כשמפא"י על גלגוליה שלטה כאן, היא שלטה בכל מקום ובכל דבר. האוניברסיטאות היו שלה, התקשורת, בתי המשפט, המגזר העסקי, איגודי העובדים, אפילו הישיבות אכלו מכף ידה, הרשויות המקומיות, הכול. קשה לחשוב על מוקד כוח חשוב שלא היה בידי הקבוצה השלטת, שלא ביטא את עמדתה, שבו אישורה לא נדרש כדי לעשות בו חיל.
למעשה, אפשר להגיד שישראל לא הייתה דמוקרטיה לפני 1977. אפשר להגיד שהיא לא דמוקרטיה גם היום, כל אחד והמקום בו הוא מותח את הקו, אבל ישראל נעשתה לדמוקרטיה ב-1977 מבחינה חשובה אחת: מדד מרכזי לדמוקרטיה היא חילופי שלטון בדרכי שלום, וב-1977 זה קרה בפעם הראשונה. עד אז, ישראל הייתה דמוקרטיה על תנאי, וקשה לקרוא לה "דמוקרטיה" כמו שקשה לקרוא כך לכל מני מדינות אחרות בהן מתקיימות בחירות אך אותה המפלגה זוכה בהן שוב ושוב, במשך עשורים. אבל הדמוקרטיזציה הגדולה והחשובה יותר התרחשה בתחילת שנות התשעים, כחלק מתהליך עולמי. בשנות התשעים, הגלובליזציה הגיעה אלינו.
תוך שנים ספורות, ישראל נפתחה לעולם. המדינה הוצפה בגל של מוצרים חדשים – שלווה בהשקעות זרות. המדינה הוצפה בכמויות אדירות של מידע: עשרות ערוצי כבלים ולוויין, והאינטרנט. שילובה של ישראל בכלכלה העולמית, במה שהיה אז השוק האירופי המשותף ולאחרונה גם ב-OECD לא רק הכפיף את הכלכלה לפיקוח ולסטנדרטים עולמיים והביא עלינו את מדיניות ההפרטה, אלא גם הזרים לארץ – מכוח הסכמים שישראל חתמה – רעיונות וכספים לארגוני החברה האזרחית שהתרבו מאוד אז ומאז, גם מהצד הליברלי וגם מהצד הניאו-שמרני.
כמו כל תהליך, היה בזה מן החיוב ומן השלילה. אך זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של ישראל בה הופיעו מוקדי כוח עצמאיים יחסית ביחס לשלטון. המהפכה החוקתית הפכה את בית המשפט העליון לכוח כזה, על מדעי הרוח והחברה השתלטו (באיחור של שני עשורים) תיאוריות ביקורתיות למיניהן עם "פוסט" כזה או אחר לפני שמן. הופיעו אוליגרכים שבמקום לאכול מכף ידה של הממשלה – האכילו את הממשלה מכף ידם, תקשורת שמשרתת אג'נדות שונות משל השלטון, גופי חברה אזרחית בלתי-תלויים שמבקרים את השלטון ועוד ועוד.
לתוך הסדקים שנוצרו מהתפרקות הזאת של האליטה הישנה פרצו כוחות חדשים: הפריפריה המוזנחת והמודחקת פרצה למרכז הבמה. דתיים וחרדים, מזרחים ותושבי שכונות ועיירות פיתוח, דוברי רוסית ופלסטינים אזרחי ישראל שהתחילו להתארגן ולהתגבש כציבור פוליטי. כל אלו, ואחרים, התחילו לצבור כוח פוליטי והון תרבותי. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני שרידי אליטת מפא"י הישנה, שהרגישה ש"לוקחים לה את המדינה". המדינה שבמיתולוגיה שלה היא הקימה ובנתה והתרגלה לחשוב שהיא רשומה על שמה בטאבו. ואכן, לא כל השינויים היו משמחים. הופעתה של ש"ס, או ליברמן למשל, באמת לא מהווים סיבה למסיבה כשלעצמם.
אך בשורה התחתונה, ישראל התקרבה – בפעם הראשונה בתולדותיה – למציאות נורמטיבית של מדינה דמוקרטית, שבה השלטון לא חולש ברמה על כל תחומי החיים ולא שולט בכל מוקדי הכוח. במדינה דמוקרטית, כוחו של השלטון תמיד מוגבל. תמיד ישנם מוקדי כוח נוספים שהשליטה בהם אינה פונקציה של הבחירות הכלליות אלא של מאבקי כוח בתוך וסביב אותם המוקדים. מוקדי כוח בהם אזרחים יכולים לבוא לידי ביטוי גם אם הם לא מחוברים לעטיני הממשלה.
כשמרכז הכובד באקדמיה עבר מהגות ציונית של הזרם המרכזי לתיאוריות ביקורתיות ורדיקליות, זה לא קרה מפני שהשלטון החליט לדחוק את רגלי הפרופסורים הישנים לטובת פרופסורים חדשים שמצאו חן בעיניו יותר אלא להיפך: מפני שאחיזת השלטון באקדמיה התרופפה. כך גם בנוגע לעליית כוחם של הרבנים החרד"ליים במגזר הדתי, כגון מרדכי אליהו. כך גם התקשורת, שנאלצה לקחת בחשבון ולהתחרות עם אוטוסטראדת המידע העולמית, כך גם במוזיקה ובתרבות ובתחומים אחרים.
