יש מודל שנמצא בשימוש בתחום אמנויות הלחימה שנקרא 5-15-25. זהו תיאור ארכיטיפי של יחסי מורה-תלמיד במונחים של סיפור התבגרות. במזרח, בית הספר משול למשפחה. התלמיד הוא ילד, התלמידים הבכירים הם אחים בוגרים, המורה הוא אב והקולגות שלו הם דודים. אז התלמיד המתחיל משול לילד בן חמש. הוא מעריץ את המורה הערצה עיוורת ומגלה לו נאמנות עיוורת. הוא לא מודע לפגמים באישיותו או בחומר הלימוד, בטוח שהשיטה שלו היא הכי טובה שיש ומצפה להיות כמוהו כשיהיה גדול.
גיל חמש עשרה הוא זמן ההתפכחות והאכזבה. כבר יש לו יכולות משלו, הדרך של המורה נראית לו מיושנת ומקובעת, הוא מודע מאוד לכל הפגמים שלה והוא חושב שהוא יודע יותר טוב. זהו שלב "מרד הנעורים" שבו תלמידים רבים פשוט עוזבים את בית הספר והולכים לרעות בשדות זרים.
בגיל 25, אחרי שהתנסה בכיוונים חדשים וחיפש את עצמו, ובד"כ גם התכסח עם המורה על הדרך, הוא נזכר במה שלמד מגיל חמש ומפתח לזה הערכה מחודשת. הוא לא חוזר לשם, כי זה באמת מיושן, מקובע ובעייתי, אבל הוא לומד להעריך את התרומה של זה להגעתו למקום בו הוא נמצא ולרוב גם מוצא עניין מחודש ופרשנות רלוונטית משלו לחלק מהדברים.
לא מזמן, ישבתי על בירה עם כמה פינלנדים בהלם תרבות עמוק. הם באו לעשות מחקר סוציולוגי במטרה להבין מיהו הישראלי ונפלו עלי. טוב, אני רק תנו לי בירה והזדמנות לבלבל את המוח, והיות שהטרדתי כמה וכמה מאות אנשים עם השאלה המטומטמת הזאת, זה רק מתבקש שחוק הקארמה יחזיר אותה אלי.
טענתי שהמוטיב המשותף לישראלים הוא ילדותיות. ילד הוא אדם שמציבים לו גבולות. עם הזמן הוא מאתגר ושובר אותם בהדרגה עד שהוא מגיע, אם החינוך עובד כשורה, למצב בו הוא לומד להציב לעצמו את הגבולות וכך הופך לאדם בוגר וחופשי. הפלגתי בדיבור על הבעיה שיש לישראלי עם מושג ה"גבול" בכל תחום בחיים. החל מזה שאין לנו גבולות רשמיים ומוכרים למדינה ועד ההרגל לחטט בחייהם הפרטיים של אנשים שהוא בקושי מכיר, עד שנזכרתי שספי רכלבסקי כתב על זה ספר שלם. "אין גבול" שמו. בכל אופן, אנחנו תרבות גטו שהשתחררה מהגבולות החיצוניים אבל עוד לא למדה להציב לעצמה גבולות מבפנים.
מסתבר שאפשר להבין את הסיפור הציוני, זה שיצר כאן את החברה הישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה, במונחים של סיפור התבגרות. מודל שבירת הגבולות מתאר לא רע את סיפורה ההיסטורי של הציונות, ומודל 5-15-25 מתאר טוב לא פחות את סיפור היחס לציונות מאז הקמתה של המדינה. ואולי יותר מזה, מתאר את אופני היחס לציונות ולמדינה הציונית בדיון הציבורי של היום.
המונח "ציונות" לגמרי לא ברור לי ואני לא נוטה להשתמש בו. מרוב המשמעויות שניתנו לו ע"י תומכיו ומתנגדיו כאחד, הוא הפך למעורפל מדי. אני, למשל, יכול לקרוא לעצמי "ציוני", "פוסט-ציוני" או "אנטי-ציוני" ולהיות שלם עם כל אחד מהכינויים בהתאם לפרשנות.
אם ציונות היא הכרה בזכות ההגדרה העצמית של יהודים ותמיכה ביציאה שלהם מתרבות הגטו לתרבות של עצמאות, אז אני ציוני. אם הציונות היא תנועה לאומית שמטרתה להקים "בית לאומי" ליהודים, אז אני יכול להגיד שהבניין עומד ואפשר לפרק את הפיגומים וזה עושה אותי פוסט-ציוני. אם הציונות היא לאומנות, שוביניזם יהודי והצדקת כל פשעי העם היהודי, מדינת ישראל והתנועה הציונית לדורותיהם, אז אני אנטי-ציוני. אם "ציונות" זה בסך הכול כינוי ל"פטריוטיזם" אז אני מעדיף לקרוא לעצמי פטריוט ותעזבו אותי באימאשכ'ם מציונות ומכל האסוציאציות הפרטיות שאתם מעמיסים על המונח הזה.
במונחים של 5-15-25, אני חושב שרובו המוחלט של הדיון הציבורי בישראל נע בין ה-5 ל-15, אם כי לכולם יש דעה טובה מדי על עצמם וכמו כל בני החמש עד חמש עשרה אוהבים לחשוב ל עצמם כעל בוגרים. המודל משקף את חלוקת ימין-שמאל (עוד מילים שכבר לא אומרות הרבה) באופן חלקי בלבד. ברמה הסטריאוטיפית ביותר, הייתי אומר שה"ימין" נוטה להיות בן חמש, "השמאל" בן חמש עשרה, ובגיל עשרים וחמש אפשר למצוא גם וגם, תלוי באופי התמהיל שמתקבל מתוך היחס המפוכח והביקורתי למקום בו אנחנו חיים ולהיסטוריה שלו.
