תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

באוניברסיטאות של העתיד, ילמדו ללא ספק את מכתבי הרבנים למיניהם כעוד סוגה ספרותית בארון הספרים היהודי, שהתפתחה בראשית המאה העשרים ואחת. אחרי מכתבי הערבים החוצה, תמיכה ביידישע מיין קאמפף המכונה "תורת המלך", כותביו והאינדורסרים שלו, בא מכתב הרבנים שתומך באנס הנשיאותי משה קצב.

למה אני מטרטר לכם על רבנים כל כך הרבה, תשאלו. ובכן, עצם העובדה שיותר ממחצית מאזרחי ישראל היהודים חושבים שצריך להתייעץ עם רבנים לפני החלטות מדיניות צריכה לגרום לעניין מסוים. אבל הסיבה החשובה יותר היא שמכל הקבוצות שמרכיבות את החברה והפוליטיקה בישראל, הקבוצה הדתית, ובמיוחד הדתית לאומית, היא היחידה שעומדת בפני התפרקות קרובה. אז אני יודע שבארץ הזאת התרגלנו לחיות כל אחד בפלנטה שלו, אבל כשפלנטה אחת מתפרקת, השברים מפציצים את כל מערכת השמש. כשזה יקרה, החלוקה הפנימית בתוך קבוצת דוברי העברית הולכת להשתנות בגדול.

המשותף והמגדיר של הסוגה הספרותית הזאת, כך יגידו מלומדי העתיד, היא שמכתבי הרבנים, במהותם, הם קריאת תיגר על מערכת אכיפת החוק של המדינה. אפרת שפירא-רוזנברג, בחורה חכמה שתמיד שווה לקרוא, מבכה את מות ה"ממלכתיות". פעם, היא מספרת בגעגועים, הרבנים ייחסו למדינה חשיבות דתית וראו במנהליה "משרתים בקודש". במיוחד אלו שעושים זאת על מדים, כמובן, ואת המטוסים והטנקים הם ראו כ"כלי קודש". ואילו עכשיו, גוועאלד, הם יוצאים חוצץ נגד המדינה עצמה.

ראשית כל, על מותה של "ממלכתיות" כזאת אין מה לבכות. בכלל, אני לא סובל את המילה "ממלכתי". אנחנו לא ממלכה אלא רפובליקה, אין לנו שום מלך, ולא הייתי רוצה שברפובליקה שלי נושאי תפקידים ייחשבו כעושים במלאכה בחסד החבר הדמיוני כאילו היו פאקינג לואי ה-14.

שנית, אני נאלץ לחלוק לא רק על אפרת שפירא רוזנברג אלא גם על תומר פרסיקו (אם עוד לא הכנסתם אם הבלוג שלו לסבב היומי, זה זמן טוב לעשות זאת). הממלכתיות לא מתה, היא עוברת שינוי צורה לממלכתיות סטיל פרנקנשטיין, שתופרת יחד גישות ממלכתיות ואנטי ממלכתיות, סרוגות וחרדיות, רק כדי להמשיך לשרוד פוסט מורטם. אני אמנם מסכים שהרבנים, כדברי פרסיקו, התנתקו מצינור החמצן שמחבר אותם עם ספינת האם של המציאות, אבל אינסטינקט הישרדות יש להם ובכוונתם לחזור לחללית האם עצמה, כחייזרים, ולהשתלט עליה.

כמו ילדים שנכנסים להתנגשות עם ההורים שלהם ויוצרים חלוקה דמיונית במערכת הסמכות ההורית בין ההורה ה"טוב" להורה ה"רע", הרבנים ה"ממלכתיים" מצאו פיתרון לשבר שלהם עם המדינה בדמות שבר עם מרכיב אחד מסוים במדינה. אין צורך לגלוש לחרדיות מוחלטת ולראות במדינה עצמה שלטון זר, אפשר להגיד שרק חלק קונקרטי אחד במערכת של המדינה הוא שלטון זר: מערכת אכיפת החוק. שאר המדינה בסדר. ואם לא, ובכן, זה בגלל שמערכת אכיפת החוק גורמת לה להיות לא בסדר.

אז תראו איזה פיתרון אלגנטי: פינוי והרס יישובים? לא "המדינה" עשתה לנו את זה, זה הפרקליטות הסמולנית שסחטה את אריק שרון באיומי העמדה לדין על שחיתות. הצבא לא טובח בערבים כמו שצבא יהודי אמיתי אמור לעשות? לא חברים, הצבא עדיין קדוש והציוד המכאני הכבד שלו עדיין כלי קודש, זה מערכת המשפט הסמולנית שכובלת את ידי הלוחם היהודי. וכו' וכו' וכו'. ספק אם תמצאו אפילו דבר אחד ממעשיה של המדינה שלא מוצא חן בעיני הסרוגים שהאשמה עליו לא מופלת על מערכת המשפט והאכיפה. והאקורד הצורם האחרון: לא יכול להיות שנשיא המדינה, זה שמייצג בגופו את התגשמות קדושתו של החבר הדימיוני בהיסטוריה, הוא אנס. הפיתרון? נו, מערכת המשפט הסמולנית.

זהו, כמובן, המשכה של מסורת יהודית ישנה של גלויות אשכנז וככה זה עובד: לוקחים משבר ערכי כלשהו ומפילים אותו על איזו קבוצה תחת שם הקוד "ערב רב". אז המשבר הערכי נכלא בתוך מושג מומצא שמייצג זרות וזיהום שמקורו חיצוני ומוקא, יחד עם האנשים שעליהם הדביקו אותו, אל מחוץ למחנה. מאות רבות של שנים השתמשו הרבנים האשכנזים בטריק הזה בדיוק, והם ממשיכים לשחק את אותו המשחק גם תחת הריבונות היהודית. ידידיה שטרן, סרוג בעצמו, ניסח זאת היטב.

ולאחרונה, אנחנו רואים לנגד עינינו ממש איך רעיונות שבושלו בקלחת של הציונות הדתית עוברים חילון ומופיעים בכל מקום (מישהו אמר "אם תרצו"?). פתאום כל פוליטיקאי ואיש ציבור מושחת שמסתבך עם מערכת אכיפת החוק טוען, בעצת היח"צנים שלו ש"כנופיית שלטון החוק" הסמולנית הזאת רודפת אותו אישית משום שהוא לא סמולני כמוהם.  לזה נלווית, כמובן, טענה לרדיפה ע"י מרכיב נוסף ב"ערב רב", התקשורת, אבל זה כבר ראוי להתייחסות נפרדת.

בקרוב, אולי, אנחנו עומדים לצפות במופע אימים נוסף שבו פירות הבאושים של המשבר הפנימי בציונות הדתית, שחולנו לשיח המרכזי של הפוליטיקה הימנית והזדווגו עם שחיתות של פוליטיקאים, יגיעו לשיא עוצר נשימה.

היועץ המשפטי עומד להחליט האם להעמיד לדין את ליברמן על זה שכמו עוד כמה פוליטיקאים ידועים, גידל ילדים מבריקים כל כך שהם מרוויחים מיליונים עוד לפני שעברו להם החצ'קונים. אם ההחלטה תהיה חיובית, ליברמן הולך ללמד את קצב איך עושים "מופע אימים" כמו שצריך. את כל זמן כהונתה של הממשלה הנוכחית הוא העביר בהכנת הקרקע לטענה שגורמי אכיפת החוק, שנמצאם בשליטת מפלגתו, רודפים אותו על דעותיו.

למרות שתוצרי הלוואי של רעיונות הממלכתיות הפרנקנשטיינית הזאת עושים חיל בטוקבקים ובפוליטיקה הישראלית, מצדה הימני והמושחת (זה בא ביחד לא בגלל ששמאלנים הם נקיי כפיים במיוחד, אלא מפני שהימין בשלטון והוא זה שיש לו גישה לשמנת), לא צפוי לה קיום ארוך כרעיון.

אפשר שפירא רוזנברג מספרת על שיעור אזרחות שהעבירה בבית ספר דתי, שבו התלמידים לא הצליחו להבין את ההבדל בין גישת הציונות הדתית לגישה החרדית לגבי "יהדותה" של המדינה. ואכן, רעיונות נמדדים באופן בו הם מובנים בציבור הרחב ולא בקרב מפצלי שערות מקצועיים. החרדים, רובם, כבר מזמן לא רואים במדינה שיקוץ זר, הם השלימו איתה. הסרוגים, ככל שיתגוללו על התקשורת הסמולנית ומערכת המשפט הסמולנית לא יוכלו להמשיך לראות במדינה דבר קדוש.

