כשסבתא שלך מתחילה לחשוב שזה מגניב, זה כבר לא מגניב. (פתגם קלינגוני עתיק).
לפחות ארבעים מאהלים יש ברחבי הארץ, יש אומרים שבעים. כנראה שמדובר על כארבעים קבועים ועוד עשרות שקמים ומתפרקים על בסיס כמעט יומיומי. זה לא שלא מדברים עליהם בכלל. מדי פעם, הרפתקן אמיץ לובש את חליפת הספארי ויוצא אל מרחבי הפרא שמחוץ למדינת תל אביב כדי להביא סיפורים פנטסטיים על פמיניסטיות מזרחיות שרוקדות עם פליטים סודנים, ערבים ואוהדי בית"ר ירושלים מסביב לאותה מדורה. כמו השמועות על צבאו הנוצרי של המלך ג'והן האגדי מסין שעושה את דרכו לרוחב אסיה ע"מ לחבור לצלבנים, שנפוצו באירופה של ימי הביניים, כך מגיעות השמועות לרוטשילד ויושבי המאהל שמחים שמחה רבה ואומרים לעצמם: "העם איתנו". העם איתכם, אל דאגה. האם אתם עם העם, לעומת זאת, זו כבר שאלה אחרת.
אני נמנה עם אלו שגורסים שהפירות המשמעותיים של המאבק אינם ההישגים הקונקרטיים שיושגו במו"מ מול הממשלה בחודשים הקרובים – אם כי צריך לדרוש ולהשיג את המקסימום – אלא השפעתו על הפוליטיקה המקומית בטווח הרחוק יותר. אף אחד לא זוכר מה הפנתרים השחורים הצליחו להוציא מגולדה. אבל כולם יודעים שחמש שנים לאחר מכן, נפלה החונטה שמשלה במדינה 35 שנה, וישראל שאחרי הפנתרים אינה ישראל של לפני הפנתרים.
ובתחום השינוי לטווח הבינוני והארוך, מה שהופך את המאבק הזה למשמעותי כל כך זה השבירה שלו את כל המוסכמות, החלוקות, והקטגוריות הפוליטיות המקובלות. בחשיבותה של השבירה הזאת קשה להגזים, שכן אנחנו לא חיים במשטר דמוקרטי שבו יש ציבור של אזרחים שווים מול שלטון, השלטון שולט על האזרחים והאזרחים בוחרים את השלטון. אנחנו חיים במעין משטר פריווילגיות עות'מאני שכזה, שבו השלטון במרכז, וסביבו מסודרות כל מני קבוצות שכל אחת מהן מנהלת אתו יחסי תן-קח כאלה ואחרים. את הקבוצות, כמובן, קל לשסות זו בזו באמצעות סידור פשוט שכל פריווילגיה שתינתן לקבוצה אחת תוצמד ל"תג מחיר" של פריווילגיה שתילקח מאחרת. המחאה הנוכחית היא קריאת התגר האמיתית הראשונה על הסידור המעוות שבבסיס משטר הפריווילגיות הישראלי, ולידתה של אג'נדה אזרחית-דמוקרטית אמיתית. לכן, שבירת החלוקות המקובלות היא הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו. אבל חלוקה אחת לא נשברת אלא מונצחת ע"י המאבק – החלוקה בין מרכז לפריפריה.
זאת בדיוק הנקודה בה המאבק לא מאתגר את משטר הפריווילגיות הישראלי אלא מצטרף אליו. הרי מהי השיטה הישראלית? לוקחים את כל מי שמציק לברנז'ה השלטת בעין וזורקים אותו לפריפריה. זה מאוד נוח. במקום להתעסק עם פונדמנטליסטים יהודים, זורקים אותם על גבעות השומרון כדי שימררו את חיי הפלסטינים, שגם אותם לא רוצים לראות מתחת לבית. את הפליטים ומהגרי העבודה זורקים לאותם חורים אליהם זרקו את המזרחים לפני אי אילו עשורים, את החרדים תוקעים בנדל"ן הכי לא אטרקטיבי, את הרוסים איפה שצריך ידיים עובדות ואת הערבים סוגרים בתחום המושב שלהם. ואז המרכז נהנה מזרם בלתי פוסק של צעירים חדורי מוטיבציה שבורחים מהפריפריה המוזנחת אל המרכז ומעשירים אותו.
אחר כך, כמובן, בעלי השררה והקרובים לצלחת באים לפריפריה בחיפוש אחר תמיכה פוליטית בשיטה העות'מאנית שכבר פורטה לעיל. כך, יהודי המזרח ודוברי הרוסית הוכנסו לברית של טובות הנאה עם המשטר על חשבון הערבים. וכך, השמאל מנסה במשך 30 שנה לכרות אתם ברית דומה אך על חשבון המתנחלים והחרדים במקום על חשבון הערבים. מן הסתם, זה לא מצליח, שכן אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לוותר על תפוחים ביד עבור הבטחה לתפוחים שעל העץ.
לכן, המדינה אף פעם לא טרחה להשקיע בפריפריה באמת. היא לא תבנה שם בתי ספר טובים ולא תטפח תרבות וכלכלה. המיטב שיש לה להציע לפריפריה זה רשת הרכבות האגדית שתיבנה יום אחד כדי שתושב אופקים יוכל לנסוע יום יום לעבוד בתל אביב, כמו שנסעו בזמנו הפועלים מעזה. הרכבת לא תיבנה לעולם, כמובן, שכן אף אחד לא באמת רוצה שכל האנשים שנזרקו בפריפריה יבואו לקחת את מקומות העבודה של התל אביבים (לא שמישהו ייתן להם אותם ממילא). לכן, מה שנבנה זה רשת כבישים מהירים כדי לעזור למסודרים מהמרכז לרכוש בזול וילות ביישובים קהילתיים עם וועדות קבלה שישאירו את כל הברברים בחוץ. על חשבון עתודות הקרקע והנכסים מניבי הארנונה המקומיים כמובן.
ומאבק האוהלים משעתק, בהתנהלותו הפנימית, את הסדר הקיים הזה. גם לו יש מרכז מנופח יתר על המידה ופריפריה מוזנחת. אנשי רוטשילד ענו – בצדק – לטענות הצבועות של הממשלה בנוסח "לכו לפריפריה", "לא רוצים – חרא שם". אבל לדרוש לשנות את המצב מיסודו? נוח יותר לדבר על תחבורה ציבורית מהירה שתחבר אותה לתל אביב. כך המאבק מצטרף לדיבור הרגיל של השלטון ואחרי שהצטרפו בעניין הבסיסי הזה, נוכל לא להיות מופתעים כשיצטרפו אליו גם בעניינים אחרים.
מסתבר שגם במהפכה, יותר כיף להיות במרכז העניינים מאשר באיזה חור בפריפריה. כולם עולים אליהם לרגל, הסלבריטאים יורדים לבקר בפיג'מה והתקשורת מחבקת. פתאום, מרכז המחאה הוא מרכז המדינה החדש ומי שנטה את אוהלו ראשון ב"שיכון וותיקים" בצפון רוטשילד תפס מקום טוב בראש משחק הפירמידה. וחמש עשרה דקות הליכה נינוחה ברגל משם, בלווינסקי, זאת כבר "פריפריה". וגם זה סוג של מגניב, כי שם אפשר להרגיש יותר מהפכן מאשר ברוטשילד בלי להתרחק מהבית.
