מחממים מנועים. הערות על המשך המאבק.

Posted on 31 במרץ 2012 by שלום בוגוסלבסקי

המאבק החברתי שעומד להתפרץ שוב אחרי תקופת דגירה של כמה חודשים, אינו על "יוקר המחיה". הוא גם לא "מחאת מעמד הביניים" אלא, אם היוא יצליח, לידתה של תודעה אזרחית בישראל. אותו רעיון ישן וטוב שטוען שהחברה והמדינה קיימים בשביל האזרח, ולא להיפך. כותרות אלו, ואחרות, שהתקשורת הצמידה למה שמתרחש אינן אלא חלק מאסטרטגיית ההכלה והניתוב של האיום. התקשורת לא חברה שלנו. כשהמאבק על אש קטנה, היא מתעלמת ממנו. כשהאש גדולה מכדי להתעלם, היא מחבקת אותו חיבוק דב, מנתבת אותו להתנגחויות בין-מגזריות ואונסת אותו לתוך סיפור טיפוסי של "עלייתו ונפילתו".


בקיץ הקודם, היא חיבקה את מאהל רוטשילד וכמה מהדמויות הבולטות בו. בכך, היא תקפה את נקודת התורפה של המאבק – הנטייה שלו לשחזר בתוכו את יחסי הכוח בין המרכז לפריפריה. כמו שלממסד נוח להתרכז במרכז, גם למאבק נוח להתרכז שם. יש שם הרבה צעירים חסרי מנוח שמחפשים את מזלם ומוסדות האקטיביזם השמאלני למיניהם מרוכזים שם. הרי גם בימים כתיקונם, כשרוצים לארגן אירוע שמאלני כלשהו, ת"א היא הבחירה הטבעית. אז קל לארגן שם הפגנות וקל לתקשורת לבוא ולסקר אותן. ולממסד קל להמשיך עם האסטרטגיה הבסיסית שהוא מפעיל במלחמה שלו נגד האזרחים: תיחום.


זוכרים את הבלגאן סביב מצעדי הגאווה בירושלים ב-2006/7? מה אמרו אז? “לא אכפת לנו שתעשו מצעדי גאווה אצלכם, בתל-אביב. אבל לא בירושלים". תל אביב היא הגטו שהממסד הקצה לתרבות אזרחית ליברלית. הוא לא יכול לחסל אותה והוא גם לא רוצה לחסל אותה. זה חלון ראווה נוצץ עבור העולם הגדול, להראות לו שאנחנו חלק ממנו. אבל הממסד רוצה שהתודעה האזרחית תישאר רק בחלון הראווה ולא בפנים החנות החשוך והמוזנח. האסטרטגיה מצליחה, בעזרת שיתוף פעולה נלהב מצד לא מעט משוכני חלון הראווה עצמו, שמפמפמים את היותו "אי של שפיות" ועל היותם של מקומות אחרים "חשוכים" ו"אבודים". ולמה שלא ישתפו פעולה? נעים להיות בחלון הראווה המואר והנאור. וכראוי לחלון ראווה, התודעה האזרחית הליברלית במתכונתה שם נוטה להיות שטוחה ושטחית, צעקנית ומצועצעת. לא הרבה יותר מתדמית.


לכן המאבק על לידתה של תודעה אזרחית אמיתית בישראל, חיה ונושמת במציאות החברתית והפוליטית ולא רק באיזה דיסנילנד ליברלי, צריך לנקוט באסטרטגיה מהפכנית קלאסית: קודם להתבסס בפריפריה וממנה לעלות על עיר הבירה.


חשיבותה של הפריפריה לא נעלמה מפעילי המאבק. חלקם נתנו פייט טוב לניסיון המערכתי להפוך את המאבק ממאבק ארצי למאבק מפונקי רוטשילד. ממה שאני שומע ורואה, הלקח נלמד במידה רבה, אבל בכל זאת, קל מדי ליפול למלכודת הזאת שוב ולהרים מאבק שיש לו מרכז דומיננטי מדי. למאבק הזה אסור שיהיה מרכז, אסור לשים את כל הביצים בסל אחד. המאבק חייב להיות מבוזר, המוקדים שלו צריכים להיות באר-שבע, חיפה, ירושלים ותל-אביב כשלתלביבים אני מציע לעזוב באימא'שלכם את כיכר הבימה, כיכר המדינה, כיכר רבין ורחבת הסינמטק ולרדת לשכונת התקווה.


אם יהיו הפגנות ארציות, הן צריכות להיערך בירושלים. לא נוח להגיע? יבואו פחות אנשים? לא חשוב. הרי התקשורת, במחי החלטת עורך, יכולה להוסיף או להפחית עשרות אלפי אנשים מההפגנה. ספירת הראשים הזאת, התעסקות בכמה בדיוק באו, היא משחק לפי הכללים שהממסד מכתיב. אין קורלציה בין מספר המפגינים להשפעת ההפגנה. הפגנה משפיעה כשהעיתוי שלה נכון, כשהמיקום נכון וכשהיא נעשית באופן הנכון.


על עיתוי מוקדם לדבר. ירושלים היא המקום הנכון מפני שזוהי הבירה, מפני שכאן הכנסת והממשלה ומפני שבשיח הממסדי – גם של ממסד המדינה, ההון והתקשורת וגם של ממסד השמאל והמחאה - זוהי טריטוריה עוינת למה שהמאבק מייצג ולכן בדיוק הטריטוריה שצריך לכבוש. מארגני מצעד הגאווה של 2006 הבינו זאת היטב. כשמפגינים במגרש הביתי ההפגנה הופכת בקלות לפסטיבל. בשביל הישגים, צריך לצאת מאזור הנוחות.


האופן הנכון לקיים הפגנה הוא להשתלט על המרחב. ההפגנות בארץ מחונכות ומאולפות מדי. המשטרה תוחמת אזור קטן במחסומים, האנשים נדחקים שם כמו סרדינים ושומעים הופעות של אמנים על הבמה. בסוף ההפגנה מתקיים טקס חסימת הכבישים הקבוע של כמה עשרות פעילים, ואחריו טקס ההזדעזעות הקבוע בפייסבוק מחוסר הנחמדות של המשטרה. במקומות אחרים בעולם, למשל, הפורמט הקבוע של הפגנות הוא צעדה בגושים של כמאה איש, עם שלט גדול שמזהה את הקבוצה ועם מרווחים בין הקבוצות. אצלנו יש קבוצות שמתארגנות באופן דומה בהפגנות, אבל אולי שווה לנסות לארגן את כל המפגינים לפי קבוצות הזדהות או מקור באזור ההיערכות של ההפגנה, כמו שמארגנים אוגדת מילואים לפני שיוצאים לדרך (ויסלחו לי האלרגיים לדיבורים מיליטריסטיים שכאלו, יש מה ללמוד גם משם). אני לא יודע, אין לי שום ניסיון בארגון הפגנות. אבל דבר אחד אני יודע: כל מני עצרות בכיכר רבין או הבימה עם הופעות של שלמה ארצי זה דבר שצריך להיעלם מהעולם לתמיד.


היות שהמאבק הוא על לידתה של תודעה אזרחית בישראל, לא חשובה לי במיוחד נוכחותו של הנושא הפלסטיני שם, למרות שהנושאים אינם נפרדים. משום מה, הורגלנו למחשבה שזה לגיטימי לגמרי לעסוק ב"כיבוש" בלי שום התייחסות לנושאים אזרחיים וחברתיים, אבל אסור לעשות את ההיפך. תפיסה זו היא אחת מהסיבות המרכזיות לחוסר ההצלחה של העוסקים בענייני כיבוש בגיוס חלק משמעותי מהציבור בישראל לצידם. הפלסטינים, בשטחים ובתוך ישראל, כבר הבינו שכדי להשתחרר מהשלטון היהודי עליהם לבנות את עצמם כחברה אזרחית. גם אנחנו צריכים לעשות זאת כדי להשתחרר מהשלטון עליהם. אם לחשוב קצת במושגים של "מה עובד" ולא במושגים של "מה תואם את הדוקטרינה", יש היגיון בניתוב הצלחת המאבק החברתי למאבק המדיני יותר מאשר בהעמסת כישלונות המאבק המדיני על כתפי המאבק החברתי.


המאבק הזה מהווה איום אמיתי על הרבה מוקדי כוח בישראל – כולל מוקדי כוח של האופוזיציה ושל האקטיביסטים עצמם. אבל בראש ובראשונה, הוא מאיים על הממשלה הנוכחית מפני שאנחנו בשנת בחירות. כן, אני יודע שכולם אומרים שהכהונה הבאה אצל נתניהו בכיס. היא לא, למרות מה שהסקרים אומרים. אותם סקרים שואלים כ-500 איש מה הם היו מצביעים היום, עם טעות דגימה של כעשרים איש. אבל אם היה מדובר בציבור המצביעים, כ-200 מהם לא היו טורחים להצביע בכלל. קונסטלציה של מאבק מוצלח, שיעור הצבעה גבוה יותר יחד עם הצבעת מחאה ריקנית כזו או אחרת נגד נתניהו וקצת מזל, יכולים לחבור ולשלוח את הממשלה הנוכחית לאופוזיציה. החיים שלנו לא ישתנו הרבה לטובה אם איזה שאול מופז יהפוך להיות ראש הממשלה, אבל את הממשלה הנוכחית זה לא מעניין. ההישרדות שלה – כן. אני חושב, ולאור ניסיון החורף, שהתגובה הפעם תהיה ברוטאלית מאוד. תחזיקו חזק.

This entry was posted in כללי and tagged . Bookmark the permalink.

86 Responses to מחממים מנועים. הערות על המשך המאבק.

  1. דורצח says:
    31 במרץ 2012 at 19:04

    מסכים איתך בקווים כלליים, קצת מפריע לי השימוש החוזר במילה "ממסד" – שמניח שיש איזו יד מכוונת ומרושעת מאחורי התפיסות הרווחות בחברה הישראלית, ולא אינטראקציה קצת יותר מורכבת.

    • שלום בוגוסלבסקי says:
      31 במרץ 2012 at 19:53

      אני לא מניח שום דבר כזה בשימוש במילה זו ולך תפרט עכשיו למה הכוונה (פוסט שלם כשלעצמו בשקט). באיזו מילה היית משתמש?

      • דורצח says:
        31 במרץ 2012 at 21:44

        נראה לי שהזרם המרכזי, מוקדי הכוח או התפיסה המקובלת, תלוי בהקשר (מורכבות כאמור). גם אלה לא פתרונות מושלמים, אבל נראה לי שהקונוטציות יתאימו יותר למה שאתה מנסה להגיד (שאני מסכים איתו פלוס מינוס). אני יודע שזה קצת ניטפוק, אבל בדרך כלל נראה שמאוד מקפיד על בחירת המילים, כך שאני מרשה לעצמי להעיר.

        • שלום בוגוסלבסקי says:
          31 במרץ 2012 at 21:49

          היות שאני מדבר כאן על דברים שהם ממוסדים, זה נראה לי מתאים פחות.

  2. דורצח says:
    31 במרץ 2012 at 19:04

    (בנוסף, המילה הזאת מזכירה סיסמאות שכבר הפכו לפרודיה. לדפוק את המערכת!)

  3. רן says:
    31 במרץ 2012 at 19:45

    פוסט מצויין. ההצבעה על התיחום והסטריאוטיפיזציה שלו, חשובה

  4. פנינה כץ says:
    31 במרץ 2012 at 19:48

    אפשר אכן להרגיש כי תובנות נטמעו. הפעם המחאה חייבת לחרוג מהסטריליות של מחאת הקיץ. או כפי שכתבת להשתלט על המרחב. זוג אחדנעים הליכות, ישב במאהל מול הכנסת כשנה והצליחו לגרום לראש הממשלה ולשריו לנסוע בדרכים עוקפות ובסופו של דבר למכור את כל נכסיו שהוא לא מתדיין עם טירוריסטים. יש למחות בירושלים כי במשמעותו זה "לשבת" על הדופק הלבבי של הממשלה הזאת.
    פוסט מעולה.

