מאת: שיר (השם האמיתי שמור במה שיש לי במקום מערכת).
(הקדמה: לפני שנה וקצת כתבתי פוסט מסוים על אלימות נגד נשים שנמצאות בקבוצות ספציפיות, יהודיות וערביות, שמאליות וימניות, ועל איך שאף אמונה פוליטית או דתית לא עוזרת לזכויות נשים כזכויות אדם כשפרטים מאותה קבוצה או פרטים מקבוצה אחרת יוצאים נגד אישה ספציפית. היות והפוסט לא נכתב בעברית, אני מוותרת על קישור – אבל אירועי השבועות האחרונים גרמו לחברה שקראה אותו להחליט שכדאי שארענן אותו ואפרסם אותו בעברית, ואני נוטה להקשיב לאנשים אינטילגנטיים.
כמו כן: השנה 2012. אני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את המילים האלו. אני לא מאמינה שאני עדיין צריכה לשכנע מישהו שנשים הן בני אדם ושאם יש להן דעה שנוגדת את דעת טוהר המחנה זה לא בגלל שהן בוגדות, שרמוטות, או שק של נחשים. זה כי הן בני אדם עצמאיים עם דעה משל עצמן, וכמיעוט הגדול ביותר, המערכת הפוליטית לא בנויה עבור זכויותיהן).
חלק א': למה פוליטיקה במובנה הרגיל יכולה לעשות רק מעט עבור נשים בפרט וזכויות אדם ככלל
נראה שאני צריכה להזכיר לעצמי ולסובבים אותי, לפחות אחד לשנה, לפחות אחת לחודש, לפחות אחד לשבוע, לפחות אחת ליום – נשים הן בנות אדם, לפני שהן נשים, והשתתפותן בפעילויות ציבוריות או פרטיות אינן תלויה בדבר*. אבל משום מה, כשהן נשים ב"שבטים" מסוימים, הן נושאות עמן סיכונים שאף גבר לא נושא. כבוד המשפחה והאמונה הפוליטית או הדתית שלהן מוטבע בגופן. אם הן מנסות לשלב, לצאת נגד, או אפילו להיטמע בתוך הקבוצה אליה לכאורה הן שייכות, הן לא בסדר. זהו מה שמכונה בשפת נכר lose-lose situation, ואני חושבת שהגיע הזמן להפסיק להפסיד או להיכנס למשחקים סכום אפס, ולו רק בדיון הרטורי על אודות זכויות נשים.
נפתח במספר עובדות. כל אחת ואחת מהן קשורה לזכויות נשים בישראל, אך כולן יחדיו אינן קשורות לאף מפלגה או צד פוליטי רגיל, לפחות לא במובנה הרגיל של המילה:
1. נשים ערביות שמנסות לברוח מהמשפחות שלהן על רקע חשש מרצח "על רקע כבוד המשפחה" מוחזרות למשפחותיהן ובתיהן על ידי הרשויות הישראליות ומשטרת ישראל (לפרטים נוספים וקריאה מרתקת: מנאר חסן, "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה”). שמעתם את זה, אם תרצו?
2. אותן נשים זוכות למעט מאוד הגנה מאותן רשויות, מסיבות רבות ומגוונות, גם אם הן אזרחיות ישראליות. אפילו אם הן יהודיות ישראליות אשר מוחוזרות לבתיהן עקב "שלום בית" כזה או אחר.
3. סטודנטיות בגבעה הצרפתית בירושלים יכולות לשכוח מהליכה בטוחה ברחוב ולקמפוס הר הצופים, ולא רק כתוצאה מאותם צעירי עיסוואיה שהופכים את הגוף שלהן לזירת המאבק בכיבוש. המשטרה מפחדת להיכנס לשם, אז נסי שלא ללכת ברחוב, ואם את משום מה מתעקשת על זה, תשלמי על גז מדמיע מאוגדת הסטודנטים. רגע, מה זאת אומרת יש לך שיעור באוניברסיטה/נגמר החלב במקרר? (כפי שאוהבים לציין במאמרים אקדמיים, המידע נמסר באמצעות תקשורת אישית עם משטרת ישראל. למען ההגינות, אציין שקמפוסים באופן כללי אינם מקום בטוח לסטודנטיות, ולא רק בארץ).**
4. זוכרים את סעיף 1? אז גם נשים יהודיות שמנסות לצאת מקשרים רומנטיים או קשרי נישואין עם בני זוג ערבים יכולות לצפות לבערך אפס סיוע מהרשויות הישראליות. (למה חשבתם שהזרוע האקטיביסטית של להב"ה הוקמה?)
5. הוטרדת או הותקפת ע"י פעיל מרכזי בתנועה הפוליטית בה את פעילה? תני שמות, פרטים, דגימת דנ"א, תעודת יושר והוכחה שהיית בתולה לפני. אני מקנאה בדתיים הלאומיים על פורום תקנה, בעוד שלשמאל הרדיקלי בארץ אין מוסד דומה לזה או את היכולת להביע אמפתיה והקשבה כנה ללא שיפוט. את אישה לפני שאת אדם. טוהר המחנה ברחמך ובשתיקתך. ככה זה, אל תנסי להאבק.
מה אני למדה מכל זה? לא משנה מה האמונה הדתית שלך; הדעה הפוליטית שלך; המוצא. את אישה? נדפקת. אף דעה פוליטית או אמונה דתית לא תעזור לך כנגד הממסד, כשהוא יחליט שאת שווה פחות כי את אישה.***
6. שנו כמה חבר'ה: בעיה שלך. לא התפקדת לאף מפלגה, אז לא באמת דאגת שיהיה ח"כ למי שתבחרי בו שיצביע בעד זכויות נשים. אוקיי. בואו נלך על איש הקש הזה. הלכתי ובדקתי את מצעי המפלגות כיום בכנסת (אלו שקיימים באינטרנט. לא כולם שם – למה שיהיו? אנחנו רק ב-2012 ואיראן בשער), לראות היכן הם ממקמים את זכויות האישה. בנוסף, נדדתי עד לאתר כנסת פתוחה, והסתכלתי על מעקב החקיקה אחר זכויות נשים שם. צריך לעשות תחקיר מעמיק יותר מהשעתיים שהקדשתי לנושא, אין ספק, אבל להלן המסקנות: א. ארבע-חמש מפלגות מצהירות בריש גלי על זכויות נשים. בדר"כ זה אחד מן הסעיפים האחרונים, שמנוסחים באופן מאוד אמורפי, ורוב המפלגות לא כותבות מה הן היו רוצות לעשות בנדון באופן פרקטי (ולא, קדימה, זה שיש לכם איקס נשים בארבעים המקומות הפוטנציאליים הראשונים לא נחשב כהישג למען כל נשות ישראל כמו שהוא נתפס כהישג למענכן). ב. עם זאת – יש חברי כנסת שפועלים בנדון מדי פעם, ולפעמים כל אימת שהם יכולים (יופי. כך צריך). אז תגידו לי, איך בדיוק התפקדות עוזרת לי, כשזכויות נשים לא נתפסות כאקט פוליטי וכשמי שאולי תהיה אלטרנטיבה תמוקם במקום ה-57 והריאלי מאוד?