ואכן, לא צריך להתרחק מהבית. גם הרעיון לפיו אנשי רוטשילד צריכים ללכת לאיזה מחנה של שלושה אוהלים מתחת למחלף שידפון דרום הוא מתנשא. שכל אחד יבוא למאהל הקרוב לביתו. היי, אני אפילו לא ביקרתי ברוטשילד, הייתם מאמינים?
אבל מה שכן צריך להבין זה שכשהתקשורת הופכת את רוטשילד לטרנד ומתחילה לפמפם כתבות צבע כמו "חוקי הפיק-אפ של עיר האוהלים" (מעניין אם הצגת מאהל רוטשילד כמאגר של נקבות זמינות לשימוש לכל דיכפין, "נותנים לך – לא תיקח?" קשורה להטרדות המיניות בו), מדובר בחתיכת פאקינג אור אדום מהבהב.
כבודם של דפני ליף והשביעייה הסודית, החמישייה והכלב או איך שלא יהיה שהם מכונים השבוע, במקומם מונח. הם אלו שזרקו את הגפרור לחבית אבק השריפה. אחרי המהפכה נשים פסל שלהם בשדרה או משהו ונביא לשם קבוצות של ילדים מבתי ספר. אבל המאבק לא יכול להתחיל ולהיגמר שם, לא בהם ולא ברוטשילד. השלטון התאמץ מאוד לצייר את המאבק כמאבק מרכז תל-אביבי. כשהוא הפך למאבק ארצי, השלטון חיבק את החלק התל-אביבי בו וסידר לו מלכודת דבש כדי לגרום לו להישאר מאבק מרכז תל-אביבי שאותו אפשר יהיה לנטרל בשיטה הרגילה בה המרכז מתוגמל על חשבון הפריפריה, ובאמצעות תמיכה שנשאבת מהפריפריה. למאבק הזה אסור להתנהל לפי אותו הגיון בו מתנהל משטר הפריווילגיות הישראלי. אם הוא אמור לממש את הפוטנציאל שלו, הוא חייב לשבור גם את המחסום הזה ולהפוך להיות ארצי על באמת.
מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו מקום במחלקה הראשונה ברכבת לאופקים.
הם אכן חייבים להשתחרר מהחשש להיות מתוייגים עם הקרן החדשה ועם השמאל וכ"ו. יופי שהם דחו את הסופרטאנקר החדש של ביבי בצורת טרכטנברג. וגם אם הקצב והמינוריות המשודרת מקבוצת המאהל עדיין הם לא התנגשו בעצמה עם ממד התיסכול. כשתהיה התנגשות חזיתית גם של האגף הרך שלהם, יש סיכוי שיעברו לשלב ב.
מסכימה אתך שהאג'נדה תשתנה מעבר להישגים של א' וב', הציבור מבין שיש לו נשק "יום הדין" אם הוא רק ירצה.
נכון. יש הרגשה שגם כשמזכירים את שיפור התחבורה הציבורית, מתכוונים בעיקר לגוש דן כאילו אין בלתו. כתושבת הפריפריה אני לא חשה שום סולידריות בתחום זה. לדוגמה, שוב ושוב אני מעירה שהרכבת האחרונה מת"א לנהריה יוצאת כמעט עם שקיעת השמש (ב-21:20), ואין אפילו הדהוד מהציבור.
אני רוצה כבר כמה שנים ללמוד משהו בת"א (שכמובן אין בפריפריה), ולא יכולה ללון במלון/אצל קרובים עשרות פעמים ולאחר בבוקר. אני מניחה שאחת הסיבות שמרצי המרכז נרתעים מללמד בפריפריה היא שלא בא להם לנסוע בעמידה ברכבת צפופה.
הייתי אומרת שהתחבורה הציבורית מתדרדרת ככל שמתרחקים מהמרכז, אבל גם במרכז היא נוראית. אני גרה במרחק של 25 דקות מתל אביב ברכב פרטי, וגם לעיר שלי הרכבת נגמרת באותה שעה. שלשום לקח לי שעה וחצי לעשות את הדרך באוטובוס. ובתוך תל אביב עצמה? פעמים רבות כבר עדיף ללכת ברגל, מרוב ייאוש.
התחבורה הציבורית היא מפתח להורדת מחירי הדירות במרכז, לחיזוק ולעידוד המעבר לפריפריה (בין אם זו בנהריה, בלוד, או ברעננה – שגם אליה התחבורה ביזיונית), לשיפור הבריאות על ידי הורדת הזיהום שגורמים רכבים פרטיים, וכן הלאה.
אחד הדברים היפים במחאה הזאת זה שהיא מחאה כלכלית-חברתית בעיקר והיא מצליחה להתעלות מעל הנושא העדתי, פוסט קולוניאלי, אפרו משהו. זה לא שאין מאהלים שמדגישים את ייחודם האתני, לאומי וכו', אבל זה לא מרכז המחאה. מחאות מוצלחות בישראל בעשרים השנים האחרונות היו סביב נושאים כלכליים-חברתיים ולא סביב נושאים אתניים או אפילו מגדריים. ככה זה היה עם שביתת העובדות הסוציאליות, שביתות הסטודנטים, ויקי קנפו וכו'. אפילו הסרט הפוליטי שעורר הכי הרבה עניין בשנים האחרונות "שיטת השקשוקה" עוסק בנושאים כלכליים-חברתיים. וזה לא סתם, נושא זה לא רק שהוא מאחד יותר, הוא גם כנראה בוער יותר בנשמתם של האנשים יותר מנושאים אחרים.
ההתמקדות בת"א היא מאוד חשובה, כי היא המרכז של בועת הנדל"ן כיום. ירידה רצינית של מחירי הנדל"ן בת"א תוריד איתה את המחירים בכל הארץ. אם בת"א המחיר ירד, אז המוכרים והמשכירים יאלצו להוריד מחירים גם בר"ג, גבעתיים ורעננה, אז גם המעגל השלישי של פ"ת, רחובות, ראשל"צ ירד וכו' וכו' וכו'.
הבעיה היחידה שלי היא עם ההתמקדות ב"מעמד הביניים". רוב המוחים לא שייכים למעמד הזה בכלל.
יש מעין דיסוננס שאני שואל את עצמי מה מונע ממנו להתקיים. מצד אחד, יש רצון – ולא רק רצון, מעט מעשים – לחבור, ובאמת שתהיה כאן קוהרטה אחת ויחידה, שנאמר – ומלאה הארץ דיעה אחת את ה', כמים לים מכסים. אבל זה לא מצליח. האם זה בגלל חוסר הרצון של אנשים בחום של אוגוסט להתנייד? האם זה בגלל שאם יפזרו יותר מדי תל אביביים במרחבים הפתוחים והמסוכנים של פריפרייה עמוסת ערסים וגופניקים הם עלולים לפספס את הבנדיקט של 5 בבוקר, או שמא זה סיבות קצת הרבה יותר טובות?
דווקא הפעם אני מאמין שהצפונבונים לא באים לכאן (ק"ש, או, הכנס כאן מאהל פריפרי) על בסיס קבוע נטו כי זה – לא נוח למשעי (מבחינה טכנית, תחברוה) וגם לא פרקטי – כמו שאמרת, שאדם יבוא למאהל הקרוב לביתו. חוץ מזה, ששמעתי לא מעט קריאות – בהפגנה בת"א, ובמאהל ברוטשילד, מאנשים שלפחות היו שם או שאני בקשר איתם (אני בק"ש, ומאותם טעמים שציינתי קודם, לא ארד בזמן הקרוב לרוטשילד) – שדווקא נשמע שכולנו פחות או יותר מקבלים קו אחיד, וכן, רוצים גם צדק חברתי לכאן. שאלה טובה איך, אבל זה פוסט אחר.