מה שאנחנו רואים עכשיו זה הריבאונד. ההיפתחות, אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי. לא במקרה, מאז שנות התשעים התרבו כמו פטריות שלל ארגונים שעוסקים בבירור שאלות של זהות יהודית וישראלית. שני גלי הטרור שהתרחשו באותה התקופה יצרו בציבור המפוחד תגובת מגננה חזקה מדי של היסגרות, והבמה הוכנה לתנועת מטוטלת פראית בכיוון ההפוך.
כשהימין טוען ש-"לא מניחים לו לשלוט באמת" הוא לא מתכוון לשלטון באופן שמקובל במשטרים דמוקרטיים. הוא רוצה שלטון כמו שהיה למפא"י. אם הימין שולט בכנסת ובממשלה – הוא צריך, לדעתו, לשלוט גם באקדמיה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובתרבות. בלי זה, הוא ירגיש ש"לא נותנים לו לשלוט".
כשהימין היה באופוזיציה, בימים שלפני 1977, הוא היה דמוקרטי יותר מהשמאל דאז. מנחם בגין, למשל, היה דמוקרט טוב יותר מכל מפא"יניק חוץ, אולי, מכמה שנזרקו מהחונטה עקב היותם דמוקרטים טובים מדי לטעמה. לובה אליאב ושולמית אלוני אם למנות שניים. זה רק הגיוני, כי האופוזיציה נוטה לחוש על בשרה את הצורך בדמוקרטיה והשלטון – לא בהכרח. גם היום, חלק לא מבוטל מזעקות הגוואעלד שנשמעות משמאל על אובדן הדמוקרטיה נכון יותר לייחס להיותו באופוזיציה מאשר לתרבות דמוקרטית אמיתית.
אחת הסיבות לשחיקת הרלוונטיות של המושגים "שמאל" ו"ימין" הוא הערבוב הבלתי נסבל בן שני מאבקים: המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה למתנגדיה מצד אחד, והמאבק בין שרידי אליטת מפא"י הישנה לקואליציה של הציונות הדתית והניאו-שמרנות שנאבקת לתפוס את מקומה ולמשול ברמה כמו שמפא"י משלה בעבר, מצד שני. והחפיפה בין המאבקים האלו חלקית מאוד.
העבד שנעשה מלך לא רוצה לשחרר את עבדיו – הוא רוצה להיות האדון. בין תומכיו, נמצא כוחות מהפריפריה שלא מדקלמים אמרות שפר דמוקרטיות אך מבטאים בעצם העצמתם דמוקרטיזציה. ומהצד השני נמצא כוחות שלא התנהגו טוב יותר בזמן שהיו בשלטון ולאו דווקא יתנהגו טוב יותר אם יוחזר לידיהם, שעכשיו מעלים את הדמוקרטיה על ראש שמחתם.
את זה, חייבים להבין ולהזכיר. אם ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה, אין זה אומר שנציגיה עלי אדמות ממה שמכונה "שמאל", כפי שאנחנו מכירים אותו היום, יחזירו את המושכות לידיהם. דמוקרטיה אמיתית תדרוש מהם לזוז הצידה לטובת הפריפריה. אך באותה מידה, אסור להרשות לימין, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, להחזיר אותנו לגרסה משלו של ימי מפא"י העליזים, כשהשלטון מטפח לעצמו עיתונות חצר, אקדמאים ושופטים מטעם, מפקח על התכנים של התרבות כדי שיישאו חן לפניו וזורק אל מעבר לגדר הלגיטימיות את כל מי שלא מוכן לרקוד לפי החליל שלו. הספיקה לנו פעם אחת של "בלי חירות ומק"י" ופנקסים אדומים, תודה רבה.
נדמה כי ישראל נידונה, במין אירוניה דקה שכזו, לחזור על מהלכי גרמניה החל מאיחודה על ידי ביסמרק.
כגרמניה, ישראל היא "דמוקרטיה" אשר נכפתה מלמעלה: כפי שביסמרק כפה את איחוד גרמניה תחת פרוסיה, ולמרות משחקי השלטון היה דיקטטור לכל דבר, כך גם בן גוריון.
כפי ששורשי האנטישמיות המודרנית בגרמניה נזרעו עם איחודה על ידי דמגוגים אשר ביקשו להשיג תמיכה בפריפריות ובמעמד הבינוני, כך גם שנאת הערבים בישראל.
כפי שהמשבר הכלכלי של שנות העשרים, חוסר היציבות השלטונית וכשלונם של הסוציאל דמוקרטים, גררו את עליית הכוחות הלאומניים והאנטישמיים, שצברו את כוחם מקרב המעמד הבינוני בהמשך לאידאולוגיה של המאה ה19, כך גם בישראל.
הזהות בין המהלכים הללו מדהימה: גם בדומות בין הלאומיות האתנית, גם בהקצנה ימינה, בצד ההקצנה הרטורית והקריסה השלטונית, גם בהתפרקות מוסדות השלטון, וגם בהרגשת המקופחות כלפי העולם (גרמניה – מלחה"ע הראשונה והפיגור הקולוניאליסטי אחר צרפת ובריטניה, ישראל – יום כיפור, לבנון, הביקורת העולמית, והפיגור אחר ארה"ב).
ניסיונות הדמוקרטיה בישראל, למצער, הם רעועים ונדונים לכישלון, משום שאין לה מסורת רבת שנים כמו בבריטניה, ולא התרחשה בה מהפכה צרפתית או מהפכה אמריקנית. כמו איטליה וספרד, ישראל היא סמי דמוקרטיה. אך בניגוד להן, היא צועדת במדרון מהר הרבה יותר ובאופן קיצוני ומסוכן הרבה יותר.
כנראה שעד שלא תהיה כאן מלחמה קשה ואכזרית מאוד, העניינים רק ימשיכו להתדרדר.