רוב החרדים והסרוגים עומדים, אם כך, להתאחד למחנה חדש שאותו אני מכנה "פונדמנטליזם". הפיתרון שהוא מציג אלגנטי יותר מזה של ה"ממלכתיים": המדינה איננה קדושה ואיננה יהודית. אבל היא צריכה להיות. מי שלא ייסחף לשם יצטרך להכיר בעליונות מוסדות המדינה על הפסיקה הרבנית בכל הנוגע לענייני ניהול המרחב הציבורי. הדת תהפוך, בעבורו, עניין וולנטרי יותר ופרטי יותר. זה יכניס אותם למחנה הדמוקרטי והליברלי וישבור את ההומוגניות הסוציולוגית הממאירה שלו.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורמת ומאחל לה שתזכה להאריך ימים ולראות את הרבנים תומכי קצב הולכים לעולמם ונולדים בגלגול הבא בתור נשים, לצרכי תיקון.

ביום חמישי בחצות, לפני שבועיים, עשיתי את דרכי ברחוב שמאי בירושלים. מולי עברו שני צעירים עצבניים. "שערבי ידבר אתי?" צעק אחד מהם, "למה מה קרה שערבי יגיד לי מילה?". וכך הוא המשיך, תוך שהוא משמיע איומים שונים. כמה שעות מאוחר יותר, ברחוב הלל המקביל, חוסאם רווידי נרצח באמצעות תער.

האם חלפתי על פני הרוצחים? קשה לדעת, שכן לא היה שום דבר יוצא מגדר הרגיל בצעירים הנ"ל. בירושלים, יש אלימות באוויר, ובמיוחד אלימות נגד ערבים. ויש מי שמעודדים אותה. היום פורסם שהרוצחים נתפסו, ואחד המגיבים סיפר שבאותו ערב נתקל גם הוא בחבורות של נערים שהשמיעו דברי שטנה נגד ערבים.

אפשר להתייחס לזה כאל עוד קטטה בין ערסים שנגמרה בדקירה, מהסוג שלא חסר ממנו. במידה מסוימת, זה מה שקרה. דינאמיקות של קטטות כאלו מוכרות היטב. זה מתחיל באיזה מילה, גולש להרמת ידיים וממשיך משם. לרוב, המעורבים בדבר מתחילים לאסוף חברים ולחפש אחד את השני ברחבי מרכז העיר כדי לסגור חשבון. לפעמים זה נסגר בסולחה, לפעמים במכות ולפעמים ביותר מזה. באותו לילה ממש ראיתי כמה צעירים מתנפלים על מישהו ומכים אותו קשות באמצעות קרש אחרי שנפל על האספלט. זה קרה ברחוב יפו הראשי, כמה עשרות מטרים ממטה המשטרה במגרש הרוסים.

לדברים כאלה יש חוקיות ומהלך סטנדרטי למדי, אבל מדובר במהלך אחר כשהעניין הוא בין יהודים לערבים. רורי א. מילר, מהמומחים הבולטים בעולם בכל מה שקשור להתנהגות אנושית במצבי אלימות, מבחין בין שני דפוסים של תקיפה: בעולם החי – ואלימות קשורה מאוד לאותם חלקים במוח שמשותפים לנו ולחיות אחרות – יש אלימות בתוך המין הביולוגי ואלימות בין מינים ביולוגיים. לדפוס הראשון יש חוקיות ברורה למדי, עכבות וכללי עשה ולא תעשה. במהותה, היא הפגנת עליונות במטרה להשיג גישה למשאבים. טריטוריה ונקבות, למשל.

אלימות כלפי מין ביולוגי אחר, לעומת זאת, היא קטלנית בהגדרה. אין מערכת של כללים משותפים למינים הביולוגיים המעורבים, אין, לצד הקונפליקט, מפגש אינטרסים והמטרה היא לא הפגנת עליונות אלא הישרדות או השמדה. לכן, מודל זה של אלימות נוטה להיות חסר עכבות.

בני אדם, כמובן, הם יצורים מורכבים ולכן הגבול בין המודלים הנ"ל נוטה להיות מטושטש אצלם. אבל החלק המעניין אצל בני אדם הוא שהם יכולים ליישם את שניהם בתוך המין הביולוגי שלהם. או במילים אחרות, להתייחס לבני אדם כמותם כאילו היו מין ביולוגי אחר, ולכן כזה שאתו אין שום כללי משחק משותפים ובאלימות כלפיו לא צריכות להיות שום עכבות.

כשמדברים על אלימות של יהודים כלפי ערבים בירושלים, אי אפשר לנתק את זה מרוח הזמן. ההקשר הרחב יותר כולל, בין השאר, את פוגרום יום השואה בפסגת זאב לפני כשנתיים ואת הכנופיה שנהגה לתקוף ערבים בגן העצמאות בשנה האחרונה. אבל אלו רק המקרים הבולטים והידועים, הרבה מקרים אחרים לא מגיעים לתקשורת. אפילו המקרה הזה, שפורסם רק מפני שנגמר ברצח התאפיין בפרופיל תקשורתי נמוך עד כדי גיחוך. לא רק בהשוואה לרצח של אריק קרפ ע"י ערבים בתל-אביב, אלא אפילו ביחס למקרה של התקפה על זוג יהודי שבא לקנות פיתות בכפר ערבי לפני מספר חודשים, שהסתיימה בפציעה.

בקרב נוער השוליים הירושלמי, אלימות נוטה להתקרב למודל האלימות שבין מינים כדבר שבשגרה. אלימות בין מזרחים לרוסים, רוסים לאתיופים ואפילו חבורות משכונות או בתי ספר שונים מתאפיינת בעכבות קטנות הרבה יותר. אבל על הבסיס הזה, נבנית בשנים האחרונות משנה אידיאולוגית סדורה שגורסת, בגלוי ובמוצהר, שיהודים הם מין ביולוגי אחד וערבים הם מין ביולוגי אחר, ומעודדת אלימות חסרת עכבות כלפיהם.

פעילים של ארגונים כהניסטים ותלמידי רבנים פונדמנטליסטים, במיוחד גינזבורג, פועלים מזה שנים בשכונות התפר הירושלמיות, "מקרבים" את נוער השוליים ל"יהדות" ועל הדרך מארגנים אותו לפגיעה בערבים. הנימוק המרכזי, שכבר יוצא לכל רחבי הארץ והפך לדגל הפונדמנטליזם היהודי, הוא "הגנה על הבחורות שלנו" אבל ברקע יש תיאוריה שלמה.

הדת היהודית עמוסה בתוכן שרואה ביהודים, העם הנבחר, זן נפרד משאר בני האדם. גורמים שפויים יותר מוצאים דרכים לרכך את זה. בראשם, עיקרון החלפת העליונות בשוני, בדומה לעיקרון ה"שונים אבל שווים" של ההגות הליברלית. אפשר לתהות איך עיקרון כזה אמור לעבוד כשלא מדובר בהרבה קבוצות שונות אלא בקבוצה אחת של "גויים" שכוללת את כל האנושות מלבד אחוז זניח של "יהודים" שרק הם נהנים משוני משמעותי. לדעתי, במצב כזה אין מנוס מלייחס לשוני הירארכיה, אבל לפחות יש כאלה שמנסים.

ויש כאלה שעושים בדיוק את הדבר ההפוך ודווקא לוקחים את עיקרון ה"אתם קרויים אדם והם לא קרויים אדם" הכי רחוק שהם מצליחים. לא קשה למצוא בארון הספרים היהודי ביסוס לעמדה זו, ובמצב של קונפליקט, היא נהנית מפריחה מיוחדת. הרי פחד, כעס ושנאה כלפי הקבוצה היריבה הן תופעות מתבקשות, אז למה להתאמץ להתייחס למצב כאל קונפליקט בין בני אדם אם יש בשוק אידיאולוגיה שמצדיקה ומעודדת כל מעשה זוועה שאנחנו עלולים לעולל להם?

הספר "תורת המלך" הידוע הוא המסמך המקיף והמנומק ביותר של המחזיקים בגישה זו. -אותם האנשים שמחרחרים את האלימות כלפי ערבים בירושלים. הספר מתייחס למצב מלחמה, כמו זה שבו אנחנו נמצאים כדבר שבשגרה, ומבנה אותו במונחים שתואמים, אחד לאחד, את אלו שמגדיר רורי מילר כאלימות בין מינים ביולוגיים.