יותר מכל, הטענה בדבר ההתפקדות על-מנת לקדם זכויות של ציבור אשר לא נתפס כפוליטי מזכירה לי את הקריקטורה הזו של הגרדיאן. פוליטיקה פמיניסטית אינה שכפול פירמידות או החלפת העומדים בראשן. פוליטיקה פמיניסטית, כפי שאני רואה אותה, היא ביטול הצורך בטיפוס ובהתבטלות הסיזיפיים על פני כל דרגה ודרגה בפירמידה, והחלפת המבנה למשהו קצת יותר שיוויוני ונגיש עבור כל הנוגעות והנוגעים בדבר.
חלק ב': איך האינטרנט הפכה אותי לפמיניסטית, ואיך הפמיניזם גרם לי לקוות לפוליטיקה אחרת
(החזיקו מעמד, אני מבטיחה שהחלק הזה רלוונטי). את שנותיי הראשונות בספרה הוירטואלית בילתי בשכלול הסתרת עובדת היותי נערה, כדי שדעתי תקרא as is ולא דרך מסננות ה"קודם תכתבי שאת מוכנה, תיאורטית, להראות לי את הציצים, ואז אולי אסתכל עלייך כבת אדם ואקשיב לך לשתי שניות". הרבה לפני שהיתה לי תודעה פמיניסטית מוצהרת, היה לי הרצון לשחק עם הזדהויות שונות, ולחפש דרכים שונות להעברת מסרים ולראות מהי הדרך האפיקטיבית ביותר. זה היה משחק, זה היה ניסוי, וזו היתה תחילתה של תודעה אחרת. וכך, עברית היא אולי שפה סקס מניאקית, אבל היא עדיין לא פגשה בגדודי ועדות ההתנגדות של נערות שלמדו להסתיר את זהותן המגדרית מסיבות שונות. לאחר כמה חודשי אימון, המחמאה הגדולה ביותר היתה כשמישהו שדנתי בנושא זה או אחר איתו טעה במגדר. הנה, הצלחתי להיתפס כלא-נקבה, ודעתי (שאז, למיטב זכרוני, נסבה בעיקר סביב פרשנות לתוכניות טלוויזיה, ספרות, והתחלה של גירוד מודעות פוליטית) נלקחה ברצינות וללא מסננת קודמת.
ואז נמאס לי. החברים האמיתיים שמצאתי דרך הרשת הוכיחו לי בכל שנייה ובכל שעל שהם לוקחים אותי ברצינות, אוהבים ומכבדים אותי, גם ואפילו שאני, רחמנא ליצלן, נקבה. זה גם היחס שהתחלתי לדרוש מאחרים, ואנשים שלא עמדו בכך הפסיקו להיות חברים שלי בדרך זו או אחרת. באותה הנקודה כבר ניהלתי שני פורומים. להגיד שהם היו מופת השיוויון ושלא אפשרתי אף התנגחות על רקע מין או מגדר? לא. עדיין ניסיתי להיות נחמדה לכולם, ועדיין היו שם הערות (גם מגברים וגם מנשים) שמיצבו תכונות וניסיון נשי כפרינג' היסטרי, בעוד דעות גבריות היו אמת אובייקטיבית צרופה שאין שנייה לה. גם אני נופלת לזה מדי פעם, עד היום. אבל זו היתה התחלה.
כמה שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי לעסוק בהטרדות מיניות באמצעות הרשת, היה ברור שנצטרך לפתח מדיניות תגובות ספציפית, כזו שתאפשר לחלוק מבלי להיפגע שוב.
להפתעתי, זה עבד בהצלחה מסחררת. הצבת רף וקו אדום גבוה לדיונים, "כאן לא יושפל אדם על רקע מגדר, מין או מוצא" ואכיפת הרף בפועל הובילה ליצירת מקומות ייחודיים מאוד ברשת. אני שמחה בכל פעם שאני רואה מקום וירטואלי שמאפשר לקולות שלא היו נשמעים בדרך אחרת להישמע על-ידי החלשת הקולות שרגילים לשלוט בדיון, ולא רק על-ידי יצירת מובלעות פריפריאליות-פוליטיות חדשות.****
ואז, מתישהו, שאלתי את עצמי למה זה לא ככה גם "בעולם האמיתי". למה אין הבנה בסיסית, מודרציית תגובות דה פקטו. במקום להסתבך בריבים קטנוניים וטיפשיים ו"להכניס למישהו", לגשת ישר לעניין (כנסת ישראל, אני מסתכלת עלייך). אנחנו רואים את זה בכל מקום: החל מהתקשורת שתוקפת את אשת ראש הממשלה בניסיון לתקוף אותו (לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא בוחרת את המועמד/ת שלי לראשות הממשלה על-פי בן או בת הזוג שלה. הם לא נבחרי הציבור שלי, אז אין לי טענות כלפיהם), וכלה בחפש את האישה והאם היא בתולה צחה או אשת לפידות כמו שהיא אמורה לכאורה להיות. החולי הוא במבנה הפוליטי, כי זה המבנה הפוליטי שלא מתאים לדיון או שינוי בזכויות נשים או מיעוטים מבלי שאלו צריכים להגיש תה ומחלצות ולמחול מראש על כל עלבון אשר יופנה כלפיהם. לא מתאים לי לשחק את המשחק הזה, שמניח משחק סכום אפס ושפמיניזם בתוך תנועות פוליטיות בא על חשבון מטרות התנועות הפוליטיות. טוהר המחנה אינו בגופי או מותנה בשתיקתי כלפי אלימות כלפי חברותיי - ימניות כשמאליות. הוא במבנה, ובראשיהם של אלו המקבלים אותו כאובייקטיבי. אז בואו נשנה את המבנה הזה. ואפשר להתחיל בדרך שבה אנו מגדירים מהי פעולה פוליטית.
חלק ג': זה לא רק "הם" ו"אנחנו" – זה על מה חושבים ואיך חושבים
שנתה חברה טובה: הם מציגים את זה כברירה: את, או הנושא הזה שממש חשוב לך. כאילו בכך שהם שותפים למאבק שאת מאמינה בו, הם באמת חברים שלך. הם לא.
עכשיו אנחנו מגיעים לעצם העניין שרציתי לכתוב עליו, ובגלל התפיסה המעוותת של פוליטיקה מהי הייתם צריכים לקרוא עד כאן מעל לאלף מילה. תודה למי שנשארה.