    • עדו says:
      31 במרץ 2012 at 20:19

      אני באמת לא חושב שהזוג 'נעים ההליכות' השפיע איכשהו על ראש הממשלה שלנו. נראה לי שהחמאס התגמש לבסוף והטענה שהם הבינו שעוד מעט לא יהיה להם קלף מיקוח , עשתה את שלה.

      • gil says:
        1 באפריל 2012 at 21:08

        לפי הרצאה של מי שניהל את הערוץ החשאי, גרשון בסקין, חמאס היה מוכן לפשרה מהתחלה ולא שינה בהרבה את עמדתו או התגמש עליה. ממשלת ישראל על פי בסקין היוותה מכשול הרבה יותר גדול למשא ומתן.

      • אלעד says:
        14 באפריל 2012 at 10:32

        חמאס ממש לא התגמש. העסקה שהוא קיבל בסופו של דבר היתה דומה מאוד לעסקה שהוא הציע כבר מתחילת הדיונים.

    • דניאל ר says:
      31 במרץ 2012 at 23:26

      הצטרפות נסיבות: החמאס התגמש. המחאה החברתית הציתה גפרור מתחת לישבן של ביבי. ביבי צריך היה הישג. קמפיין שליט הפך את שחרורו של גלעד להישג אדיר. בקיצור אם מתמידים, הנסיבות המתאימות לשינוי תגענה.

    • ליטל says:
      16 באפריל 2012 at 02:46

      אנחנו לא יכולים לכבוש את המרחב. זו המסקנה של החורף. בניגוד לזוג נעים ההליכות שנתנו לו לשבת שנה באוהל, מאז הפינוי של המאהלים של הקיץ, כל רמז קטן מצד פעילים להשתלטות על מרחב זוכה ליד קשה.

      • ועוד אחת says:
        24 באפריל 2012 at 15:22

        ליטל צודקת. היום בית המשפט הגבוה לצדק במדינת ישראל פסק שאנשים נעימי הליכות לא יכולים יותר להטריד את מנוחתו של ראש הממשלה. שלא לדבר על שורת פסיקות ברחבי הארץ (חוץ מקרית שמונה) שמצמצמות את האפשרות למחות במרחב הציבורי, ובמיוחד עם אוהלים.

  5. עוז says:
    31 במרץ 2012 at 19:54

    מסכים עם כל מילה. במיוחד על הקטע של מחאת שלמה ארצי בכיכר.
    מעולם לא הייתי בפסטיבל רבין ואחרים. ההפגנות שלי היו יותר ממוקדות כמו: גרפיטי, אי השתתפות בצבא, רכיבה באופניים ופעולות אישיות. גם זה סוג של הפגנה.

  6. יוסי says:
    31 במרץ 2012 at 20:12

    להפגנות כוח מוגבל.

    יש שמועות שהמוחים לא הפסיקו לעבוד ושהם חורשים את הארץ (לאורכה ולרוחבה, כמובן) כדי להטמיע את רוח המחאה בעם. המבחן של המחאה יהיה במעשים. האם יבחרו אבירי צדק חברתי במקומות גבוהים במפלגות המרכזיות? האם בבחירות הבאות ייכנסו לכנסת הרבה מחוקקים שיפעלו בהתאם לעקרונות סוציאליסטים? האם יהיו התארגנויות צרכנים שיפנו את כוחן להקטנת פערי שכר בחברות מהן אנחנו קוני שירותים, ובאופן כללי להקטנת הרווחים של החברות הגדולות במשק, ובעיקר הבנקים? האם אנשים באמת יפנימו שעליהם לתרום לחברה צודקת ויפסיקו לשלם שחור? בזה יבחן השינוי שטענו שהתרחש בקיץ הקודם.

  7. עדן says:
    31 במרץ 2012 at 21:44

    והנה, גם אתה שיתפת פעולה עם הממסד כשהזכרת רק את מופז כמועמד לראשות הממשלה ולא את יחימוביץ', שסיכוייה גבוהים יותר אבל מהווה איום גדול יותר על הממסד ולכן יש להתעלם ממנה.

    • דורצח says:
      31 במרץ 2012 at 21:51

      יחימוביץ' עוד לא החליטה אם היא רצה לראשות הממשלה או לא, תלוי באיזה יום אתה שואל אותה, כך שקשה לצפות מאחרים שיתייחסו אליה כמועמדת לתפקיד (אם כי בעיני היא בהחלט כן, ויש סיכוי מסוים שאסתום את האף ואצביע לה).

      בכל מקרה, כשמתארים אותה כ"איום על הממסד", צריך לזכור שהיא זו שטענה שאהדתו של אדם להמנון הלאומי משפיעה על כשירותו להיות ראש עירייה. דני דנון היה גאה.

      • עדן says:
        31 במרץ 2012 at 22:00

        בדיוק בגלל זה היא איום על הממסד. כי היא באה מתוכו ומשתמשת בכלים ובכללים שלו כדי לעשות בו שינוי מהותי

        • דורצח says:
          31 במרץ 2012 at 22:08

          אם אתה באמת מאמין בזה, יש לי שינוי מבפנים למכור לך.

          • עדן says:
            31 במרץ 2012 at 23:21

            אנא הבדל בין שינוי ומהפכה: אנשים שמתיימרים למכור מהפכה מוכרים לך אוויר במקרה הטוב ודם במקרה הרע. שינוי לעומת זאת הוא דבר מלהיב פחות אך אמיתי הרבה יותר.

        • Alon Levy says:
          1 באפריל 2012 at 04:14

          איך בדיוק היא מאיימת על הממסד? היא הרי בכיס של עיני שובר ההפגנות העצמאיות. היא תומכת בחולדאי.

          זה אפילו לא רק שהיא ממסדית. מרצ ממסדית, אבל כשנותנים להם יותר כוח, שריד והגלאונים מזרימים כספים למדינת רווחה. יחימוביץ' לא כזאת; הפוליטיקה שלה היא הפוליטיקה של אומבה וקלינטון – לזרוק כמה פיסות אוכל לעניים ולחבק איגודים מקורבים, אבל למשול בתור אשת מרכז ולקבל את ההנחות של משרד האוצר. זה מאוד יפתיע אותי אם נראה ממנה דיור ציבורי הולם, או תחבורה ציבורית שמשתמשים בה גם אנשים שיכולים להרשות לעצמם אוטו, או חינוך יותר דמוקרטי ועם משכורות מורים נורמליות, או מערכת בריאות עם היגיינה של עולם ראשון.

          זה מאוד מטריד אותי בתור אנטי-קומוניסט, אבל בינתיים האדם היחיד שבאמת תומך במדינת רווחה כמו שצריך (ולא רק, למשל, בלהוזיל את הדלק למיעוט בישראל שיש לו אוטו) זה דב חנין.

      • דניאל ר says:
        31 במרץ 2012 at 23:29

        מה שהוזכר בפוסט בפירוש הוא האיסור להאבק למען החברה בישראל בלי להיות סמולני.
        הנה זה בא!!!

        • דורצח says:
          31 במרץ 2012 at 23:59

          זה בכלל לא עניין של כן סמולני-לא סמולני. אני יכול להיות ימני ליברל, מיקי איתן סטייל, ולחשוב ש"האם הוא שר את ההמנון מכל הלב" הוא מבחן גרוע מאוד להתאמתו של אדם לתפקיד ראש עירייה. אני יכול אפילו להיות בוגי יעלון, לעזאזל, ולחשוב ששירת ההמנון אינה רלבנטית לכישוריו של אדם כשופט עליון, למשל.

          הבעיה כאן היא שיחימוביץ' רכבה בדיוק על אותו גל מבאיש של עלק-פטריוטיזם, מבית מדרשם של דנון ואקוניס, כשהיא רצתה לקדם את חולדאי מול חנין (כן, אותו חולדאי שפעל בברוטליות מול גל המחאה הקודם). בדרך דומה היא גמגמה והתפתלה בנושא התחבורה הציבורית בשבת כשחששה מתגובת החרדים, שעשויים להיות בני בריתה בעתיד. זכורה לי היטב התגובה של אחד מעוזריה שלפיה תחבורה ציבורית בשבת תגביר את זיהום האוויר. מה שאתה שומע.

          אז כן, שלי יחימוביץ' גרועה פחות משאול "70 הרוגים פלסטינים ביום" מופז ומבנימין "ברווז גרעיני" נתניהו, אבל צריך לשפוך קצת מים קרים על ההתלהבות.

  8. איתי says:
    31 במרץ 2012 at 21:49

    מעולה.
    שלמה ארצי בהפגנה זה סימן לחידלון של מאבק. פעם הבאה, רק רמי פורטיס.

  9. טלי says:
    1 באפריל 2012 at 03:00

    מעולה!
    אבל לגבי העניין המדיני, אני עדיי חושבת שמאבק אמיתי צריך להיות עם כולם, ולא להכנע להפרד ומשול שמנסים לעשות לנו פה.
    צריך לשאול למה המדינה משקיעה כספים רבים כל כך בבניית התנחלויות ובשמירה עלהן. ולמה לעזזל הדרך הכמעט יחידה שאפשר לממן פה חיים זה בהתנחלות.
    אז מה אם זה ימנע מכמה ימנים להצטרף, גם אם הם היו מצטרפים והם לא מבינים שבעצם העניין הכלכלי קשור לעניין הפוליטי אז מה עשינו פה בעצם

    • שלום בוגוסלבסקי says:
      1 באפריל 2012 at 09:34

      אני בעד (אם כי אני נגד השימוש בקלף העלויות של ההתנחלויות), אבל ל חושב שזה סוג של תנאי.

  10. Alon Levy says:
    1 באפריל 2012 at 04:54

    אני דווקא הרבה יותר סימפטי למחאה כפי שהיתה בקיץ האחרון, בהשוואה למקבילה האמריקאית, Occupy Wall Street. שתי המחאות התחילו מהיפסטרים בעיר המרכזית הגדולה ושתיהן נהיו יותר רחבות מאז, אבל J14 הצילחה לשמור על איזשהו כבוד לאנשים שאינם מהמגזר האחוס"לי, בעוד שבהרבה ערים אמריקאיות, הפגנות Occupy נשארו לבנות ועם בעיות גזע קשות: גם בבוסטון וגם בניו יורק, שתי ערים בהן הלבנים הם לא רוב, יש דוגמאות להפגנות זכויות אזרח של מיעוטים שאנשי Occupy ניסו להשתלט עליהן תוך כדי צעקת סלוגנים שאינם במקום (למשל, בבוסטון היתה הפגנה על זה שחייל אמריקאי ממוצא סיני מת מקונדס של חבריו ליחידה; מנהיגי ההפגנה ביקשו מאנשי Occupy להצטרף, אבל היה טלפון שבור והנ"ל הופיעו עם דגלי סין הקומוניסטית וללא שום ידע על מה ההפגנה). כל התהליך של הצעקות ובסופו של דבר הקונצנזוס בין אוהלי הערבים, אוהלי החרדים, ואוהלי האחוס"לים פשוט לא קרה. גם בישראל וגם בארה"ב למחאה הצטרפו שכבות חלשות בערים פריפריאליות (לדוגמה, בעיר בה אני גר, הפגנת Occupy היתה למעשה הפגנת הומלסים שאחרי כמה חודשים הסכימה להתפנות בתמורה להסכם עם העירייה בו העירייה תפתח מחסה חדש), אבל נראה לי שבישראל יש להפגנות של הפריפריה השפעה יותר גדולה על הפגנת המרכז, וכן המרכז נראה יותר רגיש למיעוטים.