ההבדל בין יהודי לגוי שקול, לדעתם, להבדל בין מינים ביולוגיים. ברמה התורנית, בעקבות ספר הכוזרי והתניא, ההירארכיה של עולם החי היא דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי, ונטען שהמרחק בין מדבר (אדם) ליהודי גדול יותר מהמרחק בין האדם לחיה. הרעיונות האלו מחלחלים בצורה פשטנית גם לתינוקות של בית רבן. אני נזכר, למשל, בצוער הדתי שטען פעם, בסדנה שהנחיתי, שיהודי וגוי הם פשוט דברים שונים כמו שנמר וג'ירפה הם דברים שונים. ניכר שהוא השמיע מובן מאליו חברתי, במונחים בקובלים בסביבה שלו. והוא לא היה היחיד.

לכן, לפי "תורת המלך", הסכסוך היהודי ערבי הוא מצב של הישרדות\השמדה. או אם לדייק, השמדה שמוצגת כהישרדות. בשורה התחתונה, הספר והאידיאולוגיה מתירים לחסל כל "גוי מעם האויב" (ערבי) אם הוא מהווה סכנה ליהודי. היות ש"סכנה" זה כל דבר שיהודי רואה כסכנה, בהווה או בעתיד, ישירות או בעקיפין, במעשה או במחשבה, כל חיסול של ערבי ניתן להצדקה ויהיו הנסיבות אשר יהיו. רק כדי להיות בטוחים, הספר מייבא עיקרון טקטי שנהוג, בצדק, בין לוחמים בעיצומה של סערת הקרב –"אם יש ספק, אין ספק", אל מצב  השגרה של הסכסוך שבו כולנו נמצאים. כלומר, גם אם אתם לא בטוחים אם תינוק, למשל, "מוחזק לגדול רשע כמו הוריו" (ולכן מותר לחסלו), עדיף לחסל אותו בכל מקרה. אולי זאת תהיה טעות, אבל טעות נסלחת שכן מדובר בתינוק גוי שהחיים שלו לא שווים ממילא.

אז זהו הגב הרעיוני של מלחמות הערסים הירושלמיות, כשהן מתרחשות בין יהודים לערבים. ממספר הכיפות שצצות על ראשי נוער השוליים המקומי בשנתיים האחרונות, אני ראה שזה עובד. לכן, גם לא מפתיע אותי ששניים מהרוצחים הם דתיים ומתנחלים. אמנם אין לי ספק ששכמותם יכולים להיות מעורבים בקטטות גם עם יהודים כשרים, ואפילו לשלוף סכין ולרצוח, אבל כשמדובר בערבים, זה פשוט קורה בקלות רבה הרבה יותר.

אם מישהו כאן חושב שלא רק רבנים פונדמנטליסטים וערסים ירושלמים מתייחסים לסכסוך היהודי ערבי יותר כאל עניין של הישרדות או השמדה מאשר כאל עניין של סכסוך בין בני אדם אלא כולנו, כחברה וכמדינה, הוא חושב כך בצדק. ובמקרה דנן, הרשויות בהחלט הרשו לעצמן את מה שלא היו מעזות לעשות במקרה של רצח יהודי, לא משנה ע"י מי.

משטרת ישראל ראתה לנכון להפעיל סחטנות על המשפחה האבלה וסירבה לשחרר את גופתו של הנרצח לקבורה עד שהמשפחה תסכים לקיים את הלוויה בחצות הלילה (לאחר מכן שמונה בערב), שבלוויה לא ישתתפו יותר מעשרה אנשים ושהתפילות לא יינשאו במסגד אל אקצה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב ואני רוצה לציין שהתורם בן אדם, ואפילו מענטש.

שני רבנים במשקל כבד במיוחד אוחזין בטלית. בפינה האשכנזית: יוסף שלום – מוות מוחי – אלישיב מליטא. אוטודידקט וטיפוס הגנתי שיודע להתגלגל מתחת למכות וללכת בין הטיפות. בפירמידת המזון של העולם החרדי הוא הגדוייל שבגדויילים. בפינה הספרדית: עובדיה – פה גדול – יוסף, השודד מבגדד. אנציקלופדיה מהלכת בענייני דת, סלאגר שזורק אגרופים לכל הכיוונים והטוען לכתר.

בתווך, ערב רב של עסקנים ומתווכים, בראשם אריה דרעי ואלי ישי, שמתחרים על הקרדיט לחיבוק המתאגרפים שהצליחו להשיג בנושא ההכרה בגיורי האינסטנט של צה"ל. היחידים שלא נמצאים בתמונה הזאת הם המתגיירים עצמם. קולם לא נשמע, אף אחד לא שואל אותם והמוכתארים שלהם לא מעזים לייצג אותם מפחד שתיפגע בריתם עם הימין ואתה זרם ההון הפוליטי והכלכלי שנובע ממנה.

הסיפור הוא כזה: גיור אורתודוכסי גורס שעל המתגייר לקבל על עצמו "עול תורה ומצוות", אך ברגע שהגיור הושלם, אין דרך חזרה שכן "ישראל שחטא, ישראל הוא". ראו החרדים מהצד של אלישיב שרוב המתגיירים דוברי הרוסית  חוזרים לסורם מיד אחרי קבלת הסרטיפיקט ואמרו שככה זה לא הולך. חוטאים זה דבר אחד, אבל אם כמעט אף אחד אפילו לא מנסה לקיים אורח חיים דתי, יש כאן בעיה. אז לבטל גיור בדיעבד אי אפשר, אבל ההלכה לא אוסרת לקבוע שהמתגייר שיקר לשלושת הדיינים כשהצהיר על כוונתו לקבל עליו שמירת 613 המצוות, שהרב האחראי ידע שהם משקרים ולכן, מלכתחילה, זה לא היה גיור אלא קרקס בצורת גיור ולכן לא מכירים בו.

באו הדתיים הלאומיים, עם שחקן חיזוק בצורת עובדיה יוסף יען כי המגזר הסרוג לא הצמיח מתוכו סמכות הלכתית שיכולה להתחרות בקטגוריית המשקל הכבד, ואמרו לא יקום ולא יהיה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, וככזאת היא חייבת להוות סמכות דתית. אז אם המדינה מגיירת, הגיור כשר ותקף. אם יוחלט שלא, אחד משני דברים יקרה: או שיובהר שהדת היא דבר נפרד מהמדינה וייפתח פתח לשלטון חילוני ודמוקרטי מתייוון של בועלי נידות, חלילה. או שהמתגיירים הפוטנציאליים יגידו שאם הם מקבלים את הסרטיפיקט רק מאיזה רב ולא מהמדינה בה הם אזרחים, נאחוי הם צריכים את זה.

מי שבאמת רוצה לעשות משהו לא צריך הקלות. מי שמאמין שקבלת עול מצוות מול שלושה רבנים תשדרג את נשמת הגוי הבהמית שלו לנשמה יהודית תמיד יכול ללכת לרב שתואם את אמונתו, להתגייר אצלו וסוף סיפור. העניין הוא, כמובן, שמרבית המתגיירים לא מאמינים בשום דבר מהסוג הזה ולכן לא רוצים להתגייר.

מה שהם כן רוצים זה שהמדינה והחברה יקבלו אותם וייתיחסו אליהם כשווים. והמסר שהחברה, גם ה"חילונית", מפציצה אותם בו הוא שעד שלא תתגיירו, אתם תהיו אחלה עבודה זולה, אחלה בשר תותחים, אחלה תרומה לצד הנכון של המרוץ הדמוגרפי (בצד היהודי נגד הערבים ובצד החילוני נגד הדתיים) אבל אתם אף פעם לא תהיו משלנו. לכן, הגיורים שקולים ל"טיפולי המרה" שמבצעים בהומוסקסואלים.

הבעיה היחידה שיש להומואים היא יחס החברה אליהם. אז החברה, בנדיבותה כי רבה, מתנדבת "לעזור" להם לעבור מסע ייסורים שבסופו יהפכו לסטרייטים, מתוך דאגה לטובתם כמובן. הרי חבל, חבל על הפרצוף היפה שלך, בוא תשלם את הפרוטקשן ולא יהיו לך בעיות. ההבדל היחיד הוא שטיפולי המרה להומוסקסואלים אינם תקינים פוליטית גם אם הם מרצון, ואילו טיפולי המרה לגויים מזרע ישראל כן תקינים פוליטית גם אם הם בכפייה.

