל עובדות ופעילות שיש להן תפיסת עולם משלהן, ולא "שמאלנית" כמו שאנחנו מזהים אוטומטית עם מי שאמור להיות בעד זכויות נשים. אלו נשים שיודעות כיצד להתארגן כדי לשנות דברים, גם אם זה לוודא שהתפריט בקפטריה של בית הספר מאוזן.
כשתהיה לנו פיילין משלנו, כלומר מישהי ימנית שמזוהה עם אג'נדה פמיניסטית, ויש לה תמיכה של נשים ולא רק של גברים, אני אשמח מאד. עד אז, כשאנחנו מפקירות את הספרה הפוליטית לגברים, אנחנו לא יכולות לקטר יותר מידי על ח"כ שמואלוב-ברקוביץ', שנאלצה לנדוד לשדות הזוייים מאד בשביל לוודא שמישהו ישלשל פתק עם שמה בפריימריז.
סוקר מאמס רחוקות מליות מודל פמיניסטי כלשהו, והמקבילה שלהן בארץ היא הג'אדה הדתייה. יענו סופר-אישה שגם מגדלת טונה ילדים על כל הכרוך בזה מאוכל ועד הסעות, גם מתקתקת את הבית, גם דואגת לעצמה ולאיך שהיא נראית וגם רוכשת השכלה תוך כדי. כגבר, אני יכול להגיד שעוד לא נולד הבן זונה שהיה שורד שבוע אחד כזה.
אני לא רואה בזה שום דבר פמיניסטי. קואופטציה של פמיניזם כן. יענו בנוסף על התפקידים הרגילים של האישה, שהורחבו לתחום הקהילתי, הן גם צריכות לשחק אותה נשים משוחררות כדי להתאים לאיזה מודל פמיניסטי מלפני חמישים שנה.
ופיילין היא לא שום סוקר מאם, זאת התדמית שהלבישו עליה. היא פוליטיקאית במשרה מלאה ועם כל הכבוד למולטיטסקינג הנשי המיתולוגי, יש גבול למספר המשרות המלאות שאישה אחת יכולה לעשות בו זמנית. אז בסופו של דבר, זה אותו קטע, פוליטיקאיות רוכבות על הצורך הישן והטוב של אנשים להצדיק את המצב הקיים ותזכורת טובה לזה שפמיניזם זה לא בהכרח קטע של נשים.
אז פה אנחנו לא נסכים. לגרום למישהי לצאת, להתארגן ולפעול למען משהו – זה המון. כשזה בא באמת מתוך רצון לפעול ולא כעלה תאנה לאינטרסים של מישהו אחר. להיות פוליטיקאית בא בילט אין עם ההבנה שיש לך זכות לצאת מהבית, לשאת דברים ולקדם משהו. פה, בדיוק, פה, נמצא הפמיניזם. בסלילת כביש הגישה הקטן הזה מהבית החוצה. מהפרטי לציבורי.
להיות ג'אדה זה לא דבר פשוט. רוב הגברים שאני מכירה לא היו עומדים ביום אחד כזה של ניהול. גם להן זכות לקדם את האינטרסים של עצמן. אין רק מודל אחד של ניהול משפחה, כלומר זה שאני מיועדת אליו – שני ההורים מפקירים את הבית כדי לפרנס את המשכנתא בשם אידיאל וֹליברלי קפיטליסטי. לא בשביל זה שרפתי את החזיות שלי…
מהתגובה שלך עולה ניחוח חזק של פטרונות…
מטרונות, אם כבר. אני מבקשת לדייק.
א. את חוזרת על דבריו של בוגוסלבסקי – כולנו מסכימים שנשים מספיקות יותר מגברים ביום ממוצע.
ב. כנצר למשפחה חרדית יש לי דודה שיכולה בהחלט לקבל בכל זמן נתון הודעה מבעלה שהוא מביא לה לארוחת ערב עשרים בחורי ישיבה (בנוסף לשבעת הילדים שכבר יש להם) והם יצאו ממנה שבעים, ברור לכולם שמי שקיבל את העסקה הגרועה יותר זו היא וברור שהרבה יותר קל לתת שעורים בתורה מאשר לנהל בית של ראש ישיבה.