    איפה ההפגנה זה עניין פרגמטי. כל מדינה או עיר וכיכר ההפגנות הרגילה שלה. אמנם ירושלים היא בירת ישראל, אבל תל-אביב יותר מרכזית – היא ממוקמת באופן יותר מרכזי גיאוגרפית, רשת התחבורה הציבורית וכן רשת הכבישים ממורכזת עליה, הרבה יותר אנשים גרים בסביבתה, והרבה יותר אנשים יחלפו ליד המאהלים. אם יש סיבה סמלית למה להפגין במקום אחר – למשל מול בית המשפט בהפגנה נגד החלטה כלשהי של בג"ץ – אז אפשר להזיז, אבל להפגנה לאומית אין. גם בהפגנה של פריפריה, יש מספיק סיבות ללכת למרכז, למרות שאז לפעמים נהוג לעשות תהלוכה פומבית מעיר פריפריאלית לכיכר ההפגנות במרכז. מה לעשות, בישראל הבירה היא לא העיר הגדולה.

    • שלום בוגוסלבסקי says:
      1 באפריל 2012 at 09:33

      אלון, אתה מדבר על ענייני תחבורה וגיאוגרפיה כאילו שהיינו בארה"ב ומתלבטים אם לעשות את ההפגנה בניו-יורק או לוס-אנג'לס. עזוב. זמן ההגעה בתחבורה ציבורית לירושלים מת"א הוא פחות משעה, שעה וחצי מבאר-שבע וכשעתיים מחיפה. לרתיעה להגיע לירושלים, במיוחד של תלביבים, ולהיותה של ת"א "העיר הגדולה" (היא לא, אגב, רק נמצאת באזור הכללי בו מרוכזת מרבית האוכלוסיה) שבה צריך לעשות עניינים ארציים אין הרבה קשר לעניינים הטכניים שציינת אלא לסוגים אחרים של נוחות. וכפי שכתבתי, לא רק לך זה נוח להפגין בת"א, גם לממשלה זה נוח שאתה מפגין בת"א. תעשה מה שאתה רוצה, אבל ככה זה עובד.

      • Alon Levy says:
        4 באפריל 2012 at 08:35

        אז זהו, שזה נכון גם בתוך ערים בארה"ב. ההפגנות בניו-יורק הן בכיכרות מרכזיות במנהטן, ולא בשכונות העוני למרות שלהגיע אליהן בתחבורה ציבורית זה הרבה יותר קל מלהגיע מחיפה לירושלים. המרחק בין חיפה וירושלים הוא שעתיים; המרחק בין כל אחת מהשתיים לתל-אביב הוא שעה. זה למה עושים את ההפגנות הלאומיות בתל-אביב.

        ההבדל היחיד הוא שאנשים בדרום הברונקס (או בפרברי העיר) רואים את עצמם כחלק מניו-יורק באופן שאנשים בשכונת התקווה לא רואים את עצמם כחלק מת"א. אבל ת"א היישות הכלכלית העירונית, לעומת ת"א המותג הסוציולוגי, כוללת את כל תחומי העיר המוניציפלית וגם את חולון, בת-ים, ר"ג, גבעתיים, בני-ברק, ופתח-תקווה. הסיבה היחידה שיש יותר אנשים בירושלים היא שירושלים ממשיכה לספח שטחים אליה בעוד שת"א התחום המונוציפלי שלה הוא משנות ה-40.

        לממשלה נוח שמפגינים בסטייל של עצרת עבודה משנות ה-90. מעניין את התחת שלה איפה מפגינים, כל עוד הסיסמאות הן קלישאות סטנדרטיות והמפגינים שסועים מגזרית. שים מאהל בו חרדים, ערבים, מזרחים מסורתיים, והיפסטרים שאריות למגזר האחוס"לי מדברים זה עם זה ופתאום צריך להשליט סדר ולהעיף את כולם הביתה ולמצוא סיבות לעצור אנשים. המרכז זה פשוט מקום בו יותר קל ליותר קבוצות של אנשים לדבר, כי יותר אנשים גרים ליד.

        • שלום בוגוסלבסקי says:
          4 באפריל 2012 at 13:26

          אתר ההפגנה יכול להיות קלישאה בדיוק כמו סגנון ההפגנה והמסרים של ההפגנה. ההפגנה המסורתית נגד צה"ל מול הקריה בכל פעם שמפציצים את עזה (קלישאת הקלישאות לטעמי אבל נשתמש בה כדוגמא) הייתה הפגנה אחרת לגמרי אם היו עושים אותה במדרחוב בן-יהודה בירושלים. זה מופרך לחלוטין לטעון שזה לא משנה אם עושים אותה כאן או שם. אז תלביב כמיקום הדיפולט להפגנות ואירועים, וכמה מקומות קונקרטיים בה, כבר מזמן הפכו לקלישאה. לא יודע למה דווקא את הקלישאה הזאת אתה רוצה למחזר. ואני לא קונה שהתשובה טמונה בהבדלים של חצי שעה של נסיעה לכאן או לכאן.

  11. מרטין says:
    1 באפריל 2012 at 07:43

    שלום שלום,

    ברור שאני מסכים איתך, אבל תרשה לי לא להסכים איתך כדי שיתפתח דיון

    לדעתי, המחאה העתידה לבוא בקיץ (ואלי לא) אינה על לידתה של תודעה אזרחית בישראל

    המחאה לדעתי צריכה להיות על משהו אחר לגמרי ואני אסביר

    בוא נחזור למהפכה הצרפתית לפני 250 שנה וניזכר למה סיסמת המהפכה הייתה 'חופש, שיוויון ואחווה'

    המצב של העם הצרפתי טרום המהפכה יהיה עגום למדי (וכאן מגיע החלק החשוב) משום שלמעמד האצולה (כולל המלך) ולמעמד הכנסייה היו **זכויות יתר** והם ניסו בכל כוחם לשמור את זכויות היתר שלהם

    לכן שיוויון = אין זכויות יתר

    [אם אין זכויות יתר אז כולנו שווים, ואם כולנו שווים אז זה אומר שיש לכל אחד מאיתנו זכויות שוות מעצם היותנו בני אדם וכך נולדו להם זכויות האדם. ואיך נדע למי לפנות בטענות לגבי הזכויות? כאן בא רעיון מבריק של ציור קווים על מפה, נקרא לקווים גבולות ואז נדע שבתך הקווים של מדינה א' יש להתייחס לזכויות האדם בתוך הקווים של מדינה א' וכן הלאה]

    לכן בעיני העולם מתחלק לשניים: "נעלים" (Superior) שמאמינים שמגיע להם זכויות יתר ו-'"שיוויוניים" שמאמינים שכולנו בני אדם ולכן יש זכויות שוות לכולם

    בישראל יש היום זכויות יתר למעמד האצולה (בעלי הון, פוליטיקאים וכן הלאה) ולמעמד הכנסייה (רבנים וכן הלאה) מול רוב העם שלא נהנה מזכויות היתר (עניים עובדים, עבדי קבלן, פריפריה וכן הלאה) ולא פלא שהעם כועס וריח של תסיסה חברתית מתפשט באוויר **בדיוק כמו לפני המהפכה הצרפתית**

    המאבק לא הולך להיות קל

    ה-'נעלים' מאמינים שאם אני נעלה ממך, אז אני יכול לנצל אותך / לדפוק אותך / לשעבד אותך / לפגוע בך / להרוג אותך

    לכן

    אם אני יהודי אז אני נעלה מהגוי

    אם אני ישראלי ויהודי, אז אני נעלה מהפלסטיני או הערבי

    אם אני גבר אני נעלה מהאשה

    אם אני עשיר, אז אני נעלה מהעני

    אבל כמו בעיר שיש בה 1,000 גזענים ורק אחד צועק 'כולנו בני אדם, כולנו שווים' ואז כולם מתעלמים ממנו, ברגע שיש 300 שיוויוניים למשל, אז הגזענים כבר יתחילו לפעול נגד ה-'שיוויוניים' וזה מה שקורה היום בישראל

    החלק הימני-אידואולוגי-משיחי בחברה הישראלית באמת ובתמים מאמין שרעיון השיוויון המודרני הוא טרנד שמאלני חולף בימיה של האנושות ורק עוד מאמץ קטן וכולנו נחזור לימים הטובים של 'אנחנו נעלים' וכולם יסכימו שיש ל-'נעלים' את הזכות והחובה לנצל / לדפוק / לשעבד / לפגוע / להרוג את הנחותים מהם

    זכויות אדם למשל, שהם תוצאה טבעית של השיוויון (כולנו בני אדם ולכן לכולנו זכויות שוות רק מעצם היותנו בני אדם) הפכו בישראל ל-"משהו של ערבים" ולכן דינן להיבטל מהעולם

    "ציור הקווים' (כלומר גבולות) מגיע ישר מאלוהים או זכותנו ההיסטורית (בית מקדש, גלות, שואה, ערבים) ולכן הרעיון השמאלני של "ציור הקווים" מתוך הסכמה גם הוא ייעלם מהעולם בקרוב אם ירצה השם

    נשארה רק זכות אחת מעצבנת שצריך לטפל בה לפני שנוכל כולנו לחזור לימים הטובים של ה-'נעלים': שיוויון לנשים

    זאת הסיבה שאנחנו רואים דווקא עכשיו את המתקפה ההולכת וגוברת על זכויות נשים (מקול באישה ערווה ועד לסימון נשים כ-"פמיניסטיות רדיקליות ושמאלניות אויבות העם") כי לדעתם של ה-'נעלים' זהו המחסום האחרון לביטול המודרניות והשיוויון יחד עם הרעיון השמאלני המופרך שכולנו בני אדם שווים

    חשוב מאוד להבין שה-'נעלים' (בעלי זכויות היתר) הם לא רק דתיים, אלא מגיעים מכל שדרות החברה

    בעלי ההון למשל שולטים בתקשורת, ולכן לא מפתיע שאחרי שכתבי השטח נתנו סיקור חיובי למחאה, החלה המחאה לסבול מהתקפות ה-'נעלים' מכל הכיוונים, משום שהמחאה מסכנת את זכויות היתר של ה-'נעלים'

    [לכן לדעתי אחת המטרות הראשונות של מחאה חברתית צריכה להיות בעלי ההון, כי ביטול זכויות היתר הכלכליות של בעלי ההון ייטיב עם כולם כלכלית – פירוט מלא בהמשך אם מישהו ירצה לשמוע]

    בסוף שנות ה-90 הייתי עד מקרוב להפגנות הסטודנטים (שנגמר בפיצה אצל ביבי) וראיתי איך דגל השיוויון שהניפו הסטודנטים, במיוחד בשביתת הרעב שבה שבתו רעב סטודנטים ערבים ליד סטודנטים ימנים קיצונים, זכה לתמיכת של למעלה מ-90% של הציבור (מעמד העם חסר הזכויות למי שלא הבין)

    לכן לדעתי סיסמת המאבק צריכה להיות בעד **שיוויון** (גם חופש ואחווה יתקבלו בברכה) ואלה שאוהבים להיות אנטי שיפגינו נגד זכויות היתר של מעמד האצולה ומעמד הכנסייה בחברה הישראלית

    במחאה הקודמת היה יפה לראות איך יושבים להם יחד בעלי דיעות שונות לגמרי, מתווכחים בלהט מהו אותו "שיוויון" מיוחל, ולמרות הדיעות המנוגדות, לא שמעת צעקות של 'אתה אנטי-חברתי / אתה פוסט-חברתי / אתה בעד אוייבי השיוויון' כמו שאנחנו שומעים בהקשר של 'ציונות'

    כלומר תוצאה טבעית של רעיון השיוויון יותר הוא אותה 'אחווה' (סולידריות) שיש בסיסמת המהפכה הצרפתית.