היות ששני האינקוויזיטורים הראשיים מתכתשים על שוק הגיור, והיות שהדת בישראל היא פוליטיקה, תומכי שתי המחנות הוציאו את העניין אל מחוץ לכותלי בית המדרש אל הרחוב. במאמר צבוע ומתחסד להפליא, אפילו בסטנדרטים שלו, הרב יואל בן-נון מלין על החרדים שזממו לארגן הפגנה גדולה נגד עובדיה יוסף ותמיכתו בגיורי צה"ל. זוהי השפעה על דיון הלכתי בצורה "כוחנית" ו"פוליטית", טוען האיש שגורס שהמדינה צריכה לכפות על הרבנים את העמדה התורנית המועדפת עליו.

כמקובל במגזר הכיפות הסרוגות, הוא עוטף את הרעל שלו בשכבה עבה של דבש דביק (ועל הדרך מטיל את האשמה על השמאלנים). וכמקובל בכל המגזרים, הוא פוסל במומו. שכן האינטרס שלו הוא פולטי אף יותר מזה של החרדים. הם, אולי, חוטאים בפוליטיקה פנים דתית בלבד. הוא, לעומת זאת, מתרעם על המכשולים שהגדויילים הליטאים מערימים בגלל שהוא יודע שאם אותם מאות אלפי מהגרים יהודים, בהגדרתם העצמית, דוברי רוסית לא יתגיירו, המדינה היהודית כפי שהוא רואה אותה תצטרך להפלותם כפי שהיא צריכה להפלות גויים אחרים. הרי גויים צריכים ליהנות מזכויות אדם בלבד, לא מזכויות אזרח ששמורות ליהודים כשרים (לשיטתו) בלבד.

היות שמדובר, במקרה, גם במאגר המצביעים שהופך את הימין לרוב, הוא וכל המגזר הדתי למעט החרדים הליטאים שאין להם עניין בשיקולים כאלה, לא יכולים להרשות לעצמם להתנכר אליהם. אם היו שמאלנים, אני מנחש, היחס היה אחר והדתיים היו מטיפים לטרנספר שלהם בחזרה לרוסיה, כמו שאכן עושים כמה מהקיצוניים יותר במגזר.

אז הושגה "פשרה" שהייתה מביישת אפילו את המפא"יניק לוי אשכול, שעליו אמרו שהוא מזמין לשתות "חצי קפה – חצי תה". עובדיה יוסף לא ימשוך את האישור שנתן לגיורי צה"ל, אבל יוסיף סייג לפי אם יוכח שהמתגייר שיקר כשקיבל עליו עול תורה ומצוות, הגיור לא יהיה תקף. אמנם חבר חנפיו עמל על הצגת העניין כהצלחה, אבל למעשה, עובדיה עשה זאת שוב והתקפל,כהרגלו בפני הליטאים. הרי כל מה שהם טענו מאז ומעולם היה שגיור שבו המועמד מקבל עול תורה ומצוות "מהשפה לחוץ" איננו גיור.

מה בת'כלס? כל רב שיידרש להכריע האם להעניק או לא להעניק לאזרח המדינה להינשא לבחירת ליבו יעשה את החשבון בעצמו. במקרה הטוב, יישמר המצב הנוכחי שבו כל רב הולך לשיטתו של הרב שלו ומי שהולך בשיטת אלישיב יחליט לשלול מהמבקש את זכותו האזרחית. במקרה הרע, הרבנים ייקחו את הדיל ברצינות, לא יראו בגיור צה"לי רמאות בהכרח וימררו את חייהם של נרשמים לנישואין בחיטוט משפיל בחייהם הפרטיים שבעים מונים יותר ממה שנוהגים היום.

בין הגדויילים הושכן שלום, או לפחות הפסקת אש זמנית. הציבור הכללי אדיש כי גיור זה עסק של דוסים וחילונים לא מתערבים להם בעניינים, בטח לא כשמדובר ברוסים שנפגעים ולא בתושבי רמת אביב. לדתיים מותר להתערב בקישקעס של החילונים, אבל החילונים, ובכן, עזבו אותם מכל ענייני היהדות הפרימיטיביים האלה. תסתדרו לבד ותגידו לנו מה סגרתם. אנחנו הרי נשתף פעולה ממילא.

אז סבתא בישלה דייסה. זה קיבל, ההוא קיבל ולרוסים כלום לא נשאר. הקונסטלציה הפוליטית שנוחה לכולם דורשת מהם לעבור טיפולי המרת דת כדי שישתלבו במערכת החולנית שבנינו כאן טלאי על טלאי ולא יחשפו את ערוותה ברבים. אז מה אם המחיר אמור להיות מאות אלפי אנוסים? למרבה השמחה, שיעורי הגיור, גם עם כל ההקלות וההנחות, זניחים. כשכולם מחליטים מעל הראש של האנוסים בלי לשאול לדעתם, באמת אין סיבה מיוחדת שישתפו פעולה.

בזמן שירותי הצבאי היה אתי איזה קצין, נקרא לו מוטי. זה היה במקום בו הרכבנו ערכות של ציוד רפואי ושלחנו אותן לכוחות הלוחמים או למחסני החירום. הנוהל היה כדלקמן: קיבלנו ערכות ישנות, הוצאנו מהן את התרופות שפג תוקפן ושמנו במקומן תרופות שפג תוקפן.

בדיוק כך. באותו הזמן, ואולי גם היום, היה בחיל הרפואה נוהל "הארכת תוקף" של תרופות. היינו מקבלים הוראה ומדביקים, באמצעות אקדח מחירים פשוט, מדבקה עם תאריך עתידי כלשהו, והיו תרופות עם שורה של מדבקות הארכה כמו מדבקות טסט על חלון של מכונית ישנה. לנו אמרו שחברות התרופות מקדימות את תאריך התפוגה מטעמי כסת"ח, אך הן נבדקות במעבדות של צה"ל ונמצאות כשירות לשירות לעוד שנים רבות. בהתחשב בזה שהן נשמרו במחסני אזבסט לוהטים, אני בספק אם הן החזיקו מעמד אפילו עד התאריך המקורי.

היום, הייתי מעלה את הצבא על טיל בגלל דבר כזה. אבל אז הייתי מגויס חובה מתוסכל שעניין אותו רק לגמור עם זה. אם היה מישהו שמתפקידו להעלות את הצבא על טיל, זה היה מוטי. הוא היה קצין של שלושה ארונות ורוקח ראשי. תפקידו המעשי הסתכם בלהוציא את ה"סמים" מהארון הנעול (כאילו שאי אפשר להתמסטל או להרעיל מישהו למוות בשלל קוקטיילים מהתרופות שהתגלגלו שם בלי חשבון), להביא לנו אותן, לבדוק שהערכות מוכנות כראוי ולחתום שסגרנו אותן עם פלומבה.

כדי להקל עליו את עומס העבודה (כחצי שעה ביום במצטבר), היו לו שני קצינים אקדמאים ממושקפים שהיו אמורים לעשות את הנ"ל במקומו. בכל בוקר, הם היו נעלמים לאן שהוא ומוטי היה יושב במשרדו הקטן והריק ובוהה בקיר. כשהיינו מבקשים ממנו לבוא לסגור ערכה היא היה נאנח בעצב ושואל למה אנחנו לא פונים לעוזרים שלו. כשהיינו אומרים לו שאין לנו פאקינג מושג איפה הם הוא היה אומר לנו לחכות להם, או קם לעשות זאת בעצמו, לפי הקריזה. בחמש אפס אפס היה עולה על האוטו הצמוד ונוסע הביתה.

על המחלקות היו אחראים אזרחים עובדי צה"ל ועל תקן עבודה זולה היינו אנחנו, מילואימניקים ומתנדבים של "שר-אל" שקראנו להם "מתנדבות" כי אף אחד לא גילה עניין בזכרים שבהם ובטח לא בעבודה שמישהו מהם אמור היה לעשות. פעם אחת מנהל המחסן יצא לחופשה של שבוע והשאיר אותנו, שלושה סדירים, לנהל את המחסן. היות שכל מה שעניין אותנו זה חיים קלים קבענו חוקים חדשים: 1. הזמנות שמתקבלות עד ארוחת הצהריים יהיו מוכנות באותו יום עד שלוש. 2. הזמנות שיתקבלו אחרי הארוחה יהיו מוכנות למחרת עד הצהריים. 3. אין התקלות מעכשיו לעכשיו.