ישנן לפחות שתי פנים לכח, שלא קשורות דווקא לכסף, למגדר או מעמד: הכח לקבוע על מה מדברים, והכח לקבוע איך מדברים על זה. כאן אני רוצה להגיד שמבחינתי אני מדברת על פוליטיקה, אבל רבים אחרים קבעו לפני מהי בדיוק אותה הפוליטיקה, ואיך מדברים עליה. אם אני מדברת על תקציבי בטחון ולמי יש טיל גדול יותר, אני מדברת על פוליטיקה. אבל אם אני מדברת על אלימות נגד נשים או הצורך חינוך לאמנות ובמימון לחוגים ללימודים קלאסיים, אני משום מה כבר לא מדברת על פוליטיקה. לא רק שאני לא מקבלת את החלוקה הזו, אני גם לא מבינה אותה. היא לא רלוונטית בעיניי: התקציב הוא אותו התקציב, ככל שדעתי משגת. קביעת סדר העדיפויות לחלוקתו היא עניין פוליטי של כל אזרחית בראש ובראשונה, ואחת היא אם מטרתה להגדיל את ההשקעה במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, לוודא שבנה לומד גם אמנות ולא רק נגרות בבית הספר, או למנוע שימוש בנשק גרעיני. זה המה: מה נחשב לפוליטי, ומה לא.
יש שיאמרו שזה בגלל שהשיח ממגודר, בטחוניסטי, מילטריסטי, היסטרי. אולי. אבל לפני הקפיצה לענייני בוטניקה פופולרית, זה נכון שמדברים הרבה על שיחים, אבל מדברים הרבה פחות על איך, בדיוק, הם נקבעים. זה שיש מיליונר אחד, עם כל הכבוד, שנותן לכולם פרופוגנדה בחינם לא אומר לי דבר על איך הוא עושה את זה, אלא שהוא פשוט עשיר. גם זה עדיין ברמת המה. במילים אחרות, אני מנסה להגיד שהבעיה אינה השלדון אדלסונים של העולם. הבעיה היא במשתפי הפעולה. בכולנו. אז אני הולכת להסביר כאן, באופן הפשוט ביותר, איך אפשר לגרום לקולות אחרים לעלות במינימום מאמץ, ללא שום מימון שהוא ובאופן יומיומי. ההסבר לא מיועד רק לבורגני זמן, כי כולנו מנהלים שיחות רבות במהלך היום, שיחות שיש לנו מידה שונה של השפעה עליהן ועל תוכנן. והאמינו לי, לא הייתי מאמינה שזה אפשרי אם לא הייתי עוברת את הדרך הזו בעצמי; גם אני חונכתי על כך שבעל המאה או השררה הוא בעל הדעה (וכנקבה, גם על זה שאני צריכה להיות נחמדה לכולם, כל הזמן).
ראיתי עולם אחר. יותר מזה: יצרתי עולם אחר. הייתי רוצה להגיד שזו היתה דרך חתחתים. כל תגובה שנראתה בעייתית ולו ב-5% נדונה בפורום לפני שהועלתה, ולפעמים ההתכתבויות עליה התפרשו על יותר משישים דוא"לים שונים. אבל אם אני חושבת על זה במונחים של רווח והפסד – זה היה קל להדהים. קל עד כדי כך שאני לא מבינה מדוע ממשיכים לתת לטוקבקיסטים ואנשים שמתחמים בסתימת פיות את זכות הדיבור שוב ושוב. אני לא מדברת בהכרח על שינוי השיטה הפוליטית או הכלכלית מן היסוד – אני מדברת על להפסיק לתת את הבמה הבלעדית לאנשים שהכזיבו אותנו שוב ושוב מכל צדדי הקשת הפוליטית על ידי כך שנדרוש מהם אחריות לגבי הנושאים שהם מעלים חדשות לבקרים כאילו אלו היו הנושאים הבלעדיים, כל יום, כל שבוע, כל חודש ולא רק בשנת בחירות (איראן ככותרת ראשית? שוב? באמת? מה קרה הפעם, מישהו הזיז לד באחד מהמעגלים החשמליים בבושהר שני סנטימטרים ימינה? מה זה לעומת עלייה במחירי החשמל, חקיקת בנייה, או תוספת לא ברורה לתקציב הבטחון?).
ככל זכויות האדם, זכויות נשים הן עניין יום-יומי. אפור. מדכא. על כל התרכזות בנשות שמאל או ימין אשכנזיות כמייצגות "הנשים" ככללן, יש כמה נשים ממוצא פלסטיני, מזרחי, רוסי, אתיופי, קווקזי וגם טרנסיות שנעלמות – ויחד, הן הרוב המושתק. אך זכויות נשים שונות מזכויות אדם לא באופן שבו הצד בעל פחות הפריווילגיות זקוק להן, אלא באופן בו הן נתפסות: מינוריות ושוליות לעומת זכויות ה"מחנה", קטן ככל שיהיה. כמו כל זכות אדם, הן יזכו במקרה הטוב לחסד של דקת שידור עם מוזיקה נוגה או לפוסט באתר. אך כזכויות נשים, הן יתפסו כטובה למישהי מהמחנה ה"אחר" שנמצא "אצלנו" (במדינה, בשמאל או בימין) ולחצי דקה של תשומת לב, במקרה הטוב. אבל זכויות נשים – זכויות האדם שמקיפות למעלה מחצי מן האוכלוסייה – הן גם התקווה הגדולה ביותר שיש לי לשינוי כלשהו. הן נקודת המשען למינוף ושינוי יסודי, בעיני, כך שכל הצלחה פעוטה היא שמחה גדולה.
במקרה, אמנם, אמתכם פמיניסטית, אבל אתם יכולים לקחת את שבירת הפוליטיקה הרגילה הזו לכל כיוון חברתי או אפילו פוליטי "רגיל" שהוא. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שהפמיניזם הבסיסי שאני מאמינה בו (שנשים הן בנות אדם) הוא פוליטי יותר מאשר כל כותרת בעיתון, כי יש בו את הפוטנציאל לערער על כל החלטה או כותרת פוליטית. וכך, הדרך שבה אני מנסה להביא את העולם האחר ההוא וקולותיהם של אחרים לכדי מציאות (או פיקסלים) היא לא באמצעות פוליטיקה "רגילה", כזו שדורשת ממני להוריד את הראש ולאכול את כל מה שיתנו לי קודם, ולהגיד על זה תודה (לינק לסופה). הדרך הזו היא יום-יומית. היא בבחינה של איך נשים מגיעות בכלל ליעדיהן – פיזית, עם אמצעי התחבורה שלהן שהן בדרך-כלל תחבורה ציבורית (וזאת כי בדרך-כלל במשפחות עם רכב אחד, הרכב הולך עם הגבר לעבודה). מה מונע מהן ומאיים עליהן להיות אזרחיות במלוא מובן המילה. איך להוריד מהן לחצים, כדי שיהיו פנויות לכל הדברים האחרים שהן רוצות לעשות, ולא אכפת לי אם זו אמנית יוצרת או פוליטיקאית, עקרת בית במשרה מלאה, אם עובדת, או אישה המבכרת כדור בראש על פני לידת וגידול צאצאים. יש "מלכוד פוליטי", כמובן: אלו לאו דווקא יהיו הנשים שאסכים עמן או עם דרכיהן, לא פוליטית, ולא יום-יומית. היא יכולה להיות מי שנורא עצבנה אותי היום באוטובוס, בתור בבנק, או על גבי מסך הטלוויזיה כפוליטיקאית או כוכבת ריאליטי. אבל אני לא מייחסת למלכוד הזה חשיבות רבה. אני באמת ובתמים מאמינה ששיפור זכויותיהן של נשים ככלל יתרום לי באופן אישי ומיידי, ולא משנה לאיזו מפלגה הצביעו, האם הן חיות מעבר לקו הירוק עם או בלי תעודת זהות כחולה או האם הן נולדו ביולוגית כגברים. אני מאמינה גם ששיפור מצב זכויותיהן של אלו המגיעות מקבוצות הנתונות ביותר לסיכון ולאלימות יתרום לי באופן אישי ועקיף, שאולי אף חשוב יותר מן הטווח המידי באופן שבו הוא דוחף אנשים שונים לראות בנשים כבני אדם בראש ובראשונה.
