ביום חמישי בחצות, לפני שבועיים, עשיתי את דרכי ברחוב שמאי בירושלים. מולי עברו שני צעירים עצבניים. "שערבי ידבר אתי?" צעק אחד מהם, "למה מה קרה שערבי יגיד לי מילה?". וכך הוא המשיך, תוך שהוא משמיע איומים שונים. כמה שעות מאוחר יותר, ברחוב הלל המקביל, חוסאם רווידי נרצח באמצעות תער.
האם חלפתי על פני הרוצחים? קשה לדעת, שכן לא היה שום דבר יוצא מגדר הרגיל בצעירים הנ"ל. בירושלים, יש אלימות באוויר, ובמיוחד אלימות נגד ערבים. ויש מי שמעודדים אותה. היום פורסם שהרוצחים נתפסו, ואחד המגיבים סיפר שבאותו ערב נתקל גם הוא בחבורות של נערים שהשמיעו דברי שטנה נגד ערבים.
אפשר להתייחס לזה כאל עוד קטטה בין ערסים שנגמרה בדקירה, מהסוג שלא חסר ממנו. במידה מסוימת, זה מה שקרה. דינאמיקות של קטטות כאלו מוכרות היטב. זה מתחיל באיזה מילה, גולש להרמת ידיים וממשיך משם. לרוב, המעורבים בדבר מתחילים לאסוף חברים ולחפש אחד את השני ברחבי מרכז העיר כדי לסגור חשבון. לפעמים זה נסגר בסולחה, לפעמים במכות ולפעמים ביותר מזה. באותו לילה ממש ראיתי כמה צעירים מתנפלים על מישהו ומכים אותו קשות באמצעות קרש אחרי שנפל על האספלט. זה קרה ברחוב יפו הראשי, כמה עשרות מטרים ממטה המשטרה במגרש הרוסים.
לדברים כאלה יש חוקיות ומהלך סטנדרטי למדי, אבל מדובר במהלך אחר כשהעניין הוא בין יהודים לערבים. רורי א. מילר, מהמומחים הבולטים בעולם בכל מה שקשור להתנהגות אנושית במצבי אלימות, מבחין בין שני דפוסים של תקיפה: בעולם החי – ואלימות קשורה מאוד לאותם חלקים במוח שמשותפים לנו ולחיות אחרות – יש אלימות בתוך המין הביולוגי ואלימות בין מינים ביולוגיים. לדפוס הראשון יש חוקיות ברורה למדי, עכבות וכללי עשה ולא תעשה. במהותה, היא הפגנת עליונות במטרה להשיג גישה למשאבים. טריטוריה ונקבות, למשל.
אלימות כלפי מין ביולוגי אחר, לעומת זאת, היא קטלנית בהגדרה. אין מערכת של כללים משותפים למינים הביולוגיים המעורבים, אין, לצד הקונפליקט, מפגש אינטרסים והמטרה היא לא הפגנת עליונות אלא הישרדות או השמדה. לכן, מודל זה של אלימות נוטה להיות חסר עכבות.
בני אדם, כמובן, הם יצורים מורכבים ולכן הגבול בין המודלים הנ"ל נוטה להיות מטושטש אצלם. אבל החלק המעניין אצל בני אדם הוא שהם יכולים ליישם את שניהם בתוך המין הביולוגי שלהם. או במילים אחרות, להתייחס לבני אדם כמותם כאילו היו מין ביולוגי אחר, ולכן כזה שאתו אין שום כללי משחק משותפים ובאלימות כלפיו לא צריכות להיות שום עכבות.
כשמדברים על אלימות של יהודים כלפי ערבים בירושלים, אי אפשר לנתק את זה מרוח הזמן. ההקשר הרחב יותר כולל, בין השאר, את פוגרום יום השואה בפסגת זאב לפני כשנתיים ואת הכנופיה שנהגה לתקוף ערבים בגן העצמאות בשנה האחרונה. אבל אלו רק המקרים הבולטים והידועים, הרבה מקרים אחרים לא מגיעים לתקשורת. אפילו המקרה הזה, שפורסם רק מפני שנגמר ברצח התאפיין בפרופיל תקשורתי נמוך עד כדי גיחוך. לא רק בהשוואה לרצח של אריק קרפ ע"י ערבים בתל-אביב, אלא אפילו ביחס למקרה של התקפה על זוג יהודי שבא לקנות פיתות בכפר ערבי לפני מספר חודשים, שהסתיימה בפציעה.