תגובה מעולה!
מה הקשר בין מחט לתחת, אם אתה חושב שהדמוקרטיה הישראלית נידונה לכישלון לך לצרפת.
יש לנו אחלה דמוקרטיה וצריך לשמור עליה,
יש לי הרגשה שאתה חלק מהאליטה ה"שמאלנית" הישנה שמבואס שכנראה שלעולם לא תחזור לשלטון וטוב שכך.
יש מידה גדולה של חוצפה בהמלצה לאדם אחר לעזוב את ארצו — במיוחד כאשר המלצה כזאת באה מאדם שלא טרח להתאים את שמו לשפה המקובלת באותה ארץ עצמה.
אני לא חושב שמצבה הפוליטי הפנימי של ישראל קרוב לזה של רפובליקת ויימאר המנוחה, ואמירות כמו "פיגור לאחר ארה"ב" מעוררות אצלי גיחוך, אבל כאן זה לא טוקבקים של וויינט.
למה שיטרח להתאים את שמו?
הוא לא חייב. אבל אם הוא רואה את עצמו כפטריוט כזה גדול, אני מצפה שיתחיל את גילויי הפטריוטיזם מעצמו.
אני לא רואה קשר בין שינוי שם לפטריוטיזם.
ואללה.
יש שפה רשמית למדינה שאנחנו חיים בה, השפה הזאת היא אחד הכלים לגיבוש הזהות הקיבוצית של אזרחיה (כן, כלי בעייתי במידה מסוימת), ואם מישהו רוצה להדגיש את גאוותו במדינה הזאת, התאמת השם לשפת המדינה זה אחד הדברים הראשונים שהייתי מצפה לו. במקום זה, אותו אדם בוחר להישאר עם שם המקשר אותו ישירות לארץ ולתרבות אחרת, שהיא גם זרה לרוב המוחלט של אזרחי המדינה שבהשתייכותו אליה הוא לכאורה גאה.
סבבה, זכותו. אבל על הרקע הזה, אמירות פטריוטיות של אותו אדם נראות מגוחכות משהו.
מאוד בן גוריוני מצדך. אבל אני ממש לא חושב כך.
למה "מעוררות גיחוך"? אתה חושב שלחיקוי דפוסי האימפריאליזם ורעיונות הימין האמריקני אין השפעה בישראל?
אה, אתה מתכוון לפיגור הזה…
מי בדיוק בימין הישראלי מטפח הזיות אימפריאליסטיות בסגנון ארה"ב? אנחנו מייבאים משם לא מעט זבל, לצד כמה דברים טובים, אבל לפחות אין לישראלים יומרה גלויה להכתיב את אופי המשטרים בארצות אחרות. (הפלסטינים הם סיפור שונה, כי חלק גדול מהציבור היהודי בישראל מעונין באדמה שלהם; מצד שני, אלה המעונינים באדמה הפלסטינית הם לאו דווקא אנשי ימין.)
שלום אור,
אני רואה בקביעה שלך שישראל נעדרת מסורת דמוקרטית קביעה המתעלמת מהמסורת הדמוקרטית שהביאו איתם היהודים לישראל. הן היהודים שהגיעו ממדינות מערב אירופה והביאו עמם את התפיסות הליברליות המודרניות, והן היהודים שהגיעו ממדינות האסלאם והביאו עמם מסורת קהילתית-דמוקרטית. נכון, לישראל כמדינה אין מסורת דמוקרטית ארוכה, אבל זה מסיבה פרוזאית למדי – אין לישראל כמדינה מסורת ארוכה כלל. כולה 63 שנים (וחכמה כמו בת עשרים).
גם הטענה שהלאומיות היהודית היא אך ורק אתנית היא בעייתית – כיצד אותה לאומיות
מקבלת אם כך קבוצות שונות של יהודים שהדמיון האתני ביניהם הוא קלוש? כיצד אותה לאומיות מקבלת בכלל את רעיון הגיור וההתאזרחות? אין ספק שלא מדובר פה בלאומיות גנטית או אתנית באופן מוחלט.
הלאומיות היהודית נמצאת איפהשהוא באמצע בין הלאומיות התרבותית (בסגנון גרמניה) והלאומיות המדינתית (בסגנון ארה"ב), וכמו תמיד יש בה הטיות לכיוונים שונים בהתאם לרוח הזמן.
אבל הכשל הרציני ביותר בהשוואתך הוא הרעיון שמדינה 'נידונה' לחיות בהתאם לתרחיש היסטורי מסוים. מדינות לא נידונות לתרחישים היסטורים, הן מגיעות אליהם עקב מעשיהם או מחדליהם של אזרחיהן.
לגבי תפיסות ליברליות שיובאו על ידי העולים היהודים – הללו אינן מהוות בסיס מהותי למסורת דמוקרטית יציבה. ראה למשל, רוסיה בתקופת קטרינה הגדולה, שאהבה מאוד את דידרו וולטר, במקביל לקבוצה האינטלקטואלית והליברלית הגדולה בפטרבורג ובמוסקבה: אימוץ ה"רעיונות הליברליים" כסוג של אופנה לא סתר בכלל את אופי המשטר הבלתי דמוקרטי בעליל.
אגב, גם גרמניה של אחרי נפוליאון התהדרה במחוקקים ליברלים כמו שטיין ששיחרר את הצמיתים. הטענה העיקרית שלי כאן היא כי תפיסות ליברליות אינן בשום מובן תחליף למסורת דמוקרטית, ובשום מובן אינן מונעות את תהליך ההתפוררות הגזעני-אתני.