זה הקל את עומס העבודה בחצי. בבוקר ישבנו ושתינו קפה בנחת. אחר כך טיפלנו בהזמנות לפי סדר קבלתן ובארבע כבר היינו אחרי ניקיון ושוב ישבנו לשתות קפה עד חמש, שאז כל אחד הלך הביתה או לשמירה, תלוי עד כמה שפר עליו גורלו באותו יום. מעולם המפעל לא תיקתק כמו בשבוע ההוא שבו ניהלנו את המחסן, שכן כל המחלקות נאלצו ליישר קו עם הלו"ז שלנו ולתכנן את העבודה שלהן. אחרי שבוע, המנהל חזר ושוב נתנו פול גז בניוטרל. עבדנו כמו כלבים ולא עמדנו בשום לו"ז כיוון שהמנהל היה מורה לנו ללא הרף להפסיק הזמנה אחת ולעבור לטפל באחרת לפי הקריזה, לפי מידת התחנונים שהעתירו עליו מנהלים אחרים – מה שגרם לו להרגיש חשוב – או לפי העדפות חבריות כאלה ואחרות. בסוף אף אחד לא הספיק כלום.

זוהי שיטת הניהול הצבאית של משבר-הזדמנות וזה עובד ככה: האחראי מחרב כל חלקה טובה בתחום שבאחריותו כדי שיוכל "לכבות שריפות" ולהציג את עצמו כ"איש עשייה" שיודע לסגור משברים. מי שעושה את עבודתו בחוכמה מועד, בישראל, לעוף מתפקידו. הרי יגידו לו שהכול מתקתק כמו שעון ואין שום בעיות, אז למה צריך אותו? כדי להוכיח שצריך אותך, צריך לייצר משברים. כל זה, כמובן, לא נובע מתכנון תבוני אלא מברירה טבעית. האחראים לא יודעים שזה מה שהם עושים, אלא שמאז ימי המדינה שבדרך המערכות מתגמלות את מי שנוהגים כך, הם מתקדמים לתפקידים הבכירים ומי שרוצים לתפוס את מקומם מחקים אותם.

המצב המתואר כאן איננו רק נחלתו של המקום בו הייתי, כך צה"ל עובד. היותו של הצבא המקור הראשי למנהלים בישראל, ממנהלי בתי ספר דרך מנהלים במגזר העסקי ועד הפוליטיקאים שמנהלים את כולנו, הפך את השיטה הזאת למכת מדינה.

"אי השוויון בנטל" הוא בסך הכול אותו הטריק. מהנדסים מצב משברי שאין שום סיבה מיוחדת שיתקיים, ואז נבנים ממנו. זה אכן מצב רע בו חלק מחויבים לשרת, ועושים זאת גם אם הצבא בכלל לא צריך אותם, חלק אחר פטור משירות וחלקים אחרים מנועים מלשרת. יש פיתרון קל למדי לעניין זה. הוא לא אידיאלי שכן גיוס חובה כשלעצמו הוא לא אידיאלי, אבל אפשר לחייב בחוק שירות חובה לכלל האוכלוסייה. לצבא תהיה את זכות הלילה הראשון, כלומר, לבחור את המתאימים לו ואותם בלבד. האחרים ישרתו שירות אזרחי.

כרגע, הצבא סובל מעודף כוח אדם ומאבטלה סמויה ולא כ"כ סמויה ברוב חלקיו, דבר שמדרדר גם את איכותו המקצועית. תחום השירות האזרחי, לעומת זאת, סובל ממחסור נואש בידיים עובדות ולמרות זאת מגביל את מספר המצטרפים אליו.

אבל מה שטוב למדינה זה לא מה שטוב לפוליטיקאים, עם מדים ובלעדיהם. יותר מועיל לקריירה שלהם לחלק פטורים ואז להשתלח במשוחררים על שהם לא תורמים את חלקם. יותר מועיל לטעון כלפיהם שאינם מתנדבים לשירות הלאומי, למרות שזו לא חובה, למרות שאין עבורם תקנים בשירות הלאומי. ובעיקר, יותר מועיל לפטור את האזרחים הערבים משירות, למנוע מהם את האפשרות לשרת בשירות לאומי ואז להתגולל עליהם עם הסיסמה המטופשת "בלי חובות אין זכויות". הרי לא רוצים שהם ימלאו "חובות". אף אחד לא רוצה אותם בצבא. ובשירות הלאומי, מספר המתנדבים גדול כפליים ממספר התקנים המוקצים להם, שכן אותם מעדיפים לחלק לבנות דתיות. מה שרוצים באמת זה תירוץ למנוע מהם זכויות אזרחיות.

כמובן שהמדינה, כמו שהיא מאשימה את הפטורים מגיוס בפטור שנתנה להם בעצמה, מאשימה את הערבים בכך שהם "לא הולכים לשירות לאומי". ראשית, הדבר מעולם לא הועמד למבחן. גם לאלו שרוצים לשרת זה לא מתאפשר. שנית, יש עניין שבגללו המנהיגות של הערבים אזרחי ישראל מתנגדת לשירות לאומי במידה לא מבוטלת של צדק: המדינה איננה מדינת הלאום הישראלי אלא מדינת הלאום היהודי. כל זמן שהשירות הוא "לאומי" משמעותו היא שהערבים אמורים לשרת את היהודים ואת מטרותיהם הלאומיות. בנוסף, היות שהשירות הלאומי נתפס לא כדבר העומד בפני עצמו אלא סרח עודף של השירות הצבאי, הוא נתפס כמעין שירות צבאי בדלת האחורית.

כדי לפתור את התסבוכת הזאת צריך, כמובן, שישראל תהיה ביתו של הלאום הישראלי, כשהצביון הלאומי הוא פונקציה של הרכב האוכלוסייה. אבל גם לפני שנוקטים בצעד המובן מאליו הזה, אין מניעה מיוחדת לאזרח את השירות הלאומי, תהליך שהתחיל כבר בשנות התשעים, להגדיל את מספר התקנים שבו ולתת לגופים אזרחיים, כמו וועדת המעקב של הערבים אזרחי ישראל, לנצל את כוח האדם לטובת המגזר. אזרחים הם הבעלים של המדינה ולכן אזרח שמשרת את קהילתו משרת את המדינה, ולהיפך.

עד שלא יפסיקו את האפליה בחלוקת הנטל, עד שלא יחייבו את כולם לשרת, עד שלא יספקו לכולם מקום לשרת בו, עד שלא יהפכו את השירות הלאומי לשירות אזרחי באמת, עד שהשירות לא יובנה ויובן כשירות לגוף האזרחים ולא לאידיאולוגיה פוליטית מסוימת, אין למדינה זכות להתגולל על מי שלא משרת, גם אם זה עושה קצת כותרות לאיזה פוליטיקאי דמיקולו שלא שירת בעצמו.

מינהלי1: רשימת הקישורים למעלה משמאל עודכנה. הקישורים מתעדכנים לפי הקריזה שלי, כמובן, אבל הקווים המנחים הם כדלקמן: 1. הרשימה תהיה קצרה ועל כן תהיה בה תחלופה. 2. מי שלא מעדכן את האתר שלו לעיתים קרובות עלול להישמט ממנה. 3. כל מה שיש שם, בין אם בגלל הקריזה הפרטית שלי ובין אם מסיבות אחרות, שווה קריאה. שווה להיכנס לקישורים בקביעות.

מינהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, על תרומתו לצמיחת התקשורת הבלתי פורמאלית וגילוי נדיבות יוצא מן הכלל אני מעניק לתורם בזאת את צל"ש השירות הווירטואלי על שם החייל בלבן הי"ד.

לא מפריע לי שתלמידים ייצאו, מטעם בתי הספר, לסיורים בחברון. האמת היא שאם יש דרך בטוחה להשניא משהו על ילדי ישראל, זה לגרור אותם לתכנית חינוכית כלשהי על אותו משהו. אבל אין לי רצון שהתלמידים ישנאו את חברון, או שלא ירגישו זיקה אליה. אדרבא, שירגישו. כמובן שאין שום קשר בין אהבת הארץ לעמדות פוליטיות. רוב הישראלים שונאים את ירושלים, אבל אוהבים את הרעיון של ירושלים. בידינו, זאת אומרת. הם לעולם לא יבואו לגור בה, יבקרו בה רק מתוך אילוץ כזה או אחר, יסבלו כל רגע, יברחו בהזדמנות הראשונה וימשיכו לטרטר על בירת הנצח המאוחדת, לב ליבו של העם היהודי לנצח נצחים.