הבעיה היא ש'לקדם את האינטרסים של עצמה' זה לא מונח שקיים אצלה וכפי שכתוב היטב בפוסט גם בעלה לא חושב שהוא 'מקדם את האינטרסים של עצמו' שניהם משוכנעים שהם פועלים בשליחות הקדוש ברוך הוא אבל איכשהו החלק של הגבר תמיד יותר כיפי.
העניין הוא שנשים מהצד החילוני של זה, גם יוצאות לעבוד וגם מנהלות חלקים גדולים ממשק הבית, אם לא את כולו. אני לא מכירה משפחות שיכולות לוותר על הכנסה כפולה. הדודות שלי יכולות לארגן ארוחה ל20 איש בשעה, וזה אחרי יום עבודה שלם בחוץ. לחשוב שהכל דבש אצל החילונים ולכן אין מה להטיף להם, או שכל העבודה היא לשחרר את הדתיות המסכנות זה קצת פטרוני, בלשונו של החבר למעלה. גבר שיוצא מהעבודה פעם בשבוע בשעה סבירה כמו 17:00 כי יש משהו בבית הספר או כי הוא שומר על הילד נחשב לאב נפלא, מעורב, פמיניסט ובן זוג תומך. אם הוא יעשה את זה פעמיים או שלוש בשבוע, הוא כבר יפוטר.
זה כמו מן אמת בודהיסטית גדולה כזו – יש גם עבודות בית. מישהו צריך לעשות אותם. הפמיליסטים רוצים שהנשים יעשו אותם. האמת, קשה לי להתווכח איתם, גם אני הייתי רוצה שכשאני חוזרת מיום עבודה ארוך
יחכה לי בית מתוקתק וארוחה חמה על השולחן. בניגוד אליהם, אני לא מניחה מראש שמישהו חייב לי את השירות הזה.
כן? הדודות שלי פעם ארגנו ארוחת ערב חגיגית לכל סגל הפיקוד של הצי השישי ב- 22 דקות! וגם זה רק בגלל שלא היו להן מצרכים והסופר הכי קרוב דרש נסיעה בשני אוטובוסים.
כשיהיו גם גברים ג'אדות, נדבר על מודלים שונים לניהול משפחה. כרגע, רק הנשים נדרשות לזה וגברים לא יכולים לעשות זאת גם אם ירצו כי להם משלמים יותר בשוק העבודה, לרוב.
ולגבי פיילין, הדבר ה"פמיניסטי" היחיד בסיפור שלה הוא שמדובר באישה ולא בגבר. אני לא תופס את זה כפמיניזם, אלא אם כן זה הפוסט של הפוסט של הפוסט, ואז הפמיניזם עושה סיבוב שלם ונהיה שוביניזם, ועוד גברי.
You're preaching to the choir
ואם אני אחזור לנקודה הראשונה שהעליתי – אין תגמול אלקטורלי לנשים בפוליטיקה על קידום של אג'נדה פמיניסטית. לכן יש פוליטיקאיות שמוצאות מיני תחליפים. זה הסבר ברמת המיקרו של תופעת ח"כ שמואלוב והברית הלא כשרה עם סרבני המזונות (זה מה שהם רוצים בסה"כ, לא לשלם מזונות ילדים).
אכן. והם לא רוצים רק לא לשלם מזונות. מה שהם רוצים זה לא לאבד את הדרך היחידה המוכרת להם להרגיש גברים.
בינתיים הנסיונות להפיל את הפטריאכליה הובילו בעיקר לגירושים ולמשפחות חד הוריות, שבהם לילד חסר אלמנט אבהי/אמהי. אז מה בעצם אתה מנסה להשיג כאן?