ואולי זו רק אופטימיות של שוטים תמימים כמותי.
אני חושב שזה יותר עניין של פער חברתי-מעמדי (או איך שלא תקראי לזה).
שלום,
אתה צודק שתל אביב מושכת את מירב תשומת הלב, כמו תמיד. לכלי התקשורת הרבה יותר קל להגיע לשם מאשר לירושלים, למרות שיש דיווחים גם ממקומות אחרים. מה אתה מצפה מהמארגנים שיעשו? שיפרקו את המאהל ברוטשילד כי זה במרכז תל אביב?
יש בהחלט סולידריות עם הפריפריה. לא יודעת אם שמעת, אבל ההפגנה הגדולה במוצ"ש הזה תיערך בבאר שבע דווקא. כמו שבשבוע שעבר אנשים הגיעו גם מנהריה להשתתף בהפגנה, אין סיבה שהתל אביבים לא יסעו לבאר שבע.
שאלה לא נכונה.
זה לא מה אני מצפה מהמארגנים לעשות, זה מה מליאת המאהל ברוטשילד, והפורומים המשותפים לכל הארץ מתכוונים לעשות בקשר לזה, אם בכלל.
אבל הנה כמה נקודות למחשבה:
ראיתי שצולם ברוטשילד איזה זבלון טליביזיוני בשם TLV, שבנוסף להיותה תת רמה, היא גם מטפחת את המיתולוגיה הטפשית הזאת על "העיר הגדולה". האם למליאה היה מה להגיד על זה? האם זה מתאים להם שיעבירו את המסרים האלה ויעשו כסף על גב המחאה?
אני רואה את אותם שלושה אנשים מהגרעין המייסד בכל מקום. אני לא יודע אם זה משהו שהם רוצים או שהתקשורת עשתה מהם אייקונים בעצמה. האם זה מתאים להם? אם כן, האם זה מתאים להם או מתאים למחאה? מה הם עשו בקשר לזה עד עכשיו? דוגרי, במקומם הייתי פורש לאוהל שלי ואומר שאני לא מנהיג ולא בטיח, ושהריבון היחיד במאהל הוא המליאה הפתוחה. אבל אני לא קשור לרוטשילד וזה לא עסק שלי. רק שתדעי שהנ"ל נראים לי אנשים נחמדים מאוד שהייתי שמח להזמין לבירה פעם, אבל לא סמכות משום סוג בשבילי.
בפורומים הארציים שמתגבשים, שמעתי שיש מי שדוחפים לתת ייצוג יתר לרוטשילד. למה בעצם? את מה ואת מי זה אמור לשרת?
האם למאהל מתאים ההייפ התקשורתי שעושים עליו? האם מתאים לו שיתארו אותו כזירת פיק-אפ? אולי כן, אבל האם דובר על זה? האם התקבלה החלטה? האם תהיה תגובה לחיבוק הדב התקשורתי או שיגידו "ככה זה עובד" וימשיכו להתחמם באור הזרקורים? האם רוטשילד יכול להשתמש בכוחו כדי להשפיע על אופי הסיקור? אני יכול להגיד שמאהל קטן וצדדי שסובל מתת סיקור כרוני לא התבייש לזרוק עיתונאים שדחפו את המצלמות לעניינים לא להם.
ואם כבר מדברים על זה, האם נושא ההטרדות המיניות כבר טופל?
לי הרבה יותר הפריע שכל השדירה מלאה בשלטים של הסיינטולוגיה. מצד שני, השדירה מלאה בכל כך הרבה שלטים, יש עוד על מה להסתכל.
מה שההנהגה עושה כרגע לגבי ייצוג היתר של תל אביב היא לא לקיים הפגנה בתל אביב השבוע, אלא רק בצפון ובדרום. בטוח שאפשר לעשות עוד דברים, בטוח שיש אנשים שהיו עושים את זה הרבה יותר טוב, אבל כרגע נראה שהם לפחות מודעים לבעיה ועושים לגבי זה משהו.
התלונה שלך צריכה להיות מופנית לתקשורת הרבה יותר מליוזמי המחאה, ואם כבר, אז שתופנה לממשלות ישראל לדורותיהן שהפכו כל מקום שהוא מחוץ לתל אביב לשכונת שינה שמשרתת את תל אביב.
אכן. אבל מהנ"ל יש לי פחות ציפיות, עם כל הכבוד.
ציפיות גם לי יש, ואפילו ציפה וסדין בצבעים תואמים. (סליחה, הייתי חייבת, זה לא נשלט).
אם להיות מציאותיים, לחשוב שבתוך שבועיים תל אביב תפסיק למלא את תפקיד הבירה התרבותית שמילאה עוד מאז לפני הקמת המדינה, זה קצת אוטופי.
אני חושבת שזה יהיה מטופש מצד היוזמים להתחבא מהתקשורת, כי עם כל החסרונות שלה התקשורת היא הדרך להגיע להמונים. אם היו מתחבאים לא היתה לנו הפגנה של 300,000 איש. מסכימה איתך, לעומת זאת, שצריך להיזהר ולא להתמכר לאור הזרקורים.
מה המידה הנכונה? לא חושבת שיש מישהו שיכול להגיד. כמו תמיד, יש יין ויש יאנג והאיזון הוא רק רגעי.
טוב, לצפות שהמאבק ישנה את המדינה זה באמת יותר מדי, מסתבר. אבל לצפות שהוא ישנה את ההתנהלות הפנימית של עצמו, ממש לא. הרבה דברים שם מתנהלים באופן שונה מאוד מאיך שהם מתנהלים בדרך כלל. על זה גאוות המאהל. תמיד מעניין לראות באיזו נקודה בדיוק השינוי נעצר.
ולא, אני לא הגעתי להפגנה בגלל שראיתי את הפרצוף של דפני ליף ורגב קונטס בטלביזיה. ספק אם מישהו אחר כן.
גדול:"במקומם הייתי…".
זהו שאתה לא, אתה בא ממקום של ביקורת והם ממקום של עשיה – ועד עכשיו הם עשו טעויות, תיקנו, עשו עוד טעויות, ניסו לתקן, אבל בסופו של דבר, התנהלו בחכמה בלתי רגילה, שלא נראית לעיתים קרובות במקומתינו.
אז תכתוב עוד פוסט, תעשה עוד ניתוח תיאורתי ומבריק, תמצא עוד נקודות פה ונקודות שם – כל הכבוד, מאוד רהוט, קוהרנטי, הגיוני ומשכנע.
באיזה מאהל כן היית?
רון
במאהלים בירושלים.
אני מבין שכל עוד אני כותב שבחים על גבי שבחים על המאבק, אני בסדר. אבל ברגע שיש לי גם ביקורת, פתאום אם אני לא עמוק בצד האקטיביסטי בעצמי עדיף שאסתום ת'פה. למה אני לא מופתע?
תזכור את זה בפעם הבאה שישאלו אותך האם זחלת עם סכין בין השיניים בבונקרים של החיזבאללה שאתה מרשה לעצמך להגיד משהו על צה"ל, או כל נושא אחר לפי בחירתך.