גיל 5 זה כשכל דיבור או ביקורת על מעללי הציונות נחווה כהתקפה על עצם הלגיטימיות שלה. אם היא "נולדה בחטא" והתנהלה באופן שאיננו צודק, אם היא לא טהורה ומוסרית ותמיד עשתה פלוס-מינוס את הדבר הנכון, כנראה שצריך להשמיד את כל מה שהיא הצמיחה. זאת גישה דגנרטית לחלוטין, כמובן, בערך כמו לראות בטענה שמישהו נולד עקב אונס דרישה להרוג אותו ואת הילדים שנולדו לו. ואין צורך להגיד שגישה זו זורקת את המחזיקים בה לתגובה פתולוגית של הדחקה והכחשה, תוך התקפה על מי שמעז להוציא את השדים מהארון, והשלכה עליו של הפחדים הפרטיים.
בגיל 15 נמצא מי שכבר הבין שיש לנו חתיכת היסטוריה והווה בעיתיים. הוא חש, במידה רבה של צדק, מרומה ומנוצל, נגעל מכל הסיפור ועושה אידיאליזציה לסיפורים אחרים. כמו טינאייג'ר מצוי, הוא לומד ליהנות מהפוזה של המורד שבועט במוסכמות, זה הופך להיות הדבר שמגדיר אותו ובסוף הוא נאחז בזהותו זאת ובחבריו הטינאייג'רים המאגניבים באותו העיוורון של בן החמש שאוחז בידו של אביו, גם אם הוא מתעלל בו.
אפרופו מודלים, כל הנ"ל מתכתב לא רע עם אלו של אריך פרום. גיל חמש מזכיר את גישת הקונפורמיזם – היעלמות ה"אני" בתוך "אנחנו". העם, המדינה, הדת וכו'. גיל חמש עשרה מזכיר את גישת החוויה האורגיסטית – אסקפיזם נהנתני והיעלמות ה"אני" באמצעות תחושת אחדות מזויפת עם "הכול". האנושות, היקום, גאיה, וואטאבר.
מדובר, כמובן, בתמונת מראה. שני הנ"ל מאמינים, לפי פרום, שמקור הטוב נמצא מחוץ להם והם תלויים במישהו או משהו כדי לקבל אותו, מה שמעמיד אותם על ציר הקורבן-מקרבן, סדיסט-מזוכיסט. אני חושב שלא יקשה עלינו לראות איך האמור לעיל מהדהד את הדיון הציבורי בישראל, ובעיקר את הדברים שכל צד אומר על מתנגדיו.
גיל 25, לעומת זאת, לא מספק שום תשובות. הרי מה שמגדיר אותו זה מציאת תשובות בעצמך. אנחנו מדברים על סטייט-אוף-מיינד שלדעתי חסר מאוד בישראל בכלל, ובדיון הציבורי בפרט. זה כשהכרה בפשעים, בטעויות ובטמטום של המדינה והחברה שלך עוד לא אומרת כלום על מה שתחליט לעשות עם זה. זה כשאתה לא נזרק לאזורי נוחות של "בעד" או "נגד" אלא מרשה לעצמך לשהות בתוך השאלה. למעשה, זהו בדיוק המקום שבו מתרחש דיון, וזוהי גם הסיבה שבגללה בישראל לא מתקיים שום דיון.
אבל גיל עשרים וחמש בשום פנים לא מכתיב בהכרח איזה "אמצע" או "פשרה". אם נחזור למודלים שלקוחים מאומנויות לחימה, נמצא יותר מגישה בסיסית אחת גם בגיל עשרים וחמש. יש מי שיודע שמה שהמורה שלו לימד אותו ממש לא עושה את מה שנאמר לו שזה עושה (הוא מגלה את זה כשהוא מנסה לעשות תנועות מסוגננות מסרטי קונג-פו בזמן שערס מרביץ לו). אבל הוא בוחר להישאר מחויב לכל תו ותג כשהוא מתאמץ למצוא לדברים משמעות והצדקה, וממשיך לתרגל אותם עד שימצא כאלו.
יש מי שממשיך לעשות את אותם הדברים מתוך קשר רגשי וחיבה, אבל לא מחויב אליהם. אם הוא יכול לתת להם פרשנות חדשה, הוא עושה זאת. אם הוא נזקק לפיתרונות מבחוץ, הוא לוקח אותם ולפעמים הוא זונח דברים. יש מי שנוקט בגישת ה"אל תעשה את מה שהמורה שלך עשה – תחפש את מה שהמורה שלך חיפש". הוא רואה בעצמו ממשיך את דרכה של השיטה, אבל לא בהכרח תוך שימוש באותם האמצעים. ויש מי שאין לו שיטה אלא רק מטרות ואמצעים, והוא בוחר באופן חפשי מרכיבים מכל מני שיטות על סמך השימושיות שלהם עבורו ותופר לעצמו משהו אקלקטי ולא מוגדר.
נ.ב: מי שלא יודע מי זה מיסטר מיאגי, שיתבייש בעצמו.
מינהלי: ביום שישי הקרוב אני אערוך שיחה תוך טיול בירושלים העתיקה. נדבר על מה שבין המיתוס של ירושלים למציאות של ירושלים. בין השאר נדבר על: ישו סוגר מעגלים חשמליים, יחסים אינטימיים בין גברים נותנים בוסט לקדושה של העיר למוסלמים, הצלבנים חוטפים את הסינדרום, מי הזיז את הכותל שלי ולמה התיכנון העירוני של הרומאים מחזיק מעמד עד היום וזה של עיריית ירושלים לא. חמש עד תריסר משתתפים, חמישים שקל לראש. פרטים והרשמה ב-[email protected]
אם כך לדעתי אין בעולם אפילו בן אדם אחד בן 25,מקסימום בני 14.5 שהורגים זה את זה באשמת התחזות לבני 25 .