    מכאן מגיעה התמיהה מדוע המחאה הישראלית לא הייתה אלימה כמו במהפכה הצרפתית

    לדעתי התשובה היא משום שרוב הישראלים כל כך שטופי מוח בתפיסת ה-'נעלים' שלוקח כמה דקות טובות של שיחה כדי שהם יבינו שהם 'נעלים' למרות שהם מדברים כמו 'שיוויוניים'

    מימין זה מתחיל עם ה-'הערבים / פלסטינים הם ככה וככה' ונגמר ב-'כולנו בני אדם' ולכן קל לשכנע ימנים ברעיון השיוויון – ההסכמה של 'אין זכויות יתר' מושגת בקלות ועל ה-'לכן יש זכויות שווות לכולם' אפשר להתווכח (כלומר אני עושה הפרדה בין 'אין זכויות יתר' לבין 'יש זכויות אדם' כדי לשכנע ימנים ברעיון השיוויון, אם המושג 'זכויות אדם' עושה לימנים לא טוב…)

    עם השמאל זה קצת מסובך יותר

    מבחינתי, תפיסת העולם של ה-'נעלים' אינה רעה או גרועה אלא פשוט כבר לא מתאימה

    ב-7,000 השנה האחרונות של ההיסטוריה האנושית, גישת ה-'נעלים' קידמה מאוד את האנושות (האימפריה הרומית לדוגמא, עם פיתוח התשתית, התחבורה, הרפואה, המדע וכן הלאה תוך ניצול, שיעבוד והרג) אבל עכשיו רעיון ה-'נעלים' גורם נזק, כי האנושות גדלה מאוד במספרים ורובם יושבים בערים גדולות וצפופות

    כלומר בעיני, המעבר מ-'נעלים' ל-'שיוויון' הוא כמו מעבר ממערכת הפעלה של Windows 95 ל-Windows 7

    אני לא כועס על ה-'נעלה' הימני או הדתי או העשיר שטוען שצריך להמשיך עם מערכת ההפעלה הישנה (ויש להם טיעונים לא רעים) אלא מנסה לשכנע אותו שזה כבר לא עובד כמו פעם ואני מקבל לחלוטין טענה שאומרת שגישת ה-'נעלים' טובה יותר מגישת השיוויון להתמודדות עם האתגרים הקיימים, אני רק לא מסכים לה

    לכן, וכאן מגיע חלק חשוב, ה-שיוויון' אינו נעלה יותר או מוסרי יותר מה-'נעלים' אלא **מתאימה** יותר לימינו

    השמאל אימץ (לכאורה) את ערכי השיוויון אבל הוא מנצל את השיוויון כדי לטעון שהשיוויון 'נעלה יותר ומוסרי יותר' מגישת ה-'נעלים' וזאת הסיבה שהשמאל מרגיש 'נאור' אבל הגישה הזאת משניאה את רעיון השיוויון על מי שאינו שמאלני

    לכן חשוב להפריד בין השיוויון לבין השמאל, כי השמאל רק מזיק לשיוויון בגישה שלו שהשיוויון "טוב יותר" מתפיסת ה-'נעלים', ובך הפך השמאל ל-'נעלים' בעצמם וגם בהם יש להיאבק

    כלומר השיוויוני האמיתי אומר משהו כמו 'אני נגד 'ימין נעלה' אבל אני ימני שיוויוני או אני נגד 'שמאל נעלה' אבל אני שיוויוני שמאלני

    כך גם קרה בפועל אבל המחאה לא ידעה להסביר למה היא לא 'ימן או שמאל' אלא משהו אחר והנה ההסבר שיעזור למחאה הבאה להסביר שהם פשוט נגד זכויות יתר – נגד זכויות יתר הן לימין והן לשמאל

    אולי כך תצליח המחאה להפוך ל-'על פוליטית' בכך שהיא תיאבק למען יצירת פלטפורמה פוליטית חדשה לויכוח הפוליטי, שכל כולה פוליטית, מדברת "ימין ושמאל" אבל ממקום של שיוויון (ואז סוף סוף נראה ויכוחי ימין-שמאל שיוצרים סולידריות ושיתוף פעולה ולא שנאה)

    לכן הסיסמה הקליטה שלי היא 'אני בעד שיוויון אבל נגד ימין ושמאל"

  12. ד"ר אוֹרי אמיתי says:
    1 באפריל 2012 at 10:53

    מצטרף להסכמות הכלליות, אבל רוצה להוסיף דיוקים וגוונים:

    עוד בקיץ הקודם, באר-שבע הפכה למרכז חשוב של המחאה. לא מעט יוזמות יצאו משם, ואף הנהגה חלופית (שברגע מסויים בחרה שלא להשתתף במהלך הפגנות ארצי, מטעמים שאינם ידועים לי). כנס של יומיים, כהכנה לקיץ הבא, הסתיים שם זה עתה. שם, ולא בבית העם; שם ולא בנורדאו

    • ד"ר אוֹרי אמיתי says:
      1 באפריל 2012 at 10:56

      שם ולא בצוותא.

      עוד – המשמר האזרחי החל להעביר את החזית האזרחית לירושלם – מול לב הממסד וכחלק ממנו. מהלך חשוב מאד, שבמ"ה עוד נקטוף את פירותיו בעתיד.

      לסיום – במקומות שונים בארץ (מצפה רמון, יקנעם, אפילו כפר-סבא) מתארגנות יוזמות צרכניות קואופרטיביות. שוב, במ"ה עוד נקטוף פירות מהמהלך הזה, שמכוון כנגד הכוחות הכלכליים הכבירים המממנים ומשמנים את המוסד.

      ואפילו בתלביב (אמצתי), היומזה בעלת אורך הנשימה המשמעותי ביותר היתה דוקא בלוינסקי, שאמנם לא שכונת התקוה אבל לא רחוק.

      לא הכל רוטשילד.

      • שלום בוגוסלבסקי says:
        1 באפריל 2012 at 17:02

        נכון מאוד.

        • ועוד אחת says:
          24 באפריל 2012 at 15:31

          תוסיפו גם את קרית שמונה. התארגנות מתמידה ומעוררת השראה. בכלל, חוץ מהעצרות הגדולות שמיקומן נקבע משיקולים לוגיסטיים, המרכזיות של תל אביב היא בעיקר בתקשורת כי לשם נוח לשלוח ניידות שידור וכתבים.

  13. דני says:
    1 באפריל 2012 at 17:32

    ועוד מחשבה אחת:

    לירושלים יש משמעות מבחינה רעיונית למחאה. אחד הדברים שמאפיינים את המגזרים שלא הצטרפו למחאה הוא שביחס למוביליה ההיבסטרים התל-אביביים הם חיפשו בה גם אפיק של משמעות יהודית מסורתית. בשלהי המחאה החלו הקולות הללו להישמע, למשל בנאומים של מנחם פרומן והרב ד"ר בני לאו בהפגנות של ספטמבר, ובמאהל של הרב יהושע אנגלמן בנורדאו. ולקולות הללו יש משמעות מאוד גדולה ביצירת זהות אזרחית חדשה. ממילא, יצירת חברה אזרחית פעילה תעצים גם את כוחם של אלו המחפשים לעשות שינויים והתאמות בקשר הרע והמשחית שקיים היום בין הממסד הדתי לבין המדינה.
    לצערי, לרבים ממשתתפי המחאה הקשר לאישים כמו הרב לאו נתפס כמהלך פוליטי מניפוליטיבי ל"גיוס" הציבור הדתי. אין טעות גדולה מזו – השילוב עם גורמים אלו נחוץ כדי להפיך בשני חלקיו של הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" משמעות חדשה – אזרחית, כזו שמעניקה לפרט ולקהילה מקום משמעותי יותר מזה שהמדיניות הניאו-שמרנית נתנה. וירושלים – ירושלים היא המרכז הרעיוני למהלכים הללו. "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"

    ומשהו על הפלת הממשלה – גם אם החלופה של מופז או שלי יחימוביץ' אינה טובה באופן משמעותי מהליכוד, עדיין יש בה יתרון. מצב בו מחאה חברתית תביא להחלפת ממשלה יהיה מצב שיחייב כל פוליטיקאי בעתיד לפעול בזירה שונה לחלוטין.

    • שלום בוגוסלבסקי says:
      1 באפריל 2012 at 21:36

      אכן. בלי קשר למה שמי מאיתנו חושב על יהדות ועל זהות יהודית, שלו או בכלל, אחד המפתחות המרכזיים לשינוי פוליטי משמעותי הוא שינוי ביהדות. השינוי לאו דווקא יספק חילונים אתאיסטים אבל הוא גם לא צריך, העיקר שיהיה בו מספיק כדי ליצור ברית. וירושלים היא אכן המרכז לשינויים מסוג זה.

      • ד"ר אוֹרי אמיתי says:
        1 באפריל 2012 at 22:11

        לב השינוי ביהדות, לטעמי, הוא שגם היא צריכה להיות דמוקרטית.
        כלומר, להוציא מנהג והלכה מידי האוליגרכיא הרבנית ולהעביר אותה לידי הציבור.

      • דני says:
        3 באפריל 2012 at 02:37

        ירושלים היא כבר היום מרכז לשינויים כאלו – בישיבה החילונית בעין-כרם, בבית המדרש של מדרשת עין פרת שנפתח בעיר, בבית מדרש רמב"ן במוסררה (יש עוד הרבה דוגמאות כאלו). במקביל, ישנה בהרבה פעילות קהילתית בשכונות העיר שמצליחות ליצור חלופה לעזובה האיומה שהייתה כאן רק לפני כמה שנים.

        יש מקרים שבהם המגמות הללו מתחברות (דוגמה אחת – המאבק בצנזור הפוסטרים שנחל הצלחה גדולה). הקיץ הוא הזדמנות להמשך הכיוון.

        ביחס לשינוי היהדות (תגובה לד"ר אמיתי) – מרבית המגמות של מוסדות תרבותיים חדשים מושכות לכיוון של יהדות קהילתית יותר, פתוחה יותר, וממילא גם פלורליסטית יותר. אני לא מאמין שבכל הזרמים זה יוביל לדמוקרטיזציה של ההלכה, אבל זה בהחלט יכול להביא לדמוקרטיזציה של שירותי הדת. מעניין שמי שמנסה להוביל היום מהלכים לשינויים במשרד הדתות הם פעילים מציבור הדתי-לאומי ולא החילונים.

        • שלום בוגוסלבסקי says:
          3 באפריל 2012 at 22:10

          בירושלים קורה הרבה יותר ממה שרובינו, וזה כולל אותי, מודעים. הטריק הוא לרשת את כל הבלגאן. אבל עובדים על זה, מכל מני כיוונים:)

        • שלום בוגוסלבסקי says:
          3 באפריל 2012 at 22:13

          נ.ב: את השינויים בממסד הדתי שמובילים הדתיים-לאומיים אני דווקא לא אוהב בכלל כי מטרתם היא לשמר את המונופול של הממסד והאחיזה שלו בציבור, החילוני בעיקר. את הממסד הזה צריך להפריט לגמרי.