יש הרבה גוונים של אפור בשטח הפוליטי של זכויות נשים. מתי כן אפשר להמליץ להגיע בלבוש צנוע למקום קדוש, הפגנה בשטחים או הנקה בפומבי, אבל מתי לא נאבקים עבור כל אישה רק כי היא אישה. זו אמנות פוליטית בראש ובראשונה. על כל דרישה מפעילות שמאל לסתום את הפה כי הן מפריעות למאבק הפוליטי כשהן אומרות שמטרידים אותן, יש עוד כמה רחובות בכמה ערים מרכזיות בארץ שהיו מעוניינים שלא לראות נשים בדרך שבה הן רגילות ומעוניינות ללכת או לנסוע באוטובוס. על כל התנערות מאישה בתפקיד פוליטי או הנהגתי, יהיו כאלו שיחשבו שמקומן של "הנשים" אינו בהפגנות, וחמור מכך, שיש מי שראוי ויודע לקבוע אותו, והוא לא הן עצמן. הגבלת נשים כי הן נשים בתחום מושב פוליטי כלשהו היא חרב פיפיות, והצד הפוליטי שאתם לא אוהבים הולך להשתמש בה בשבוע הבא, ואז אתם תהיו אלו שנורא יכעסו (אבל לאו דווקא אלו שיפגעו בפועל). זה לא "הם", שרומסים את זכויות הנשים באורח ציני. אתם שויתרתם על ערכים פמיניסטיים לפני דקה בשם צניעות, רב תרבותיות, רגישות, ליברליות או כל שקר אחר שמשמעו הוא "נשים בסוף" אפשרתם זאת.
אבל זה לא חייב להיות ככה. בואו נתחיל להגיב לשיחים שמעצבנים אותנו כפי שאנחנו מגיבים לטרולים (לא להאכיל), ונתחיל להגיב לטרולים וטוקבקיסטים כפי שצריך להגיב אליהם: עם כל תשומת הלב שהם לא רצו לייצר. בואו נבהיר לנבחרי הציבור שלנו, וגם לאנשים שאינם נבחרי הציבור שלנו אך איכשהו עדיין שולטים בחיינו כי כשמשחקים עם זכויות כקלף מדיני או מסחרי כלשהו, הם יהיו אלו שיפסידו, בין אם הם ארגון סמולני עוכר, ימנים פאשיסטיים, או סתם פרסומאים שחשבו לנכון שה… נו, הדברים האלה שמסתובבים ברחוב? עם ציצים וכאלה? מה זה מצחיק. ומוכר.
כאן היופי: אין דבר המונע מבעדי או בעד כל אחד אחר לעשות זאת. הכל חוקי, הכל לגיטימי, והרשות נתונה. בפעם האחרונה שבדקתי, אני עדיין חיה במקום המתיימר להיות דמוקרטי.***** הדמוקרטיה פשוט עדיין ברובה לא ממומשת, אבל בפעם האחרונה ששמתי לב, אף אחד לא הגביל לי את חופש הביטוי או זכויות אזרח אחרות. לעומת האפשרות להצביע אחת לארבע שנים, היכולת שלי להסביר לכמה גופים שאיני מתכננת לצרוך את מרכולתם ולעשות רעש בלתי נדלית. ואני בהחלט מתכוונת לעשות בה שימוש, ובראש ובראשונה, עבור האנשים שזקוקים לתזכורת שזכויות האזרח שלי או של כל אישה אחרת הן זכויות אדם בראש ובראשונה.
זה הרבה יותר קל ממה שאתן חושבות, וזה לא קשור לשום מחנה פוליטי – רק לרוב בני האדם במדינה הזו.
*דבר – היותה אם ובעלת משפחה; היותה אישה חסרת או בעלת חיי מין; היותה בעלת דעה פוליטית מסוימת; "עזבו שטויות, היא כוסית?"
** מגוף ראשון: אלו שעשו את הדברים שנכנסים תחת ההגדרה של מעשה מגונה בחוק הישראלי היו יהודים. לסטוקרים וצועקי שרמוטה למיניהם באמת היה מבטא של בני מיעוטים חלק מהזמן, אבל ברגע שעברתי שכונה גיאוגרפית הרוב הטבעי חזר ליהודים, ורק הוטרדתי – סליחה, הוחמאתי – ע"י מיטב צעירי ישראל, יהודים כשרים. כמו כן, לפני שבועיים, מחצר בית כנסת בחיפה בחור צעיר (ממני) החווה לעברי תנועה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל הוא משלנו, אז אני מניחה שזה הופך את זה לפחות נורא בעיני חלק מן הקוראים. לא בעיניי.
*** אז תהיי ילדה טובה, ותסבלי בשקט. את מפריעה לתנועה.
**** הסתה וקריאות לאלימות אינן נחשבות בסעיף "קולות מושתקים שמגיע להם להישמע", למען הסר ספק, ולא אכפת לי מאיזה צד פוליטי או פמיניסטי הם מגיעים. לדוגמא, מעולם לא אושרו בהכצעקתה תגובות שקוראות לרצח כל הגברים באשר הם או שרואים בכל הגברים כאנסים פוטנציאליים.
***** במיוחד כיהודייה ממוצא מעורב ובעלת עור בגוון פלורסנט שנראית אשכנזייה ותמימה לחלוטין. אף אחד לא בודק אותי פעמיים בכניסה, גם כשהחגורה מצפצפת.
אולי זה לא המקום, אבל מתי בנוסף לכל מפלגות המיעוטים (חרדים ספרדים, חרדים אשכנזים, אשכנזים ליברלים, עולי חבר-העמים, שתי מפלגות של דתיים לאומיים, אפילו הייתה פעם אחת של גמלאים…) נראה מפלגה אחת שכולה נשים ומייצגת נשים.
כאמור – המיעוט הכי גדול שנמצא הכי נמוך בסדר העדיפויות.
אני אצביע עבורן.