לגבי טענתך השנייה – תפיסה אתנית איננה זהה עם תפיסה גנטית ביולוגית. העובדה כי "יהדות" בישראל איננה מבוססת על גנטיקה כזו לא סותרת את היותה אתנית בעליל. נכון, בגרמניה הנאצית שולבו גם תפיסות מדעיות על ההבחנה הגנטית, אך הן היוו בעיקר תעמולה, ולא היו מרכזיות לתפיסה היסודית. לגבי תהליכי הגיור – הם מוכיחים בדיוק את האתניציזם הישראלי – משום שהם לא באמת וולנטריים ולא מבוססי זהות אזרחית, אלא על קבלה על ידי הממסד האורתודוקסי-מדיני, שהוא, ללא ספק, מבוסס אתניות.
מצא לי, למשל, ערבי -ישראלי, אחד מתוך מיליון, שעבר תהליך גיור כזה, ותעמיד אותי על טעותי.
לגבי טענתך האחרונה – אני מסכים לחלוטין. אינני חסיד גמור של הדיאלקטיקה המרקסיסטית, וודאי וודאי אינני מאמין בדטרמיניזם היסטורי. הדמיון שאני מצביע עליו איננו מבקש להראות כי בישראל יתרחשו בדיוק התהליכים של 1933-1945, אלא כי מדובר בתהליכים דומים הנובעים מאותו כשל אידאולוגי והתרחשות חברתית.
ביחס לטענה הראשונה – אני מסכים מאוד עם הניסוח החדש של טענתך. אכן, אין תחליף למסורת דמוקרטית בפועל, ואימוץ השקפות (בין אם כקהילות-קהילות כמעשה יהודי עיראק, מרוקו ומצרים או כקבוצה רחבה כיהודי גרמניה וצרפת) אינו מחליף אותן. כך או כך, זה לא מאשש את הקביעה המקורית שלך שישראל היא דמוקרטיה ש"נכפתה מלמעלה". מה שנכפה מלמעלה בישראל הוא דברים אחרים לגמרי, וגם הוא נוטה להתמוסס.
ביחס לטענה השנייה,
אני מתרשם שכשאתה מתייחס לצד של קבלת האזרחות, אתה משמיט מרכיבים בהליך הישראלי שאינם מתיישבים עם התיאוריה על לאומיות אתנית – למשל, תוקף חוק השבות על בני משפחה שאינם יהודים אתניים, או הלגיטימציה ההולכת וגוברת שניתנת בציבור הישראלי לבני מהגרי-עבודה שישרתו בצבא, עד כדי הענקה די רחבה של מעמד תושב ב2008 – וכי מהו השירות בצבא אם לא בסיס אזרחי-מדינתי?
ללא קשר לכך, השאלה מהי גיור היא מורכבת: נכון, במדינת ישראל מתקיים רק גיור אורתודוכסי, אך המדינה מכירה בגיורים רפורמים וקונסרבטיביים שהתקיימו מחוץ לה. כמה מהגיורים הללו המתרחשים בעולם הם הרבה יותר אידיאיים ועוסקים בהשקפות וערכים מאשר שהם עוסקים באתניות – ראה למשל את הקהילות היהודיות האפריקאיות הגדלות בשיקגו. קהילות אלו יכולות לעלות לישראל – אילו יעשו זאת, זה יקרה מדמיון אתני? ממש לא! אלא מתוך קבלת השקפה אידיאית יהודית. מהי השקפה כזו? שאלה נפלאה. קטונתי מלדעת.
נ.ב.
אם מעניינת אותך הסוגייה של ערבים שהתגיירו, יש כנראה כמה עשרות או מאות מקרים כאלה (והרבה מאיתנו שמעו על ברוך מזרחי או על יניב בן דוד), אך למיטב ידיעתי הם מבוססים על אימוץ זהות דתית ואתנית מלאה.
בני משפחה של יהודים הם דווקא כן יהודים אתניים, או לפחות קשורים אתנית. אבל הם לאו דווקא יהודים הלכתיים. אדם יכול להיות שייך במובהק לאתנוס אבל לא לעמוד בקריטריון ההלכתי ולהיפך.
לגבי מסורת דמוקרטית, לרוב רובם של המהגרים היהודים לא הייתה שום מסורת כזאת. יהודים ממערב אירופה בטלים בשישים לעומת מזרח אירופה או המזרח התיכון. לעומת זאת, דמוקרטיה זה מין דבר כזה שמפתיע עד כמה הוא עובד ונטמע בקלות גם בלי שום מסורת, אם רוצים בו.
שלום, אתה טיפה מתעלם מתפקידם של לא מעט יהודים ממערב אירופה בפיתוח מוסדות שלטון המדינה. במיוחד בגיבוש התהליכים של תקופת המנדט ובעשורים הראשונים של המדינה. לאנשים הללו היה תודעה דמוקרטית מפותחת והשכלה רחבה במשפט ובשלטון.
בלי לפתוח ספרים עולים לי השמות של מאבי העיתונית הישראלית מנחם סוקולוב, השופט לואי ברנדייס, סאקר וסימון שהיו הצוות של וייצמן בתקופת גיבוש הצהרת בלפור, ולטר איתן מנכ"ל משרד החוץ במלחמת 48 עוד ועוד.
אם הערוץ הראשון היה שופרו של מפאי בקטנה, אז כל הערוצים היום בדרך זו או אחרת בידיה של הממשלה הנוכחית, העובדה שהאירועים המתרחשים כבר מספר חודשים, ערוץ 10- גיא זוהר- קרן נויבאך-רביב דרוקר והיד עוד נטויה, ולא הזכרתי את פוסט[שלדון] -של ביבי בדומה לעיתון פראבדה, מרצה מאונ באר שבע מפוטר כי סרב ללכת למילואים כל מיני סדקים מעוררי סימני שאלה. הימין כבר בעמדות מפתח כפי שלפחות תארת את מפאי ההיסטורית, לא ככה?