מה זאת אומרת מה? אני מצטרף לצד המנצח כדי שלא ישימו אותי בכלוב בגן חיות עם הפמיליסטים אחרי המהפיכה.
אם כך אין צורך בכל כך הרבה נימוקים משכנעים ונוקבים פשוט תצטרף
הניסיונות להפלת הפטריארכיה הובילו לכך שהיום נשים לא צריכות להיות נשים מוכות אלא יכולות לקום ולעזוב את בעליהן (ולהיות 'חד הוריות' ) הן הובילו לכך שהיום אישה יכולה להיות ראש ממשלה או לנהל בנק גדול. עד 1988 לא היה אפשר חוקית להאשים במדינת ישראל גבר על כך שאנס את אשתו כיוון שהיא 'אשתו' ולכן גופה שייך לו. כן, יש גם יותר גירושים, משפחות חד הוריות ולא מעט גברים שפעם היו נשארים עם אותה אישה כל החיים והיום מחליפים אותה במודל חדש וצעיר יותר בהזדמנות הראשונה , זה עדיין לא אומר שצריך להתמוגג מהגברים הנאמנים של פעם. זה היה מקובל לגמרי בצרפת שבין שתי מלחמות העולם לראות אישה וילדיה מחכים בקומת הקרקע של הבורדל לאבא שיגמור את ענייניו עם הזונות ואז כולם היו הולכים לבית קפה ביחד להמשך הבילוי היומי, גברים נשארו נאמנים אבל היה ברור שמותר להם לשחרר לחצים מדי פעם ולנשותיהם לא.
אני לא יודע מה הפוסט מנסה להשיג אבל ברור לי מה אתה מנסה להשיג, כן, זה הרבה יותר נוח לחזור לאישה צייתנית שהכינה לך בית נקי וארוחה על השולחן ואם היא במחזור אפשר לקפוץ לבית הזונות הקרוב, ברור שאם היא לא כזאת אז זה צריך להיגמר בגירושים כי כמה אפשר לחיות עם אישה עצמאית שיש לה דעה משלה ואולי מרוויחה יותר ממך?
לא יודעת למה זה לא ברור לך, אבל גם משפחות שבהן חסר אלמנט אבהי/אימהי זה עדיף על משפחות עם שני הורים שבהן אבא מכה את אמא ואמא לא מעיזה להוציא מילה כי אוי ואבוי אם היא תישאר עם הילדים לבד.
פוסט נפלא. הצלחת להראות בתפיסת הפמיניזם שאתה מציג את המהות של פמיניזם גם בעיני, שיוויון וחופש, גם לנשים וגם לגברים. פמיניזם מוצלח מרחיב את אפשרות הבחירה של שני המינים, (נאמר בשל הנוחות ללא כוונה לפגוע בטרנס או כל מגדר אחר) מכיוון שזה לא רק נותן עוד אופציות לאישה אלא גם מספק לגבר אפשרות לבחור דברים שתפיסה פטריארכלית לא תמיד מאפשרת לו.
הפוסט אגב נפלא בעיני בדרך שהוא קושר כמה דברים ובפרשנות שהוא מציע, לא רק בחלק על תפיסת הפמיניזם. אני קוראת פה הרבה זמן ולא תמיד מסכימה עם כול הניתוחים שלך, אבל הם תמיד מעניינים.
אני בהחלט לא מסכים עם השיוך שלך את ההתנגדות לפמיניזם כניאו-שמרנות,
במיוחד מאחר וחלקים נרחבים בפמיניזם חברו (באופן היסטורי) לגורמים שמרניים
יותר ואף לגורמים פאשיסטים באיטליה, בספרד ובישראל. הארגונים הפמיניסטיים
בארה"ב היו מן התומכים הנלהבים ביותר של חוק היובש והמפלגה הרפובליקנית של שנות העשרים.
הפאשיזם של מוסוליני ושל פרנקו גייסו לשורותיהם תמיכה עממית של נשים רבות באמתלה פמיניסטית
(ואמנם, הנשים לקחו חלק אקטיבי יותר בפוליטיקה מכפי שלקחו קודם – כמובן שהמסגרת הפאשיסטית מעוררת את התחושה של פעילות אקטיבית אף על פי שאין כמובן מימד פרקטי של הפעילות הזו).