בקרב נוער השוליים הירושלמי, אלימות נוטה להתקרב למודל האלימות שבין מינים כדבר שבשגרה. אלימות בין מזרחים לרוסים, רוסים לאתיופים ואפילו חבורות משכונות או בתי ספר שונים מתאפיינת בעכבות קטנות הרבה יותר. אבל על הבסיס הזה, נבנית בשנים האחרונות משנה אידיאולוגית סדורה שגורסת, בגלוי ובמוצהר, שיהודים הם מין ביולוגי אחד וערבים הם מין ביולוגי אחר, ומעודדת אלימות חסרת עכבות כלפיהם.
פעילים של ארגונים כהניסטים ותלמידי רבנים פונדמנטליסטים, במיוחד גינזבורג, פועלים מזה שנים בשכונות התפר הירושלמיות, "מקרבים" את נוער השוליים ל"יהדות" ועל הדרך מארגנים אותו לפגיעה בערבים. הנימוק המרכזי, שכבר יוצא לכל רחבי הארץ והפך לדגל הפונדמנטליזם היהודי, הוא "הגנה על הבחורות שלנו" אבל ברקע יש תיאוריה שלמה.
הדת היהודית עמוסה בתוכן שרואה ביהודים, העם הנבחר, זן נפרד משאר בני האדם. גורמים שפויים יותר מוצאים דרכים לרכך את זה. בראשם, עיקרון החלפת העליונות בשוני, בדומה לעיקרון ה"שונים אבל שווים" של ההגות הליברלית. אפשר לתהות איך עיקרון כזה אמור לעבוד כשלא מדובר בהרבה קבוצות שונות אלא בקבוצה אחת של "גויים" שכוללת את כל האנושות מלבד אחוז זניח של "יהודים" שרק הם נהנים משוני משמעותי. לדעתי, במצב כזה אין מנוס מלייחס לשוני הירארכיה, אבל לפחות יש כאלה שמנסים.
ויש כאלה שעושים בדיוק את הדבר ההפוך ודווקא לוקחים את עיקרון ה"אתם קרויים אדם והם לא קרויים אדם" הכי רחוק שהם מצליחים. לא קשה למצוא בארון הספרים היהודי ביסוס לעמדה זו, ובמצב של קונפליקט, היא נהנית מפריחה מיוחדת. הרי פחד, כעס ושנאה כלפי הקבוצה היריבה הן תופעות מתבקשות, אז למה להתאמץ להתייחס למצב כאל קונפליקט בין בני אדם אם יש בשוק אידיאולוגיה שמצדיקה ומעודדת כל מעשה זוועה שאנחנו עלולים לעולל להם?
הספר "תורת המלך" הידוע הוא המסמך המקיף והמנומק ביותר של המחזיקים בגישה זו. -אותם האנשים שמחרחרים את האלימות כלפי ערבים בירושלים. הספר מתייחס למצב מלחמה, כמו זה שבו אנחנו נמצאים כדבר שבשגרה, ומבנה אותו במונחים שתואמים, אחד לאחד, את אלו שמגדיר רורי מילר כאלימות בין מינים ביולוגיים.
ההבדל בין יהודי לגוי שקול, לדעתם, להבדל בין מינים ביולוגיים. ברמה התורנית, בעקבות ספר הכוזרי והתניא, ההירארכיה של עולם החי היא דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי, ונטען שהמרחק בין מדבר (אדם) ליהודי גדול יותר מהמרחק בין האדם לחיה. הרעיונות האלו מחלחלים בצורה פשטנית גם לתינוקות של בית רבן. אני נזכר, למשל, בצוער הדתי שטען פעם, בסדנה שהנחיתי, שיהודי וגוי הם פשוט דברים שונים כמו שנמר וג'ירפה הם דברים שונים. ניכר שהוא השמיע מובן מאליו חברתי, במונחים בקובלים בסביבה שלו. והוא לא היה היחיד.
