ברבור כחול לבן.

אני שואל את עצמי האם קלינטון, כשהיא מדברת על מנהיגים שמאמינים שלהם זה לא יקרה, מתכוונת גם לאלו שלנו. אני לא מפנטז, כמו כמה, שאזרחי ישראל יצאו לרחובות בגלל מחירי הדלק או כדי להפיל את הדיקטטורה הנוראה של שדרני גלי צה"ל. אם אלו היו הצרות של המצרים, גם הם לא היו יוצאים לרחובות.

כאן, אולי, קבורים שורשי משבר הדמוקרטיה הישראלית. מוגבלת וחלקית ככל שתהיה, הדמוקרטיה הישראלית היא סוג של מובן מאליו, עבור יהודים, ונמצאת בסביבה מספיק זמן כדי שאנשים יגדלו בה ולא יחוו מציאות אחרת. לכן, מרבית תומכי הדמוקרטיה בישראל הם כאלו שהדמוקרטיה היא חלק מזהותם, שאותה הם תופסים כמערבית וככזו תמיכתם בדמוקרטיה היא פרקטיקה זהותית, משהו כמו השתתפות בהילולא של הבבא סאלי. הם בעדה, אבל לא חשים על בשרם את הצורך בה.

הדמוקרטיה איננה זהות ואיננה שיטת שלטון או ניהול, כפי שמפמפם הימין הישראלי בלי לקבל מענה הולם. היא רדודה מכדי להוות זהות ולא אפקטיבית מספיק כדי לבחור בה על פני שיטות ניהול אחרות. הטעם היחיד לדמוקרטיה וההצדקה היחידה לקיומה היא ההגנה שהיא אמורה לספק מפני דיכוי. לכן המדוכאים הם אלו שיוצאים לרחובות, ולא המדכאים. כשאלו שנהנים מדמוקרטיה רואים בה בעיקר מטרד, מי שסובל מהיעדרה לומד להעריך אותה, לפחות זמנית, אפילו אם היא איננה חלק מהשקפת עולמו.

שלל הפרשנים שמהמרים על אבן הדומינו הבאה שתיפול באזורינו נוטים לשכוח שבתחום שליטתה של ישראל יש מיליוני אנשים שבשבילם אין דמוקרטיה. רובם נשלטים ע"י ישראל בעקיפין, ב"תחום מושב" שנקבע על ידה ובאמצעות רשות שלטונית אוטונומית שמתקיימת רק בגלל שישראל מרשה לה להתקיים. וישראל מרשה לה להתקיים רק משום שזה מאפשר לה להתנער מאחריותה כלפי הנשלטים. את הרוחות שמנשבות בימינו במזרח התיכון אי אפשר שלא לקחת בחשבון כשמדברים על קיץ 2011. תשננו את התאריך. בספטמבר הקרוב, ככה זה נראה, עומד ליפול דבר.

בציבוריות הישראלית, המעט שבא לידי ביטוי מהמתרחש בצד הפלסטיני הוא ההכרזה החד צדדית הצפויה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שתוכר ע"י האו"ם. לתרחיש זה, עושה רושם, גם מתכוננת הממשלה הנוכחית ויש לה מענה בקנה. מי שמוביל אותו הוא ליברמן, אבל הוא מוסכם על כל המרכז הפוליטי והוא נקרא "מדינה בגבולות זמניים".

לפי תסריט זה, ישראל תפגוש את הכרזת העצמאות הפלסטינית בתכנית שאכן מעניקה עצמאות לפלסטינים, בגבולות אזור A. הגבולות הללו יהיו "זמניים" כמו שמשטר הכיבוש היה "זמני". כלומר, הם מיועדים להישאר אתנו עוד כמה וכמה עשורים, עובדה שליברמן לא טורח להסתיר. כך, לשיטתם, תוסר הבעיה העקרונית ביותר של "הכיבוש" – השליטה בעם אחר, והסכסוך יהפוך להיות סכסוך טריטוריאלי רגיל כמו שיש בין מדינות רבות.