  14. אבי says:
    3 באפריל 2012 at 00:32

    אז שהירושלמים יתחילו במחאה בעיר שלהם ושיסחפו את כל המדינה. הציפייה שהתל אביבים השנואים יעשו עבורם את העבודה ואחר כך יתפוגגו באויר תוך התנצלויות על נחיתותה של תלביב ועל כך שהם חיים בתלביב, היא מגוכחת. אם המחאה תתחיל בתלביב ותגדל ותצמח בזכותם, אז יש להם זכות ולגיטימציה לערוך אותה בתלביב. אם המחאה תתחיל, תצמח ותגדל ע"י הפעילים הירושלמים (או האשדודים, באר שבעיים, בת ימים וכו'), אז היא לא תהיה בתלביב. אתה רוצה שהמחאה תהיה בי"ם, אז תארגן הפגנות, מחאות ואוהל מחאה בי"ם בעזרת הפעילים הירושלמים.

    • שלום בוגוסלבסקי says:
      3 באפריל 2012 at 02:10

      מה אני יכול להגיד על תגובה כזאת? אני מקווה שטוב לכם בתחת של עצמכם שם.

      • אבי says:
        3 באפריל 2012 at 08:52

        מה שאני לא מבין, זה למה הפעילים הירושלמים לא מסוגלים לעשות את המחאה בעצמם? למה הם זקוקים לתלביבים השנואים? יש מספיק עניים ונפגעי המדיניות הכלכלית של ביבי בי"ם כדי שתתחילו מחאה המונית בעצמכם.

        • שלום בוגוסלבסקי says:
          3 באפריל 2012 at 22:08

          לא יודע למה החלטת שהתלביבים "שנואים", אבל אין שום מקום בארץ שיכול לסחוב את המאבק לבד.

  15. Pingback: זרעי סופת קיץ | מצד שני

  16. יונתן says:
    4 באפריל 2012 at 21:56

    אבי, זה פשוט מאד- הירושלמים לא יכולים לסחוף כיוון שהתקשורת לא תשתין (ולא משתינה) לכיוון שלהם.
    כידוע, בלי התגייסות תקשורתית המחאה האחרונה לא הייתה מגיעה לעשירית מהיקפה (ואני לארג').
    בדיוק כמו שאין סיכוי שערוץ 10 יעבור לירושלים כך אין סיכוי להתעניינות מצד התקשורת התל אביבית אחר מה שיתחיל בירושלים.

    • סלבה says:
      5 באפריל 2012 at 10:35

      שמע, עכשיו אחרי שההפגנות האלה כבר הפכו למשהו "אמיתי שקיים" ושלגיטימי לכסות אותו בחדשות אז אולי הם דווקא כן יסקרו הפגנות ומאבקים בעיר גדולה כמו ירושלים. אם יש סיכוי לאיזושהי עיר לגנוב קצת פוקוס חדשותי מתל-אביב זו כנראה ירושלים. אני מסכים שאולי את ההפגנה הראשונה היה קשה להתחיל מחוץ לתל-אביב בגלל מחסור בסיקור תקשורתי אבל נראה לי שעכשיו זה סיפור מספיק מעניין כדי שיסקרו אותו גם מחוץ לתל-אביב.

      משהו שכן מפריע לי זה שגם פה וגם בארצות הברית יש דיבור על התחדשות של הפגנות והמחאות בקיץ, וכשהתקשורת אומרת לך שבקיץ הזה אתה כנראה תצא להפגין כאילו שזה כבר נקבע אז משהו מריח לי רקוב.
      זה נותן לי הרגשה מסוימת של אי-נוחות לדעת שהממשלה מודעת להפגנות האלה ואפילו בונה עליהן. כאילו שמישהו הנדס שסתום לחץ מצויין בשביל שאזרחים ישחררו קיטור. כולי תקווה שהשסתום הזה יתפוצץ להם בפנים.

      • dervney says:
        7 באפריל 2012 at 20:17

        בדיוק. לא הזכרת את "אני אוביל את המחאה בקיץ – מופז"

        מה מיוחד בקיץ? הדבר הכי מפתיע במחאה (טוב, לא רק) הוא התמודדותה עם אוגוסט.

  17. ולאד says:
    5 באפריל 2012 at 22:07

    פוסט מעולה,
    שני דברים חייב לציין:
    – הופעות של אמנים בהפגנות זה אכן אחד הדברים היותר מגוחכים והמיותרים שיש. לא מובן מה עובר לאנשים שנותנים יד לדבר הזה בראש.
    – לא ברור לי מאיפה אתה שואב את האופטימיות שלך בקשר לבחירות הקרובות. גם עם עוד איכשהו בטעות ה"שמאל" הישראלי יתגבש וייצור מפלגה גדולה מהליכוד…המקסימום שיצא מזה הוא שהם ישלחו את הליכוד לאופוזיציה ולא את הממשלה שתשאר פחות או יותר אותה ממשלה, עם אותם סדרי עדיפויות. החרדים והליברמנים כאן כדי להשאר, וראבק, אפילו מפלגת העבודה, שממנה מצפים לישועה, שותפה מלאה לפארסה הזאת.

  18. חיים ו. says:
    7 באפריל 2012 at 00:55

    אני לא יודע מה יהיה בקיץ הקרוב, אבל אני מאד מקווה שירושליים תהיה בירת המאבק. בדיוק השבוע עברתי לגור ברוטשילד ולא בא לי על כל הבלגן הזה בכלל.
    חוץ מזה, המחאה ״של הקיץ הקרוב״ כלכך מעושה ומהונדסת שנראה לי שהאנשים לא יקנו אותה. היה משהו ספונטני במחאה של הקיץ הקודם, הטרגדיה הייתה בכך של מיני ״מנהיגי מחאה״ חירבו אותה עם ברד של מסרים שרק ריקנותם התחרתה בנפיחות העצמית שלהם. המחאה ה״מאורגנת״ עד עלולה להיגמר כפארסה. מחאת שכירות/דיור אפקטיבית בתל אביב אפשרית בהחלט, אלא שהיא לא באמת רלוונטית בערים אחרות. מחאה אמיתית על שקיפות והתעלמות מצרכים לגיטימיים בהחלט נדרשת בפריפריה, אך לא רלוונטית לתל אביב.

  19. רע says:
    8 באפריל 2012 at 23:27

    חזק וכל כך נכון.
    אולי הרגע המרגש ביותר במחאה היה עבורי, כאשר הרב יובל שרלו עלה על הבמה לאחר סייד קשוע בהפגנה בכיכר פריז בירושלים, וברך "שהחיינו".

  20. אור שחר says:
    9 באפריל 2012 at 00:52

    סלח לי על הבוטות, מאחר ואני מעריך בדרך כלל את דעותיך ומסכים עמן, אך אני סבור שיש לך סוג של סינדרום ירושלים מוטעה.

    הטענות על האליטיזם של המרכז והאחוסל"ים, ועל היותה של ירושלים "עיר הפריפריה" או הלב הפועם של המדינה הן פשוט סטאריוטיפיות. עובדה: בירושלים המון זועם מתנפל על עובדים ערבים בקניון, ביפו ובתל אביב לא. עכשיו תטענו: אה, נו, חכמה גדולה, תל אביב היא עיר של יהודים אשכנזים ובורגנים. לא נכון. תל אביב היא עיר שמגיעים אליה מכל קצוות הארץ, היא עיר של אופקים, ושל באר שבע, ושל חיפה והקריות. מגיעים אליה צעירים אידאליסטים, חדורי מוטיבציה ורצון ליצור, לעבוד, להקים, להאמין. הצעירים ה"היפסטרים" הללו הם אלו שהתחילו את המחאה הזו והם אלו שישבו לאורך כל הדרך במאהלים, ארגנו ציוד, דיברו עם אנשים, נסעו לפריפריה וכו'.

    בירושלים, לעומת זאת, ממשיכים לריב על קירות. הקהילה החילונית הצעירה שם מנתקת את עצמה לחלוטין משאר העיר וחיה בגטאות, והחלומות שלה באספמיה הם מוגזמים הרבה יותר מן ההפגנות מול הקריה. משום שירושלים היא התעקשות על הישן, היא עיר רוויה שנאה, אלימות, גזענות ומג"ב.

    אפשר להתמרמר על ה"ניתוק" התל-אביבי, אך הניתוק הזה הוא מכוון: כן, אנחנו לא רוצים להיות עסוקים בשנאת האחר, בריב על טריטוריה, על היסטוריה ועל העבר. אנחנו פונים אל החדש. בתל אביב יש שינוי חברתי. בתל אביב יש מלחמה נגד העירייה, בתל אביב יש יוזמות מקומיות, בתל אביב יש בכלל הפגנות מול הקריה. ובירושלים? בירושלים מצביעים לניר ברקת.

    בסופו של דבר, ירושלים היא עיר שצריך לעבור עליה עם בולדוזר. להרוס את הכותל, להרוס את מסגד אל אקצה, להרוס את הקירות והרבעים ומה שנקרא ה"עתיקות" של עיר דוד, ובמקומם לשים אנשים, לשים קהילה, לשים התחדשות. כאן חשוב לשים לב ש"התחדשות" איננה ה"התחדשות" של חולדאי ושכונות היוקרה: היא ההתחדשות שעליה מדברים במהפכה החברתית: עם האדם והסביבה קדימה.

    אה, והבירה היא לא ירושלים: היא לא מוכרת על ידי אף מדינה בעולם. זוהי הבירה של "הממסד", הבירה שכופה על עצמה את 2000 שנות הגלות ושיבת העם היהודי לארצו בלה בלה גזענות. ההפך הגמור: הכנסת והפרלמנט של העם צריכים להיות בתל אביב, וכל עוד הם שם הם ימשיכו לייצג את הניוון, השמרנות והסטגנציה של ישראל המכוערת של היום.

    • חיים ו. says:
      9 באפריל 2012 at 18:55

      הנה בוגוסלבקי, כל הטענות שלך כולן כאחת מוכחות ומודגמות באדם אחד ויחיד.
      הוא לא שונא את ירושליים, הוא שונא את המדינה כולה.
      הוא מתעב את ההסטוריה, שונא את השונה ומדבר על סטראוטיפים.
      זה ה"שמאל" הישראלי כולו על רגל אחת, ריקנות המלאה בעצמה.
      מה שכן הוא מכבד אותך.

      אגב תל אביב, אני חי בה לא מעט שנים כי אין לי ברירה, חרה של עיר.

      • אור שחר says:
        9 באפריל 2012 at 21:14

        הנה חיים ו., כל הטענות שלך כולן מוכחות ומודגמות במילה אחת ויחידה.

        "חרא" כותבים עם א'. "חרה" -פירושו צרם, הפריע, לא נעם.

        לגבי שאר מסקנותיך על שנאת השונה (לא הופיעה מילה אחת המאוששת אותה) ועל תיעוב ההיסטוריה (טענה מעט מוזרה ביחס לבעל תואר בהיסטוריה כללית), ובכן, אם הוכחת לעצמך מה שביקשת, שיבושם לך.

        • חיים ו. says:
          10 באפריל 2012 at 12:40

          כצפוי, אתה ממשיך להוכיח את הטענות על הריקנות הנפוחה.
          והפעם, התמקדות בטייפו ש"תיקן" לכבודי האייפד במקום בתוכן של מה שנכתב, ואם לא די ברדידות השלוליתית, שלא לאמר גסות הרוח* הרי שאתה מגלה לנו שלמרות למדת היסטוריה "כללית"(כחכוח גרון) עדיין כל כך מעט מהחומר הנלמד חדר לראשך עד כדי שאתה מציע להחריב עיר בת 3000 שנה כי אתה לא מסוגל להתמודד עם שום דבר ששונה מפלורנטין פינת הרצל אני מקווה שרומא ואתונה גם ברשימת הבולודוזריה שלך.

          אני לא צריך להביא הוכחה לשנאת האחר שלך, אי אפשר להיות אטום, מלא בעצמך עד אפס מקום, "היפסטר", בור וגס ויחד עם כל זה גם אוהב אדם, אין בך מקום לאנשים אחרים מלבדך, לערים אחרות מעירך, לדעות אחרות מדעתך ולדתות אחרות מלבד דת ההיפסטר שלך.