עוד לא שם, אבל בדרך.
פוסט מעולה. כרגיל.
אני לא אוהב לכתוב (כי יש לי המון להגיד וזה יוצא המון לכתוב…) אבל תוך כמה שבועות אני קונה מצלמת וידאו ואז אני יעלה תגובה שבה אני מצולם מדבר.
אגב, יהיה אפשר יהיה להעלות לבלוג שלך תגובה מצולמת ולא תגובה כתובה?
לא סביר. אבל למה שתרצה לעשות דבר כזה? תפתח לך וידאו-בלוג או ערוץ יו-טיוב ותעלה עליו סרטונים. שים קישורים בתגובות פה אם בא לך.
אכן התכוונתי להעלות ליו טיוב ולשים כאן רק את הלינק…
ניתוח מדהים.
אני חושב שהניתוח אכן יפה אבל אני לא מסכים עם משהו.
הסיבה לכך שהימין רוצה לשלוט 'באמת' כמו מפא"י של פעם היא פשוטה – הם מחפשים תירוצים.
כמו החמאס גם לליכוד יש רק דבר אחד למכור והוא שנאה. אצל החמאס – שנאה לישראל, אצל הימין – שנאה לשמאל.
עלה החמאס לשלטון ומיד התחיל לירות טילים מעזה . למה? למה שלא יקים בעזה מדינה איסלאמית למופת עם חקלאות , תעשייה ותיירות משגשגות? התשובה – הוא לא יכול . גם הימין לא יכול – דרכו כמו זו של החמאס מובילה לבערות , נחשלות ועוני. לכן צריך למצוא איזה אוייב לשנוא. אצל החמאס – ישראל, אצל הליכוד – השמאל. הרי ברור שהיה פה פשוט גן עדן ימני אם לא איזה כמה אשכנזים בבית הדין העליון , התקשורת וגם כמה עמותות שמאל שמקבלות כסף מהקרן החדשה לישראל. אם רק נזיז אותם מהדרך… וואי וואי וואי איך נראה לכולם.
הטעות של הימין (כמו של החמאס ) היא שהם ניצחו ולא יודעים מה לעשות עם זה.
אני די קונה את התאור שלך את החמאס, אבל ההגינות מחייבת להודות שההסבר שלך למדוע לא הקימו "חברת מופת" לא מתחייב מבחינה לוגית. לא קל להקים חקלאות, תעשייה ותיירות לתפארת כאשר אין לך שליטה על הגבולות, על המרחב הימי והאווירי, תדרים, ייבוא וייצוא, מטבע, וכל אלו נשלטים לחלוטין ע"י יישות עויינת (ישראל לצורך העניין היא יישות עויינת לחמאס). עצם העלאת האפשרות איננה אלא תרגיל רטורי אשר מטרתו לייצר הנגדה ל"הם יורים עלינו טילים".
וכמובן שאם לא כל הדברים שציינת הם כן היו מקימים שם רביירה לקנאת כל העולם.
כשחומייני עלה לשלטון באיראן הדבר הבא שקרה היה משבר בני הערובה עם ארצות הברית. מדינה חדשה שזה עתה קמה, עם כל העבודה שיש לעשות, דחוף לה דווקא סכסוך עם מעצמה שנמצאת בכלל בצד השני של כדור הארץ? אותו כנ"ל כלפי החיזבאללה בלבנון וכמובן שלא חסרות דוגמאות על פני כל הגלובוס (גם מלחמת לבנון שלנו הייתה דבר דומה, אני לא טוען שלא).
הנקודה היא שמי שיש לו דרך וחזון לא עסוק כל הזמן בחיפוש אויבים לתלות בהם את האשמה, את זה עושה מי שיודע שהוא הולך למבוי סתום.
איראן ממש לא הייתה מדינה חדשה שזה עתה קמה. אבל האמירה הזאת מעניינת מאוד כי היא ישראלית מאוד. כלומר, זיהוי המדינה עם המשטר, שינוי המשטר = "השמדת" המדינה, משטר חדש = מדינה חדשה וכו'.
יופי, תתפוס אותי במילה ותעשה לי ניתוח פסיכולוגי מקיף (ועוד בחינם). כל מה שאני טוען הוא שלא היה היגיון במשבר בני הערובה מבחינתה של איראן. הרי הם היו עסוקים בבנייה מחדש של המדינה וסילוק הזוהמה של המשטר הקודם. זה ממש לא הזמן ליצירת משבר עם ארצות הברית. אלא אם כן אתה מחפש תירוצים.
בנאדם, סתם מחשבה, לא ירידה עליך. אבל במשבר בני הערובה דווקא היה היגיון. משטר חדש רוצה לאחד את הציבור סביבו. אפשר לעשות את זה לאט ובעבודה קשה בשיפור חייו של הציבור, ואפשר לעשות את זה מהר ובקלות באמצעות מציאת מישהו להתכסח אתו.
אני מסכים עם עידו, משבר בני הערובה חושף את הבולשיט אל המשטר האיראני מתחילתו, לגיטימי לרצות לאחד את הציבור סביב משהו אבל לעשות זאת דרך סכסוך עם מדינה אחרת מראה שאין לשילטון שום כוונה אמיתית לבנות משהו או לשפר את העוולות של השילטון הקודם אלא לסחוף את העם על ידי פטריוטיזם זול.