פוסט נחמד, אני מרגיש שהכותב קצת נהנה מהמסגרת התיאורטית יותר מדי, ובתכל'ס לא יוצאת מזה אמירה מספיק מעניינת על הנמשל.
ובנושא אחר לגמרי – אחרי כמה וכמה ימי חסד שנתתי לעניין, רציתי להעיר שההדגשות תכופות מדי ונותנות לטקסט אופי מבזקי שפוגע בקוהרנטיות שלו. בקיצור – לעניות דעתו של המגיב הקטן, היה יותר טוב קודם (אבל אולי זו השמרנות של בן ה 5 שבי).
צודק לגמרי. והיות שמדיניות הבלוג הרשמית היא לכתוב את מה שהיה מעניין אותי לקרוא, ולא את מה שנראה לי שיעניין מישהו אחר לקרוא, יש מצב גם לביקורת על כוכב נולד וסיכום עשרים שנות חיפוש על הדרך הנאותה לבשל רוטב עגבניות לפסטה (אם למנות כמה מהסבירים יותר) ואז אתה תתגעגע למסגרות תיאורטיות:)
כמובן לא התכוונתי לפגוע אלא רק לומר שאני לא חושב שהמסגרת התיאורטית הצדיקה את עצמה מעבר להצדקה אסתטית.
ברור שלא. ומסכים אתך לגמרי, רק שזה בסדר גמור מבחינתי.
אז על מי אתה מהמר בעונה הזאת של 'כוכב נולד'?
על מישהו אחר ממי שאני אחשוב שצריך לזכות.
[אני? אני בן 25, נכון?]
איזה חלק מהקוראים יצליח לא לראות עצמו כבן 25? ובכל זאת, כל קורא היפוטתי, איזה חלק משאר הציבור יראה כלא בן 25?
יוצא לי לא מעט להכנס לויכוחים עם אנשים על פוליטיקה, ואחרי זה לשבת ולהרגיש כמו אידיוט מתלהם על האופן שבו אני אומר והנקודות שאני בוחר להתוכח עליהן, אז יש שם לפחות קצת מהרפלקס בעיטה הזה של הבן 5 או הבן 15.
מה שאני מנסה להגיד זה שלדעתי רוב האנשים יכולים לחשוב אחורה על עצמם בתור אדם עם דעות ומעורבות פוליטית ולזהות לפחות כמה מהדברים ששלום תיאר בקשר לעצמם.
זה שאף אחד לא באמת רואה את עצמו כאידיוט זה לא חדשות.
וחוץ מזה, פוסט ממש חזק. בכמה פוסטים האחרונים שלך אתה בכלל מתעלה על עצמך.
"אם היא "נולדה בחטא" והתנהלה באופן שאיננו צודק, אם היא לא טהורה ומוסרית ותמיד עשתה פלוס-מינוס את הדבר הנכון, כנראה שצריך להשמיד את כל מה שהיא הצמיחה."
המשפט הזה לא ברור כל כך, כדאי שתוסיף איזשהו קישור רעיוני לפני "כנראה", כדי להראות שהטיעון השמאלני לא מוביל להשמדת ישראל, אלא הפתולוגיה הימנית "בת ה5" מוסיפה את המסקנה הזו.
לא הבנתי את 25. מצד שני יש לי עוד כמה שנים
כמה חבל שבן ה-5\25 הזה חמוש בנשק גרעיני ובחיל אוויר מהאיכותיים בעולם, ומסוגל לגרום לשואה אטומית במהלך טקס ההתבגרות שלו.
אני מניח שאתה מעדיף שלאף אחד לא יהיה אותם [לא ריאלי] או שלאיובים של בן ה5/25 הזה יהיה נשק גרעיני וחיל אוויר מהאיכותיים בעולם [פשוט לא עדיף]
לקראת סיום הדוקטורט אתה מגלה שלא רק אתה מאוכזב קשות מהמנחה שנראה לך כה חכם בהתחלה ומלא בקשקושים ריקים בסוף, אלא שזו תופעה רווחת. מעניין מה אני אחשוב חמש שנים אחרי…
אותי מרגיז שאין תרבות דיון, אין כבוד לעמדות שאתה מתנגד אליהן. אני לא יודע אם זה המצב שתמיד היה ויש בכל מקום, אבל לתחושתי בארץ המצב חמור במיוחד.
בשני הצדדים יש אווירה של לחץ של "אין זמן להתווכח ולתת כבוד, אוטוטו המדינה תהפוך ל [פשיסטית\מדינת כל אזרחיה]". ובאווירה הזאת לא ניתן לנהל דיון.
הימין מרגיש שלא משנה איך העם מצביע יהיה מה שימנע מהשלטון להיות ימני באמת- וההוכחות שלהם: בגץ שמאלני, תקשורת שמאלנית שנוברת בעברו של ביבי, ושרון ומפסיקה ברגע שהם הולכים לצעדים כמו התנתקות, אקדמיה ותרבות שמאלנית- כך שכל יוצרי הסרטים הסופרים וכו' הם שמאלנים.
השמאל מרגיש שלא משנה מה הם יגידו, רוב העם מחונך מגיל צעיר ללאומנות, לשנאת זרים. רוב העם לא חשוף לגישות ליברליות והומניזם, ולכן אין לו חשיבות לדמוקרטיה.