          אגב, ישנו חוק אינטרנטי ידוע מאד הקרוי "חוק מפרי" הטוען שבכל פוסט בו יש תיקון לטעות כתיב, תהיה טעות כתיב. בתגובה שהתמקדה בחרא, נכתב "מאוששת" קרי – עוזרת למישהו להחלים, כנראה שהכוונה הייתה ל"מאששת" שפירושה תומכת בטענה.

          *ישנו סוג מאד מיוחד של אנשים שמעיר על טעויות כתיב בבלוגים, השאר מכירים בהמצאותם של דיסלקטים אינטילגנטים. ברכותי על הצטרפותך למועדון המכובד.

          • אור שחר says:
            10 באפריל 2012 at 14:46

            טעות אחת מובילה לטעויות נוספות.

            רומא נחרבה כבר על ידי הברברים בין המאה הרביעית והחמישית לספירה. רוב רובה של העיר רומא המודרנית מורכבת מאדריכלות של המאה ה19 וה20. שאריותיה של רומא ההיסטורית, דוגמת הקולוסיאום, למשל, הן בדרך כלל בגדר עבודת שחזור מרשימה.

            מדובר, אגב, בדוגמא מצויינת, שכן כפי שהימין המשיחי בישראל מאמץ את ירושלים ואת ההיסטוריה שלה אל חיקו, כך גם שלטונו של מוסוליני המציא מסורת רומאית וקשר רומאי לאיטליה הפאשיסטית.

            אתה בוחר להבין את הקריאה "לעבור עליה עם בולדוזר" כפשוטה ולהתעלם מן הקונטקסט בו היא הופיעה, ואני לא אחראי לפרשנות השגויה הזו. אני קורא לירושלים בירה מזויפת, ואני מתייחס למקום המיתולוגי השקרי שהיא תופסת בהוויה הישראלית בדמות מסורת כוחנית ושתלטנית, שהדוגמא הטובה ביותר לה היא סילוואן.

            ההיסטוריה שהומצאה לירושלים היא היסטוריה אשר מקדמת את הכוחנות הזו על חשבון החברה, אשר ממציאה את "עיר דוד" על חשבון המרכזים הקהילתיים.
            את ההיסטוריה הזו צריך להרוס עם בולדוזר. בדיוק משום כך, תל אביב, האנטי-היסטורית, ה"ישנה-חדשה", נטולת הקדושה והמקדשת את היום-יום, היא היא תקוותה של המחאה.

            לגבי שאר טענותיך, אינני מעוניין להתייחס אליהן עוד. זה נכון שההתלהמות הלשונית אינה רלוונטית ולא הייתה במקומה. אם אתה מעוניין שנעבור לטענות רציניות במקום לשחק בפיפי-קקי, תוציא גם אתה את "ריקנות מלאה בעצמה", "היפסטר" ו "בור וגס" מהלקסיקון.

            • חיים ו. says:
              10 באפריל 2012 at 17:07

              "בסופו של דבר, ירושלים היא עיר שצריך לעבור עליה עם בולדוזר. להרוס את הכותל, להרוס את מסגד אל אקצה, להרוס את הקירות והרבעים ומה שנקרא ה"עתיקות" של עיר דוד"

              זו מטאפורה?ֿ

              כי אם כן אז אני מתנצל על כישורי הקריאה הירודים שלי, כנראה שאני לא חד מספיק כדי להבין דקויות שכאלו. תמיד הייתי חלש בסאבטקסט.

              בכל מקרה אם אתה חוזר בך מהצורך להחריב את ירושלים האמיתית ומסתפק בלהחריב את התרבות הירושלמית, אורח החיים הירושלמי, הטירוף הירושלמי ושאר הדברים שהופכים את העיר הזאת לאחת המעניינות בעולם (גם במובן הידוע של הקללה הסינית) לטובת תעתיק של אותה יצירת מופת תרבותית הידועה בשם תל אביב, אני חושב שזה מספיק לי. חיים נפלאים שיהיו לך.

            • שלום בוגוסלבסקי says:
              10 באפריל 2012 at 20:58

              אור, התפיסה שלך של ירושלים היא מיתולוגיה מהבילה בדיוק כמו המיתולוגיה של ירושלים שנגדה אתה יוצא. זאת אפילו די אותה מיתולוגיה, רק שאתה נגעל ממנה ואחרים עפים עליה.

              אני לא יכול להאשים אותך על רפלקס ההקאה מזה שדוחפים לך (ולכולנו, גם לי יש רפלקס הקאה כזה) את המיתולוגיה הזאת לגרון, אבל עצה ידידותית: על רפלקס הקאה לא בונים תפיסת עולם.

              מה שברור לגמרי מתגובתך זה שאתה לא מכיר את המציאות של העיר הזאת ולא יודע מה קורה בה.

            • שלום בוגוסלבסקי says:
              11 באפריל 2012 at 16:12

              חיים: ירושלים קיימת 4000 שנה ולא 3000.

    • Alon Levy says:
      10 באפריל 2012 at 06:50

      For the record:

      אני אמנם לא גר בישראל, אבל גדלתי בתל אביב. אני אוהב את החלק שלי של הצפון הישן. אם מתעלמים מהעובדה שהאנשים בשכונה הם ישראלים גזענים ושמצב התחבורה הציבורית הוא ביזיון, זה דווקא מקום נחמד.

      וגם כן for the record, לא כולנו חושבים שתל אביב היא מעוז חופש מיוחד ושאת ירושלים יש להרוס עם בולדוזר. ההבדל היחיד הוא שברעננה, הרצליה, וצפון תל אביב שונאים את ליברמן כי הוא רוסי מדי; הם חארות גזענים באותה מידה כמו בכל מקום אחר.

      ירושלים העתיקה דווקא מקום בסדר, חוץ מהאנשים, בדיוק כמו הצפון הישן. את הבולדוזרים שלח לפארק צמרת, רמת אביב ג', ושאר כיעורים מחלומותיו של הורס הערים לה קורבוזייה.

  21. בלוקה says:
    11 באפריל 2012 at 15:20

    אור שחר, מתנצל מראש שלא בא לי להגיב על כל מה שהעלת (גם מפאת קוצר זמן וגם כי זה לא ייגמר)
    ובכל זאת, תיקון קל: עובדתית, תל אביב היא העיר האלימה בארץ. בהפרש גבוה.

    לגבי ״מג״ב״: זה מצחיק כי כבר יצא לי לשמוע לא מעט תל אביבים מזכירים בין השאר את נוכחות מג״ב כסיבה לכך שהם שונאים את ירושלים. אז ארשה לי להתנצל כבן העיר על כך שיש בעירי היסטוריה של פיגועים ודקירות, בעיקר על רקע לאומני.
    ועוד משהו, ירושלמים חילונים כמוני לא חיים בגטאות- להפך, בכל מקום בין אם זה בפאב, במכולת או בתור לארנונה הם יפגשו תמיד, אבל תמיד מישהו שונה בהם (ושונה זה לא סוג היפסטר או סתם בוגר ריאליטי) בן דת, אמונה דתית, מגזר שונה.
    ולגבי פעילות וגם התנדבות חברתית, ירושלים מאז ומתמיד הצטיינה בזה. מה לעשות שאת התקשורת הארצית זה לא בדיוק מעניין כי זה לא מספיק מגניב או סקסי כמו אצל בוגרת ״מחוברות״ . או משהו כזה. 

    • שלום בוגוסלבסקי says:
      11 באפריל 2012 at 16:10

      אגב, יש מג"ב בדרום ת"א (פלורנטין למשל) וביפו. מה שבמקום אחד נתפס כמהות, במקום אחד נתפס כאנומליה פעוטה, בהתאם למיתולוגיה הרווחת.

    • אור שחר says:
      12 באפריל 2012 at 16:39

      אני לא יודע כיצד ניתן לקבוע כי תל אביב היא העיר האלימה בארץ באופן עובדתי. יש נתוני פשיעה של הלמ"ס שמראים כי בערים הגדולות, ובפרט, בתל אביב, (גם ירושלים נמצאת במקום גבוה, הנתונים מתחלפים בדרך כלל משנה לשנה) נתוני הפשיעה הם מן הגבוהים ביותר. זה נתון טבעי, כמובן, למטרופולין צפוף, אך הוא בשום אופן איננו מוכיח כי עיר היא "אלימה יותר".

      לגבי מג"ב – שלום, זה נכון שיש גם נוכחות של מג"ב בדרום תל אביב, ואני יכול להעיד על כך בתור תושב פלורנטין לשעבר. היא לא משמעותית כמו המחסומים המוצבים בירושלים, אך קיימת. כך או כך, אין זה לב העניין.

      לגבי הגטאות – ירושלים, באופן מובהק, היא עיר של רובעים. הן מבחינה ארכיטקטונית, הן מבחינה תרבותית והן מבחינת מדיניות עירונית, הניסיון המרכזי הוא ליצור כמה שיותר הפרדה בין הרובעים הללו. הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, שייח ג'ראח במזרח, רחביה ליהודים מבוססים, נחלאות או בית הכרם לסטודנטים ואמנים ומאה שערים לחרדים. החלוקה הזו היא אמנם טבעית לכל מטרופולין, ואפשר למצוא אותה כמובן גם בתל אביב יפו: יפו לערבים, הצפון למבוססים, המרכז לבוהמה, פלורנטין וכרם התימנים לסטודנטים ואמנים, לוינסקי, התקווה ויד אליהו ל"כל העניים הללו שמפריעים לתל אביב הלבנה". הביקורת על "תל אביב הלבנה" ועל עצם המושג המכוער הזה היא מוצדקת, כמו גם על הרצון המובהק לייצר הגמוניה יהודית-לבנה בירושלים.

      אך ישנו הבדל אחד: בתל אביב יפו אין את מימד הקדושה והקסנופוביה האתנית. כלומר, בתל אביב המלחמה היא על העתיד: האם אנו מדברים על עתיד של מגדלי יוקרה, של בנייני "הבימה" נוצצים וסגורים לאליטות ושל מרכזי קניות, או שאנו מדברים על תרבות עממית, על התחדשות עירונית באמצעות יצירה פרטית ואדריכלות למען התושבים. כלומר, תל אביב העממית מול תל אביב של חולדאי ושות'. בירושלים, לעומת זאת, המלחמה היא על העבר, היא על "למי שייכת העיר באמת". האם היא של החילונים, של החרדים או של הערבים. מסגד אל אקצה או הכותל. זהו בדיוק הגל על גביו רכב ניר ברקת ועליו מבססים מאבקים בירושלים: האם לפתוח את חניון ספרא בשבת או לא, האם להחזיר את העיר לחילונים או לא.

      כאשר אני קורא "לעבור על העיר עם בולדוזר" אני מתכוון שבירושלים צריך להיפטר מן העבר. בתל אביב יום ביומו עוברים על הכל עם בולדוזר: אין את קדושת המקום, משום שהמקום אינו שייך לאיש. לצורך העניין, גם את בתי הרכבות הרעועים והמרקיבים בפלורנטין (אשר באחד מהם גרתי) או ביד אליהו (אשר באחד מהם אני מתגורר) צריך להרוס, רובם אינם ראויים למגורים. צריך להחליף את הסלאמס בבתים שיוכלו גם לשרת את צרכיה של האוכלוסייה הלא עשירה וגם לא להשאיר אותה עם ביוב ברחוב, עם דירות של 20 מ' ועם אינסטלציה מפורקת.