אם אני נותן לצה"ל עצות טקטיות איזו סכין הכי טובה לשיניים, או איך לזחול, אז השאלה מתי זחלתי וכו' היא דווקא במקום.
הביקורת שלך היא, להבנתי, לא על עצם המחאה, אלא סתם בבל"ת על זה שהם היו צריכים, באופן תיאורתי, להתנהג יותר ככה או יותר אחרת.
דווקא אני נהנה לקרוא פוסטים ביקורתיים, גם על המחאה, אבל מעדיף תוכן על התפלספויות. למרבה הצער הפוסט שלך שייך לקטגוריה השנייה. בבל"ת כבר אמרתי?
רון
הביקורת שלו הייתה על נושא מהותי ביותר.
האינטרנט הוא מקום גדול.
בבאר-שבע דווקא יש לא מעט מקומיים, ופעילי שכונות שמדברים יחד עם מנהיגי הסטודנטים המקומיים. המצב אבל רחוק מלהיות מושלם: יש חיכוכים והיו דיבורים מצד התושבים המקומיים להתפצל ולהקים מאהל מחאה נפרד מול העירייה. בינתיים, לשמחתי, זה לא קרה.
שלום, אני גם לא כל כך מבין מה הטענות שלך בעניין הזה.
אני נמצא הרבה במאהלים בחיפה וביקנעם והיום גם ביקרתי לראשונה את זה של רוטשילד ומההתרשמות שלי ההבדלים היחידים הם ש:
1. המאהל הזה גדול יותר מכל אלה של הצפון גם יחד
2. התקשורת נמצאת שם בכל פינה.
ועל כן אני מניח שזו הסיבה היחידה לחשיבות של המאהל בת"א (אה כן, יש לו גם זכות ראשונים). אם אני הייתי תל אביבי (ואני תושב פריפריה גאה לאורך רוב חיי) הייתי מנצל את תשומת הלב התקשורתית והציבורית בדיוק כפי שהם מנצלים אותה, כ"איש המאבק" ב"פריפריה" אני לא מרגיש מחוץ לעניינים. יש קשר הדוק של טלפונים, עדכונים והתייעצות בין צוות מאהלי הצפון (שנפגש ביום שני האחרון ביקנעם) לבין זה התל אביבי ולא נראה לי נכון לתקוף עכשיו אותם על העניין הזה.
ובכלל, להתחיל לייצר סכסוכים תקשורתיים (עיין ערך תושבי שכונת התקווה: "המאהל ברוטשילד לא מייצג אותנו") נשמע כמו דרך טובה לפצל ולהחריב את המאבק מבפנים. הגם אתה ברוטוס?
כן. אנחנו מאהל קטן מוקף אויבים ואני גיס חמישי שקורע את העם. מה עוד חדש?
ה"לכו לפריפריה" היא תגובה ממשלתית מרתקת, כי היא בעת ובעונה אחת אטומה ומרי-אנטואנטית, אבל גם מכירה במציאות. והמציאות היא שהניעות החברתית מתאפשרת רק כלפי מטה: הדור הבא של מעמד הביניים לשעבר הופך עני ומרושש, והעשירים מתעשרים עוד יותר.
פוסט מעניין מאוד וראוי.
הפוסט מעניין, אבל משהו בנימה מציק לי. האם "תל-אביב", באופן מהותי, היא בעיה? האם מנהטן היא בעיה? פריז? האם מטרופולין תרבותי הוא בעיה או ברכה שמדינה מוכרחה לטפח? הואקום שסביב – אבן בעיה הוא, אבל אסור לשכוח שאחד ההישגים הבודדים שהמחאה הזאת כבר השיגה הוא פיוס היסטורי בין הבועה והפריפריה, פיוס שנובע מהישג מחאתי חסר תקדים שיכול להתקיים רק במציאות שמאפשרת את המטרופולין המרכזי הזה.
אז אני טוען שהפיוס הזה בסכנה מפני שהמאבק עצמו משחזר את יחסי המרכז-פריפריה של המדינה בתוכו.
אני עוקב מזה זמן אחרי הבלוג שלך, נהנה ממנו הנאה מרובה ושואב ממנו תובנות רבות.
בעיני, יש שני דברים יפים במחאה הזאת.
הדבר היפה הראשון הוא שזה הוציא החוצה ה-מ-ו-ן דיעות, רעיונות ואמונות מהו אותו 'צדק חברתי' שפתאום כולם רוצים.
וכמו פעם, בויכוחים הסוערים של תחילת התנועה הציונית שבה אף אחד לא חשב לקרוא ליריבו הפוליטי 'אנטי ציוני' רק בשל דיעותיו השונות (למשל 'השומר הצעיר' תמך במדינה דו-לאומית ואך אחד לא חשב שהם היו לא ציוניים), גם עכשיו יש המון ויכוחים על הדרך, המטרה והאמצעים.
אבל מה שיפה הוא שלא תשמע משהו כמו 'אם אתה חושב ככה אז אתה לא חברתי' ואני מתחיל שוב לקוות שלמרות שהעם היושב בציון שמורכב משבטים-שבטים שעסוקים כל הזמן בלריב (כי על כל שני יהודים יש שלוש דיעות) הרי שאולי-אולי מצאנו משהו לריב עליו ולהתווכח עליו אבל שגורם לצדדים היריבים לרצות להתווכח *** יחד*** במקום להסתגר כל אחד בשבט שלו.
הדבר היפה השני בעיני הוא שהמחאה משתפרת.
אני הסתובבתי בין מנהיגי הסטונדטים בשביתה הגדולה בשנות ה-90 שנגמרה עם פיצות למי שזוכר (שגם אז רוב הציבור תמך בקריאה אותנטית לשיוויון חברתי) וההתרשמות שלי ממנהיגי הסטונדטים הייתה שזה היה פשוט גדול עליהם ושהמעבר בן לילה למגרש הלאומי פשוט המם אותם והם לא היו מוכנים לזה בכלל (אני ישבתי איתם בדיונים כשהם עוד ניסו לחשוב מה עושים עם הגל הענק שהם עוררו ושהפתיע אותם לגמרי).
הפעם נראה שמנהיגי המחאה מיומנים יותר, מתייעצים יותר, נעזרים בכוחות פוליטיים וכוחות כלכליים ובקיצור, משחקים את המשחק נכון יותר.
אני לא מאמין שזאת מהפכה כי בעיני כל הסיפור הישראלי הוא מהפכה אחת גדולה ומתמשכת… ושהשינויים נגרמים על ידי השתלבות במערכת ושינוייה מבפנים ולא על ידי שבירת המערכת הקיימת ויצירת מערכת חדשה (והסיבה למה היא סיפור בפני עצמו)
ואכן מנהיגי המאבק בהחלט רוצים להפוך לגורמי כוח בתוך המערכת הפוליטית-חברתית בישראל ובעיני יש לברך על כך כי זה אומר שהשינויים באים מתוך הדמוקרטיה ולא משריפת רכוש ופגיעה בעשירים.
זה לא אומר שהם לא עשו ויעשו טעויות שאולי יגרמו להפסד המאבק בסיבוב הנוכחי, אבל אני מקבל תחושה שהפעם לרבים נפל האסימון שאנחנו בתוך תהליך ושזה לא יהיה 'ניצחון בנוק אאוט' אלא יותר סדרה של צעדים קטנים שעל כל צעד ניאלץ להיאבק וכי הפעם רבים מרגישים שיש להם כוח והם יהיו מוכנים לצאת שוב לרחובות בקריאה הבאה.