אין ספק שמדובר בשטיפת מוח ימנית, אבל לא בגלל עידוד הקשר לאתרי מורשת יהודית. הרבה אנשים, מכל המחנות הפוליטיים, אוהבים את הארץ וזה נכון גם לגבי רבים בימין. אמנם שם "אהבת הארץ" נוטה להיות תסביך חולני לפיו העם הוא גבר שבועל את הארץ, על תקן אישה, ולכן מלחמת נצח לו בערבי שמנסה לעשות אותה מהצד – אותה "ארץ ישראל לעם ישראל" שמתורגמת ל-"בנות ישראל לעם ישראל" מהפגנות ה-[עיר כלשהי] יהודית שמזהמות את המרחב לאחרונה.

אבל בסופו של יום, רוב התמיכה העממית בימין אין לה דבר וחצי דבר עם אהבת הארץ אלא עם פחד, חולשה, שנאה והתקרבנות. הילדים יכולים בהחלט לשנוא את חברון ועדיין לדקלם את סיסמאות הימין בכל פה. וזאת יעשו, שכן בניגוד לסטריאוטיפ, נוער בכלל ונוער ישראלי בפרט היא אוכלוסיה קונפורמיסטית להפליא. רובם יאמצו כמעט כל דבר שיוצג בפניהם כמיינסטרים.

אין שום דבר רע בעיר חברון, ולא במערת המכפלה. העניין הוא שרגשות היהודים כלפי המקום לא מצדיקים פגיעה בזכויות הפלסטינים, לא כבני אדם, ולא כקבוצה בעלת זכות להגדרה עצמית. בשביל להבין את זה צריך ללמד דמוקרטיה ואזרחות כמו שצריך, ולצד הלעטת התלמידים בפוליטיקה ימנית, תחת שם הקוד "יהדות" (שכן רק עמדות השמאל נחשבות "פוליטיות" ויהדות לא), הפרויקט המרכזי של משרד החינוך הוא ייבוש מקצוע האזרחות. כאן הבעיה, ולא בשום ענייני זיקה לארץ.

קראתי היום בעמוד הדעות של הביביתון מאמר של אורי הייטנר שמאשים את השמאלנים שמתנגדים לסיורים ב"בולשביזם" ו"ז'דאנוביזם", המקבילה מימין לקלישאות ה"פשיזם" וה"מקארתיזם". מולו, היה מאמר של יוסי ביילין שדווקא לא התנגד לסיורים, רק דרש שיראו להם את שני הצדדים. אישית, הייתי שמח אם ביום כזה היו מעבירים שני סיורים, האחד מטעם המתנחלים המקומיים, השני מטעם "שוברים שתיקה", ושהתלמידים יגבשו עמדה בעצמם. אבל זה לא יקרה, כי לוחמים ששירתו בחברון ונחרדו ממה שמתרחש שם זה "פוליטי" ואילו פולחן אישיות לברוך גולדשטיין זה "יהודי".

הסיפור הזה זכה לכותרות ראשיות ולפולמוס, אולי בגלל הפטיש השמאלני לגבי הקו הירוק שקיים רק כמסמן של משטר אזרחות שונה לפלסטינים בשני צדדיו. אבל עניין אחר, חמור לא פחות, עבר בדממה דקה בתקשורת הכללית. מסתבר שבבתי הספר הדתיים תונהג השנה תכנית "מורשת הרב מרדכי אליהו", שאמורה לזלוג גם לחינוך הממלכתי ואכן תזלוג, עד כמה שזה תלוי במוח של שר החינוך (הזכויות לגורביץ), צבי צמרת, ששלח את ילדיו לחינוך הדתי כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".

מרדכי אליהו עלה לפגוש את בוראו (ולמסור לו צו בית משפט שמורה לו לשלוח את המשיח) רק ביוני האחרון, וכבר השנה, מעכשיו לעכשיו, תונהג תוכנית לימודים לכבודו. כשמערכת החינוך רוצה, מסתבר, היא יכולה. מעטות תכניות הלימודים שעוברות מסלול אקספרס שכזה. היחידה בה נתקלתי הייתה איזו תכנית ל"מלחמה בהשתמטות" לפני כשנתיים. מערכת החינוך לא מצליחה לגרום לתלמידים לכתוב טקסט קוהרנטי ארוך יותר מ-SMS, שלא לדבר על לקרוא ולהבין כראוי אחד, אבל תוך מספר חודשים מרגע ההכרזה כבר ישבו מולי, בסדנת אזרחות שהנחיתי, חבורה של זומבים מחוצ'קנים עם חולצות "אני לא משתמט" וטענו בתוקף שיש לשלול אזרחות ממי שלא שירת בצבא.

מי שמקדם את פולחן האישיות של מרדכי אליהו הוא בנו, שמואל אליהו, רב העיר צפת. זה שעומד מאחורי מכתבי הרבנים והרבניות ומי שעורר, במידה רבה ובצורה מתוכננת את גל הגזענות הנוכחי וטרנד "ניקוי" המרחב מערבים וזרים. כפי שמקובל בימין, הדברים הוצגו, בהתחלה, לא בשם אומרם אלא כיוזמה פרטית של פעילי שטח מגרעינים תורניים.

ביוזמה הזאת, שמטרתה גיבוש מחנה פונדמנטליסטי שדומה בכל דבר ועניין לאחים המוסלמים, יש לדמותו של מרדכי אליהו תפקיד מרכזי. לא רק שהכין את הקרקע וגילם בדמותו את הברית בין חרדים, מזרחים והפלג הקיצוני ביותר של הציונות הדתית, לא רק שדרדר את הציונות הדתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם שדמותו היא אחלה הון פוליטי בשימוש בנו, שרואה את עצמו, לפחות לדעתי, כמנהיג המיועד של האחים היהודים.

לכן, כדי לנפח את מעמדו שלו, הוא מפיץ את ה"מורשת", ובעיקר כל מני סיפורי ניסים וכשפים שונים. הוא זה שהפיץ את האגדה על מאמא רוחל שעזבה, בפקודת אביו, את הקבר בדרך אפרתה שבו ביכתה את בניה והופיעה בעזה כדי להציל חיילים ממלכודות מוות. הוא אפילו רמז שאביו היה מיועד להיות המשיח (בן יוסף, כנראה, כמו מאיר כהנא ועוד כמה וכמה. אינפלציית המשיחים בימין צומחת לממדים מונטי פיית'וניים לאחרונה). לא מזמן, יצא ספר מהודר שעומד, כך אני מנחש, להפוך למתנה פופולארית לחגים בקרב המגזרים הדתיים, של סיפורים שסופרו על הרב במהלך השבעה שלו וכולו עמוס, איך לא, "במאות סיפורי מופתים שמעל לטבע".

זאת ה"מורשת" שילמדו את תלמידי ישראל. קוקטייל של סיפורי כשפים, פוליטיקה ימנית, סיסמאות ריקניות של "אהבת הארץ" שאין בהן שום אמת ושום תוכן מלבד היותה רכוש יהודי וערבים החוצה. אבל החילונים ויתרו מזמן על החינוך הדתי. לדתיים מותר לעולל שם ככל העולה על רוחם והדיון הציבורי מתחולל רק בעניין החינוך ה"חילוני", שבו הדתיים מעולם לא התביישו לבחוש. זליגת התכנים וההשפעה היא חד כיוונית כמעט לחלוטין, החילונים לא יעזו לדרוש לימוד תכנים שחשובים להם גם במערכת החינוך הדתית ולא נותר להם אלא לנהל קרב מאסף אבוד מראש על צביונה של מערכת החינוך שלהם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לילדיו כישלון מוחלט במערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

זה מה שאמרה פעם סיסמת בחירות של מרצ. אבל מרצ, ואתה השמאל כולו, שכח את נבואות הזעם שלו עצמו. רק שהמציאות טופחת על פנינו. פיתרון שתי המדינות נכנס למיינסטרים בשנות התשעים והפסיק ללכת קדימה בשנות האלפיים. אז התחלנו ללכת אחורה ולהוציא מהנפטלין תכניות מדיניות ישנות יותר ויותר.

בכלל, רטרו פוליטי הוא טרנד חזק בשוק הרעיונות. "אם תרצו" ו"השמאל הלאומי", לדוגמא, הם מותגי רטרו מובהקים. וגם התכניות המדיניות של הממשלה הנוכחית הן גרסאות של תכנית הבנטוסטאנים של שרון משנות השבעים. כלומר: תת-מדינה פלסטינית מפוצלת לכמה גושים ועם שליטה ישראלית על גבולותיה. אבל במקומות אחרים, יוצאים מהבוידעם רעיונות ישנים מתחרים.

