לא מפריע לי שתלמידים ייצאו, מטעם בתי הספר, לסיורים בחברון. האמת היא שאם יש דרך בטוחה להשניא משהו על ילדי ישראל, זה לגרור אותם לתכנית חינוכית כלשהי על אותו משהו. אבל אין לי רצון שהתלמידים ישנאו את חברון, או שלא ירגישו זיקה אליה. אדרבא, שירגישו. כמובן שאין שום קשר בין אהבת הארץ לעמדות פוליטיות. רוב הישראלים שונאים את ירושלים, אבל אוהבים את הרעיון של ירושלים. בידינו, זאת אומרת. הם לעולם לא יבואו לגור בה, יבקרו בה רק מתוך אילוץ כזה או אחר, יסבלו כל רגע, יברחו בהזדמנות הראשונה וימשיכו לטרטר על בירת הנצח המאוחדת, לב ליבו של העם היהודי לנצח נצחים.
אין ספק שמדובר בשטיפת מוח ימנית, אבל לא בגלל עידוד הקשר לאתרי מורשת יהודית. הרבה אנשים, מכל המחנות הפוליטיים, אוהבים את הארץ וזה נכון גם לגבי רבים בימין. אמנם שם "אהבת הארץ" נוטה להיות תסביך חולני לפיו העם הוא גבר שבועל את הארץ, על תקן אישה, ולכן מלחמת נצח לו בערבי שמנסה לעשות אותה מהצד – אותה "ארץ ישראל לעם ישראל" שמתורגמת ל-"בנות ישראל לעם ישראל" מהפגנות ה-[עיר כלשהי] יהודית שמזהמות את המרחב לאחרונה.
אבל בסופו של יום, רוב התמיכה העממית בימין אין לה דבר וחצי דבר עם אהבת הארץ אלא עם פחד, חולשה, שנאה והתקרבנות. הילדים יכולים בהחלט לשנוא את חברון ועדיין לדקלם את סיסמאות הימין בכל פה. וזאת יעשו, שכן בניגוד לסטריאוטיפ, נוער בכלל ונוער ישראלי בפרט היא אוכלוסיה קונפורמיסטית להפליא. רובם יאמצו כמעט כל דבר שיוצג בפניהם כמיינסטרים.
אין שום דבר רע בעיר חברון, ולא במערת המכפלה. העניין הוא שרגשות היהודים כלפי המקום לא מצדיקים פגיעה בזכויות הפלסטינים, לא כבני אדם, ולא כקבוצה בעלת זכות להגדרה עצמית. בשביל להבין את זה צריך ללמד דמוקרטיה ואזרחות כמו שצריך, ולצד הלעטת התלמידים בפוליטיקה ימנית, תחת שם הקוד "יהדות" (שכן רק עמדות השמאל נחשבות "פוליטיות" ויהדות לא), הפרויקט המרכזי של משרד החינוך הוא ייבוש מקצוע האזרחות. כאן הבעיה, ולא בשום ענייני זיקה לארץ.
קראתי היום בעמוד הדעות של הביביתון מאמר של אורי הייטנר שמאשים את השמאלנים שמתנגדים לסיורים ב"בולשביזם" ו"ז'דאנוביזם", המקבילה מימין לקלישאות ה"פשיזם" וה"מקארתיזם". מולו, היה מאמר של יוסי ביילין שדווקא לא התנגד לסיורים, רק דרש שיראו להם את שני הצדדים. אישית, הייתי שמח אם ביום כזה היו מעבירים שני סיורים, האחד מטעם המתנחלים המקומיים, השני מטעם "שוברים שתיקה", ושהתלמידים יגבשו עמדה בעצמם. אבל זה לא יקרה, כי לוחמים ששירתו בחברון ונחרדו ממה שמתרחש שם זה "פוליטי" ואילו פולחן אישיות לברוך גולדשטיין זה "יהודי".
הסיפור הזה זכה לכותרות ראשיות ולפולמוס, אולי בגלל הפטיש השמאלני לגבי הקו הירוק שקיים רק כמסמן של משטר אזרחות שונה לפלסטינים בשני צדדיו. אבל עניין אחר, חמור לא פחות, עבר בדממה דקה בתקשורת הכללית. מסתבר שבבתי הספר הדתיים תונהג השנה תכנית "מורשת הרב מרדכי אליהו", שאמורה לזלוג גם לחינוך הממלכתי ואכן תזלוג, עד כמה שזה תלוי במוח של שר החינוך (הזכויות לגורביץ), צבי צמרת, ששלח את ילדיו לחינוך הדתי כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".
מרדכי אליהו עלה לפגוש את בוראו (ולמסור לו צו בית משפט שמורה לו לשלוח את המשיח) רק ביוני האחרון, וכבר השנה, מעכשיו לעכשיו, תונהג תוכנית לימודים לכבודו. כשמערכת החינוך רוצה, מסתבר, היא יכולה. מעטות תכניות הלימודים שעוברות מסלול אקספרס שכזה. היחידה בה נתקלתי הייתה איזו תכנית ל"מלחמה בהשתמטות" לפני כשנתיים. מערכת החינוך לא מצליחה לגרום לתלמידים לכתוב טקסט קוהרנטי ארוך יותר מ-SMS, שלא לדבר על לקרוא ולהבין כראוי אחד, אבל תוך מספר חודשים מרגע ההכרזה כבר ישבו מולי, בסדנת אזרחות שהנחיתי, חבורה של זומבים מחוצ'קנים עם חולצות "אני לא משתמט" וטענו בתוקף שיש לשלול אזרחות ממי שלא שירת בצבא.