      בירושלים אי אפשר לבנות שכונות חדשות, אי אפשר לייצר שיתוף על-מגזרי, משום שהמקום תמיד "שייך" למישהו. היא ירושלים של המוסלמים, של החילונים, של החרדים, של הצלבנים, של הרומאים, של הנוצרים – אך היא לא מכילה את כולם יחדיו. ההתפרצויות הגזעניות אשר נראות שם מעת לעת אינן אלא התלקחות של הסיר הלוהט שמצוי שם כל הזמן, והמצב הזה רק הולך ומחמיר עם ראש העיר והממשלה הנוכחית.

      כדי שמחאה תצליח, היא חייבת להתמקד בעתיד: ברטוריקה חדשה, בשיתוף מחודש, באפשרויות חדשות. "ההיפסטרים" שאתם לועגים להם הם גיבורי המחאה. אותם 30 איש שהקימו מאהל ברוטשילד, עם כל הביקורת שהייתה לי ותהייה לי עליהם, הצליחו לחדור את המסך משום שהם דיברו בלשון חדשה ולא דיברו על הזכות לפתוח חניון בשבת. העתיד, "כן אנחנו יכולים", ההתעלמות מן השייכות המגזרית – הן ההבטחה (כמובן, גם המיתוס) התל אביבית. לכן המחאה צריכה לצעוק: תל אביב לכולנו! במקום: ירושלים עבורי!.

      • שלום בוגוסלבסקי says:
        12 באפריל 2012 at 17:58

        ירושלים, לטוב ולרע, היא מיקרוקוסמוס של הארץ הזאת. כמעט כל מה שקורה בה מיוצג בעיר, לרוב ביתר אינטנסיביות מבכל מקום אחר וכמעט תמיד קורה אחר כך במקומות אחרים. אני בכלל לא אתעסק עם התיאור שלך מפני שהוא לא יותר מסטריאוטיפ. אולי אקדיש פוסט לנושא איזה פעם. אבל העניין הוא שאתה לא פותר בעיות באמצעות התעלמות מקיומן. תלביב, לפי התיאור שלך לפחות, מאפשרת ומעודדת את ההתעלמות. לכן אני לא חושב שהיא יכולה לספק מודל לפיתרון למי שלא רוצה למחוק את הזהויות המקומיות. כמו רוב תושבי המרחב, וכמוני.

  22. איליה says:
    13 באפריל 2012 at 22:33

    שניים מהשקרים הגדולים של הציונות:
    ירושלים – בירת ישראל
    ירושלים-העיר שחוברה לה יחדיו

    צר לי שלום, אבל מדינת ישראל המודרנית (להבדיל מממלכת ישראל הקדומה) נולדה כאשר ליבה הפועם נמצא במישור החוף ולא על גב ההר. כיום מטרופולין תל אביב הינו המרכז המצוי והבלתי מעורער של ישראל – המקום שכל הדרכים מובילות אליו. הוא הפך לכזה מתוקף תהליך טבעי ואורגני ולא בזכות מיתוס כלשהו, עתיק ככל שיהיה.
    ההחלטה שהתקבלה בשנות ה-50 להעביר את מוסדות השלטון לירושלים היתה החלטה סמלית, מאולצת ומלאכותית. בקיצור,החלטה שנדונה לכישלון. עד אז היתה תל אביב בירתו של היישוב העברי וכזו היא נשארה.
    בעשורים האחרונים, עם התפוררותה של הזהות הלאומית ועלייתה של הזהות המטרופולינית, המוסדות המצויים בירושליים הולכים ומתייתרים ומוסדותיה של תל אביב – התרבותיים, התקשורתיים והפיננסיים – הופכים למוקדי הכוח האמיתיים במרחב. הם גם המוסדות (יותר מאשר הכנסת, הממשלה או בג"צ) שיוצרים את העוולות החברתיות של תקופתנו ואותם, לא את קבינט השרים, צריך לתקוף!

    בכל מקרה, נראה שאתה חושב על המאבק ככלי להחזרתם של מושגי הלאום המודרניסטי ומדינת הרווחה הקלאסית. כבר ציינתי בעבר שמדינת הלאום הינה מושג שעובר מהעולם לטובת מערכת גלובלית של מטרופולינים. זהו תהליך עולמי והוא לא ייחודי לישראל.
    יתר על כן, מדינת ישראל, אולי יותר מכל מדינה מערבית אחרת, היא יישות הטרוגנית שמורכבת מערב רב של קהילות, שבטים וקבוצות אתניות. ישראל, למעו האמת, היא מדינה רק על הנייר ורשויות האכיפה שלה אינה שולטות בחלק ניכר מהמרחב הגיאוגרפי. הגבולות המדיניים של ישראל הם בעיקר WISHFULL THINKING ופחות כלי לתיחום טריטוריאלי של זהות אתנית מוגדרת. ירושלים המאוחדת, לפי כך, היא לא יותר מפארסה חולפת ומידת הרלוונטיות שלה לאוסף הקבוצות האקראי שבין הירדן לים נתונה בספק.

    • שלום בוגוסלבסקי says:
      13 באפריל 2012 at 23:08

      איליה. על הבולשיט של ירושלים אתה לא צריך לספר לי ומן הסתם אני לא קונה את הבולשיט הזה יותר משאני קונה את הבולשיט על תל אהיה, עיר שותי האספרסו אוהבי הערבים ידה ידה ידה.

      את זה שתלביב היא עיר הממסד והכסף, מוקד הכוח המרכזי של הארץ וכו' אני טוען בעצמי אז אין כאן ויכוח.

      כרבים אחרים, גם אתה לא יודע להתייחס לירושלים כאל עיר ולא כאל דימוי. אם היית מצליח לעבור את המשוכה הזאת, אולי היית קולט שהמקום הזה הוא לא יד ושם והר הרצל אלא ערבוביה בת קרוב למילון תושבים ובגודל של יותר מפאריז (וזה רק בגבולותיה הרשמים והמאולצים של העיר) שבה מיוצגות כמעט כל הזהויות בארץ ומקיימות ביניהן את אותן אינטראקציות שיש ביניהן במרחב בגיאוגרפי, אבל באופן צפוף, אינטנסיבי, יומיומי ומאיץ תהליכים.

      בתוך העיר הזאת יש תל אביב ויש ג'נין, יש בני ברק ודימונה, קיבוצים ומושבים ומחנות פליטים שהיו מביישים את הארלם בימי השיא שלה – וכולם אחד בתחת של השני. זאת הסיבה לכך שהיא המרכז של הארץ הזאת גם אם היא לא מוקד הכוח וגם אם הממסד לא יושב בה.היא המרכז כי היא מייצגת ומגלמת את המרחב הגאוגרפי והאנשים שחיים בו טוב מכל מקום אחר, ואין לזה שום קשר וואט סו אבר לשום קלישאות לאומניות או דתיות.

      • איליה says:
        14 באפריל 2012 at 01:26

        אני יודע שהנושא כבר עלה כאן, אבל אני מבקש לגעת בו שוב:
        למה לדעתך המחאה של הקיץ הקודם צמחה דווקא מתל אביב? למה הבשורה, בעצם, לא יצאה מירושלים? הרי המצוקה החבתרית שם קשה הרבה יותר.

        אני חושב שיש לי כמה תשובות. אולי לך יהיו תשובות אחרות.
        אני מניח שאין וויכוח על כך שכל המהלך החל בשד' רוטשילד. על פניו, זהו המקום הטבעי להתריס בו נגד שלטון ההון.
        בנוסף לכך, אותה "תודעה אזרחית חדשה" עליה אתה מדבר היא ללא ספק תוצר תל אביבי – ביטוי של רחשי לב גלובליים, קוסמופוליטיים ופוסט-לאומיים. אלה הם הערכים המוכרזים בהם מחזיקים רבים מתושבי תל אביב, גם אם בפועל העיר הומוגנית הרבה יותר מירושלים.
        תל אביב משמשת חממה למעמד האינטליגנציה המקומי – אותו מעמד שעומד מאחורי רוב הרעיונות הרדיקליים של המאות האחרונות וספק אם מחאה אזרחית מסוג זה היתה יכולה לצמוח במקום אחר בארץ.

        אני באמת לא חושב שהקרבה הגיאוגרפית לאולפני ערוץ 2 ו-10 היא הסיבה המרכזית לתהודה העצומה של ההפגנות בתל אביב. אם כבר, יש כאן קורלציה ולא קשר סיבתי.
        העניין הוא שהבשורה שיצאה מרוטשילד נשאה אופי הרבה יותר אוניברסלי מאשר המאבקים הסקטוריאליים שמאפיינים את ירושלים ובזכות כך העניין תפס…

        השאלה היא כיצד הופכים את המחאה לרלוונטית עבור אוכלוסיה ענקית בפריפריה ששורש זהותה נעוץ ברעיונות עדתיים, דתיים ולאומניים. איך בכלל מקדמים שיח אזרחי חדש במקום שמייצג סגרגציה מגזרית.
        בסופו של דבר, לא מספיק שהיפסטרים תל-אביבים יארגנו את ההפגנה הבאה בכיכר ציון. הרעיונות גם צריכים להיתפס בצורה עמוקה ואותנטית בקרב חלקים נרחבים מהאוכלוסיה הירשולמית. האם לדעתך יש סיכוי שדבר כזה יקרה?

  23. שלום בוגוסלבסקי says:
    14 באפריל 2012 at 04:32

    אליה:

    מחאת רוטשילד אולי הייתה דבר חדש בתלביב, לא בישראל. בירושלים מרימים אוהלים ומוחים על דיור פעם בכמה שנים, וכך גם במקומות אחרים. בתפיסה המקובלת בתקשורת, רק כשמשהו מגיע לתלביב הוא הופך לחדשות ברמה הארצית וזה ממש מצחיק אותי לראות דברים שבמקומות אחרים קיימים כבר שנים והפעם הראשונה שהם זוכים לכותרת מחוץ למקומונים זה כשהם קורים בתלביב. המחאה הזאת הגיעה למקום הנכון ולאנשים הנכונים ולכן זכתה להתייחסות. אבל הסיבה היחידה שהמחאה הזאת הייתה משמעותית היא כי היא התפרצה גם בפריפריה, איפה שהיא תססה לפני רוטשילד והמשיכה לתסוס כשרוטשילד התקפל.

    אני דווקא מטיל ספק רב מאוד שהתודעה האזרחית היא תוצר תלביבי. לא יכולה להיות תודעה אזרחית שלא רלוונטית לאזרחים מחוץ למילייה די מסויים. מבחינתי, התודעה עליה אתה מדבר היא תודעה מגזרית למהדרין שעקב המעמד הפריבילגי היחסי של בני המגזר יכולה לדמיין את עצמה כקוסמופוליטית ועקב חיכוך מועט עם מגזרים אחרים קל לה להכחיש את היותה מגזר שמתנהג בדיוק כמו כל מגזר אחר.

    המיתולוגיה של תלביב נסובה סביב רעיון החדשנות. שם צומח כל מה שחדש. זה היה נכון עד שנות התשעים, כשהיינו חור פרובינציאלי שבו החידושים הגיעו מהמערב. אבל בעולם גלובאלי ופוסט-לאומי שמגיע לכל חור, החידושים מגיעים מהתפתחות של תרבויות וזהויות מקומיות והאינראקציה ביניהן. כיום, חידושים לא מגיעים מהמערב לתלביב ומתפשטים ממנה לפריפריה אלא מתפתחים בפריפריה, מגיעים לתלביב ופורחים בה בגלל ששם קיימת הפלטפורמה הממסדית, הכלכלית והתקשורתית. בעשרים השנים האחרונות, תלביב הופכת מיצרנית תרבות לצרכנית תרבות. היות שדברים הם על תקן לא קיימים עד שהם מגיעים לתלביב, קל לשמר את המיתולוגיה למרות שהיא אנכרוניזם מוחלט. ומצד שני, נחש איפה כל הדברים המקומיים מתקיימים הכי הארדקור? תעשה אחד ועוד אחד.