אני מגדיר את עצמי כאיש ימין, אבל הדמוקרטיה וההומניזם הם חלק מעולם המושגים שלי. ואני לא מפחד מכל סרט "שמאלני" כמו ואלס עם באשיר , ואני אפילו יכול להינות מהם. כי קצת ביקורת עוד לא הרגה אף אחד, והיסודות שלנו חזקים. אנחנו יכולים להתחיל להתנהל כמו חברה בריאה, שבה אנשים עם דיעות נגדיות עדיין יכולים לחיות ביחד ופשוט לא להסכים.
זה מאד נכון. נראה לי שבמסגרת הישראלית יש לחץ מתמיד להקצין באמירות ובמעשים. נדמה לי שמעריכים כאן יותר אנשים ש"הולכים עם האמת שלהם עד הסוף" ו"מדברים דוגרי" הרבה יותר מאנשים שמטרתם שיג ושיח, פשרנות, סובלנות ומציאת עמק השווה.
מכאן לדעתי צובר תאוצה גם שיח הדלגיטימציה. זה לא מספיק סתם לא להסכים או לחלוק על נקודות מהותיות בפוליטיקה, בדת, או בהיסטוריה. על מנת להחשב "רציני" אתה חייב כנראה גם לחלוק על הלגיטימיות של הדעות של הצד השני ועל זכותו להשמיע אותם. כך לדוגמא אנו שומעים קריאות מצד שרי ממשלה נגד הלגיטימיות של בעלי דעה מסויימת וקריאה להם להגר מכאן. מהצד השני אנו שומעים לא רק שהעמדה הציונית השלטת היא לא נכונה – אלא גם שהיא לא לגיטימית ושהמחזיקים בה הם בהכרח פשיסטים, קולוניאליסטים או סתם גזענים.
מצד שני, חיים ביחד חייבים להיות על איזושהי פלטפורמה – איזשהו משהו המוסכם על כל הצדדים מקצה הימין ועד קצה השמאל. כרגע, קשה לי לראות כזו פלטפורמה למדינת ישראל, ולא בכדי אין לנו חוקה. הרעידות הסייסמיות והשיח הקיצוני והמקצין שאנו מרגישים בפוליטיקה הישראלית הן אולי תוצאה של כך שאנו עומדים מלכתחילה על קרקע לא יציבה.
בתפיסה הישראלית המקובלת, ה"קרקע" המשותפת אמורה להיות אידיאולוגיה במקום שתהיה חיים קונקרטיים משותפים במקום ובזמן הנוכחיים. אין פלא שזה לא יציב.
זה לא רק בתפיסה הישראלית – לרוב המדינות בעולם תשתית חוקתית, המגדירה בין היתר את טווח האידיאולוגיות הלגיטימיות במדינה זו.
עקרון החילוניות בצרפת לדוגמא, הוא עקרון חוקתי חשוב מאד. הוא מגביל את האידאולוגיה של מפלגות ויצר גם את מסורת ההתנהגות הציבורית של אנשי ציבור. אין שום דבר בצרפת או בצרפתים הגורם לעיקרון זה. הוא אינו נובע מ"חיים משותפים במקום ובזמן הנוכחיים" אלא נובע מתשתית אידיאולוגית וערכית, לה שותפים רוב הצרפתים.
לו מדינות הקונפדרציה היו מנצחות במלחמת האזרחים האמריקאית היו נוצרות שתי מדינות במקום ארה"ב שאנו מכירים כיום. בין שתי מדינות אלה היה הבדל כלכלי ואנושי מסוים, אבל בעיקר הבדל אידיאולוגי. ארה"ב של היום עוצבה הרבה בזכות אידיאולוגיית הנאורות, ועדיין מוגדרת במידה רבה לפיה (חופש הדיבור הכמעט-מוחלט, הזכות לשאת נשק, הגבלת גודל הממשל וכו').
ארה"ב לא היתה אותה ארה"ב, צרפת לא אותה צרפת, טורקיה לא אותה טורקיה אלמלא האידיאולוגיות העומדות בבסיס החשיבה הפוליטית-משפטית במדינות אלה. זה לא מספיק לזרוק גבולות מלאכותיים סביב אנשים ולומר להם "תסתדרו ביחד" (אהם לבנון). צריך גם מטרה משותפת, או לפחות בסיס-שיח משותף.
בארצות הנ"ל ההשתייכות הבסיסית היא השתייכות למקום. אתה אמריקאי, קודם כל, כי אתה חי באמריקה ומהווה ב פ ו ע ל חלק מהחברה האמריקאית, ולא כי אתה פרוטסטנטי שמאמין בנשיאת נשק חפשית ובשוק חפשי. בצרפת אנחנו בכלל מדברים על צביון שהתפתח ברציפות במשך תקופה ארוכה מאוד ולא הומצא ברפובליקה הנוכחית ואפילו לא במהפיכה הצרפתית.
ברור שיש גם תשתית רעיונית בכל מקום. אבל בישראל לא מייחסים שום ערך לתשתית הקונקרטית, זה קיים, אך לא נתפס כבסיס לזהות המקומית. וכשיש לך רק תשתית אידיאולוגית, ועוד חדשה וכזאת שלא מצליחה לכלול את כולם, ודאי שהיא רעועה.
(מצטער מראש על האורך)
ברור שכל אדם שנולד בארה"ב הוא אמריקאי, אבל זה כתוצאה של אידאולוגיה מסויימת, בניגוד נניח לגרמניה ששם חוקה אחרת ובה לא כל יליד מקבל אזרחות אוטומטית. ואכן, בניגוד לארה"ב רבים הם האנשים שחיים בפועל בגרמניה (ורבים אף יותר מבחינת אחוז האוכלוסיה בשוויץ ולוקסמבורג) אשר הם ובניהם לא מקבלים אזרחות עד סוף ימיהם.