אני למשל מתנגד לפמיניזם בצורתו הנוכחית בישראל, אף על פי שאני תומך יחסי של הפמיניזם הרדיקלי יותר שהופיע בארה"ב. בישראל אימץ הפמיניזם למשל את הרצון לשילוב שוויוני יותר של הנשים בצבא וביחידות הקרביות, או למשל שילוב מובהק יותר בשוק העבודה הגלובלי. אך מה שהפמיניזם הזה עושה הוא למעשה דווקא אימוץ המסגרות שהן פטריאכליות א-פריורי במקום דחייתן המוחלטת. נשים לא צריכות להשתלב יותר במסגרות קרביות, אלא לשאול מדוע בכלל יש צורך במסגרות קרביות. נשים אינן צריכות לנצח את הגברים בבניית קריירה עסקית, אלא לשאול מדוע בכלל ישנם מבנים היררכיים כאלו.
גם ביחס לנושא ההטרדות המיניות, אימץ הפמיניזם הישראלי קו שמרני למדי אשר הופך את המיניות לבזויה ולמודחקת במקום לערער על יחסי המעסיק- עובדת. בעיות ההטרדה המינית והשוביניזם במקומות העבודה נובעים מכך שישנן היררכיות כאלו במקומות העבודה. לכן נשים אשר נמצאות בעמדות כוח במסגרות אלו (ע"ע ציפי לבני, למשל) – דווקא מעודדות את המסגרות הפטריאכליות ומנכיחות אותן.
לגבי שאלת הנשים החד הוריות, אני חושב גם כן שמדובר בשאלה נפרדת שאינה קשורה עקרונית לנשים אלא למסגרות המונוגמיות וההטרוסקסואליות, שהערעור עליהן הוא מבורך אך הוא תובע גם שינויים כלכליים וחברתיים בצדו שיש לחשוב עליהם.
אני לא יכול לחשוב על דעות שהם פחות רדיקליות משלך.
א. שריפת חזיות: עד כמה שידוע לי פעם אחת בהיסטוריה הייתה הפגנה של פמיניסטיות שבה נשרפו חפצים שנחשבו 'מדכאי נשים' ואחד מהם הייתה חזייה, מדהים כמה זה הפך להיות מטבע לשון והשאלה היא האם זה במקרה או שכל מה שקשור לחזה הנשי מצית את הדמיון הגברי וסליחה על משחק המילים
ב. יותר מפמיניסטית אחת תגיד לך שפמיניזם כמו שאתה מציע הוא text book feminism
הוא נשמע נהדר על הנייר אבל בפועל כפי שהמדינה שלנו בנויה אם נשים לא ישרתו בצבא הרי שקולן יישמע פחות ולא יותר, אותו הדבר נכון לגבי חרדים: נכון, במצב אידאלי שירות בצבא לא צריך להיות 'כרטיס הכניסה' לחברה שלנו אבל הוא כן ולכן יש לגייס חרדים וערבים, אם לא לצבא עצמו אז לסוג של שירות לאומי. באותה מידה אם נקבל שלשבת בבית עם הילדים זה חשוב בדיוק כמו לעשות קריירה מצליחה עדיין לא נראה גברים מסתערים על המציאה , מה גם שהם באמת לא יכולים ללדת ולהיניק אז המאבק הוא על כך שנשים יוכלו להיות גם מנהלות. אם תוסיף לזה את התגובה שלי מלמעלה על המשפחה החרדית שלי תראה שיש מגזרים שלמים במדינה שבהם אישה יכולה לנהל מקסימום בית ספר לבנות ולא יותר.