היו נסיונות להקים מפלגה כזאת, וכולן נכשלו (וטוב שנכשלו) מסיבה מאד ברורה: רובן המוחלט של הנשים רואות את עצמן כאזרחיות, וככאלה יש עניינים חשובים וקרובים לליבן מלבד עניינים מגדריים פרופר. דווקא הניסיון להפוך את האישה לברייה מגדרית לחלוטין, שלא מעניינים אותה דברים אחרים מלבד ענייני נשים, הוא לדעתי סקסיסטי ומעליב.
וממתי נשים הן מיעוט? הן חמישים אחוז מהאוכלוסיה ולפעמים אפילו יותר.
מספר שאלות והערות:
1. אילו נסיונות? האם תוכל להפנות לחומר קריאה בנושא?
2. על סמך מה אתה קובע כיצד רוב הנשים רואות את עצמן?
3. האם העניינים שהועלו ברשומה הם עניינים מגדריים פרופר בעיניך? מדוע?
4. נשים הן מיעוט בכנסת, בממשלה, בבתי המשפט, במשטרה ובעמדות כוח והשפעה רבות אחרות.
בבחירות 1992 רצה בוודאות מפלגת נשים, בראשותה של רות רזניק, ולדעתי היו עוד ניסיונות. כל המפלגות הללו לא עברו את אחוז החסימה.
משמע- רובן המוחלט של הנשים אינן מעוניינות להתאגד על בסיס מגדרי, ומעניינים אותן, יותר מכך, נושאים הקשורים לכלל הציבור.
מעבר לכך, נשים רבות מצביעות למפלגות דתיות ומסורתיות, שענייני מעמד האישה, איך נאמר בעדינות, אינם בראש מעייניהן.
אני מסכימה עם חלק מדברייך, אם כי בניסוח קצת אחר ומזווית ראייה שונה. אני בהחלט מסכימה עם כך שמפלגת נשים אינה הדרך הפרקטית היחידה להבטיח זכויות ונוכחות שווה של נשים, אבל אני תולה את הסיבה לכך במבנה הפוליטי ובתפיסה של מעשה פוליטי מהו. אני גם חושבת שזכויות נשים הן נושאים הקשורים לכלל הציבור. נשים עובדות, משלמות מסים, אמהות – ומרבית המשפחות מורכבות גם מנשים, נערות וילדות. מעבר לכך, מרבית הציבור מורכב מנשים. אפילו חוק כמו הפללת הלקוח, שלכאורה אמור להשפיע רק על מתי-מעט של לקוחות זנות ואת מי שנתפסות (ונתפסים) כ"שולי החברה" – כלומר, לא מספר משכנע במיוחד של בוחרים ובוחרות – עורר רעש רב. אני לא בטוחה לגמרי שהסיבה שהוא עורר כל-כך הרבה רעש היא רק בגלל שזנות נחשבת נושא "סקסי" להתעסק בו, כמו שהחוק הזה נגע בעצב רגיש. ושוב, זו רק דוגמא אחת, שלמראית עין לא היתה אמורה לעשות כל-כך הרבה רעש ולא לשנות דבר במצבם, לכאורה, של הרוב המכריע של הציבור, גברים כנשים.
ולכן, אני חושבת, צריך גם לשנות את התפיסה של מהו מעשה פוליטי דרך עדשות מגדריות. החל מועד ההורים, דרך קיפול הכביסה, תחבורה ציבורית, וכלה בקצבאות ובבטחון. אבל ללא שינוי התפיסה אין ולא יהיה ערך רב לכך שיש בועדה או בכנסת אחוז מסוים של נשים. אני לא רוצה להגיד שהכל פוליטי, כי זה יהיה כמו להגיד ששום דבר אינו פוליטי. אבל אני רוצה להגיד שאפשר וכדאי להתחיל לחשוב על הדברים קצת אחרת, לפעמים, ומזוויות שונות, וזה לא הולך לקרות עם השיטה והתפיסה הנוכחית של פוליטיקה מהי, ומה זה אישה ומה זה גבר ומה מותר או אסור לכל אחד מהם.
דני, אין דבר כזה כמו עניין מגדרי פרופר, כמו שאין דברהכזה כמו עניין שמנותק משאלות של מגדר.
זה לא כל כך פשוט. לפוליטיקה, להון ולמוקדי כוח אחרים במציאות הישראלית יש השפעה ניכרת על אמצעי התקשורת הגדולים שרובנו צורכים (באמת שאין צורך לתת דוגמאות). אז יש את המייל האדום ב-ynet, ומנגד לא כל טוקבק שנשלח מתפרסם, מה שמפריע בפועל "להאכיל את הטרולים".
צר לי, אך הרעש שיבכולתך לעשותו הוא זניח (ואם אני טועה, אשמח להתבדות). זוהי יכולתו של ההמון (או של כל התאגדות משמעותית שהיא) לעשות רעש בלתי נדלה. אז איך מתאגדים? לשמחתנו אנחנו חיים במאה ה-21 ויש לנו את האינטרנט, הפייסבוק, הטוויטר וכולי. עם זאת לצערי אני רואה שוב ושוב איך אנשים (אזרחים מן השורה. כן, גם נשים) שיש להם תפישה משותפת בנושא מסוימת אינם מרשים לעצמם לשתף פעולה ואף מביעים סלידה אחד כלפי השני רק משום שהאידיאולוגיות שלהם הן שונות מהותית מבחינה אחת כלשהי. לעיתים אי הרצון לשתף פעולה נובע הוא עצמו מהתופעות שהמאבק עצמו מנסה למגר, כמו גזענות, שובינזם וכולי. מנקודת הראות שלי (ואין לי ספק שרבים יחלקו עלי), אנחנו חיים בחברה מפולגת ומקוטבת שמעודדת מאבקי כוח, מגנה סולידריות ומחנכת לגישה של עיסוק מוחלט בעצמך ואדישות מכל מה שלא קשור אליך. בכך ניתן להאשים, בין היתר, את אמצעי התקשורת שמהם התחלתי את התגובה הזו, שהרבו ומרבים לשסות ימנים בשמאלנים, יהודים בערבים, חרדים בחילונים, תל-אביבים ולא תל-אביבים, בין העניים לבין מעמד הביניים לבין העשירים, וכן הלאה.
צריך להיות: ישנם לפחות שני פנים… וגו'
תודה. יצטרף לסבב ההגהה המאוחרת מדי שאשלח לבעל האכסניה מאוחר יותר.
אני לא בטוח שקלעתי לדעתך, אך אני סבור שאת ממחזרת את הדיכוטומיה המגדרית כאשר את מדברת על "איחוד נשי" שלא יהיה כפוף לאידאולוגיה. את מתחילה נכון, אמנם: שם הקוד "זכויות נשים" הפך למעין מנטרה חלולה וחסרת תוכן שמנוצל בציניות ע"י המפלגות הפוליטיות ונאמר מן השפה ולחוץ, בערך כמו המצאת הדאגה לסביבה. אך המסקנה צריכה להיות כי יש לייצר פוליטיקה נשית אשר מערערת על הפרדיגמה המגדרית מיסודה – כלומר, פוליטיקה נשית שאני יכול להיות חבר בה.