בתור אחד שהתעסק בתקופה של שנות ה-50 התיאור שלך את מפא"י הוא סטראוטיפ מוגזם. נכון, עיתון "דבר" שימש כשופרו של הממשל, אבל במקביל היו המון עיתונים אחרים שתקפו את הממשל מימין ומשמאל. מי שרצה לשמוע ביקורות על הממשלה לא הייתה לו בעייה. המגזר העסקי שנא את מפא"י והשמאל ותקף אותו ללא הרף (בניגוד להיום), הקיבוצים היו שייכים רובם למפ"ם שאפילו שהיא הייתה בעלת ברית של מפא"י היא עדיין לא מפא"י וגם האיגודים לא היו בדיוק כפופים למפא"י. סתם לדוגמה, בשנות ה-50 היו יותר שביתות מאשר היום כולל גם במגזר הציבורי (ולא רק שביתת הימאים או מה שקרה בואדי סאליב). שביתות הם בעצם פגיעה והפרעה לסדר ולמשטר הקיים ובעבר הפגיעה וההפרעה הזאת למשטר היו יותר נפוצות.
"שאפילו שהיא הייתה בעלת ברית של מפא"י היא עדיין לא מפא"י"
נו טוב, ה"עדיין" הזה הוא כנראה הסיבה לכך שבן-גוריון פירק את הפלמ"ח, ואני זוכר גם שקראתי על מעכב של השב"כ אחרי ראשי מפ"ם בשנים הראשונות של המדינה (אבל אין לי כוח לחפש מקורות עכשיו)
מעקב, כמובן. Goddamn the spelling!
ודאי. גם התיאור של שנות ה-90 הוא סטריאוטיפ מוגזם. יען כי מדובר בתיאור סכימטי שנכון ברמה הכללית.
יש לזכור כמובן את "העולם הזה" של אורי אבנרי.
ובהקשר הזה משהו שמספר אורי אבנרי (מתקשר גם לסיפור על הליכוד הקלאסי הדמוקרטי יותר):
http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=19288
"ב-1977, אחרי שהליכוד הגיע לשלטון, גילה מנחם בגין בראיון שבסוף שנות ה-50 פנה אליו הממונה על שרותי-הביטחון, איסר הראל, וסיפר לו שהציע לדויד בן-גוריון לשים אותי ב`מעצר מינהלי` – כלומר, מעצר בלי משפט ובלי הגבלת זמן. בן-גוריון הסכים, אך התנה זאת בכך שאיסר ישיג את הסכמת בגין, אז ראש האופוזיציה, כדי שהמעשה יעבור בשקט. בגין דרש מאיסר להוכיח לו שאני בוגד, אחרת לא זו בלבד שלא ייתן את הסכמתו, אלא שירעיש עולמות. איסר לא חזר אליו.
בגין לא הסתפק בכך. הוא שלח לי בחשאי את איש-אמונו, יעקוב מרידור, שהזהיר אותי מפני המזימה. משמע, למרות חילוקי-הדעות הקיצוניים בינינו, שמצאו לא-אחת את ביטויים בוויכוחי הכנסת, האמין בגין שאני פטריוט ישראלי".
יש שני גופים שמפא"י אף פעם לא שלטה בהם באופן מוחלט: בית המשפט (שבן גוריון זלזל בו, ולכן למזלנו את משרד המשפטים תמיד איישו ייקים מהמפלגה הפרוגרסיבית על גילגוליה השונים) והאקדמיה. בית המשפט פסק כמה פעמים נגד מפא"י ובן גוריון: בפרשת כפר קאסם, בזכותו של עיתון כל העם הקומנסטי לפרסם כל מה שהוא חפץ, ועמד על זכותו של ישראל אלדד איש ימין להיות מורה בישראל.
האקדמיה עצמה מראשית תקופת המנדט הוציאה אנשים 'מעצבנים' כמו ברית שלום.
לא לחינם ברל כצנלסון ודוד בן גוריון תיעבו אינטלקטואלים ביקורתיים.
אינטלקטואלים מעצבנים היו גם בברה"מ, למרות שהיה פי אלף דורסני יותר מזה של מפא"י. לגבי בתי המשפט, אפילו היום (בשונה מהתדמית) נדירים מאוד המקרים בהם הם הולכים ראש בראש עם השלטון, לפחות על נושאים שחשובים לשלטון. אז, המצב היה רע עוד יותר ויכול להיות שאנחנו זוכרים את המקרים שציינת בדיוק מפני שהיו בבחינת אדם נשך כלב.
רק עכשיו שמתי לב שאת כותרת הפוסט ניתן להבין בשני אופנים. שאפו!
אני דווקא רואה את המהלכים הנוכחיים של הממשלה כהמשך ישיר של הדמוקרטיזציה הישראלית ופרוק האנרכו-אוליגרכיה שהייתה כאן מאז הקמת המדינה. בית המשפט העליון הוא מוסד נפוטיסטי מנוכר ופוליטי שמסרב לכל שינוי מבני לא משנה כמה סביר והגיוני הוא, שינוי זכות העמידה מול בג"ץ ופסילתה של הפרופ' רות גביזון היו שיא שלאחריו היה ברור שהדברים לא יכולים להמשך כפי שהם, האוליגרכיה המשפטית יכולה להאשים רק את עצמה בכך שמרבית הציבור מעוניין בשינוי פני בית המשפט העליון, הממשלה רק מייצגת את רצון הציבור. אין לכך שום קשר לכיבוש אגב, מרבית פסיקות בג"צ בנושא הכיבוש מיושרות לחלוטין עם הממשלה, זה עניין אזרחי ייצוגי לחלוטין. ומוצדק אגב.