לכן, לפי "תורת המלך", הסכסוך היהודי ערבי הוא מצב של הישרדות\השמדה. או אם לדייק, השמדה שמוצגת כהישרדות. בשורה התחתונה, הספר והאידיאולוגיה מתירים לחסל כל "גוי מעם האויב" (ערבי) אם הוא מהווה סכנה ליהודי. היות ש"סכנה" זה כל דבר שיהודי רואה כסכנה, בהווה או בעתיד, ישירות או בעקיפין, במעשה או במחשבה, כל חיסול של ערבי ניתן להצדקה ויהיו הנסיבות אשר יהיו. רק כדי להיות בטוחים, הספר מייבא עיקרון טקטי שנהוג, בצדק, בין לוחמים בעיצומה של סערת הקרב –"אם יש ספק, אין ספק", אל מצב השגרה של הסכסוך שבו כולנו נמצאים. כלומר, גם אם אתם לא בטוחים אם תינוק, למשל, "מוחזק לגדול רשע כמו הוריו" (ולכן מותר לחסלו), עדיף לחסל אותו בכל מקרה. אולי זאת תהיה טעות, אבל טעות נסלחת שכן מדובר בתינוק גוי שהחיים שלו לא שווים ממילא.
אז זהו הגב הרעיוני של מלחמות הערסים הירושלמיות, כשהן מתרחשות בין יהודים לערבים. ממספר הכיפות שצצות על ראשי נוער השוליים המקומי בשנתיים האחרונות, אני ראה שזה עובד. לכן, גם לא מפתיע אותי ששניים מהרוצחים הם דתיים ומתנחלים. אמנם אין לי ספק ששכמותם יכולים להיות מעורבים בקטטות גם עם יהודים כשרים, ואפילו לשלוף סכין ולרצוח, אבל כשמדובר בערבים, זה פשוט קורה בקלות רבה הרבה יותר.
אם מישהו כאן חושב שלא רק רבנים פונדמנטליסטים וערסים ירושלמים מתייחסים לסכסוך היהודי ערבי יותר כאל עניין של הישרדות או השמדה מאשר כאל עניין של סכסוך בין בני אדם אלא כולנו, כחברה וכמדינה, הוא חושב כך בצדק. ובמקרה דנן, הרשויות בהחלט הרשו לעצמן את מה שלא היו מעזות לעשות במקרה של רצח יהודי, לא משנה ע"י מי.
משטרת ישראל ראתה לנכון להפעיל סחטנות על המשפחה האבלה וסירבה לשחרר את גופתו של הנרצח לקבורה עד שהמשפחה תסכים לקיים את הלוויה בחצות הלילה (לאחר מכן שמונה בערב), שבלוויה לא ישתתפו יותר מעשרה אנשים ושהתפילות לא יינשאו במסגד אל אקצה.
מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב ואני רוצה לציין שהתורם בן אדם, ואפילו מענטש.
"חיזקי חיזקי, איפה אתה חיזקי" קרא קובי אריאלי בזמנו.
ככה זה, מסתכלים על הגרועים שבנוער ומחליטים שבמקום שיהיו מחוץ לאוהל וישתינו פנימה, עדיף שיהיו בתוך האוהל וידקרו ערבים.
ואם תוך כדי שנאת ערבים הם מתחזקים ביהדותם- ובכן, אלו שתי ציפורים דמוגרפיות באבן [או סכין, או צינור ברזל] אחת.
אחלה פוסט. (כלומר, תיאור מוצלח של מציאות די מחרידה.)
מה שכן, ונדמה לי שזה גם בפוסט הקודם שלך – לינקים פנימיים (לפוסטים קודמים) לא עובדים. זה נראה שהם מנסים להפנות לפוסט ב"ההם" הראשי במקום בבלוג הספציפי שלך.