במהלך השנה וחצי האחרונות הדיון הציבורי הגיע, סוף סוף, ללב העניין: אזרחות. הבעיה היסודית של הכיבוש היא לא השתלטות על שטחים שלא שייכים לנו אלא למישהו אחר. טענה כזו לוקחת אותנו לענייני זכויות היסטוריות למיניהן וזהו דיון עקר שסופו להתעלם מצרכיהם וזכויותיהם של האנשים שחיים בהווה לטובת עשיית "צדק היסטורי" ערטילאי כלשהו עבור אנשים מתים. באופן מביך, התקינות הפוליטית מאפשרת לפלסטינים, על תקן המדוכא, לבסס את תביעותיהם על זכויות היסטוריות על אדמה במקום על זכויות אדם של בני אדם, וליהודים, על תקן המדכא, לא.

ההתנחלויות אכן ראויות למקומן כנושא ששאלת הכיבוש מתנקזת אליו, אך הבעיה אתן היא שהן הביטוי הבוטה ביותר למשטר האזרחות המפלה ולא, כמקובל לחשוב, שוד אדמות ובנייה בלתי חוקית. בהתנחלויות אנחנו רואים שכנים שחיים תחת מערכות חוקים שונות ונפרדות. האחד אזרח והאחר לא. האחד נעשה בוגר בעיני החוק בגיל 16 ונשפט בבית משפט צבאי והאחר בגיל 18 ונשפט בבית משפט אזרחי. מעבר לקו הירוק, החלת הריבונות היא לא על הטריטוריה אלא על אנשים קונקרטיים, רק על יהודים, ועוד יש להם את החוצפה לעשות השוואות בעניין אכיפת חוק על עברות בנייה וכיו"ב ולטעון שהם מופלים לרעה. זאת הבעיה, ולא שוד אדמות ובנייה בלתי חוקית. העיסוק הציבורי בשאלות אלו דווקא התרחש בגלל שהשמאל איבד את השפעתו בזירה הפוליטית המפלגתית ועבר לזירת המגזר השלישי, שם הוא מסתפק בהישגים אינדיבידואליים עבור מקופחים שונים, בעיקר באמצעות בתי המשפט.

קצת ימינה מהממשלה הנוכחית, קמה לתחייה האופציה הירדנית שחשבנו שחלפה מן העולם מזמן. ירדן היא פלסטין, ישראל תספח את השטחים ותפתור את שאלת האזרחות ע"י הענקת אזרחות ירדנית לתושבים הפלסטינים. כך לא ייוצר מצב שבו יש בתחום שליטתה של ישראל נתינים שאינם אזרחים ותהיה לנו מדינה יהודית ודמוקרטית לתפארת על כל ארץ ישראל השלמה.

זוהי נוסחה אטרקטיבית עבור הציבור הישראלי שתמיד שמח לאכול את העוגה, להשאירה שלמה ולא לשלם את החשבון. הפוטנציאל של התכנית הזאת להתקבל נשען כולו על הבורות המקומית וחוסר העניין בדמוקרטיה. הדמוקרטיה נתפסת בישראל כעניין טכני, שיטת ניהול בלבד, ולא כעניין מהותי. הבעיה עם האופציה הירדנית לא קשורה לשאלה האם ירדן היא פלסטין או לא. הבעיה היא שיסוד היסודות של הדמוקרטיה הוא שהנשלטים בוחרים את השליטים וכך האזרח משפיע על ההחלטות שמעצבות את חייו שלו. המהפכה האמריקאית, נזכיר, לא התרחשה מפני שהמתיישבים לא רצו לשלם מיסים. הם דרשו ייצוג בגוף שמטיל את המיסים או שייפרדו ממנו, יטילו מיסים על עצמם וישתמשו בהם כראות עיניהם.

אם ירדן לא שולטת בשטחים שמיושבים ע"י פלסטינים ולא מנהלת אותם, אין שום משמעות לאזרחות ירדנית עבור תושביהם. פלסטיני מג'נין ישפיע על החיים בעמאן אך לא תהיה לו השפעה על המדינה ששולטת בו בפועל. האבסורד הזה הוא הסיבה שהסידור הנורמטיבי בכל העולם, אפילו בעריצות שבמדינות, הוא שאדם מחזיק באזרחות של המדינה בה הוא חי, אלא אם כן שהותו בה זמנית.

ופה קבור הכלב. התפיסה של הימין הישראלי היא ששהותם של הפלסטינים כאן היא סוג של תאונה היסטורית שתסודר יום אחד בעזרת החבר הדמיוני. הם אורחים. אנחנו, רחמנים בני רחמנים שכמותנו, מוכנים להרשות להם להישאר כאן ללא הגבלת זמן אם רק יתנהגו יפה ויזכרו מי הבוס, אבל הם אף פעם לא ייחשבו כבני הארץ. מהגר יהודי שנמצא פה שנים ספורות כן, פלסטיני שמשפחתו כאן כמה דורות, לכל הפחות, לא. זאת תפיסה של זכויות אדמה במקום זכויות אדם, וזוהי התפיסה שמאפשרת רעיונות בולשיט כמו הקאמבק של האופציה הירדנית ושמכתיבה את התוצאה הצפויה שלהם: אף פלסטיני לא יסכים לחיות בישראל כאזרח ירדני כמו שיהודים בארה"ב לא יסכימו שאזרחותם תישלל מהם ותוחלף בדרכון ישראלי וגרין-קארד. אז הם לא יתנהגו יפה ויוותר רק להראות להם את הדרך החוצה "למדינה שלהם". איכשהו, אני לא חושב שזה יעציב את הימין הישראלי יותר מדי, הרי זה החלום הרטוב, רק שהוא יוצג כאילוץ ביטחוני וגם בזה אין שום חידוש.

האופציה הירדנית אינה הצעה ריאלית לפיתרון, כמובן. אבל היא מסמנת משהו שקורה בדיון הציבורי, איזה טפטוף של רעיונות שמאתגרים את הקונצנזוס המיינסטרימי לפיו בסוף יהיו כאן שתי מדינות אז אין מה לדאוג מזה ואין מה להתעסק בזה. אחרי עשור שלם בהם הדיון הציבורי תקוע באמצע שום מקום, אנשים מחפשים מוצא והמקום הראשון לחפש בו הוא העבר. כרגע מדובר בעבר שאחרי 67. תכנית הבנטוסטאנים, האופציה הירדנית, תכנית אלון, הפריחה המחודשת של "אין עם פלסטיני" שרואים בטוקבקים (לא לזלזל, כשאמירה מגיעה לטוקבקים של YNET זה אומר שהיא נעשתה נפוצה) וכו' הן כולן תוצרי שנות השבעים וככאלה עדיין ממקמות את הבעיה בכיבושי 1967.

האם בהמשך טרנד הרטרו הפוליטי נראה רעיונות ישנים אפילו יותר צפים אל השיח הציבורי? ייתכן. אני לא אתפלא אם השלב הבא יהיה עיסוק מחודש בתכניות ורעיונות שהיו כאן בתקופת המדינה שבדרך. בסופו של דבר, זה רק הגיוני שכן כל הבעיות שאתן אנחנו מתמודדים בארץ הזאת הן בעיות שהושארו בלתי פתורות עם הקמת המדינה. לא יהיה מנוס מחזרה להתחלה.

מינהלי: התקבלה תרמה לתחזוקת הבלוג והכותב, אני מודה לתורם ומאחל לא שלא ילך קדימה כשהוא בעצם הולך אחורה כי אז יקראו לו מייקל ג'קסון.

המקום אליו הולכים הפילים.

חתיכת לוויה יקרה, כנס ניחום אבלים, תצפית על היכחדות הדינוזאורים בזמן אמת, אירוע פרידה. אלו כמה מההערות הציניות שהופרחו לחלל כנס פורום ארגוני השלום ביריחו (הדיווח של יוסי גורביץ כאן). בצדק. במרכז הכנס הסתובבו כל אותם ווטרנים של "מחנה השלום" וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב, ודקלמו את הקלישאות הישנות. יש פרטנר, ההסכם מוכן וצריך רק לרצות לחתום עליו, צריך להוציא אנשים לרחובות, צריך להגיע לקהלים חדשים. הייתה אפילו דוגמא להמחשה לעניין ה – להגיע לקהלים חדשים, סרטון של סטודנטים רוקדים בפורום של הר הצופים. זה היה יותר מדי בשבילי וברחתי לעשן סיגריה וללכלך על כל השמאלנים האלה עם מישהי שהבינה על מה אני מדבר. הרבה, הרבה סיגריות עישנתי בכנס הזה.