מדובר כאן בשאלה פוליטית לעילא ולעילא: האם לך ולציפי חוטבלי או לאנסטסיה מיכאלי יש יותר מן המשותף מלך ולי? אולי אותו מושג אמורפי "זכויות נשים", שיש לכן ריבונות כביכול עליה בתור נשים. אך האחרונות משרתות את סדר היום הגברי, המצ'ואיסטי, השמרני והקסנופובי: מבחינת חוטובילי היא מגנה על זכויותיך כאשר היא "מצילה" נערות שנשבו.
במובן הזה, אני "אשה" יותר מאשר חוטובלי, ווודאי שיותר מאשר מיכאלי. משום שעלינו להכיר כי הנשיות איננה רק השאלה האם יש לך בולבול או לא, אלא היא האפשרות לחתור תחת המבנים הפטריכאליים המובנים בקפיטליזם ובחברה הדמוקרטית לכאורה, ולייצר אפשרויות במקומן, ולא רק כנגד להם.
כלומר, פמיניזם אמיתי לא צריך להשיב על הקביעה: "אני גבר, אני הכוח, אני קובע" בקביעה: "אני הכוח, אני הקובעת", אלא להציג את מושגי הכוח הגבריים כמושגים ריקים, ותחתיהם לייצר פוליטיקה נשית.
לא רבתי לגבי אותו איחוד נשי. אין לי שום פנטזיית קומבייה שכזאת, אבל יש לי הנחה שעבור רוב הנשים יש כמה זכויות בסיסיות עם בסיס משותף: אוטונומיה, שכר שווה, חופש תנועה, הזכות להפלות אם למנות את הברורות מאליהן. קשה גם לי לראות את כל הנשים באשר הן מתאחדות למען מטרה מסוימת, ולא חסרים גברים שיותר פמיניסטיים ממני.
אני לא מתיימרת להגיד מהו פמיניזם אמיתי – יש יותר מדי מהם, והם מתרבים בקצב, ועם מעט מדי שיתופי פעולה ביניהם. מה שכן רציתי לעשות זה להצביע על האפיזודה הזו של זכויות נשים, ואיך עבודה עליה בדרכים פוליטיות "רגילות" די מקרטעת ללא מאמצים אחרים. לא משנה מה מוכרים בינתיים לאזרחיות שטוב להן כי הן ממעמד איקס, מאמינות בוואי או בצבע עור טורקיז. אנחנו עוד רחוקים מלהבטיח דברים מאוד בסיסיים עבור מרבית הנשים בארץ, ובראשם, אותו כרטיס הבטחון שכל כך הרבה ראשי ממשלה נבחרו עליו. באתרים של קולך ושל אישה לאישה, למשל, אפשר למצוא הרבה חשיבה אחרת על מושגים ששומעים כל הזמן – בטחון, חגים, שלום, כלכלה, עוני וכד' – ולראות איך הם משפיעים על נשים.
אני חושב שמתוך העשר פעמים בערך שניסיתי לקרוא את מה שאת כותבת פה או בבלוג שלך, התגובה הזאת היית הפעם הראשונה שהבנתי בדיוק על מה את מדברת, וגם זה בזכות הקונטקסט שקיבלתי מהביקורים בבלוג שלך.
עכשיו אני יכול להסכים עם אמירה שלך בלב שלם ולא רק להסתובב עם תחושה של "כן בגדול אני מסכים איתה אבל באמת שאני לא יודע מה היא רוצה מהחיים שלי."
לא שאת, כמובן, באמת רוצה משהו ממני ספציפית. אבל זאת התחושה שאני כל פעם מקבל כשאני מבקר בבלוג שלך.
פתחת את העיניים שלי לקשיים יומיומיים של נשים שלא ראיתי קודם לכן. כמו הרבה דברים אחרים מרוב שאתה רגיל למצב הדפוק אתה בכלל לא שם לב לזה שהוא דפוק. כמו לגדול בבית בלי ידיות ואז יום אחד להבין שיש אנשים שיש להם ידיות בבית וזה בעצם הרבה יותר נוח מאך שאתה גדלת.
המטאפורה הזו נהדרת. ואני בהחלט מאמינה שגברים יכולים להרוויח הרבה מפמיניזם, אחרת לא הייתי עושה את מה שאני עושה (את התפיסה הפמיניסטית למדתי בעצמי, בהתחלה, מגברים). גם הלינק שהבאת בתגובה למטה לא רע, תודה.
אגב, למען הסדר הטוב – הכצעקתה אינו הבלוג שלי. בפועל, הוא מתחוזק ותוחזק על-ידי כ-15 נשים בעבר ובהווה, ודעתי אינה הקובעת או השלטת שם -אני רק קול אחד כשזה נוגע להתווית מדיניות. בעיניי, הוא הבלוג של כולם וכולן: כולם יכולים לשלוח דיווח, כולם יכולים לקרוא, וכן, יש לנו מדיניות תגובות מסוימת שנוצרה כדי לאפשר את קיום האתר. בשורה התחתונה, אם לא היו שולחים אלינו דיווחים, לא היה אתר. זה עד כדי כך פשוט, ולכן הוא של כולם. המשימה היחידה של העורכות היא לשמור עליו ועל המדווחים והמדווחות בעשרים עיניים, כדי שהוא ישאר מקום בטוח ברשת.
(ולמען הסדר הטוב 2, הדעה שכתבתי בטור מעלה, כמובן, אינה מייצגת את האתר, אלא רק את דעתי. לא רק שהיו על האתר הזה כ-15 עורכות בזמנים שונים, כולנו עם דעות שונות מאוד אחת מהשנייה, אבל כולנו מסכימות עם זה שלבני אדם מותר לצעוד ברחוב בשקט ללא הטרדות מיניות).
מצטער על הבוטות אבל הטקסט קצת מביך ברמתו בעיני, לא בדיוק משתווה לסטנדרטים (הגבוהים) ולחדות המחשבה שהורגלתי אלהם בבלוג הזה.
עם זאת אני חושב שפרוייקט "הכצעקתה" הוא פרוייקט חשוב ומבורך, שאפו גדול על היוזמה והביצוע.
מה בדיוק הפואנטה שלך בטקסט הזה? יש פואנטה? האם היא שאם רק נתלונן על פרסומות ו"נעשה רעש" בפייסבוק נשנה את השיח הפוליטי (או ההוויה הקיומית, אם ניגע בשורש העניין) בישראל?
הכוונה בוודאי טובה אבל הביטוי "כוס רוח למת" מעולם לא נראה לי כה הולם ועגמומי.
בקיצור. מה רוצה האישה??
אפשר להתחיל בשיוויון וחופש תנועה.
אבל על זה מדובר בפוסט??