תוקה. והקישורים תוקנו.
רק רציתי לציין שזה פוסט מעולה בבלוג מעולה שאני קורא בקביעות.
תודה.
ועכשיו גם אפרסם את זה בפייסבוק !
כמובן שהפניית זרקור למשנה האידאולוגית שעומדת מאחורי התקיפות בירושלים היא חשובה, מטרידה ומצמררת. יותר מסביר להניח שהאינדוקטרינציה שעוברים אותם עבריינים צעירים הם תחילתו של תהליך שסופו במיליציות פרה-צבאיות מאורגנות למופת. רק נשאר להנפיק להם מדים וההמשך ידוע…
עם זאת, כדאי להתעקב על כמה הבדלים סוציולוגיים שקיימים בין תקיפות הערבים בירושלים לתקיפת אריק קרפ, למשל. בריונות ואלימות רחוב היא לרוב תופעה פנים מעמדית. משמע – הערסים מחפשים את הערסים ולא תוקפים אנשים "בלתי מעורבים". כמו שאמרת, הדינמיקה ידועה ומוכרת: חבורות של צעירים יודעות היכן לחפש צרות ובאות לשם כדי למצוא אותן. במקרים כאלה, אנשים מקבוצות סוציאולוגיות אחרות אינם מהווים מטרה ונשארים מחוץ לתמונה.
זו גם התמונה המצטיירת ממלחמות הערסים בירושלים – דומה מאוד לבית כלא אמריקאי שבו עבריינים מתקבצים לקבוצות בהתאם למוצאם האתני. אותו בסיס אתני משמש אותם להתארגנות גם מחוץ לכתלי בית הכלא.
התקיפה של אריק קרפ, כמו גם תקיפת אותו זוג ביש גדא בדיר אל-אסד הן שונות באופן מהותי. אלו תקיפות שחוצות את הגבול הסוציאולוגי ומופנות כלפי אנשים שמעולם לא ראו את עצמם כחלק מ"הסצנה". מבחינה זו מדובר באלימות שנתפסת בתודעה הציבורית כאיום ישיר על כל אדם שהוא, מבלי שניתן לצפותו מראש. אריק קרפ, בהקשר זה, הוא Average Joe שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ומה שקרה לו יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו.
לכן אני טוען שהסיקור הנרחב של אירועים אלה, מקורו לא בגזענות גרידא אלא במוטיב סוציאולוגי מסוג אחר. העדר הסיקור של התקיפות בי-ם, לעומת זאת, הוא אכן ביטוי לגזענות חשוכה.
"ערסים לא תוקפים אנשים לא מעורבים"? נורא נחמדים הערסים אצלך. איפה אתה גר- והאם נותרו דירות פנויות?
תרשה לי להזכיר לך את המקרה שבו ערס דקר למוות מישהו שרק רצה להגיד לו שנפל לו שטר כסף.
אכן, היה מקרה כזה. בקניון ברשל"צ, אם אני לא טועה, ובדומה לרצח אריק קרפ, זכה גם הוא לחשיפה תקשורתית רחבה ביותר. עבודה ששנינו זוכרים אותו.
והסיבה שהוא זכה לתהודה כה רחבה היא לא בגלל עניין אתני של "ערבי דקר יהודי", אלא בגלל עניין סוציאולוגי של "עבריין דקר אדם נורמטיבי". האלימות שנתפסת כנורמה בתוך קבוצות שוליים, גלשה מחוץ לתחום המוקצה לה וגבעה קורבן "בלתי מעורב". אני לא אומר שהחברה צריכה לעצום עיניים כל עוד אין פגיעה בנציגי ההגמוניה, אני רק אומר שלא מדובר כאן בדפוס לאומני גרידא.