מה שאני מנסה לומר זה ששייכות למקום שמביאה אוטומטית לשייכות למדינה איננה גזרת גורל או חוק טבע, אלא תוצאה של אידיאולוגיה מדינית מסויימת שמתבטאת בחוקה של המדינה. לא אידיאולוגיה של אינדיבידואלים, שכן יכול להיות כפי שציינת אמריקאי המתנגד לחוקה, אלא אידיאולוגיה של המדינה – על אילו ערכים היא מיוסדת, מהי מטרתה, מהו המבנה השלטוני שלה ומהם גבולות המותר והאסור בה.
שניינו היינו רוצים לדעתי לראות את ישראל מאמצת אידיאולוגיה נאורה, דמוקרטית והומניסטית (בלי מרכאות), לראות אותה מקבלת את כל אזרחיה כבעלי זכות שווה במדינה, ללא אפליה על רקע לאום, דת, מגדר, נטייה מינית וכו'. הייתי מת שישראל תאמץ את התשתית הקונקרטית כבסיס לזהות המקומית. אבל צריך לזכור שאימוץ זה הוא סוג של בחירה אידיאולוגית, וכמו שיכולה להיות הבחירה הזו יכולה לקרות גם הבחירה ההפוכה (ואולי אף יותר סביר שזה יקרה, אומר הפסימיסט שבי).
הבעיה בישראל לפי דעתי היא לא שהיא לא מאמצת בדיוק את מה שאני חושב שכדאי לה לאמץ. הבעיה בישראל היא העמימות המהווה את התשתית למדינה עוד מלפני הקמתה. הכנסת שהוקמה כוועדה לכתיבת חוקה מעולם לא סיימה את תפקידה משום שהיה נוח לכולם (ובמידה מסויימת נוח להם גם היום) לעמעם את התשתית האידיאולוגית של המדינה ולהשתמש במונחים לא-ברורים כגון "יהודית ודמוקרטית" או "ציונות", כך שכל קבוצה תחשוב שהמדינה בעצם מממשת, או אמורה לממש, את הרצונות והשאיפות שלה.
ועד היום בעצם, לא תצליח למצוא הצעה לחוקה שתתקבל בקרב חמשת או ששת חלקי האוכלוסיה הגדולים הגרים כאן. כל מחנה פוליטי חושב שברור שהמדינה מבוססת על עקרונותיו, ושהצד השני אינו לגיטימי: אלה אוחזין בתנ"ך ואלה במגילת העצמאות, אלה בחזון הדמוקרטיה בסגנון האמריקאי ואלה בחזון אחרית הימים. השיח הוא כ"כ קיצוני ומדיר בחלקו מפני שאין לנו בסיס משותף עליו להסכים.
אני מסכים איתך, אבל אני חושב שזה לא העניין של הבסיס המשותף. אפשר לא להסכים ועדיין לכבד אחד אחד את השני. פשוט לחשוב שהצד השני טועה. הגיע הזמן להפסיק לחיות כאילו אם רק נסטה המדינה תושמד או תבודד ותהפוך להיות עוד לוב.
למה? בשביל "לכבד" צריך להפסיק לחשוב שההשלכות שאני חושב שיהיו אכן יהיו? לי אין בעיה שיחשבו שהמדינה תושמד אם היא תלך בדרך בה אני מאמין. לי יש בעיה עם זה שחושבים שהמטרה שלי היא להשמיד את המדינה בגלל מה שאני מאמין בו.
מיסטר מיאגי דווקא דוגמה טובה, הדור הראשון של הציונות היה מוכן לסייד את הגדר ולעשות וואקס און וואקס אוף , הדור הנוכחי חושב שזו עבודה לערבים.
לא ממש הבנתי את הפואנטה שלך.
קוראים לזה "הומור"
באמת?! ספר לי עוד על ה"הומר" הזה?
שלום, אני אשר צבי גינצברג המכונה אחד העם.
שמעתי שיש כאן אנשים שחולקים עלי, ולאחר שחשבו על משנתי מצאו בה שגיאות ,טעויות וחלקים בעיתיים.
אנשים שרכשו רעיונות מתקדמים יותר מאלו שלי, ולכן צריכים לעדכן את הרעיונות שלי.
אשמח לשמוע על כך ולנסות לענות בציטוטים ממאמרי ואולי אלמד איפה טעיתי.
רק שתדע שהתחזות לסופר מת לא מעוררת כבוד. גם אין צורך לצטט, רק לענות בצורה כנה על שאלות בסיסיות:
1) האם אתה מסכים שכל בני האדם שווים, שלהם זכויות שוות, וכי אין לתת זכויות יתר, או להחסיר זכויות על כל בסיס דתי, לאומי, מגדרי, פוליטי וכו'?
2) האם אתה מסכים שנובע מכך, שאל לו לאדם לממש את זכויותיו באופן שיגביל זכויותיו של אדם אחר? האם, בלשונו של אוליבר וונדל הולמס, "זכותי לנפנף באגרופי נגמרת באפו של האחר?"
3) האם, בנוסף לזכויות הפרטיות, קיים דבר הנקרא זכויות לאומיות? לשון אחר, האם לכל אדם הזכות להרגיש שייך ללאום מסויים, לשפה ותרבות מסויימים ולשטח אדמה מסויים?
4) בדומה לשאלה 2, האם מותר ללאום לממש את זכויותיו הלאומיות באופן שפוגע בזכויותיו הלאומיות של לאום אחר?