בלי קשר, אני חוזר בשאלה ממשפחה דתית מאוד וציונית מאוד וחלק גדול מהמשפחה שלי גר בשטחים.
בן דוד שלי רואה את עצמו כתלמיד של הרב גינזבורג אז לא מפתיע שאנחנו מתווכחים בלי סוף (ומאוד נהנים מזה) אבל בגלל שאנחנו משפחה, אנחנו גם מחפשים נקודות הסכמה ומה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא שיש המון נקודות הסכמה בין ימני דתי קיצוני כמוהו ל-'עוכר ישראל' כמוני, הן בתחום הפוליטי והן בתחום החברתי.
אז לענות על הטענות ההלכתיות שלו אני יודע בגלל הרקע התורני, אבל הבלוג שלך מאוד עוזר לי לענות לו בתחום הפוליטי-היסטורי-חברתי ועל כך תודתי.
אז אם תרצה לשמוע את המימד הרוחני-מיסטי של המחאה החברתית אני אשמח לשתף.
אותי לא ממש מפתיע שיש נקודות הסכמה בין שמאל לתלמידי הרב גינזבורג. תמיד יש דמיון לא מבוטל בין קצוות. כמה מהמתנחלים השמאלנים שבעד מדינה אחת עם זכות השיבה הם תלמידי גינזבורג לשעבר ואני רואה את ההגיון בדבר, אם כי עוד לא ישבתי לנתח למה בדיוק זה הגיוני. תרגיש חופשי לשתף במימד הרוחני-מיסטי של המחאה, נשמע מעניין.
כחוזר בשאלה (כבר הרבה שנים) שגדל בבית דתי, אנסה להסביר את ה-`שפה הדתית-רוחנית-מיסטית' של היהדות בתקווה שמתוך החיים ב-2 העולמות אוכל למצוא שפה מקשרת, אבל מצד שני לא אהיה ה-`חשוד המיידי` כמי שמנסה להחזיר מישהו בתשובה…
אני מתנצל מראש על המאמר הארוך
בעיני, הרעיון המרכזי של הנצרות והאיסלאם הוא 'ניצחון הרוח על החומר'. ערך ה-'ניצחון'. זה רעיון יווני שהבדיל בין הרוח ה-'גבוה' לחומר 'הנחות' ובאופן לא מפתיע, הרעיון היווני-נוצרי הזה גם חדר לא מעט ליהדות המודרנית של ימינו.
מנגד, הרעיון המרכזי של היהדות הוא 'יציאה מעבדות לחירות'. להיון בן חורין. להיות חופשי.
ולכן כנראה זאת אחת הסיבות שבהמנון הלאומי מופיעה השורה 'להיות עם חופשי בארצנו' ורעיון החופש אף חדר לשפה המדוברת כשישראלים לא אומרים שהם 'יוצאים לחופשה' כמו הגויים אלא הם 'יוצאים לחופש'…
אז איך על פי היהדות אפשר להיות חופשי?
כאן אנחנו מגיעים למיטיקה היהודית, הלא היא הקבלה.
על פי המיסטיקה הקבלית, העולם מורכב מהפכים וזה מאוד קל להבין, אין מהר בלי לאט, אין גבוה בלי נמוך, חם/קר, /חיובי/שלילי וכן הלאה (הביטוי הקבלי בארמית הוא 'זיווג דהכאה')
לכן אי אפשר להרגיש 'שמחה' בלי להרגיש 'עצב', אי אפשר להרגיש 'חזק' בלי להרגיש 'חלש, 'אי אפשר להרגיש 'שווה' בלי להרגיש 'לא שווה'. אי אפשר להרגיש 'שליטה' בלי להרגיש 'כניעה'.
ר' שמחה בונים מפשיסחה אמר לתלמידיו: כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים , כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר :"בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה) , ובכיס השמאלי : אנכי עפר ואפר" (בראשית יח' 27) (מתוך מרטין בובר, האור הגנוז- סיפורי חסידים)
לכן כדי להרגיש 'חופשי באמת' צריך גם להרגיש את ההיפך שהוא להרגיש 'עבד באמת'.
רק אחרי `ויתור על החופש` (בצורת קיום תורה ומצוות) אפשר להיות `חופשי באמת` ולהנות מ-`יציאה מעבדות לחרות` ולהיות בן חורין.
רק אדם חופשי יכול לוותר על החופש שלו, ולכן היהודי הדתי, ממקום של חופש מוחלט, מוותר על החופש שלו פעמיים ביום מול האל, כדי להמשיך להנות מתחושת החופש שממנה הוא נהנה (רעיון הבחירה החופשית).
אדם שטוב לו, לא מחפש שינוי, כי פשוט טוב לו בחיים.
אדם שקשה לו, שנמצא במצוקה, מחפש את המשמעות, את הסיפוק, והצורך הזה מוביל לשינוי (אחד השינויים האלה יכול להיות חזרה בתשובה).
כל אחד מאיתנו שואל את עצמו לפחות פעם אחת בחייו את השאלה הפשוטה: `למה אני חי? `האם יש משמעות לחיי"?
הדתות הגדולות יודעות את התשובה.
משמעות, בדומה לשמחה, נובעת ממשהו. אי אפשר להגיד `אני הולך לעשות משהו משמעותי` כמו שאי אפשר להגיד `אני הולך לעשות משהו שימלא אותי שמחה`, משמעות היא תוצאה, לא סיבה.
ה-`סוד הגדול` של הדת הוא שמשמעות נובעת ממחוייבות.
היהודי הדתי מקבל על עצמו פעמיים ביום את אותה מחויבות לאל (בשפה הדתית: קבלת עול מלכות שמיים) בקריאת שמע.
`שמע ישראל ה` אלוהינו ה` אחד`, המשפט שמבטא את קבלת האל האחד על ידי היהודי הדתי.
מעניין לראות כי ההמשך לאותו פסוק מפורסם הוא `ואהבת את ה` אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך`, וכמובן נשאלת השאלה: מדוע מייד לאחר המחוייבות נזכרת האהבה לאל? מה הקשר?
ה-`סוד השני` של הדת הוא שרק מחוייבות שיש מאחוריה אהבה יוצרת משמעות וסיפוק. מחוייבות שאין מאחוריה אהבה יוצרת סבל.
המחוייבות הזאת בין האדם לאל היא כמובן דו כיוונית.
'ג אם-בחוקותיי, תלכו; ואת-מצוותיי תשמרו, ועשיתם אותם. ד ונתתי גשמיכם, בעיתם; ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה ייתן פרייו. ה והשיג לכם דיש את-בציר, ובציר ישיג את-זרע; ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם. ו ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה, מן-הארץ, וחרב, לא-תעבור בארצכם. ז ורדפתם, את-אויביכם; ונפלו לפניכם, לחרב. ח ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו; ונפלו אויביכם לפניכם, לחרב. ט ופניתי אליכם–והפריתי אתכם, והרביתי אתכם; והקימותי את-בריתי, איתכם. י ואכלתם ישן, נושן; וישן, מפני חדש תוציאו. יא ונתתי משכני, בתוככם; ולא-תגעל נפשי, אתכם. יבוהתהלכתי, בתוככם, והייתי לכם, לאלוהים; ואתם, תהיו-לי לעם. יג אני יהוה אלוהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים, מהיות להם, עבדים; ואשבור מוטות עולכם, ואולך אתכם קוממייות' (ספר ויקרא, פסוקים ג'- י"ג)
לכן ב-'חומרה היהודית' של הישראלי החילוני, המחוייבות ההדדית בין האדם לאלוהיו הופכת להיות המחוייבות ההדדית שבין האזרח למדינה. (וניתן להרחיב כאן הרבה)
ועכשיו אנחנו מגיעים למחאה החברתית.