מה שכן, יש כבר התחלה של השינוי שאתה מדבר עליו, בתוכנית 'מאסטר שף' הייתה מתמודדת שהחליטה לפרוש מעבודה בהיי טק כדי להגשים את עצמה כמבשלת, כלומר היא בכלל לא התייחסה לעבודה בין הסירים כאל תפקיד מסורתי של אישה אלא כאל משהו שהיא אוהבת לעשות להבדיל מההיי טק שהיה בשביל הפרנסה.
אז אתה טוען שמכיוון שהחברה שלנו מעוותת נשים צריכות לקבל
את העיוות הזה בכדי להוות חלק ממנה. אפשר לטעון באותה מידה
כי ערבים ישראלים צריכים להתיישר לפי כתבי ז'בוטינסקי ולשרת בצבא
בכדי להשתלב יותר בחברה הישראלית.
אם נניח את ההנחה השגויה כי ישנו מצב אידאלי רצוי אך מכיוון שאין הוא אפשרי, עלינו להתיישר לפי הקונצנזוס, לא נשפר ולו קמעה את ההדרה של הנשים מן השיח. לבד מכך, הרי שהמצב האידאלי הזה אינו כל כך אוטופי: "ארבע אמהות" קבעו עובדות בשטח, דווקא משום ששימשו כקבוצה נשית חזקה ומשמעותית. נשים שמזהות עצמן עם דמויות כמו לימור לבנת או רונית תירוש הן בזויות בעיני בדיוק כמו גברים שרואים את שאול מופז כדמות גברית.
עלינו לבטל את ההנחה הזו, כי מתקיים מאבק מגדרי בין הגבר לאשה, ולערער בכלל את המושג הזה של "מגדר", שבו עצמו, בדיוק כמו הזיהוי הדתי, גלומה פטריאכליות.
אם עצם המושג "מגדר" היה פטריאכלי, מישהו היה ממציא אותו לפני שהיה פמיניזם.
הוא הומצא ממזמן אבל בוורסיות אחרות
נראה לי שיש לך טעות קשה איפה שהוא.
אתה מוזמן לפתוח סדר נשים
זה די עונה להגדרת המגדר
בחברה הישראלית הצבא הוא מכשיר של ניעות חברתית, רק אלו שאינם צריכים אותו יכולים להתעלם ממנו ולשלול אותו שלילה גמורה. דבריך, כמו הרבה מהעמדות של השמאל הרדיקלי בישראל, הם לא יותר מפריבלגיה של החזקים.
"ארבע אמהות" שאבה את ההשפעה והלגיטימיות שלה מכך שהם היו אמהות ללוחמים (כפי שמרמז השם) כלומר הלגיטימיות שלהן בשיח הציבורי הייתה תודות לצבא, כך שהן מוכיחות בדיוק את ההפך ממנה שהתכוונת אליו.
אני מסכים. צריך להיות בעל פריווילגיות רציני כדי להיות טהרן אידיאולוגי. כל השאר, כולל אותי, צריכים להיות זונות פה ושם.
אני חושב שמבחינת הקונצנזוס הישראלי אתה זונה חסרת ביקוש, כך שכבר כדאי לך להישאר בצד הטהרני (:
אני דווקא חושב שבסופו של דבר הצבא יופרט מחוסר ברירה דווקא על ידי חסידיו הגדולים ביותר,
לאו דווקא משיקולים אידאולוגיים (תהליך שמתרחש כבר בחיל הרפואה, למשל).
מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לבסס את החברה האזרחית שלה לטווח ארוך על שירות צבאי ( ספרטה אולי יכולה לעשות זאת, אבל זה לא בדיוק המודל האידאלי שלי למדינה)או לחלופין, תתרחש הפיכה צבאית (אופציה שדיברת עליה בעבר) שתייצר תגובת נגד.
לפחות בעניין הזה כדאי להיות בצד הנכון של המתרס, גם אם תחשב סהרורי. בלאו הכי אם מטרתי הגדולה הייתה להשתייך לשיח הרוב לא הייתי קורא את הבלוג הזה אלא נהנה מ"הגיגיהם" של דרור אידר או בן כספית.