האלימות שראינו בי-ם היא לא אלימות אינסטרומנטלית, כמו שוד, למשל ותקיפות מסוג זה לא מתרחשות ללא "משחק מקדים" וחלוקת תפקידים בסיסית. בשביל זה שני הצדדים צריכים להכיר את כללי הטקס ולהסכים ביניהם, באופן עקרוני, שיהיו פה מכות…
כאשר אדם שאינו מכיר את כללי המחשק נופל קורבן, מדובר באירוע בלתי צפוי שמעורר חרדות בקרב כלל הציבור. זה הכל.
אתה צודק גם הפעם. מה נסגר?
או שאולי יש הסבר הרבה יותר פשוט לחוסר העניין התקשורתי: התקשורת הייתה עסוקה בענייני החוץ במדינות ערב ובאיך המהפכות השונות ישפיעו על ישראל, זה כנראה "קצת" יותר חשוב מאירוע דקירה של שני ערסים.
נכון רק אם זה היה כך במידה והערס המותקף והמת היה יהודי. איכשהו, לא נראה לי.
אתה צודק, עובדה שערוץ 10 מצא די זמן כדי לעסוק בלינץ' שעבר נער חילוני בידי המון חרדי בחיפה – ועוד כמה חודשים אחרי המעשה.
תודה איליה על האבחנה החשובה, גם אני רציתי להעיר את אותה הערה רק שהפריע לי דבר אחד: אני לא בטוח שבאמת מדובר במקרה של קטטת ערסים ולא במקרה דומה לזה של קרפ = שני יהודים שמתקיפים שני ערבים ללא התגרות ולא עוזבים אותם עד שאחד פצוע כמעט מת.
שמעתי את העדות של הניצול מהפוגרום ועד שלא יוכח לי אחרת אני מניח שהוא דובר אמת (ולא שעו"ד הכתיב לו את כל הטקסט, למשל). אם אכן כך, הרי שבאמת מדובר במקרה דומה לזה של קרפ.
מאז שעזבתי את ירושלים לפני יותר מעשר שנים כמעט כל מי שאני מכיר משם עשה אחד משני דברים – עזב גם הוא או שם כיפה על הראש .
אכן. העיר הזאת הופקרה.
off topic:
"…צוער הדתי שטען פעם, בסדנה שהנחיתי, שיהודי וגוי הם פשוט דברים שונים…"
איך אתה מתמודד עם זה? מה אתה אומר כדי לגרום לו לחשוב קצת על השקפת עולמו?
לי אישית קשה להתמודד עם אנשים כאלה כי תמיד נוצר מצב שבו אנחנו פשוט מדברים שפות שונות. אין לנו שום יסוד משותף שעליו אפשר לבנות איזושהי תגובה.
אני אשאל אותו אם ג'ירף יכול להפוך לנמר או להיפך, אם התשובה היא לא (בהנחה שהוא יודע זאולוגיה) אז כיצד ייתכן שגוי יהפוך ליהודי?
אגב הם נותנים גם תשובה לזה לאחרונה, הם טוענים שמי שמתגייר באמת כנראה היה מזרע ישראל במקור, יוליוס שטרייכר בטח מתגלגל מצחוק בקברו.
חתיכת שאלה.
מה שאני אגיד תלוי בעניין שלשמו אנחנו מדברים ובמטרה שלי בתוך הדיבור, מן הסתם. אם מדובר בויכוח או דיון שאני משתתף בו זה דבר אחד, אם אני מנחה זה סיפור אחר. התפקיד שלי כמנחה הוא לא לשכנע בעמדותיי. כעיקרון, הטריק של קבוצה מונחית הוא לשים את הפוקוס לחוויה שמתרחשת כאן ועכשיו. אביא לך דוגמא:
נניח שיש קבוצה שמתחילה לדבר על זכויות נשים, וכולם מטרטרים ששיוויון זה אחלה וכל הסיסמאות הנכונות. במקרה כזה, אני יכול לציין, אם זה מה שקורה, שהנשים בקבוצה כמעט לא מדברות והגברים מדברים כל הזמן. זה חושף אי התאמה בין מה שאומרים (תוכן) למה שעושים (תהליך) ולוקח את הדיון לרמה עמוקה יותר.