בעיני, עד עכשיו הישראלים, שרובם יהודים, היו מוכנים להיות 'עבדים' ולקבל על עצמם מחוייבויות (צנע, מיסים גבוהים, מילואים וכן הלאה) כי הם קיבלו זאת מתוך אהבה למדינה / ליהדות / לאל וחוו סיפוק עמוק מכך שהם היו שותפים למימוש המפעל הציוני / החינוכי / הטכנולוגי / התרבותי / הדתי וכן הלאה.
כלומר קיבלנו על עצמנו באהבה את ה-'עבדות' של להיות ישראלי, כל אחד מאהבתו הוא, אבל פתאום חלה התעוררות של 'רגע, רגע… נהיינו עבדים של החומר' והאהבה נעלמה ואת מקומה תפסו כעס, תסכול וחוסר אונים.
לכן התעוררות המחאה היא מאוד יהודית ומאוד רוחנית משום שבין כל המילים, הדיעות והפרשנויות מסתתררת הכמיהה להיות חופשיים אבל מצד שני גם להרגיש את ההיפך, את ה-'עבדות', ושהעבדות הזאת תהיה מתוך אהבה על מנת להרגיש סיפוק אמיתי.
היהדות היא הדת היחידה (אם אני לא טועה) שלא מסתפקת ב-'תיקון הפרט' אלא שואפת גם ל-'תיקון הכלל' או 'תיקון עולם' ובעיני, זה מנוע רב עוצמה, לא מודע, אצל המון ישראלים (שרובם יהודים) לשאוף לא רק לחיים אישיים טובים יותר אלא גם לשאוף למדינה טובה יותר ברוח אותה מחוייבות הדדית בין האדם לאלוהיו.
בעיני, ה-'מנוע' הזה של תיקון עולם גרם להרבה יהודים להוביל שינויים חברתיים אדירים מקומוניזם וסוציאליזם ועד קפיטליזם ופוסטמודרניזם (ועוד הרבה איזמים).
ואז קורה אירוע מדהים.
היהודים מקימים מדינה ריבונית.
ובאופן ממש לא מפתיע, היהודים ממשיכים לנסות 'איזמים', מהכמעט קומיניזם של קום המדינה, דרך סוציאליזם ועד קפיטליזם, ואולי גם נעבור בדרך קצת פשיזם ואתנוקרטיזם אבל בסופו של דבר אנחנו נגיע למה שאני קורא לו 'שיוויוניזם' שהוא יהיה הניסוי החברתי הבא של יהודים, אבל הפעם במדינה משלהם.
אז המחאה החברתית הזאת היא חלק מרצף מתמשך ולכן מבחינה יהודית, אני לא מוטרד בכלל מ-'הצלחה' או 'כישלון' של המחאה הנוכחית כי היא חלק מרצף מאוד יהודי שאפשר למצוא את השורשים שלו כבר בתנ"ך.
על פי ספר שופטים, היהדות הקדומה הייתה די אנרכסיטית במובן של קהילות קטנות ללא משטר מרכזי ומי ששפט / גישר / פסק היה השופט הנודד, מה שדי מזכיר את שיטת הממשל בשבטים באפריקה שבהם יש צ'יף נודד שללא יכולת אכיפה (משטרה, בתי סוהר וכן הלאה) שואב את סמכותו מההסכמה הכללית שהוא זה שיכריע ויש לכבד את פסיקתו.
ואז כמובן הייתה את בעיית המשילות… מנהיגי הקהילות השונות רצו קצת להתנסות בשיטה פולטית אחרת וביקשו מהנביא שמואל שימליך עליהם מלך.
מאז ועד היום, יהודים שואבים מתוך היהדות את מה שלדעתם הוא הפירוש העדכני ל-'חופש' ו-'תיקון עולם' וממשיכים לחפש מתוך ניסוי וטעייה מבוססת יהדות את שיטת הממשל הטובה ביותר למימוש החופש ותיקון העולם..
בעיני, גם המחאה הזאת היא חלק מאותו רצף של חיפוש וחלק מהרצף של תיקון עולם שאנחנו עושים, בין אם במודע ובין אם לא במודע.
אז אם המחאה הזאת היא חלק מרצף של 'חיפוש חופש יהודי' ו-תיקון עולם' האם אפשר לנסות להעריך מה יהיה המשך הרצף? לדעתי כן.
אבל זה כבר מאמר ארוך אחר…
תקשיב אתה חייב לפתוח בלוג, ניתוח מעניין, אני לא חושב ש"תיקון עולם" הוא משהו בלעדי ליהדות, אני חושב שהרצון לשינוי עולמי קיים ברוב התרבויות הגדולות, עם פרשנות מוצלחת גם עקרון הגיהאד יכול להחשב לסוג של תיקון עולם.
אבל הראית לי נקודת מבט מעניינת על היהדות
אם היית מחזיר בתשובה היית הרבה יותר מוצלח מאמנון יצחק
אני לא בטוח שאני מסכים איתך. בכל העולם ערי מטרופולין הן מקום ההתרחשות ואפשרות המרי והשינוי.
תל אביב, מטבעה, מושכת אליה צעירים, אידאליסטים, אנשי תרבות, רווקים ובעלי חלומות. גם ערי השינה בשרון אינן חלק אינטרגלי מן המחאה. אך הסיבה העיקרית לכך היא כי אנשים מיושבים בעלי משפחות נוטים פחות לקחת סיכונים או להזיז עצמם מן הכורסא מאשר צעירים חדורי מוטיבציה. נכון שצריך לחזק את הפריפריות, אך לא באמת ניתן להעביר לשם את מרכז המאבק, פשוט מכיוון שאין שם מי שיאבק.
כן, תחבורה היא פתרון. משום שבסופו של דבר המטרופולינים אינם באמת מקום מושבם של העשירים והשבעים, אלא של אותם אלו אשר מגיעים מן הפריפריה על מנת לייצר, לעבוד וללמוד. העשירים והשבעים הם אלו שמבקשים לנצל את התרבות הצעירה והורסים אותה לטובת גטאות של גורדי שחקים אטומים לסביבה.
לא לחינם מהפכת אוקטובר התרחשה בפטרבורג, מהפכת לוב מתרחשת בטריפולי ומהפכת 68 התרחשה בפאריס. הדימוי של "תל אביב הלבנה" או "תל אביב האשכנזית" הוא פשוט שקרי. בלוינסקי, בפלורנטין ובשפירא ישנה התרחשות אמיתית. אז מה אתה רוצה, שנלך להפגין בנתיבות ליד בתי העלמין ושלטי הבבא-סאלי?
יש שורה שלמה של דוגמאות היסטוריות על תנועות מהפכניות שהגיעו מהפריפרה, בעיקר בעולם השלישי.