מספיק ביקוש כדי לספק לי לחם וקורת גג, ואספקה רעועה מספיק כדי לגרום לי לא להעלות על דעתי לדרוש מאחרים לאבד את שלהם לטובת הבון טון הנכון. תודה על הדאגה.
אני מסכים שהצבא בישראל הוא מכשיר למוביליות חברתית, ואף יותר מכך – הוא קובע את הזהות והאזרחות הישראלית.
זהו שורש הבעיה. אני לא חושב שהצגתו ככזה היא רדיקלית עד כדי כך, והיא הכרחית לייצור מחשבה אזרחית בישראל.
(אני חושב שלגורביץ' יש פוסט מוצלח על אייזנקוט כדוגמה להיפוך היוצרות בישראל).
הלגיטימיות של ארבע אמהות נבעה מטיעוניהן ההגיוניים עד מאוד כי אין שום סיבה שבכל שנה ילדים נוספים ימותו עבור מטרות שאיש אינו יודע להגדיר, בערך כמו שכל אדם עם שכל (גוז'ף הלר, אריך מריה רמרק, פרימו לוי, ירוסלב האשק, קורט וונגוט, ברנרד שו ועוד רבים וטובים) הבין כבר אחרי הרצח ההמוני והמטומטם שביצעו אנשים רציונליים להפליא במאה העשרים.
אם ההזדהות עם הנ"ל גורמת לי להפוך רדיקלי, יהי כך.
הבעיה היא לא בנוגע להצגת הדברים אלא לשלילה מוחלטת שאתה שולל כל מאבק לשיפור הצבא למשל. זה אולי נראה רדיקלי אבל בסופו של דבר אתה מבודד את עצמך מהחברה שלך ומכל סיכוי להשפיע עליה. טהרנות כזאת אפשרית רק ע"י מי שבא מעמדת כוח שכן הוא לא צריך את השירות הצבאי כדי להתקדם בחיים לדוגמה.
לא, הטענות של "ארבע אמהות" התקבלו בגלל שהן היו קבוצת מיינסטרים שהמניע שלהן לדבר היה היות הבנים שלהן לוחמים. אם הן היו קרובות יותר לדעותך הן היו סתם עוד ארגון שלום של נשות שמאל רדיקלי שלאף אחד לא היה אכפת מה הן אומרות.
הן לא אמורות להיות דעות רדיקליות, רק לקבל את אופן המחשבה של מה שנהוג לכנות "הפמיניזם הרדיקלי", שהיה זרם אמריקאי מצליח למדי, סוג הפמיניזם שעבורו אפרת למעלה שרפה את החזייה שלה. זאת במקום לקבל את הפמיניזם הבורגני או המיליטריסטי שאומץ בישראל כבון-טון שהתנגדות לו מוגדרת משום מה כשמרנית.
עם הדיבורים האלו, יש מצב שיום אחד המדינה תתחרט על זה שהיא לימדה אותי להשתמש בנשק
הפמיניזם שאתה מדבר עליו הוא הפמיניזם הליברלי. זה שרואה בשוויון זכויות וחובות בין שווים את המטרה והיעד הבלעדיים. הפמיניזם של ה"אני יכולה לעשות כל מה שגברים עושים". הביקורת הפמיניסטית הרדיקלית על הזרם הזה היא שהסטנדרט של הזכויות והחובות האלו הוא גברי. כך שברור שלעשות צבא זו חובה, אבל להחליף חיתול זה כבר משהו בספרה הפרטית ותסתדרו לבד.
שירות בצבא הוא חובה, לא זכות, העובדה ש"זכינו" בחובה הזו היא לא הישג כזה גדול.
מסכים לחלוטין עם אור ואפרת. מוביליות חברתית חשובה, אך חשובה יותר מהי החברה הזו שאנו מבקשים בה מוביליות. חברה מיליטריסטית אינה ראוייה, והיא ההפך הגמור מפמיניזם.
לא יכולתי להסכים יותר, אצביע לך במהפכה הבאה.