התקשורת הישראלית סובלת אף היא בדיוק מאותה בעיות של בית המשפט העליון ובמובנים רבים אלו אותם אנשים עם שמות אחרים, קבוצה ברנז'אית נפוטיסיטית במופגן שבטוחה שהיא מצילה את העם הנבער מעצמו, המשך ישיר של אנשי מפא"י ההסטורית.
למעשה, אפשר להרחיב את זה לכמעט כל המקומות בהם המדינה ממשטרת את השחקנים ובהם אין תחרות הוגנת, בחלק מהמקרים כי אין ברירה(בתי המשפט, פרקליטות) בחלק מהמקרים מסיבות של רגשי נחיתות (אקדמיה, חלקים מהממסד האמנותי) במקרים אחרים מתערובת של אינטרסים ופחד (תקשורת). כל המקרים בהם אליטה לבנה שולטת ומנציחה את שליטתה על ציבור ללא אופציות.
מדוע לא בונים עד אוניברסיטאות? מדוע לא מאפשרים עד ערוצי טלוויזיה? מדוע תקציבי תאטרון הולכים לקומץ של תאטראות "לאומיים" של ה"חברה הטובים" שמשלמים מיליוני שקלים בשנה לשחקנים ולא מתפזרים בפריפריה? מדוע הפרקליטות נראית כמו שהיא נראית?
המאמר הזה ברובו הוא המשך ההיסטריה של הקבוצה הזו מאובדן ההגמוניה התרבותית, כלכלית, תקשורתית שלהם. שהם בוכים את בכיים בשם ה"דמוקרטיה" זה כנראה שיא חדש של צביעות ושיחדש באופן כללי.
ברור, כי אני בשר מבשרה של "הקבוצה הזאת" כידוע. כאמור, להפיל את החונטה השלטת רק כדי להחליף אותה ולהתנהג כמוה זאת לא "דמוקרטיזציה". אם כבר מדברים על דמגוגיה…
אם לגוון את הרכב בית המשפט העליון ולשמור על בית משפט עליון נקי, לבן ושל ה"משפחה" זה "להתנהג כמוה" אז כנראה שאתה צודק.
אתה לא בשר מבשרה של החונטה הזאת, זה מה שמשגע אותי במאמרים האלו שלך. למה לא להקל מעט את אחיזת החנק של החונטה על בית המשפט העליון? למה לא לגוון את הדוגמטיזם נמוך המצח של חלקים נרחבים באקדמיה הישראלית? למה לא לאוורר קצת את המקהלה התקשורתית המנוונת? למה לא לדלל קצת את כמות הכסף שנשפכת כאן על כמה מאות פעילים מקצועיים והארגונים הצולבים שלהם שמתפרנסים בלעדית מצליבת ישראל.
העניין הוא, חיים, שאני לא קונה את הטענה שהדרך הנכונה לגוון את הדוגמטיזם נמוך המצח של חלקים נרחבים באקדמיה, לאוורר קצת את המקהלה התקשורתית המנוונת וכו' זה לתת למאורות הדמוקרטיה ואבירי המגוון, הפלורליזם והשוויון מסוגם של ביבי, דנון וקירשנבאום להחליט מי יהיו הפרופסורים, העיתונאים, השופטים והפעילים, מה יהיה מותר להם להגיד ובמה יתעסקו. מה כל כך קשה להבין כאן?
מסכים שהדנונים הם לא הבחירה המועדפת, היה נסיון של כוחות דמוקרטיים יותר להכניס את רות גביזון לעליון, החונטה דחתה אותה בשל "אג'נדה" (יום מכונן לתודעה הפוליטית שלי) אז עכשיו יקבלו את סולברג. התקשורת הכתובה שחטה כאן מועמדים לפי העמדה הפוליטית שלהם, אז עכשיו יש "ישראל היום" והוא מפרק את ידיעות . הצבועים כמובן מממשיכים לילל, הארץ גייסו אוליגרך פושע נמלט למימון, מעריב את דנקנר אבל אדלסון הוא כמובן מוקצה. לא אכפת לי מי ייבש כאן את ביצות הצביעות, אם ציפי לבני לא הצליחה, אולי דנון יצליח, מישהו ישבור את אחיזת החנק הזו שלא מאפשרת לחברה נורמאלית להתפתח כאן, לא אכפת לי מי. אני אקבל את הבשורה גם ממצורע.
בוא אני אגלה לך סוד, אנחנו צריכים להתפלל להצלחתו של ביבי, כי אם הוא יכשל מול החונטה, הבא בתור לנסות יהיה ליברמן.
נו, אני אף פעם לא האמנתי ב"אויבי של אויבי הוא ידידי".
אני לא מצפה משום גלי תקשורת להיות "מאוזן" או "אובייקטיבי". לא יזיז לי אם ידיעות תיפול, ומבחנתי שלכל עיתון יהיה קו פוליטי ברור וגלוי כמו שמקובל באירופה וארה"ב (שלא לדבר על ערוץ7, כיפה, הקול היהודי, ישראל היום וכו') ושיפסיקו לצפות מידיעות ומעריב להיות "של כולם".
הימין והדתיים מחזיקים בתקשורת ובחינוך אוטונומיים, ושלל מוסדות אחרים. מהמוסדות החילוניים מצפים, משום מה, ל"ממלכתיות". אין לזה שום סיבה.
חוץ מזה, למה בדיוק אני אמור לשקשק מליברמן?