הרעיון הוא להתייחס לאמירה לא כעמדה בדיון פילוסופי אלא כמעשה שנעשה מול המשתתפים האחרים בקבוצה (ולכל מעשה כאל אמירה). איזו פונקציה ממלאות האמירה שלו? באיזה הקשר היא נאמרה? האם זו העמדה שהביע בתחילת הדיון ואותה צריך לברר, או שמא הוא הרגיש שהמובן מאליו, שלו או של אחרים, מתערער וחש צורך לסגת לקרקע קלישאתית בטוחה? אני אגיב באופן שונה לגמרי בכל אחד מהמקרים. משם הדרך קצרה לבירור של למה בכלל אנחנו מחזיקים בעמדות בהן אנחנו מחזיקים ומה מביא אותנו להחזיק דווקא בהן.
כמובן שעצם התהליך שם על השולחן את העובדה שהעמדות שלנו אינן מובנות מאליהן והן גם לא איזה עניין שכלתני מנותק. לכל עמדה יש גורמי עומק שקשורים לזהות, חוויות, מסרים שהפנמנו, רגשות וכו'. כשמישהו לא סתם זורק לאוויר את מה שנכון להגיד לדעתו אלא צריך להתמודד עם מה שזה עושה לאנשים שיושבים מולו, כל הדברים האלה צפים והוא נאלץ להתמודד עם עצמו.
התפקיד של המנחה הוא ליצור עבור הקבוצה סביבה (תומכת אך מאתגרת) להתמודדות זו, לעזור לה לפרש את האמירות, להפריד בין הרבדים השונים של הדיבור ולהביא רבדים סמויים לרובד הגלוי (לשים אותם על השולחן) להציע כלים ומודלים שיעזרו להבין את מה שקורה ולשים אותו בקונטקסט וכו' וכו'.
כמובן שזאת תיאוריה שלמה, ויותר אמנות מאשר מדע. כלומר, צריך ללמוד את זה ובעיקר להתנסות בזה לא מעט. מבחינתי, זאת אחלה דרך ללמוד להבין את ה"שפה" של עצמך, קודם כל, ושל אנשים אחרים. כשפער השפה הופך לבעיה קטנה יותר, גם היכולת שלך לקיים דיון משתפרת.
תודה על התשובה. הסדנאות שלך נשמעות כמו תענוג אינטלקוטאלי. מקווה שהילדים מבינים איזה מזל יש להם שאתה מעביר את הסדנה (היו לי מספר מורים טובים, אבל כל הסדנאות שאני זוכר היו שיעמום שטחי ומדכא).
מזכיר לי שלפני שנה בערך עברתי עם אשתי באחד מהישובים ליד פתח תקווה, ראינו שני בני נוער מדברים על איך שהם פוצצו ערבים במכות.
אנחנו מיחידת המשטרליברמן רוצים לדעת עליך הכל כולל באיזה פיצוציה אתה קונה מסטיקים.
אך אך תלאביבים בוגדים בקרוב נבנה מסביבכם גדר….
מי המענטש הזה שממן אותך?
ומאיזה מדינה הוא מגיע?
ומי הארגון שעומד מאחוריו?
אויש.
לטעמי, פשוט לא הוגן להגחיך את עמדות הצד השני על ידי פברוק תגובות מתלהמות.
אני בטוח שכל "ימני", בלתי אורייני ככל שיהיה, היה מבין שהטקסט הזה נכתב על ירושלים ומתוכה. והגדר שאתם כבר בונים תפורק במהרה בימינו.
ד"ש לא. מוסוקוביץ' המענטש.
מה שאפשר לקוות לו הוא שלמרות שהרוצח יואשם רק בהריגה הוא עדיין יקבל הרבה שנים בפנים בלי קיצוב ובלי חנינה ואולי זה מה שירתיע.
אם זה לא יקרה אפשר לקוות שהבריון הבא (ערבי או יהודי) שינסה להרוג מישהו ימצא את עצמו בבית חולים עם כל העצמות שבורות ואולי זה ירתיע.
Pingback: ביבי טוב למעטים « רחביה ברמן – רדיקל מקלדת