רוסיה דומה לישראל. יש בה מטרופולין (שניים בעצם), וכל מה שמחוץ להם זה חור אחד גדול. בצרפת, לעומת זאת, יש מטרופולין אבל יש גם חיים בפריפריה. השאלה היא למי אתה מעדיף להיות דומה.
אבל לפי ההיגיון שלך גם מהפכני 68 בצרפת הם לא בסדר, כי הם פעלו בפאריז. אני חושבת שהמחאה היום מאוד דומה למה שהיה שם – המנהיגים בפאריז הצליחו לגייס לצידם הרבה מאוד גופים בפריפריה מתוך תחושה של שותפות גורל.
קשה לי להבין מה הטענות הקונקרטיות שלך כלפי מנהיגי המחאה. נשמע שאתה מתעצבן שהיא התחילה בתל אביב, אבל לשנות את ההיסטוריה זה עוד יותר קשה מלשנות את המדינה, לא?
ספק אם אני אוכל לכתוב תגובה קצרה שתהיה מובנת יותר מפוסט בן 1000 מילה.
שלום, אתה איטי מדי. המחאה כבר עובדת על תשתית לדמוקרטיה ישירה (טוב נו, דמוקרטיה השתתפותית) וזה מהלך גדול פי כמה מכל מהלך דומה שהיה בארץ בשנים האחרונות.
המחאה בכלל לא מונעת ע"י אידיאולוגיות, כלכלה או אינטרסים מקומיים.
היא מונעת ע"י ממים גלובליים שעובדים מתחת לפני השטח, וע"י רעיונות פילוסופיים עד מיסטיים(בקטנה).
ובעיקר ע"י שינויים טכנולוגיים. התיאום הישיר בין אנשים נעשה יותר זול מניהול ריכוזי(וקלפטוקרטי) בעידן האינטרנט, אז הניהול הריכוזי נעשה מיותר (קליי שירקי אם אני זוכר נכון את המנטרה של אשר עידן) זו לא מהפכה, זו הקידמה ובגלל זה אי אפשר לעצור אותה והיא קורה בכל מקום.
הקלפטוקרטיה לא צריכה לשנות את דרכיה ולהחזיר את האמון בעם, היא צריכה להתכווץ בסדר גודל. גם אם ביבי היה שילוב של בן גוריון ובגין, או של גהנדי וצ'רציל הוא היה חוטף מכה מהכיוון הזה במוקדם ובמאוחר. זה שביבי זה ביבי רק גרם לכך שהמכה תגיע בהפרש זמן קטן להפתיע מהמכה שחטף מובארק.
או בקיצור- העם לא כועס רק על ריכוזיות ההון, אלא גם על ריכוזיות הכוח הפוליטי.
וכמו שהוא נלחם בקוטג', הוא יילחם בפוליטיקאים, ולהילחם בפוליטיקאים זה יותר קל.
בסיוע של נדבן אלמוני העבירו מנהיגי המחאה את מטה המחאה מרוטשילד והאוהלים אל חדרים ממוזגים ברחוב אלנבי – זה בתוקף רק להנהגת מאהל רוטשילד, או מדובר במטה המחאה המרכזי של כלל המאהלים? מישהו כאן יודע?
כמובן רק הגיוני שבהיערכות לקרב עם הטרכטנברגים ודומיהם עדיף שתגיע ההנהגה במצב מקולח וממוזג, אבל זה עדיין משאיר את החיילים להזיע באוהלים בחום אוגוסט.
ולא שההנהגה הולכת לבלות. הולכים להילחם. ובכל זאת למה זה קצת נראה כמו פרק הסיום של 'חוות החיות'. (ומה, איך כל כך מהר הגענו לסוף?)
אני אכן חושב לפתוח בלוג, אבל בינתיים אני מעדיף לכתוב תגובות כסוג של 'לבדוק את המים'.
אני רק בן 43 אבל לדעתי בעתיד אני אכן אהיה 'מחזיר בתשובה' חילוני כי בעיני המיסטיקה (של כל הדתות) היא כמו קונספט של גלגל – מרעיון של גלגל אפשר לבנות עגלה, אופניים, אוטובוס או מכונית מירוץ, כלומר דתות שונות (ואז כמובן מתחילה הבעיה שכל דת טעונת שהיא ה-'התגלגלות האמיתית' וכל שאר כלי הרכב הם זיוף ואז מתחילים מלחמות דת של למי יש יותר גדול)
'מחזיר בתשובה' חילוני שמסביר את הקונספט של גלגל יכול לאפשר לחילונים 2 דברים: לבנות כלי רכב משלהם שלא קשורים לפולחן היהודי של שמירת מצוות ולא פחות חשוב, מתוך הבנת הקונספט הם יכולים לנהל ויכוח על אותו מישור עם כלי רכב אחרים כמו למשל עם היהדות האורתודוקסית שמרגישה 'על הסוס' כי מעט מאוד חילונים יכולים להתווכח איתם ב-'גלגלית' ואני מקווה לשנות את זה.
למרות שאני לא מסכים עם הפרשנות של אמנון יצחק בהרבה תחומים, הוא יהודי מאוד חכם, רטוריקן מדהים ואני לומד ממנו המון.
גם משלום אני לומד המון כי הוא מדבר 'פוליטית' שזאת שפה שאני חלש בה ואני מקווה לתרום לשיח עם קצת 'גלגלית' יהודית, מה שאני מקווה שיעזור למשוך למחאה גם ציבורים שלא מתחברים לשפה הפוליטית של המחאה החברתית.
אופס – זה היה אמור להיות תגובה לגוי גדול ולא תגובה חדשה
אמנון יצחק הוא סטנדאפיסט מוצלח מאד אבל אדם מאמין צריך להתרחק ממנו (נדמה לי שכתוב 'במושב ליצים לא תשב, אמנון יצחק הוא הלץ הכי גדול בסביבה וכמות השטויות שהוא אומר … נו, תכנס לסרטונים של 'נו באמת' ביו טיוב)
והקבלה? כפי שאמר ליבוביץ' 'עבודת אלילים' (מצטער שהמבטא הצווחני לא עובר בדפוס), כמו כל אמונה שמתיימרת לתת למאמין ידע על העולם שבו הוא נמצא.
עדו שלום,
היות וזה בלוג פוליטי ולא בלוג על מיסטיקה וקבלה, אני אצטרך לקצר מאוד בחלק של הרוחני-מיסטי ולהשתדל לקשר את תשובתי לרוח הבלוג הפוליטי המצויין של שלום (אלא אם שלום יגיד לי במפורש שהוא מעוניין שאני ארחיב בנושא הרוחני-מיסטי).
הסיבה שאני מדבר על רוחניות יהודית ומיסטיקה בבלוג פוליטי היא בשל הקשר הברור בין ההתיישבות החלוצית של המתיישבים ללהט המשיחי שמניע אותם
אם אני אצליח להסביר לאוזניים חילוניות את הדינמיקה היהודית והמיסטיקה הקבלית, הם יוכלו להבין את הלהט המשיחי של המתיישבים (וזה לא רק המתיישבים כמובן והלהט המשיחי נוגע גם בחלקים אחרים של הציבור) ואז יהיו להם 3 אפשרויות:
1. 'להידלק' גם הם מהלהט משיחי ולהצטרף למתיישבים
2. להשתמש ביכולת 'לכבות' להט משיחי אצל אחרים
3. 'להידלק' מהלהט המשיחי ולהשתמש בלהט הזה כדי לקדם ערכים הומניסטיים-מודרניים-'שמאלניים' (והמיסטיקיה היהודית מלאה בערכים אלו, מה-'כוח הנשי' של האל ועד לטענה כי כולנו, גם היהודים וגם אויביהם, הם חלק מהאלוהות הכוללת והמלחמה בינינו לבין הפלסטינים טיפשית באותה מידה כמו שאצבע ימין נלחמת באגודל שמאל)
כשהייתי נער צעיר ועדיין דתי (וציוני), היינו מקשיבים לקלטות של הרב אמנון יצחק ונהנים מזה כמו מסטנד אפ ואכן צחקנו אז הרבה.
