קוראים כותבים 1.3

מקבץ שלישי.

עוד איזה שניים בדרך וכמה ואחר כך כמה מחשבות משלי על העניין. אני מתנצל בפני כל מי שקיצצתי את הטקסט שלו, וכדי שאוכל להתחיל לארוז את העניין, תשובות נוספות יתקבלו בברכה – בבלוגים שלכם (ואם איון לכם, תפתחו אחד).

"היכולת להעניק ערך ומשמעות". אולג ק.

בשבילי חילוניות היא קודם כל היכולת לקבל הסבר נטורליסטי של העולם, ולהשלים עם העובדה שהמציאות כשלעצמה היא מכניסטית, קרה, אימפרסונאלית, וחסרת התחשבות באינטרסים ורגשות אנושיים. מהמקום הזה החילוניות האמיתית חייבת להתחיל, ולמלא את החלל בנורמות וערכים שלא היו קיימים שם מלכתחילה. חילוניות היא האומץ לדבוק בערכים שאתה יודע שאין להם שום מקור או סמכות על אנושית, ערכים שאתה במובן מסויים המצאת בעצמך, ובכל זאת מוכן להאמין בהם כאילו הם היו דבר אוניברסלי והכרחי. חילוניות זאת היכולת להעניק משמעות וערך לדברים היקרים לך, מבלי שום צורך בגושפנקא דתית. התשובה שנותנים אנשים מאמינים לשאלה "למה אתה פה?" או "בשביל מה אתה חי?" היא אחיזת עיניים. לחיות בהתאם לתכנית שיצור על טבעי כלשהו קבע לך מראש, לא נקרא לחיות חיים בעלי משמעות. המשמעות היחידה שיש לדברים זאת המשמעות שאנחנו מעניקים להם בתור סובייקטים תבוניים בעלי רצונות, מניעים, רגשות, וכו'. לכן אנשים המוצאים משמעות לחייהם בדת הם אנשים עצלנים וריקים מתוכן, שנזקקים למישהו אחר שיגיד להם מה חשוב בחייהם במקום לנסות בעצמם למצא את הערכים היקרים לליבם. לכן החילוני לא רק שלא מאמין באלוהים, אלא הוא פשוט לא זקוק לו בלי קשר לשאלה האם הוא קיים בכלל או לא. הדברים החשובים באמת בחיי האדם לא תלויים בשאלות של קיום או אי קיום ישויות על טבעיות.

"לאלוהים יש חוש הומור מפורסם". סלבה.

אני זוכר את עצמי בכיתה ג' בשיעור "טבע" שלימדו אותנו כל מיני שטויות של ילדים על העולם, דברים כמו מוליכות חום של מתכת לעומת עץ, ומחזור המים בטבע, דברים כאלה. ואז סיפרו לנו שבגלל שלעץ יש מוליכות חום נמוכה יותר מאשר למתכת, אז אנחנו משתמשים באטבים ארוכים כאלה מעץ כדי לחמם את החומרים השונים (הבדיל והעופרת והברזל), במקום במלקחיים ממתכת, כדי לא לקבל כוויה בגלל מוליכות החום של המתכת. אני זוכר שלימדו אותנו על מחזור המים בטבע, על העננים והימים והגשם. ואני זוכר בברור שכל הדברים האלה פשוט הדהימו אותי. זה היה כל כך נפלא לגלות שיש סיבות טובות וסדר שמסתתר מאחורי הדברים בעולם. זה ממש עניין אותי. ואפילו שלכל אורך החיים שלי הייתי, ונשארתי, תלמיד ממוצע להחריד, הדברים האלה ממשיכים להדהים אותי ואני ממשיך ללמוד  תחת נושאים שונים ומגוונים על דרכי הפעולה של העולם, ואני בספק אם אני אפסיק מתישהו.

אז אני מניח שאם נחפש נקודת שבר ראשונה ביני לבין העולם הדתי, זאת תהיה הנקודה. הצורה שבה אתה אמור להסתכל על הדברים, לקבל אותם ולפרש אותם, לדעתי, היא שונה בין העולם הדתי לבין העולם הלא דתי, וקשה לי מאד לוותר על היופי שאני מוצא בחקירת והבנת העולם שלנו בלי העול של גישור ויישוב בין צורות מחשבה שהן במהותן שונות. המונחים והדרך שבה הדברים נבנים כשאתה מסתכל על העולם דרך עניים של אדם מאמין הם שונים, לדעתי. וגם אם היא החשיבה לא היית כל כך שונה, כדי באמת לקרוא לעצמך אדם דתי אני חושב שאתה צריך לקבל על עצמך דוגמות מסוימות שלא יושבות טוב עם צורת החשיבה שהשיטה המדעית דורשת ממך. עד כמה שאני יודע, גם אם תרכך ותפרשן את הספרים הקדושים ולא תיקח את הדברים שהשיטה המדעית אומרת לך שהם לא נכונים כמילוליים, עדיין ישנם רעיונות עקריים שלא יאפשרו לך לחבר בין שני הדברים בצורה מלאה.