ועוד ארבע שאלות הנוגעות דווקא לאחד העם:
1) האם אתה מסכים שטעה אחד העם בטענתו כי לא ניתן ליישב את רוב העם היהודי בא"י?
2) האם אחד העם היה רואה במדינת ישראל של היום מרכז רוחני של כלל ישראל, או שמא היהדות של היום מפוצלת, כפי שהייתה בשעתו, בין מספר תנועות ומרכזים רוחניים?
3) האם יש קשר בין הקבלה של האורתודוקסיה כ"דת מדינה" בישראל לבין העובדה שלמרות שחי כאן רוב העם, מרבית ההגות היהודית התיאולוגית והתרבותית מתבצעת כיום בארה"ב?
4) האם לא קרה ההפך ממה שציפה אחד העם במובן זה שהיהודים המחוברים ביותר למסורת ולתרבות היהודית חיים דווקא בגולה, או בא"י תוך שלילת הציונות? האם החיים בישראל כיהודים ציונים לא חיזקו אלא דווקא החלישו כל ראייה רוחנית של היהדות לטובת ראייה לאומית בתוספת מסורת ומנהגים שטחיים?
אני לא רואה שום פחיתות כבוד במשחק התפקידים הזה, ואין בכוונתי לפגוע בזכרו של אחד העם.
לא הבנתי אם את ארבע השאלות הראשונות אתה שואל אותי- האדם האמיתי, או את הדמות של אחד העם.
אני אנסה לקלוע לדעתו של אחד העם כפי שאני מבין אותה:
1)כן "ואולם היהדות הסירה מתורת המוסר את היחס הסובייקטיבי והעמידתה על בסיס אובייקטיבי מופשט: – על הצדק המוחלט, הרואה את האדם בתור ערך מוסרי עצמי, בלי הבדל בין "אני" ובין "אחר". על פי השקפה זו, רגש הצדק שבלב האדם הוא השופט העליון על מעשיו ומעשי אחרים כאחד. הרגש הזה צריך להשתחרר מן היחוסים האישיים, כאלו הוא בריה בפני עצמה, וכל בני אדם, וגם "אני" בכלל, צריכים להיות שוים לפניו. כולם, וגם "אני" בכלל, חייבים לפתח חייהם וכחותיהם עד מקום שידם מגעת, וכולם חייבים עם זה לעזור איש את אחיו בהשגת מטרה זו, כפי יכולתם, וכשם שאין לי רשות להרוס חייו של אחר בשביל חיי אני, כך אין לי רשות להרוס חיי אני בשביל חייו של אחר. כי שנינו בני אדם וחיי שנינו ערך אחד להם לפני כסא הצדק."
2)לא "וכשם שאין לי רשות להרוס חייו של אחר בשביל חיי אני, כך אין לי רשות להרוס חיי אני בשביל חייו של אחר. כי שנינו בני אדם וחיי שנינו ערך אחד להם לפני כסא הצדק.
איני יודע דוגמא יותר נאה להשקפה זו מן הברייתא הידועה: "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמין לחיי חברך" (בבא מציעא, ס"ב.)"
3+4) הציטוט הזה עונה על השאלות במלואן: "ואולם תורת הצדק של היהדות אינה מצומצמת בחוג הצר של היחס האישי בלבד. במובנה של היהדות יכול גם עם שלם לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" ביחוסו לשאר העמים. כי אין מצוה זו מחייבתו להקריב חייו וכבודו לטובת עמים אחרים. חובתו של כל עם, כחובתו של האיש הפרטי, היא, להפך: לחיות ולהתפתח עד קצה גבול יכלתו, אלא שמחויב עם זה להכיר גם בזכותם של העמים האחרים למלאות חובתם זו באין מפריע, ולא יהיה ה"פטריוטיסמוס", כלומר האיגואיסמוס הלאומי, מביאהו להשיג גבול הצדק ולהתמלא מחורבנם של עמים אחרים[8]. ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של "לא ישא עוד גוי אל גוי חרב", בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות."
כל הציטוטים מתוך "על שתי הסעיפים".
את ארבע השאלות השניות אתה שואל על אחד העם, ואני יכול להתייחס אליהן כשאלות שאתה שואל את אחד העם, אבל זה לא כל כך נוח אז אני אקח כאן את תפקיד פרקליטו של אחד העם.
1) אחד העם טען שרוב היהודים צריכים ללכת לארה"ב והמיעוט הרוחני לישראל, אחרת צפוי למפעל הציוני כשלון. במאמר "אמת מארץ ישראל" אפשר למצוא כל מני תחזיות שלא עמדו במבחן ההיסטוריה, אבל אחד העם אמור להיות אידאולוג ולא נביא.
האם המפעל הציוני כשל או הצליח? זה נתון לשיפוטך, הוא לא הצליח לקיים במלואו את החזון שהתווה אחד העם- חזון שאם היה מתגשם אולי היה יותר טוב מהמצב הנוכחי. עושה רושם שהמחלות הרוחניות של העם שתיאר אחד העם נשארו ברובן, אבל מצד שני נבואות החורבן והכשלון שלו לא נראה לי שהתגשמו ואפילו להיפך במובנים מסוימים והתקדמות רוחנית מסוימת כן הושגה.
2)אני חושב שדי ברור שהיהדות היום מפוצלת לזרמים, ואחד העם גם לא דמיין בהכרח יהדות אחידה, הכוונה שלו הייתה שכל הזרמים והפיצולים יקיימו קשר עם נקודה אחת מרכזית בארץ ישראל, וזה אכן קורה במידה זו או אחרת- ע"י עלייה לארץ,התנדבות בקיבוצים,תוכניות כמו תגלית,תרומות וקרנות. כל הזרמים והפלגים ביהדות נפגשים כל פעם בארץ ישראל כדי להתכסח אחד עם השני.