אי אפשר להמשיך את הפתיל שלך…
שלכל כלי תקשורת תהיה דעה מוצהרת זה בסדר גמור, רק שיהיה מגוון לבחור ממנו, מסתבר שכאשר יש בחירה, ה"עיתון של המדינה" הולך לפוליטיקאים שלו להציל אותו, ערוץ 2 ו10 הם "ידיעות" רק במדיה אחרת, "ישראל היום" זה נצחון בקרבות האתמול, אולי אדלסון יציל את ערוץ 10, אני כבר שומע את היללות של נערי נבזלין. גם בנושא ביזור החינוך אני מסכים אתך, זה חלק מאותה מגמה.
ליברמן אמור להפחיד אותך כי אתה תומך בקונספט נעלם של מדינה אחת וליברמן יחלק את הארץ הזאת וביותר ממובן אחד. זה יהיה עצוב ומסוכן אם חלקים שונים בציבור ירגישו עד יותר מודרים או נדחקים לפינה, זה נכון לערבים, זה נכון למצביעי הימין, זה נכון גם למצביעי השמאל.
את הפתיל אפשר להמשיך מהתגובה האחרונה אליה אפשר להגיב.
"העיתון של המדינה" זה סלוגן של פרסומת. אני לא קונה את הקישקוש על "העיתונות השמאלנית", בין השאר, משום שאף אחד ושום דבר לא מונע ממישהו לפרסם עיתונים ימניים, "אובייקטיביים" לשיטתם וכו' בכל מספר שירצו.
והימין, כאמור, מוציא שורה שלמה של עיתונים כאלה. אממה? אף אחד חוץ מהחונטה המצומצמת שלהם לא קורא אותם. הציבור אולי אוהב ללכלך על YNET, אבל לא רוצה להחליף אותו במאמרים חסודים של הרב לבנון שליט"א.
אז בדיוק כמו בחינוך, הדרישה להשתתפות "שווה" בתקשורת נוגעת רק לתקשורת של מי שמחווץ לציבור הליבה שלהם. מה שנקרא: שלי-שלי, שלך-שלי.
אם תהיה אפשרות לחלק את הארץ, אני אתמוך בה. מדינה אחת אינה אידיליה (גם שתיים לא, אגב) אלא המציאות אותה אנחנו יוצרים בפועל. ועם כל הכבוד, לתמוך בביבי כי אני ארגיש עוד יותר מודר תחת ליברמן זה קצת מצחיק.
המחאה של הימין היא לא על היעדר "שליטה", אלא על היעדר *נוכחות*. אלוהים, כאמור, נמצא בפרטים הקטנים. הגופים השונים בחברה דמוקרטית אמורים לשקף נאמנה את המגזרים השונים שמרכיבים אותה: חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, ימנים, שמאלנים וכן הלאה. בתקשורת ובבתי-המשפט האיזון הזה אינו קיים, והם מוחזקים בידי קליקה קטנה, סגורה והומוגנית למדי. אותה "אליטה" מטעם עצמה כופה את ערכיה ודעותיה באופן בלתי-דמוקרטי, תוך השתקת והלעגת הדעות שכנגד, אשר למרבה האירוניה משקפות את דעת *הרוב* במדינת ישראל. פוליטיקאים נבחרים ומתחלפים אחת לכמה שנים, ואילו את העיתונאים והשופטים איש אינו בוחר. בשיטה הקלוקלת של "חבר מביא חבר" לקדנציות בלתי מוגבלות בזמן שנפרשות על פני עשורים, יש יותר מאשר טעם לפגם – ועל כך ההתרעמות ההולכת וגוברת. דווקא אלו הקובלים על "דיקטטורה" – הם-הם הדיקטטורה! וייטב אם יתבוננו סביבם בעבר הרחוק והקרוב (כמו גם בהווה), וילמדו שיעור מגורלם המר של רודנים לאורך ההסטוריה.
If we should elect judges and journalists, why stop there? I say that everyone should get to vote on how's allowed to be rich. Put it to a referendum whether Tshuva can keep all the wealth he's grabbed over the years via his shady deals.
And after that, let's start referendums about rabbis. Let's say that every yeshiva leader and chief rabbi will be prohibited from making political statements, and instead required to give equal time to all points of view, including Reform and Conservative Judaism. Fair's fair, no?
הגיע הזמן גם לייצוג של רפורמים, קונסרבטיבים ואתאיסטים ברבנות, לא? גם לאתאיסטים מגיע ייצוג ברבנות. לא ייתכן שהרבנות תתנהל ע"י איזושהי אליטה אורתודוקסית מטעם עצמה על פי שיטת "חבר מביא חבר". הגיע הזמן לתת גם מקום לקול האתאיסטי בפסיקות של הרבנות.
ראשית, הרשה לי לשבח את האתר בכלל ואת הפוסט הזה בפרט.
ההבחנות שאתה יוצר הן מדויקות וחשובות לעין שיעור.
הערה אחת: תחושת האיום היא לא רק תוצאה של הגלובליזציה המהירה, אלא גם של "הבעיטה" של הציונות המודרנית במסורת היהודית – בעיקר בהדרת תכנים אלו ממערכת החינוך. הנ"ל הביא ליצירת דור שאינו מכיר את בסיס הזהות שאיחד אותנו כעם אלפי שנים מחד, ומאידך בסיס הזהות הציוני "הקלאסי" (סוציאליזם, סולידריות קהילתית וכו') אינו רלוונטי עבורו בעולם אינדיבידואלי קפיטליסטי.
אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי
נא להתעלם משני המשפטים האחרונים (הציטוט מהפוסט), שכחתי למחוק….