החלק המצחיק בכל הסיפור הזה שלי, ואני מניח שזה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון שלאלוהים יש חוש הומור די מפורסם, זה שדווקא דרך הדחייה של הדוגמות הדתיות ואורך החיים הדתי ה"רציני" והמאמין באמת, אז אני כן יכול לעשות את ההנחה שאדם דתי לא היה מסוגל לעשות, ולישב את המחלוקות בין העולם הדתי לבין הדרך שבה אני רואה את העולם. בגלל חוסר הקבלה שלי של אף דוגמה ומערכת חשיבה ואמונה דתית מסועפת, אני יכול כן לשים את אלוהים מאחורי הול – בתור הכוח שמאחורי החיים והמחוקק של החוקים שאנחנו עמלים כדי לנסות ולהבין. בהסתכלות כזאתי אלוהים הופך להיות ליופי ולסדר שמאחורי החיים, ואני יכול למצוא נחמה והתפעלות ביופי ובמורכבות של הבריאה שמוצגים בספרי הביולוגיה והכימיה והפיזיקה והפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה והמוסיקה וכל שאר התחומים. העולם מדהים ומעניין, יותר משיוכל אדם אחד אי פעם להבין ולהעריך. אז כשאני רואה כנסיה, אני רואה מבנה מפואר שהמטרה שלו היא לגרום לך לחשוב על המורכבות האין-סופית של העולם, ואני מקבל את אותה ההרגשה שאדם מקבל כשהוא מוצא את עצמו על פסגה של הר גבוה ומסתכל למטה ונדהם מהנוף שהוא רואה. ככה יוצא, שדרך החילוניות שלי אני יכול למצוא נחמה והגדרה ויופי גם בסמלים דתיים, ויכול להמשיך לחיות בשלום עם העולם הרוחני שלי.

"אני דת של איש אחד". ראגוס.

הפכתי והפכתי בשאלה שהצגת, וזה לא היה קל. בסופו של דבר אפיינתי את החילוניות שלי בשני היבטים של תפישת עולם:

האחד הוא התפישה העובדתית. הדברים שמקובלים עליי כאמת הם אלו שמקורם במדידה ותצפית מדעיות, ואשר כפופים למערכת כללי ההיגיון וההיסק כפי שאני תופש אותם. רוב המידע הזה זורם אליי בשמיעה ובקריאה, ולפיכך לא מעורבת כאן פחות אמונה מאשר אצל אדם דתי: לו סיפרו שאלוהים אמר, ולי סיפרו שהתוצאה נמדדה והמסקנה הוסקה. אין כאן עליונות אינטלקטואלית, אלא ביטחון במערך אחר של מקורות (שאני אכן בוטח בהם במידה רבה), ואני מדגיש את זה משום שדווקא השרירותיות המובנית בביטחון הזה הופכת אותו, בעיניי, לאלמנט מגדיר של החילוניות.

ההיבט השני הוא תפישת העולם הדעתנית, או המוסרית. הכללים שלפיהם אני נוהג ומנווט את חיי נקבעים על-ידי הטיית אוזן לקול פנימי כלשהו, שמהווה סמכות – לא נעים לומר – כמעט דתית. מהו אותו תוכן שהוא לוחש באזני? למשל, שכל בני האדם שווים ובעלי זכויות טבעיות בסיסיות, ושכל מעשה צריך להימדד בראש ובראשונה בהשפעתו עליהם, עם דגש על אי-פגיעה. שוב, ראוי לשים לב לשרירותיות שבכך: רבים ציינו כבר, ובצדק, שהאמונה בשוויון בני האדם היא אמונה לכל דבר, משוללת הוכחות גשמיות. אבל זה מה שהקול הפנימי אומר, והוא בעל הסמכות.

אולם התוכן עצמו, לטעמי, הוא לא חלק מהחילוניות. הוא שייך לדברים אחרים, למשל ליברליזם. עיקר החילוניות הוא במקור הפנימי של אותן אמונות ואותם תכתיבים. אנשי דת, כתבי קודש, אלוהות – כולם הרי מהווים מקורות סמכות חיצוניים. ואצלי אין. אני דת של איש אחד. היא קיימת רק אצלי, והיא מתחילה ונגמרת בחפיפה מושלמת להיכן שאני מתחיל ועצמי נגמר. בפרט, אגב, נובע מכך שחילוניות לא יוצרת קהילות – ואולי זהו "המשבר הערכי" שאתה מזהה. אנשים דתיים מהווים קהילה בעצם היותם דתיים, ואילו לחילונים דרושים יוזמה ומאמץ על מנת להתאגד.

אני שמח בדת היחיד שלי כפי שכל אדם שמח בדתו. כשהייתי צעיר יותר (בעיקר בזמן השירות הצבאי), והכרתי לראשונה אנשים דתיים, מצאתי את עצמי מתקנא בשלווה הפנימית ובביטחון שהם מקרינים. זה גרם לרצות לנסות – ובאמת ניסיתי, במידה מסוימת, להתחבר לדת, למרות שחונכתי מבית לבוז לה ולסלוד ממנה. זה לא עבד, בעיקר כי הבנתי שאמונה היא דבר נתון, ושאי-האמונה שלי בקיום האל, למשל, ככל הנראה איננה הפיכה. אולם משעמדתי על דת היחיד שלי, ועל אותה אמת פנימית, מצאתי בהן את אותה שלווה ואותו ביטחון. אני יכול להיוועץ בהן בכל סוגיה. אני סומך עליהן בלב שלם ושמח לחיות לאורן, ואני לא רואה בהן שום ריקנות, נחיתות, בהמיות, או שאר אשמות שנהוג לטפול על חילונים. החילוניות שלי, אם כן, נעוצה בעצם החיים לפי אמת פנימית ובלתי תלויה.