""מרכז לאומי" – שמע מינה, שיש היקף לאומי, אשר, ככל היקף, גדול הוא הרבה מן המרכז. כלומר, שבעל הדברים רואה את עמו גם לעתיד מפוזר רובו בכל הארצות, אך לא עוד מפורד לנקודות נקודות בלי קשר ביניהן, לפי שאחת הנקודות – זו שבארץ ישׂראל – עתידה להיות מרכז לכולן ולחבּרן יחד להיקף אחד שלם. כל האברים המפוזרים של גוף האומה, כשירגישו בפיקת ה"לב" הלאומי, ששב לתחיה "במקום חיוּתו", ישובו גם הם להתקרב אחד אל אחד מסביב ללב ולקבּל לתוכם ברצון את ה"דם" החי השוטף ממנו.
"רוחני" – ללמדך, שהיחס הזה של מרכז והיקף בין ארץ ישׂראל וארצות הגולה יהיה מוגבל בהכרח רק בחיי-הרוח: ההשפעה של ה"מרכז" תחזק את ההכּרה הלאומית בגולה, תטהר את הרוחות משפלוּת הגלות ותמַלא את החיים הרוחניים תוכן לאומי אמתּי וטבעי, לא כאותו התוכן המלאכותי, שאנו ממלאים בו את הריקוּת עכשיו. אבל מעֵבר לגבול הרוח, בכל אותם היחוסים האֵיקוֹנוֹמיים והמדיניים, התלויים קודם כל בתנאֵי המקום ו"הסביבה" הקרובה, שהיא היוצרת אותם "בצלמה", – בכל אלה תתגלה אז אמנם ממילא במדה ידועה פעולת השנויים שבאו ברוח העם (חזוק האחדות הלאומית והאֵינֶרגיא במלחמת היקום, וכדומה), אך בעיקרם ויסודם לא יהיו ענפי החיים האלה בגולה קשורים בחיי המרכז, וכל כמה שיתלהב דמיוננו לא נוּכל לצייר לנו, איך תצא השפעה איקונומית ומדינית מארץ-ישׂראל לכל היקף הגולה, שכדור הארץ מדתו, בכמות ואיכות הדרושות בשביל שנהיה רשאים לאמור, מבלי לחטוא לפירוש המלות: – הרי זו "מרכז" לזה גם בדברים אלו."
כמו שאפשר לראות, ההצלחה במישור הזה די מוגבלת אבל נראה לי שבמובנים מסוימים המצב טוב משהיה ובעתיד יש לאן להתקדם.
3) האם יש קשר בין הקבלה של האורתודוקסיה כ"דת מדינה" בישראל לבין העובדה שלמרות שחי כאן רוב העם, מרבית ההגות היהודית התיאולוגית והתרבותית מתבצעת כיום בארה"ב?
האורתודוקסיה היא לא דת מדינה בישראל. היא קבוצה פוליטית רבת עוצמה שחטפה מנגנון בירוקרטי.
מן הסתם זה מקשה על חלקים אחרים בעם לראות ביהדות מרכז. האם מרבית ההגות היהודית התיאלוגית והתרבותית באמת מתבצעת בארה"ב?
4)נראה לי שאתה יוצא מנקודת הנחה שהחרדים הם היהודים המחוברים ביותר למסורת ולתרבות היהודית. אבל נראה לי שאחד העם לא שאף ליהדות במודל החרדי החרב אלא ליהדות שתחייה ותרפא את העם לשם כך הלאומיות המסורת והמנהגים הסמליים חשובים. הרוחניות היא רק הכלי באמצעותו זה קורה.
לצערי נמחקה תגובתי, אנסה שוב.
קודם כל, תודה על התגובה המושקעת למרות שקשה לי לנהל דיון מול ציטוטים ולא מול אדם.
מספר נקודות:
1) לפי הציטוט שלך, אחד העם היה מקבל את זכותם הלאומית של הערבים הפלסטינים בא"י. הוא אפילו הזהיר ב"אמת מארץ ישראל" ממלחמה יהודית-ערבית. מהי ההצדקה המוסרית שלו אם כן לתמוך בפרוייקט שמטרתו להקים מדינה ללאום מסויים ע"ח זכויותיו הלאומיות של לאום אחר?
2) בנוגע לטיעון שלי נגד הציונות הרוחנית, אנסה להסביר את עצמי יותר טוב. אני רואה בחרדים סטגנציה של היהדות לכיוון חומרות מיותרות, התעסקות בפרטים טפלים ולא בעיקר והתנתקות מודעת מהעולם בכלל ומהעולם המודרני בפרט. החרדים לדעתי מנהלים קרב מאסף לשימור היהדות כפי שהיתה במאה ה-19 במזרח אירופה וממילא לא מהווים מרכז רוחני יהודי.
הדיון המתנהל בקרב היהדות האורתודוקסית המודרנית, הקונסרבטיבית, הרפורמית והרקונסטרוקציוניסטית, שרובו אכן מתנהל בארה"ב, הוא לדעתי הרבה יותר דתי, משמעותי, ו"רוחני" מכל מה שמתנהל בארץ, ולדעתי זה לא במקרה.