מי שמקדם את פולחן האישיות של מרדכי אליהו הוא בנו, שמואל אליהו, רב העיר צפת. זה שעומד מאחורי מכתבי הרבנים והרבניות ומי שעורר, במידה רבה ובצורה מתוכננת את גל הגזענות הנוכחי וטרנד "ניקוי" המרחב מערבים וזרים. כפי שמקובל בימין, הדברים הוצגו, בהתחלה, לא בשם אומרם אלא כיוזמה פרטית של פעילי שטח מגרעינים תורניים.
ביוזמה הזאת, שמטרתה גיבוש מחנה פונדמנטליסטי שדומה בכל דבר ועניין לאחים המוסלמים, יש לדמותו של מרדכי אליהו תפקיד מרכזי. לא רק שהכין את הקרקע וגילם בדמותו את הברית בין חרדים, מזרחים והפלג הקיצוני ביותר של הציונות הדתית, לא רק שדרדר את הציונות הדתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם שדמותו היא אחלה הון פוליטי בשימוש בנו, שרואה את עצמו, לפחות לדעתי, כמנהיג המיועד של האחים היהודים.
לכן, כדי לנפח את מעמדו שלו, הוא מפיץ את ה"מורשת", ובעיקר כל מני סיפורי ניסים וכשפים שונים. הוא זה שהפיץ את האגדה על מאמא רוחל שעזבה, בפקודת אביו, את הקבר בדרך אפרתה שבו ביכתה את בניה והופיעה בעזה כדי להציל חיילים ממלכודות מוות. הוא אפילו רמז שאביו היה מיועד להיות המשיח (בן יוסף, כנראה, כמו מאיר כהנא ועוד כמה וכמה. אינפלציית המשיחים בימין צומחת לממדים מונטי פיית'וניים לאחרונה). לא מזמן, יצא ספר מהודר שעומד, כך אני מנחש, להפוך למתנה פופולארית לחגים בקרב המגזרים הדתיים, של סיפורים שסופרו על הרב במהלך השבעה שלו וכולו עמוס, איך לא, "במאות סיפורי מופתים שמעל לטבע".
זאת ה"מורשת" שילמדו את תלמידי ישראל. קוקטייל של סיפורי כשפים, פוליטיקה ימנית, סיסמאות ריקניות של "אהבת הארץ" שאין בהן שום אמת ושום תוכן מלבד היותה רכוש יהודי וערבים החוצה. אבל החילונים ויתרו מזמן על החינוך הדתי. לדתיים מותר לעולל שם ככל העולה על רוחם והדיון הציבורי מתחולל רק בעניין החינוך ה"חילוני", שבו הדתיים מעולם לא התביישו לבחוש. זליגת התכנים וההשפעה היא חד כיוונית כמעט לחלוטין, החילונים לא יעזו לדרוש לימוד תכנים שחשובים להם גם במערכת החינוך הדתית ולא נותר להם אלא לנהל קרב מאסף אבוד מראש על צביונה של מערכת החינוך שלהם.
מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לילדיו כישלון מוחלט במערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
משובח כהרגלך, רק ניטפיק אחד קטן- מונטי פיית'ון ולא מונת'י פייטון.
תודה ושלום.
תודה צודק, תוקן.
מעולה, ועוד ניטפוק: הלינק בפסקה השנייה ("תסביך חולני") לא עובד. חסר scissors אחרי הדומיין אולי?
ועוד קרדיט לגורביץ על 'האחים היהודים' לא מגיע?
מגיע.
מחכה שיעשו "מסע החיים" לחברון כמו שעושים לאושוויץ, עם פמפום היסטריה על טבח תרפ"ט וכו'.
אגב, חדשות טובות מחברון – בית המשפט העליון למד כנראה מניסיון שייח' ג'ראח ודחה את תביעת הישוב היהודי בחברון לקבל לידיו רכוש של יהודים מלפני 48'.
רחביה,
למה התכוונת "למד מנסיון שייח' ג'ארח"? האם הפסיקה שלו שם הייתה מוטעית? למה לא יוגש ערעור ובג"ץ לביטולה! ויפה שעה וחצי קודם! אם הכוונה שהוא הסיק מסקנות שאינן מהתחום המשפטי – אתה מלעיז על בית המשפט שהוא שופט לפי שיקול דעת לא ענייני, כלומר פוליטי?
הסבר בבקשה.
לידיעתך, אין שום דרך לעתור לבג"ץ נגד בג"ץ.
כמו כן, אי אפשר לערער על פסיקה של בג"ץ. לכן, למרבה הצער, אי אפשר לפעול בהתאם להצעתך הנבונה.
אכן, בעניין שייח ג'ראח בית המשפט העליון טעה, במובן הזה שהיה יכול להגיע לפסיקה שונה, טובה בהרבה, שהיתה עדיין יציבה מבחינה משפטית, אבל האשמה האמיתית בעניין היא הממשלה ומדיניותה.
תיקון קטן לעצמי – בעצם בכלל לא מדובר בפסיקה של בג"ץ אלא של בית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט לערעורים), אבל גם עליה אי אפשר להגיש בג"צ ואי אפשר לערער.
לאיזה מהפסקים של העליון אתה מתכוון כשאתה קובע שטעה?
נגיד, מה היית פוסק בענין חג'אזי?
(מענין שפרוקצ'יה חתומה גם על פסק הדין ההוא).