ההתנחלויות, שאחרי שלוש דורות של תושבים כבר הפסיקו להיות אמצעי להגשמת רעיון ארץ ישראל השלמה והפכו למטרה בפני עצמה, יישארו במקומן. האזורים שנמצאים בקונצנזוס יחסי, ירושלים המורחבת עד זרא, בקעת הירדן והגושים הגדולים של התנחלויות "איכות החיים" יישארו בידינו. כך תוגשם תוכנית הבנטוסטאנים ששרון הגה עוד בשנות השבעים, זאת שכדי להגשימה בישל את "המפץ הגדול" ועשה את ההתנתקות. ובעיקר, בהיעדר עניין השליטה בעם אחר, המגמה העולמית של הפיכת ישראל למדינה מצורעת, שהם מזהים בצדק כסכנה קיומית, אמורה להיבלם. נושאי גבולות וזכויות קניין על אדמה כשלעצמם אכן מעוררים פחות אמוציות, ובצדק. הרבה חורים יש בתכנית הנכלולית הזאת, וספק אם תעבוד אפילו אם תוגשם. אבל השאלה הגדולה יותר היא האם בכלל תהיה הזדמנות להגשים אותה.

הפלסטינים מחזיקים בקלף נוסף בשרוול – פירוק חד צדדי של הרשות והחזרת המפתחות לישראל. אין זה סוד שהרש"פ איננה פופולארית, שכן היא נחשבת ע"י הפלסטינים כמעין משת"פ של הכיבוש הישראלי. נזכיר שהרשות, לפי הסכמי אוסלו, היא שלב מעבר בלבד לפני הקמתה של המדינה העצמאית, שהיא קיימת זמן ארוך פי חמש מהזמן המיועד לה ושפתרון הקבע לא נראה באופק. ברגע שהזמניות של הרש"פ תיעשה לעניין קבוע היא תאבד את שאריות הלגיטימיות שלה, ואני חושב שראשיה מבינים זאת היטב.

אני מנחש שהפוליטיקאים הפלסטינים מסתכלים על מה שקורה בתוניסיה ובמצרים ויודעים שהעם שלהם מסתכל על זה גם כן. הם ודאי יודעים שכשאפקט הדומינו יגיע אליהם, הם יצטרכו לבחור האם להיות היעד של המתקוממים, או לעמוד בראשם. מבחינתם, הדבר הנכון לעשות, הן למען הישרדותם האישית והן לטובת המטרה הלאומית, יהיה הטריק הערפאתי הישן – לרכב על הנמר.

אימוץ המאבקים העממיים סביב חומת ההפרדה ונוכחות הפוליטיקאים של הרש"פ בהם מצביעה על נטייה לבחור במסלול זה. העניין הוחמץ ע"י הציבוריות הישראלית שמייחס את השקט הביטחוני הנוכחי למבצע "חומת מגן" ההוא ולחומה הפיזית שבנייתה עוד לא הסתיימה. אך אין שום סיבה לחשוב כך. הפיכת המאבק הפלסטיני מטרור רצחני למאבק עממי בלתי אלים ברובו תוך בניית מוסדות "מדינה בדרך" הרי השיג עבור הפלסטינים את המטרה האסטרטגית המרכזית ביותר שלהם, זו שהם ניסו להשיג מאז 1948 – בינאום הסכסוך. וכצפוי, זה מלחיץ את ישראל יותר מהפדאיון, יותר מחטיפות המטוסים ואפילו יותר מאוטובוסים מתפוצצים במרכזי עריה. לא במהרה הם יוותרו על ההישג הזה ואפילו החמאס נזהר מלפגוע בו באמצעות חידוש פיגועי ההתאבדות. הם לא נסוגו מהצדקת השיטה ומ"זכותם" לפעול לפיה, אבל הם מכירים בכך שזה "לא משרת את האינטרס הפלסטיני".

אם מנהיגי הרש"פ עוד התלבטו האם עליהם להכריז על מדינה עצמאית או שמא להחזיר את המפתחות לישראל, האירועים האחרונים במזה"ת בהחלט מטים את הכף אל האפשרות השנייה. לפי תסריט זה, החזרת המפתחות תובנה ותוצג כעוד התקוממות נגד רודנות בשרשרת, אך הרודנים שנגדם מתקוממים לא יהיו מנהיגי הרש"פ שמושלים באדיבות ישראל, אלא ישראל עצמה. להתקוממות זאת יצטרפו, אני מניח, גם הערבים אזרחי ישראל וכמה יהודים, והאהדה הבינ"ל אליה תהייה חד משמעית.