היהדות נולדה בגולה. שם נכתבו הטקסטים החשובים ביותר שלה, שם עוצבה דמותה הרוחנית, החברתית וההיסטורית. ההתמודדות בין החברה הלא-יהודית לבין דרישות המסורת מגדירים את היהודים מאז שפינוזה ומנדלסון. השאיפה המתמדת לחזרה לארץ שכבר איננה שם (ואולי מעולם לא היתה) היא כוח החיים של היהדות. כל נסיון "לתקן" את היהדות וליצור את אותה הארץ בעצם מרוקן אותה מכל כח חיים ומדרדר אותה לסטגנציה אחרת, סטגנציה לאומית. העלמה של החברה הלא יהודית ויצירת חברה בעלת רוב יהודי מייתרת את כל ההגות היהודית מאז שפינוזה וגורמת לנו לחתור לחזור אל עבר מפואר, אך חשוך.
האורתודוקסיה היא דת המדינה בישראל. הרבנות הראשית היא גוף השייך למדינה, ממומן בכספי מסים ואורתודוקסי לעילא. המדינה מגדירה מיהו יהודי בחוק השבות בהגדרה האורתודוקסית. בעיות הגיור והנישואין ודאי מוכרים לך. זאת תוצאה לא רק של כוחות קואליציוניים אלא של אידאולוגיה של המחנה ה"חילוני" בישראל. מחנה זה ויתר למעשה על שיח רוחני, אידיאולוגי או פילוסופי בנוגע ליהדות, ואימץ את האידיאולוגיה החרדית ללא פקפוק ושאלה. שאל יהודי מסורתי בארץ מדוע הוא מקיים מצווה מסויימת – "כי ככה עושים כולם". שאל יהודי חילוני על היהדות הרפורמית ותקבל תשובה שלא תבייש את הרב ש"ך.
הרצל טעה ואחד-העם צדק בכך שלא ניתן לנתק את הלאום היהודי מהדת היהודית. מה שהם לא הבינו זה שיצירת ארץ בעלת צביון יהודי תוביל למעשה להתיישרות ימינה של היהודים בארץ, להשתקת השיח וליצירת אידיאולוגיה שיש לה ארץ במקום ארץ שיש בה אידיאולוגיה.
3) אחד העם לא היה מוגדר היום ציוני בעיני רוב העם בישראל. לדוגמא, ראה את אברום בורג, שעבר מראייה הרצליאנית של היהדות לראיה אחד-העמית, ונחשב היום בעיני כולם לא-ציוני (ומדובר באדם שהיה ראש הסוכנות!).
גם הרצל, עם התעקשותו להפריד את הלאום מהדת היהודית ו"לנרמל" את העם היהודי היה מוקע היום כאנטי ציוני ואולי גם אנטישמי. ציונות כיום משמעה אינו תמיכה בהקמתה של מדינה יהודית בא"י. מדינה כזו כבר הוקמה וההצדקה או חוסר ההצדקה שלה היא עניין להיסטריונים ולאנשים שאוהבים לשחק "מה אם". ציונות כיום משמעה תמיכה בקיום של מדינה בעלת אידיאולוגיה אתנו-דתית, ששוללת את זכותם של מתנגדי האידיאולוגיה. אדם שמתנגד למדינת ישראל כמדינה יהודית לא יכול להבחר לכנסת.
מה לדעתך היתה עמדתו של אחד העם לאחר הקמת המדינה. באיזו מפלגה היה בוחר אחד העם לו היה חי היום בארץ?
פוסט מעניין ומעורר מחשבה.
שתי תהיות: על מה מבוססת הקביעה שבישראל לא מתקיים דיון? קודם כל איך אתה מגדיר "דיון": האם ויכוח הוא דיון? האם שיחה שבמרכזה מחלוקת היא דיון? האם ניסוח דעתך בנאום או בכתב ומענה למי שחולק על דעתך היא דיון? אם אתה חושב שאתה צודק בעמדתך, האם אתה יכול או לא יכול לקחת חלק בדיון? וכשאתה אומר שהוא לא מתקיים בישראל לאיזו ספירה אתה מתכוון? לא מתקיים בטלוויזיה? ברדיו? בעיתונות? בבלוגים? לא מתקיים בשיחות סלון? לא מתקיים בהפגנות? לא מתקיים בבתי קפה? היכן תקף המשפט "לא מתקיים בישראל דיון", ומה בעצם משמעותו?
תהיה שנייה: מה המשמעות המעשית של "לשהות בתוך השאלה", ולא לבחור בעד או נגד? דוגמא: בעניין גלעד שליט והחזרתו או אי החזרתו בעסקה כזאת או אחרת – אני מודה שאין לי עמדה נחרצת לכאן או לכאן. נימוקי שני הצדדים נראים לי צודקים, ואין לי מושג ירוק מה צריך לעשות. אז בסדר, אני סתם בחורה מן היישוב, אני יכולה פשוט לשתוק כשהנושא עולה בשיחות או להגיד שאין לי דעה, ביבי לא מתקשר לשאול אותי מה לדעתי צריך לעשות. אבל בכל זאת – מישהו צריך להחליט בסוף מה לעשות. דוגמא נוספת: האם להתפקד למפלגת העבודה, כן או לא? אז בסדר, בינתיים אני "שוהה בתוך השאלה" ואין לי מושג מה לעשות אז אני לא עושה כלום. בסופו של דבר, מרוב "שהייה" אני אט אט בוחרת "נגד", או בוחרת שלא לבחור. יש כאלה שכבר נמאס להם לשהות בתוך השאלה והם פשוט בתור ברירת מחדל לא הולכים לקלפי בכלל אף פעם. אם לשאלה אין תשובה בסוף, אם אין "בעד" או "נגד", קצת קשה להתנהל בחיים, אתה לא חושב?
קשה לי לחשוב על דיון שלא מערב מחלוקת. דיון ציבורי מתקיים בכל מני מיקרו אבל לא מתקיים במאקרו. רצוי להיות בעד ונגד, אבל כנקיטת עמדה ולא כתגובה רגשית אוטומטית.