אני אתמוך במאבק "הנשי" כאשר יפסיקו להסביר לי על איחוד מאבקים ושדיכוי הוא דיכוי ולאכן עם אני חס ולשלום לא רוצה לשלוח את בעלת שחלות ברכבת אקספרס למטבח אז הצעד היחיד שאני יכלה לעשות הוא לעלות על הבריקדה הקרובה עם דגל פטיש ומגל ביד אחת ותרנגולת משוחררת ביד השניה . ונכון שכולם אומרים שיש מקום גם למי שגישתה יותר ימנית במאבק אבל זה רק בתנאי שהיא מוכנה להרכין ראש ולהיות קורבן בלתי פוסק לתעמולה , מאמצי שכנוע וזלזול באינטליגנציה שלה תמורת הזכות ללכת איתן להפגנה
תחזקנה ידיך!
יש לי הערה ותגובה.
הערה:
הפוסט קצת מפוזר, אני חושב שהיה אפשר לכתוב את אותן נקודות בחצי מכמות המילים וזה היה הרבה יותר קל וברור.
תגובה:
הבעיה היא לא בעיה של זכויות אישה, אלא בעיה של זכויות אדם בכללי (אני מתנצל על המונח השובניסטי). זאת אומרת, השחיקה היא לא רק בזכויות האישה, אלא גם בזכויות הערבים, זכויות העולים, זכויות האתיופים, זכויות הגרים בפריפריה, זכויות החולים ועוד ועוד.
המצב הזה טוב ל"הנהגה", ככה כל אחד כרוך בבעיה האתנו-סוציו-מגדרית שלו. הפרד ומשול.
מה אפשר לעשות? כמו הפרפרזה המפורסמת של אובמה לפני שנבחר – אי אפשר לצפות לקבל תוצאות אחרות עם אותם אנשים. צריך לשנות את השיטה. איך ולאיזו שיטה בדיוק, אני לא יודע. יש אנשים מוכשרים ממני לקבוע את זה, אני רק יודע שמה שיש עכשיו מקולקל.
כן, אבל יש נשים ערביות, נשים אתיופיות, נשים עולות וכו'. אין ערבים אתיופים, ערבים עולים וכו'. קיצר, נשים הן חצי מכל שבט וכל מגזר. רחוק מחצי בכל מקום שבו משפיעים לעומת זאת.
אני לא מסכים עם אסף, והתגובה שלו מקוממת בעיני, אבל בענין אחד אני חושב שהוא צודק: לדעתי חסרה "שורה תחתונה" לטקסט. כלומר, אני מאמין שאת יודעת מה התכוונת שיהיו המסקנות האופרטיביות מהטקסט, אבל זה לא עובר מספיק בחדות, לדעתי.
להבנתי היו לך כמה נקודות עיקריות:
1. לא כדאי לשים את המאבק הנשי לשוויון בצד לטובת מאבקים אחרים, לא משנה כמה הם חשובים
2. צריך להבין שסדר היום כולל גם נושאים שהם באמת מאד חשובים אבל אינם נחשבים ל"ראויים לדיון", או ל"פוליטיים" או ל"ראויים למאבק", וצריך לפתוח את הדיון הפוליטי לעיסוק בהם
3. צריך לנצל את כוח וזכות הביטוי ולהעלות לדיון באופן תדיר נושאים של שוויון נשי, ולא לעבור עליהם לסדר היום.
אני בטוח שפיספסתי לפחות במידת מה, אבל זה מה שהוצאתי מהטקסט.
אגב, לדעתי חשוב להבין שחלק מהחסמים בפני דיון רחב בשוויון מגדרי הוא חוסר היכולת של גברים להבין את אי-השוויון המגדרי שקיים בחברה. אני אומר את זה כגבר שחושב שהוא מודע לאי-השוויון הזה יותר מ-99% מהגברים, ועדיין תופס לעיתים קרובות מאד שמה שהוא מבין הוא רק אספקט מוגבל, ושכלי מאד, של מה זה להיות אישה בחברה של ימינו. במובן הזה קל יותר להבין פלסטינאים למשל: קל לי להבין מה זה כשפורצים לפלסטיני לבית באישון לילה ולוקחים אותו למעצר. אבל קשה לי להבין איך אישה מרגישה כשמטרידים אותה ברחוב, או כשחושבים שדעתה חסרת משמעות, כי היא אישה (מאמר שעזר לי קצת להבין את זה:http://articles.latimes.com/2008/apr/13/opinion/op-solnit13 ). ואם אני לא מבין את הדברים האלה, אז אני לא מצפה שחלק לא-זניח מהאוכלוסיה הגברית יבין את זה בלי מאמצי חינוך כבירים. מהבחינה הזאת, ההצעה שלך לטרוח ולהעלות שוב ושוב את הדברים לדיון היא בכיוון הנכון לדעתי, אבל נראית כמו משימה סיזיפית. כמו שינויים גדולים אחרים, העניין מתחיל כנראה בחינוך מילדות, נניח בבתי ספר. מעניין אם אפשר ללמד ילדים/נערים על שוויון מגדרי, בדיוק כמו שמלמדים אותם לא לעשן, או לא להפלות על בסיס גזע או נטיה מינית
תודה. קודם כל, כן, כל אלו נקודות שהיו בטקסט, ואני בטוחה שיש עוד כמה ששנינו פספסנו.
יש כמה דברים שאני יכולה להגיד לגבי עניין השורה האחרונה. הם אמנם מרוכזים בפסקה אחת, בעיקר בלינקים, וניסיתי שלא להרחיב עליהם כאן מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שאני לא רוצה להגביל את הפרשנות לגבי מה ניתן לעשות. הדעות שלי נגזרות מהניסיון שלי, ואני מכירה בכך שהוא שונה מזה של שאר בני האדם. אני לא יכולה להמליץ לאחרים מה יהיה להם טוב לעשות למען מאבק לצדק [הכנס שם תואר כאן]. אבל אני יכולה לדבר על העקרון שמוביל לרציונל שמאחורי פעולות מסוימות.
הסיבה השנייה היא שהפרקטיקות האלו עדיין מתפתחות. כל אחת יכולה לקחת משם מה שבא לה. לעצת ה"תאכילו את הטרולים" (במובן הרחב של טרולים, ולא רק באינטרנט, כן?) לבדה יש לפחות שלושה ביצועים שונים שאני ראיתי: א. פרסום, ללא נגיעה, בפומבי ובגלוי של כתביו הנבחרים של הטרול. שוב ושוב. ב. פרסום עם התייחסות חד צדדית, שלא מתוך רצון להתחלת דו-שיח (נדיר יחסית ממה שראיתי, אבל יש שתיים שחוזרות על זה). ג. עקיפת הטרול ופנייה לדרגים גבוהים יותר עם מכתב מנומק למה הטרול צריך להנזף/להיות מפוטר/להחסם ברשת כזו או אחרת, על העקרון שהחברה לא הולכת לסבול יותר אלימות כזאת כלפי אחד מפרטיה. בלי עידוד נוסף לשתיקה, להשתקה, בלי "ככה זה, יש אנשים מרושעים בעולם". בלי תרוצים (ובכלל, הבלוג של "תחזרי למטבח" מומלץ מאוד לקריאה על דרכים יותר "קלילות", כולל איך מנצלים הומור לקמפיינים אנטי-סקסיטיים. וכמובן, יש את דורה עם "שק של נחשים").