    אני לא רואה בקיומם של מגזרים וזהויות בעיה כשלעצמה ולא מאמין בקיומה של זהות קוסמופוליטית נייטרלית. הבעיה היא בהיעדר תודעה אזרחית חוצת מגזרים. זאת הדרך היחידה בה זה יקרה כי תודעה אזרחית לא יכולה להתבסס על זה שאנשים יוותרו על זהותם ויצטרפו למגזר היעני קוסמופוליטי התלביבי. את זה ניתן לעשות רק באמצעות חיים שם והסתובבות בחוגים מסוימים ולכן זה לגמרי לא רלוונטי בשבילי ובשביל רוב תושבי הארץ.

    ירושלים אכן נגועה במגזריות קשה. אבל כאן אף אחד לא יכול לרמות את עצמו שהוא לא שייך למגזר כך או אחרת. בגלל החיכוך הצפוף ביניהם, יש כאן לא רק מלחמת שבטים אלא גם מנגנונים של קיום ביחד. לא שאוהבים אחד את השני, אבל יודעים לייצר מודוס ויוונדי. יש כאן את הפוטנציאל והמציאות מכתיבה את החיפוש, ולכן אם יימצאו תשובות לאופנים בהם תודעה אזרחית חוצת מגזרים יכולה להיראות ולעבוד, קשה לי לחשוב על מקום בו סביר יותר שזה יקרה.

    אני לא צריך שהתלביבים יארגנו הפגנה בכיכר ציון. אני צריך שיבינו שהפגנה בתלביב היא הפגנה אזורית תלביבית ולא הפגנה ארצית. לא רק במיקומה אלא גם באופיה ובמסריה. הייתי רוצה גם שהמגזר התלביבי, שאני בסך הכול בעדו, יפסיק לחכות שכל השאר יראו את האור ויצטרפו אליו, יצא מהגטו ויצטרף לאחרים יותר. אחרי, ורק אחרי שיעשה זאת, הוא יוכל להציע להם את התובנות שלו.

    • איליה says:
      15 באפריל 2012 at 18:00

      תודה רבה על התשובה המושקעת. אני מבטיח לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד שלי.

      עם זאת (ואני כבר סוטה לגמרי משאלת יעילותה של המחאה) החוגים ה"יעני" קוסמופוליטיים של תל אביב מורכבים ברובם המכריע מפליטי פריפריה אשר התעוררו בוקר אחד והרגישו שהם חיים בחור מחניק. אם כן, יש לבחון את יחסם של ה"תל-אביבים", שרובם כלל לא נולד לתוך הברנז'ה, לפריפריה בקונטקסט זה של בוז למציאות בה הם גדלו והתחנכו.

      באשר לירושלים… אני חושב ש"מודוס ויוונדי" הוא תיאור קצת אופטימי של מה שקורה שם.
      העיר מצליחה להכיל בקושי רב את המתחים העדתיים אשר גולשים לעתים תקופות לאלימות בין מגזרית קשה – מהפגנות השבת של תולדות אהרון, דרך התפרעויות של אוהדי בית"ר ועד מהומות על הר הבית. אין ספק שירושלים היא בקלות העיר עם השם הכי אירוני בהיסטוריה…

      ודרך אגב, למה בעצם אתה גר שם? כחיפאי לשעבר שבחר בתל אביב, אני מתקשה להבין את משמעות הקיום מחוץ לת"א ברמה בה בן אנוש לא מסוגל להבין את משמעות חייו של עץ. נתון די מדהים לאור העובדה שאני מתגורר כאן פחות מארבע שנים.
      מה אתה מוצא בי-ם? האם זהו שלל ההזדמנויות לתיקון עולם? כי בעידן בו אף אחד כבר לא חייב להישאר במקום בו הוא נולד או גדל, ברירת מחדל היא לא סיבה מספקת לקביעת מקום מגורים.

      • שלום בוגוסלבסקי says:
        16 באפריל 2012 at 01:31

        אתה צודק לגמרי שתלביב עליה אנחנו מדברים היא עיר של מהגרים, ורוב הדברים שאני אומר על "המגזר" הנ"ל לא בהכרח רלוונטיים לתלביבים מקוריים. האבחנה שלך על כך שמדובר באנשים שברחו מהפריפריה חשובה מאוד. לכן הנטייה להגדיר את עצמם ביחס אליה ולהצדיק את הבחירה בדרכים המקובלות של התגוללות על המקום ממנו באו ואידיאליזציה של המקום אליו באו.

        למה אני גר בירושלים? כי אני מסמפט את העיר, טוב לי לגור כאן ואני מרגיש בבית. העברתי מספיק זמן בתלביב כדי לדעת שלא בא לי לגור שם, אגב.

        • אילן says:
          18 באפריל 2012 at 18:33

          אוף-טופיק, אבל מעניין אותי באיזה איזור אתה גר, כי יש סיכוי טוב שאני אהפוך לירושלמי בעצמי בחודשים הקרובים.

          • שלום בוגוסלבסקי says:
            18 באפריל 2012 at 22:35

            צריך המלצות על אזורי מגורים או משהו?

            • אילן says:
              19 באפריל 2012 at 01:48

              האמת שהמליצו לי על נחלאות. צריך משהו לא רחוק מדי מגבעת רם. אבל באופן יותר כללי, יהיה מעניין לקרוא פוסט על איך אתה רואה את המפה של ירושלים מבחינה סוציו-אקונומית, היחסים בין השכונות והאזורים השונים, וכו'.

              אני זוכר שכתבת פוסט על המסלול של הרכבת הקלה שהתחיל דיון חשוב על הקשר בין מדיניות עיריית ירושלים לפוליטיקה ארצית.

            • שלום בוגוסלבסקי says:
              20 באפריל 2012 at 20:42

              אולי אכתוב משהו כזה פעם.

              מבחינת אופציות סטודנטיאליות: נחלאות זאת אופציה טובה. אתה לא רחוק מגבעת רם, וגם קרוב לשוק ולמרכז העיר, וגם לעתיקה. שכונה מאוד יפה, היסטורית ומעניינת, הרבה דתיים מכל הסוגים ליד סטודנטים ועובדים זרים. כמה וכמה מוסדות תרבות גראס-רוטס. הדירות עצמן די ג'יפה לרוב אבל עם קצת מזל אפשר ליפול על משהו מגניב.

              מקום מעניין נוסף הוא מוסררה, שיש לה פוטנציאל להפוך לנחלאות הבאה ואולי בגרסה משופרת. לא קרוב לגבעת רם, אבל הרכבת הקלה (טפו על הקבר של אימא של מי שבנו אותה) תביא אותך ישר לשם.

              אם אתה לא בקטע של כל הרומנטיקה העירונית הזאת ומעדיף סביבה חילונית יחסית (עדיין) על הדתית-היפסטרית, אתה יכול לנסות את קריית יובל. זאת שכונה גדולה ומאוד מגוונת גם מבחינת אוכלוסיה וגם מבחינת היצע הדירות. הכול מהסלאמס הכי מסריחים ועד מידל-קלאס פלוס. אם אתה בקטע של מעורבות חברתית וכאלה, זה כנראה המקום הכי צפוף ביוזמות חברתיות פר מטר בארץ. לא מאוד קרוב לגבעה, אבל על אותם מסלולי תחברה ציבורית.

    • אסףר says:
      15 באפריל 2012 at 18:55

      "כיום, חידושים לא מגיעים מהמערב לתלביב ומתפשטים ממנה לפריפריה אלא מתפתחים בפריפריה, מגיעים לתלביב ופורחים בה בגלל ששם קיימת הפלטפורמה הממסדית, הכלכלית והתקשורתית. "

      זו תיאוריה נהדרת, אבל אני ממש לא בטוח שהיא נכונה. יש אולי כמה דוגמאות קונקרטיות בשרוול?

      • שלום בוגוסלבסקי says:
        16 באפריל 2012 at 01:38

        הדוגמא החביבה עלי היא שבתי הקפה הכי מחורבנים בירושלים פתחו סניפים בתלביב ועושים בה חיל ובתי קפה מתלביב לא מצליחים לפתוח סניפים בירושלים.

        זה ברמת הקוריוז כמובן, אבל אני חושב שאם תעבור על רשימת יוצרי התרבות שאתה מכיר (לא אלו שיצרו תרבות לפני 30 שנה ועכשיו הם "קובעי טעם" אלא מי שעושה זאת היום) תראה שרובם התחילו במקום אחר, לא יכלו להתפתח שם עקב היעדר בסיס כלכלי ומוסדי ועברו לתלביב. אני גם די בטוח שתמצא נוכחות ענקית לירושלמים לשעבר.

        זאת לא תיאוריה אקדמית (למרות שאני יכול לתלות אותה במגמות של עליית זהויות מקומיות כחלק מהגלובליזציה וכל הטררם הזה) אלא תצפית שלי. סתכל מסביב גם אתה ותגיד לי אם אתה רואה משהו אחר.

    • ליטל says:
      16 באפריל 2012 at 02:50

      כבר היו אוהלים בתל אביב, בדרום תל אביב

  24. יריב מוהר says:
    14 באפריל 2012 at 20:12

    טור מעולה ומחכים, אם כמה תובנות נהדרות על תיחום ומרכז-פריפריה.

    הערה אחת, למרות הסיכוייונצ'יק אשכרה להשפיע על הבחירות, צריך להבין שנראה הכוח האמיתי של המחאה יהיה תודעתי, ולטווח רחוק בהרבה. לא נראה לי שהיא תניב תוצאות בטווח הקצר. וצריך להכין את הציבור לזה. אכזבה מובילה לנסיגה החמורה ביותר מאקטיביזם. צריך במידה מסויימת להכין את אנשינו שבטווח הקצר סביר שהמחאה תיכשל.

  25. עידו לם says:
    15 באפריל 2012 at 01:46

    מארגני המחאה שנה שעברה לא היו היפסטרים , סתיו שפיר ורגב קונטס ויונתן מימון הם לא היפסטרים, היפסטריות זה טרנד מטופש ובזוי ובדרך כלל לא מתחייב לשום דבר, אנשי המחאה היו אנשים קצת יותר רציניים מזה.

  26. דורון א. טל (טירקל) says:
    25 באפריל 2012 at 22:01

    המאבק החברתי הוא על לידתה של תודעה אזרחית בישראל ולא רק המרכיבים הגשמיים (הסימפטומים) כגון "יוקר המחיה". אנחנו בעצם מבקשים לשנות את הגישה והשיטה. אם נצליח לעשות זאת במגמה להשיג איזון חברתי-כלכלי

    הרי נקבל את מה שרצינו.

    איזון חברתי-כלכלי *אמיתי* יאפשר דמוקרטיה משתפת, יקטין את הריכוזיות, יגביר תחרות חופשית אמיתית (לא

    ישראבלוף), יקטין את פערי השכר המטורפים, יוריד את יוקר המחייה, יקטין את מצוקות הדיור, יאפשר שיוויון הזדמנויות,

    יאפשר שוויון בפני החוק וכיוב'.

    אם אנחנו מסכימים שהמכנה המשותף הרחב ביותר הוא שינוי הגישה והשיטה, צריך למצוא סלוגן הכי מתאים לזה – מעין

    שדרוג של "העם דורש צדק חברתי". הנימה של הסלוגן צריכה להיות חיובית ומושכת, כדי לרכוש את אהדת הציבור הרחב

    מכל גווני הקשת הפוליטית ולגרום לו לרצות להיות שותף.

    אולי הסלוגן שלנו צריך להיות "הצדק דורש עם חברתי"?