אבל אני לומד המון ממנו ואני אקשר את זה כמובן לפוליטיקה של הבלוג.
בינינו, הבלוג המצויין הזה (שממנו אני לומד המון) לא פונה להמונים.
הבלוג פונה למיעוט קטן מאוד של חכמים (או במילה מודרנית אינטלקטואלים אבל תסלחו לי אם אני מסתכל על שלום ועל המגיבים כאן בתור תלמידי חכמים מודרניים) ומה לעשות, רוב העם לא חכמים והניתוחים שנעשים כאן הם ברמה גבוהה מידי להמון הפשוט.
זה כמובן לא התנשאות – זה כמו שיש לי כישרון לשחמט אני לא מרגיש נעלה על אף אחד אחר או כמו מישהו שטוב בריצה ולא מרגיש נעלה על אחרים רק בגלל שיש לו כישרון לריצה.
אז לשלום ולמגיבים כאן בבלוג יש כישרון של 'חכמתיות' או 'אינטלקטואליות' אבל לרוב העם אין את הכישרון הזה, הם אינם תלמידי חכמים אלא עמי הארץ (בקונוטציה הכי חיובית שלו).
אמנון יצחק יודע לרתק את פשוטי העם וצריך ללמוד ממנו איך הוא מצליח להגיע לליבם של השכבות החלשות (או הביטוי החדש שאני ממש לא סובל 'השכבות המוחלשות')
יש שני סוגים של תלמידי חכמים
הסוג הראשון נהנה ללמוד עוד ועוד.
הסוג השני רוצה ליישם את מה שלמד בעולם האמיתי.
התחושה שלי היא ששלום הוא תלמיד חכם שרוצה ליישם בעולם האמיתי את מה שהוא למד ומהצד שלי אני מקווה לתרום לשיח כמה תובנות על איך מגיעים לליבו של העם, כשהתובנות האלה מגיעות מתוך העולם הדתי בו גדלתי.
התשובה על ה-'עבודת אלילים' של פרופ' לייבוביץ' תהיה נטו יהדות ומיסטיקה ולכן איננה מתאימה לבלוג הזה (אבל אשמח לענות לך במייל אם תרצה)
בנאדם, התגובות זה המקום של הקוראים. מצדי אתם יכולים לנתח כאן את הפרקים המוקדמים של בוננזה לאור ספר המתים הטיבטי. זה לא ענייני אלא אם כן אני מחליט שזה ענייני, וזה לא סביר כי יש לי מספיק צרות בחיים גם בלי זה.
אתה מכיר את הבלוג של פרסיקו? הוא מדבר על דברים דומים.
מרטין, אני לא רוצה להתריד אותך בבקשה לכתוב לי אימיילים ארוכים על קבלה – אבל אם יש לך משהו כתוב, אני אשמח לקרוא את זה.
שמואל שלום,
השאלה שלך דומה למישהו ששואל אם יש לו משהו כתוב על יהדות
א' – כבר יש המון המון חומר כתוב
ב' – אני בסיגנון של 'תורה שבעל פה' כלומר אני מעדיף לדבר מאשר לכתוב ולי אין חומר כתוב על מה שאני חש שאני יודע.
הקשר בין יהדות לערכים הומניסטיים הוא מקרי בהחלט, עד לא קיים. כדאי לא לייפות המציאות: גויים אינם קרויים אדם, נשים במעמד משפטי של קטינים, שניהם לוקים בטומאה (קבועה או זמנית, תלוי), וכיו"ב.
זה נכון לגבי כל מסורת פרה-מודרנית, וגם נכון לא מעט לגבי הנאורות המודרנית עד לסוף מלחמת העולם השנייה לפחות. אז השאלה היא איזה טייק אתה לוקח על כל המסורות הנ"ל היום, כי זה לא שאתה יכול פשוט להמציא את הגלגל מחדש בלי שום קשר למה שהיה קודם.
יש לכם כוח לתשובה ארוכה?
אני כלל לא בטוח לגבי "כל מסורת פרה מודרנית" – לפחות לא עד כדי כך. חשוב לשים לב גם להבדלים בין מסורות ותקופות, לא רק לדומה. הגזענות היהודית למשל, די ייחודית (בעולם ההלניסטי למשל) – בפרט השילוב שלה עם קטגוריית ה"טומאה" שהופכת יין שגוי מזג לטמא וכיו"ב. כך גם לגבי נשים.
גם ביהדות (או יהדויות כפי שהמלומדים אוהבים לומר) לא תמיד זה היה כך. גירוש הנשים הנכריות ע"י עזרא למשל – מעשה זוועה מופרע למדי, והפיכת כל לא-יהודי(ה) לאסור היא חידוש, וחידוש די מדהים.
נחזור ללקחת איזה "טייק" שרוצים. אני סבור שזה מעט מוגזם. אמת – יש מקום להתחדשות ודגשים שונים גם בתוך מסורות. וחלק מהמנהגים היהודיים וההלכות אף שינו את משמעותם לפחות בחלק מהקהילות.
אולם בחשבון אחרון, אם יש לך עמדה שעל בסיסה אתה לוקח את ה"טייק", אז העמדה היא העיקר – והיא מעצבת את היהדות. לא להפך (כלומר היא לא שאובה מהיהדות, אל רק תלית אותה בה)
לך על זה
תמצא לי מסורת שלא מלאה בדרעק כגון זה, ואם לא כזה אז אחר, לא יותר נחמד.
שלום, השאלה אינה רק במה המסורת מלאה, אלא אם ניתן להציגה כמקור וכבסיס לכל מה שטוב. בנוסף, כדאי לשאול באיזו מידה האלמנטים הללו נוכחים ובועטים כעת בעולם המושגים של מאמיניה.
ודאי שהיא לא המקור והבסיס לכל מה שטוב. אבל בני אדם תמיד משתמשים במסורות כלשהן שמכתיבות את הבנתם את העולם (גם אם הם לא מודעים לזה) ואני חושב שהשאלה איך משתמשים במסורת חשובה יותר מהשאלה באיזו מסורת משתמשים.
אני גם חושב ה"מה עושים מאמיניה" של המסורת היא שאלה שמוערכת יתר על המידה ביחס לשאלה מה אתה רוצה לעשות איתה.
ניתוח יפה מאד. יכולת לוותר על חלק מהעקיצות.
אבל אז לא הייתי קורא אותו
אוף טופיק: קמתי היום בבוקר עם מלא פוסטים "חדשים" שלך ב-RSS; זה נראה כאילו "נפתחה הסתימה" וכל הפוסטים האחרונים שלא קפצו ב-RSS עכשיו מופיעים.
Pingback: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק
אני חושב שהמלך ג'ון אמור לבוא מאתיופיה, לא?
למיטב זכרוני לא.
הכל בסדר? אתה מרגיש טוב? האתר שלך מתחיל להעלות קורים..