התכנית הישראלית של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים תהפוך באחת לניסיון עלוב לתקוע אצבע בחור שבסכר, בדומה ל"רפורמות" עליהן הכריז דיקטאטור תוניסיה לפני שעלה על המטוס ואלו שמנסה להציע הדיקטאטור המצרי כיום. לא יהיה בה כדי להרגיע את ההתקוממות.

לדעתי, מדובר בתסריט סביר מאוד, ואף מתבקש. תוצאותיו, לעומת זאת, קשות יותר לחיזוי. נראה שאזורינו נכנס לעונת הנדידה של הברבורים השחורים. המציאות נהפכת לבלתי צפויה, אבל אפשר בהחלט לחזות את הפיכתה לכזו. קשה לצפות האם החמאס ינהג כמו תנועת האם שלו במצרים ויישאר בצד בתקווה להשיג את מטרותיו במסגרת דמוקרטית, או שמא יאמץ את דוגמת 1979 של פטרוניו האיראנים וינסה להשתלט על המהפכה.

השאלה האם תוניסיה ומצרים יצליחו להכיל את האסלאם הפונדמנטליסטי בתוך מסגרת דמוקרטית היא שאלת מפתח. ולא רק שלהם, שכן אין שום הבדל בין האחים המוסלמים במצרים לפונדמנטליזם היהודי שמתגבש בישראל בהובלת מטורללים כמו שמואל אליהו. ההבדל הוא שהאחים המוסלמים קיימים יותר משמונים שנה ואולי למדו דבר או שניים על גבולות הכוח, בזמן שהפונדמנטליזם היהודי רק התחיל בתהליך בדיקת הגבולות שלו. השתלטות האסלאם הקיצוני על ההתקוממויות במדינות ערב תתווה, כנראה, גם את דרכה של ההתקוממות הפלסטינית הקרובה, וזה הדבר היחיד שעשוי להציל את המדיניות הנוכחית של ישראל. ואת המשפט הזה כדאי לקרוא שוב. מה זה אומר עלינו ועל המדיניות שלנו, אם השתלטות השקפת עולם מהמטורללות שידעה האנושות משרתת אותנו?

התגובה הישראלית, לצערי, איננה ברבור שחור כלל וכלל. עבור הציבוריות הישראלית, מובן מאליו שהפונדמנטליזם האסלאמי ישלוט בכיפה. מה שעבור כל השאר הוא אפשרות, עבור הישראלים הוא מציאות. ומן הסתם זה לא מפני שהישראלים חכמים יותר משאר תושבי כדוה"א, אלא מפני שהישראלים מכורים לפחדים של עצמם ולכן לא נותר להם אלא לממש אותם. פחד נוצר לא מאפשרות אובדן הקיום הפיזי אלא מאפשרות אובדן הזהות, מה שאנחנו חווים כ"עצמי". כש"עצמי" מורכב בעיקר מפחדים, והמוטו היהודי המקובל בישראל הוא "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", קל יותר לאשש את הזהות באמצעות מימוש הפחדים הגרועים ביותר מאשר להפוך את הזהות עצמה לבריאה יותר.

לכן, התגובה הצפויה תהיה ניסיון לדרדר את ההתקוממות העממית למלחמת טרור, בדומה למה שעשינו באוקטובר 2000. זה יאפשר לישראל לשמר את הפנטזיה שהתחזקות הפונדמנטליזם האסלאמי תגרום למערב לתמוך ללא תנאי בכל גחמה שלנו, בסיוע ריכוך ההתנגדות ע"י יצירת סטטוס קוו חדש של מדינה בגבולות זמניים, שתחליף את הסטטוס קוו הישן של "תהליך שלום" שלא נגמר אף פעם שבעצמו החליף את הסטטוס קוו הקודם של שטחים "בתפיסה לוחמתית זמנית". כמובן שעתידו של הסטטוס קוו הזה הוא כעתידם של הקודמים. אם אתם לא חושבים שהמשיח יגיע בשנים הקרובות, נשאר רק לקוות שהתגובה הישראלית הצפויה פשוט לא תצליח.

מנהלי1: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו שיזכה לא להיות פטיש ולא מסמר, במהרה ובימינו.

מנהלי2: חיבור האינטרנט שלי מקרטע קשות בשבוע האחרון, כך שאתרים רבים, כולל הבלוג שלי, לא עולים. אני מודה לאיתמר שאלתיאל שהעלה את הפוסט עבורי, ומתנצל מראש על עיכובים באישור תגובות (אם הן כוללות קישורים, נדרש אישור) וכיו"ב.