אבל כדי להגיע לדבר על שורות תחתונות הייתי צריכה קודם לדבר על העקרון (או עקרונות) שמובילים לשימוש בשורות התחתונות האלו, והם מסוכמים לא רע בנקודות שהוצאת מהטקסט. השורה התחתונה, אם תרצה, היא ששינוי לא יגיע מדרגים גבוהים אלא אם אנחנו נתחיל להזיז דברים קטנים למען אותה מטרה, שולי ככל שזה יראה. אני לא מקבלת את "ככה זה", "פוליטיקה זו הדרך היחידה לשינוי", "תתגברי ותסתמי" ואחיהם כתשובות רלוונטיות לגבי למה נשים תמיד מגיעות לדיון בסוף וגם אז לא נותרו הרבה משאבים לחלק עבורן. זה נחמד שמציעים לי מבוי סתום כתשובה, אבל זה לא צריך להיות כך, ויש דרכים אחרות להשפיע שהן לא חקיקה בכנסת. הצעת ה"לא קונה את זה" של שולמית ליר היא גם דוגמא טובה. דוגמא אחרת: אתם חלק מארגון מחקרי כלשהו, בין אם זו אוניברסיטה או זכויות אדם? מה משקל הנשים שם, והאם יש לפחות יוזמה אחת שממוקדת במחקר של נשים והשפעת ה[הכנס תחום רלוונטי] עליהן? האם אתם מנסים לקדם מחקר של נשים בתחום?
בקיצור, דרכים יש ושורות תחתונות יש, אבל המחשבה שמונעת מלהגיע אליהן נוכחת פי כמה וכמה. הדרכים לשינוי תלויות בבני האדם ובסיטואציות שהם נמצאים בהן, ואני לא יכולה לייעץ על כל אחת ואחת מהם באופן פרטני (עזבו זמן. אני באמת לא מתיימרת לייעץ לאנשים מה הם צריכים לעשות). אני לא יודעת. אולי שווה לרכז דף כזה של שורות תחתונות בעברית, מעשים פמיניסטיים קטנים שאפשר לעשות ולבחור מהם לחברה קצת יותר הוגנת.
אגב, לגבי חינוך לשוויון מגדרי – אתה בחברה טובה. למרכזי הסיוע השונים ברחבי הארץ יש סדנאות מגילאי בית ספר. אתה ואחרים בהחלט מוזמנים להרים טלפון לבית הספר שילדיכם לומדים בו ולדרוש שיגיעו להעברת סדנה.
כל הפיסקה של המוס שמה בסוף זה מילה במילה מה שאני חושב ומרגיש.
והנה גבר אחד שמנסה להסביר חלק מהיחס שלנו לנשים
(חסרה h אחת בהתחלה)
ttp://www.cracked.com/article_19785_5-ways-modern-men-are-trained-to-hate-women.html
Pingback: אורחות לרגע « האחות הגדולה
סיפור אישי קצר.
לפני מספר שנים ערכתי ניסוי שעיקרו היה להגיב כאישה בפורומים, למשך כמה חודשים ולתחזק דמות נשית בעקביות(מומלץ לכל אחד ובהחלט מאיר עניים).
מה שהפתיע אותי יותר מכל לא היה השוביניזם, ההתעלמות לעתים או דוק הדידקטיות שליווה תגובות ממגיבים זכרים בעיקר משכילים, אכלתי כאלו גם בתור זכר. הפתיע אותי מה שקרה לי, כל סגנון הכתיבה שלי הפך אחר כאשר הייתי ח. הנקבה. דיברתי בעדינות רבה יותר, הייתי סבלני יותר לדעות אחרות וניסיתי להסביר ולא לעקוץ. חשבתי אחר כך די הרבה על הסיבות לכך, הרי ברור ששיחקתי אשה כפי שאני מדמיין שאשה אמורה להתנהג ויצא לי שהיא הייתה הרבה יותר נחמדה ממני. בהתחלה חשבתי שזה מגניב שהדעות הקדומות שלי כלכך סימפטיות לנשים, אלא כשסיפרתי את זה לאשתי לעתיד, היא טענה שאני חזיר שוביניסט כמו כולם, כי אשה יכולה להיות ארסית ומרושעת וצינית לפחות כמוני אם לא יותר. מה שיצא מכל הניסוי הזה בסוף היום הוא שאיבדתי את כל ה"קרדיט" שהיה לי לנשים, אני חושב שזה טוב יותר ככה. איכשהוא הפוסט הזה הזכיר לי את זה.
Pingback: זכויות אדם בע"מ | חנה בית הלחמי
"כל תגובה שנראתה בעייתית ולו ב-5% נדונה בפורום לפני שהועלתה, ולפעמים ההתכתבויות עליה התפרשו על יותר משישים דוא"לים שונים. אבל אם אני חושבת על זה במונחים של רווח והפסד – זה היה קל להדהים. קל עד כדי כך שאני לא מבינה מדוע ממשיכים לתת לטוקבקיסטים ואנשים שמתחמים בסתימת פיות את זכות הדיבור שוב ושוב"
כאשר את הדיקטטור ואת הקובעת מה הוא ה-"טוב" ומה הוא ה-"רע" הכל הוא "קל להדהים". זו אינה התמודדות של שווה מול שווה. השאלה בעולם השווים, שאת שואפת אליו בעצם המאמר עצמו, היא איך ומי הוא הקובע, מה הוא "טוב" ומה הוא "רע", והתשובה המשמחת היא שאין אחד שקובע זאת. זכות הבעת הדיעה, פוגענית לדעתך ככל שתהייה, היא גם זאת שלמעשה מאפשרת לך להביע את דעתך (ובמובנים מסוימים, עצם העובדה שאת מאפשרת לאחר להביע את דעתו היא המאפשרת לך להביע את דעתך). אמנם לכל דבר יש גבול, ולרוב המשטר יתערב, או ירצה להתערב, באמירות המועדדות אלימות פיזית, אך דיעה (לא מקובלת עליך ועלי ככל שתהייה) כמו "נשים למטבח" איננה עילה לסתימת פיות, וזכות הדיבור תעמוד למביע הדיעה שוב ושוב.
מה שאת מסוגלת למשטר פנימית בתוך פורום אינטרנטי, אל לו, בתכלית האיסור, להשפיע בתווך החברתי המציאותי, והוא בצורה פרדוקסלית משעבד חמור.
"……תודה למי שנשארה"
עד כאן !
אם את לא מוכנה לתת לי (כיצור אנושי וכגבר) את הכבוד הבסיסי של התיחסות, אני לא מעונין להמשיך ולקרוא את דבריך, למרות שהנושא חשוב מאד לדעתי. את(ן) רוצה ללעוג "עד כמה האגו שלי חשוב לי יותר מהחיים"- בבקשה ! אני לא מוכן לקרוא לזה גשם.
אם את מעונינת בשיתוף פעולה, לימדי להתיחס בכבוד לשותפייך הפוטנציאליים.