שתזדיין המדינה הפלסטינית.

אמר חסן ג'בארין, מנכ"ל "עדאלה", ועשה לי את היום. לא מעניין אותי אם יהיו כאן שתי מדינות, המשיך, אחת או שלוש. אותי מעניין שכל תושבי הארץ יקבלו את כל הזכויות שמגיעות להם, בכל הסדר שלא יהיה. ג'בארין הזכיר את הזיקה של יהודים לארץ. "חברון היא לא רק עיר מוסלמית, אתם יודעים", אמר, "גם ליהודים יש זכויות דתיות בה". כשהגיע להירשם בדלפק הקבלה, סיפר, לא ידעו המארגנים אם לשים אותו ברשימת הנציגים הישראלים או ברשימת הנציגים הפלסטינים. גם הוא לא ידע. ג'בארין הוא רק אחד מרבים שאולי תומכים בפיתרון שתי המדינות, אבל עבורם הוא בכלל לא מובן מאליו.

הפלג השמאלי של המיינסטרים: מרכז הארץ, מרכז המפה הפוליטית, מרכז התפלגות ההכנסות ומרכז העניינים לא רואה שום בעיה שאיננה טכנית בחלוקת הארץ. מבחינתה של אותה אליטה שוקעת: אשכנזית, וותיקה, ממוסדת ומבוססת, קווי 67 חופפים בדיוק את זהותה שלה. לכן סיסמתה היא "לצאת מהשטחים – לחזור לעצמינו". הם חיים בסרט שישראל שאחרי הנסיגה תהיה דומה לישראל היפה של טרום 67. טעות מרה בידם. ישראל של טרום 67 הייתה "יפה" רק עבור שכמותם, ישראל שאחרי החלוקה לא תהייה דומה לה בכלל והעיקר – היא ממש לא מהווה שום "חזרה לעצמינו", אפילו לא מדומיינת, עבור רוב האזרחים . עבורם, זה במקרה הטוב פתרון שעל גבול הבלי נסבל שממנו אין מנוס.

בסקרים רוב הציבור תומך בשתי מדינות, הטיחה בי אישיות משלום עכשיו אחרי שחלקתי מחשבות ממין זה עם חברי לשולחן האוכל והצלחתי, נראה לי, בעיקר לעצבן אותם. אמת ויציב. אבל רובם, כולל אותי, וכולל אותי בגרסת התיכוניסט המתוסבך שהיה הולך להפגנות של שלום עכשיו בתקופת אוסלו, לא עושים את זה במצהלות ובריקודים. האנשים מסויגים, נתפסים בכל תירוץ להתעכב ולהתחמק, ואני חושב שזה לא אומר רק שהם טיפשים, גזענים ופרנואידים (אם כי הם בהחלט כאלה) אלא שזה לא הפיתרון שהם רוצים באמת אלא רק הפיתרון שנראה זמין. כשיפסיק להיראות זמין, במהלך השנה הקרובה, לא יהיה לו שום יתרון על פתרונות בלתי זמינים אחרים, כמו מדינה אחת פדרטיבית, ורעיונות כאלה יצופו אל מרכז השיח הציבורי.

זוהי היהירות הישראלית בהתגלמותה. חוצפה!

זיאד אבו זיאד צעק את המילה העברית כלפי איזה מלוקק מארגון "קול אחד" והעמיד אותו במקומו. קיבלנו 22% משטח פלסטין ההיסטורית כנקודת פתיחה, המשכנו להתפשר משם והתגמשנו עוד ועוד. עשרים שנה אחרי תחילת השיחות, והכיבוש עדיין כאן. ואתה אומר שכל מה שצריך זה שאנחנו נתפשר עוד?

פרשת המסמכים שפורסמו באל-ג'זירה ריחפה בחלל הכנס כמו זמזום פלורצנט טורדני, ואת העלבון העמוק אפשר היה לראות על פניו של כל פלסטיני. אפשר היה להבין. הרי עשו עליהם את אותה כיפה אדומה שעשו לשמאל בישראל בחצי השנה האחרונה. לקחו את פעילותם, שאותה קידמו ככל שיכלו, שכנעו והסבירו לכל מי שהיה מוכן להקשיב, פרסמו את המידע עליה בדאווין של "חשיפה" והעניין הוצג כמו שהמפרסם רצה – בגידה. בדיוק הטריק של "אם תרצו" עם העיתונות הישראלית, אחד לאחד.

מצד אחד, דור אוסלו הפלסטיני הוא תמונת ראי של זה הישראלי. אליטה ישנה, אנשי פת"ח שחזרו מהתפוצות וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב. הדיל של חלוקת הארץ אטרקטיבי עבור הפלסטינים אפילו פחות משהוא אטרקטיבי עבור היהודים. אבל משטר הכיבוש היה כל כך רע ונראה כל כך בלתי מנוצח שהם בחרו בפיתרון שנראה זמין ושכבה שלמה של פלסטינים הרוויחה מזה בגדול. מדינת פלסטין עצמאית לצד ישראל תשרת אותם היטב, ופלסטינים אחרים הרבה פחות, בדיוק כמו אצלנו. לא פלא שהם פוחדים. כשהפיתרון יפסיק להיות זמין, במהלך השנה הקרובה, הם כנראה יפרקו את הרשות, יחזירו את המפתחות לישראל וידרשו ממנה לדאוג לזכויותיהם. שתשבור את הראש.

אבל דבר אחד אגיד לזכותם, הם רציניים. כולנו גדלנו על מיתוס הגאונות היהודית והטמטום הערבי. בכל פעם שצה"ל פישל אמרנו "מזל שהאויב שלנו זה הערבים". וכמובן שמצבם הרע הוא תוצר של היותם ערבים נחשלים ולא מדיניות השלטון שמפקח על כל צעד ושעל שלהם. תראו מה קורה בירדן, יותר טוב? ערבים זה ערבים ושיגידו תודה שאנחנו כאן כדי לתרבת אותם.

אבל הרושם שאני מקבל יותר ויותר בשנים האחרונות קיבל חיזוק ואישוש בכנס. ראיתי את הפוליטיקאים שלהם: מפוכחים, רהוטים, מדברים לעניין ועונים ישירות על מה שנשאלו. וראיתי את הפוליטיקאים שלנו שנשאו נאומי פריימריז עמוסי קלישאות ריקניות באנגלית עילגת והתחמקו משאלות. כשאבישי ברוומן תפר חמש עשרה דקות של "נשארתי בממשלה כי העדפתי או טובת המדינה על טובתי האישית", ברחתי החוצה לסיגריה. כשחזרתי, הוא עדיין המשיך עם זה אז ברחתי לעוד סיגריה.

אנחנו, הישראלים, הופכים דומים יותר ויותר לסטריאוטיפ של הערבי שאותו טיפחנו. למדנו מהם. הערבים, לעומת זאת, למדו ממה שהיינו פעם. בזמן שאנחנו מתקרבנים ומתבכיינים ומאשימים את כל העולם, אשתו, חמותו וגיסתו בניסיונות להשמיד אותנו, הפלסטינים לומדים איך לוקחים אחריות ובונים מדינה בדרך. יצא לי לראות לא מעט סיורי וכנסי פרופגנדה ישראליים כדי להשוות ומה שעולה לי בראש זה המורה ההוא שהיה לי בתיכון, שכולם ידעו שהוא "שמאלני קיצוני" ושפעם, כך סיפרו, עשה רעש בכל הארץ כשהראה לכיתה דגל פלסטין שהביא מהמילואים ואמר להם שעלינו ללמוד מהפלסטינים אהבת מולדת מהי.

דור הולך, ודור בא.

הכנס שאני, אישית, הייתי בו התרחש בשולי הלוויה המרכזית. בשולחנות המרוחקים יותר, מסביב למאפרות ובשורות האחוריות. שם הסתובבו כל מני אנשים שלא היוו מטרה נחשקת עבור אמני המינגלינג. היו שם, בין השאר, דוברי רוסית שמנהלים מלחמה פטריוטית גדולה על התודעה הדמוקרטית במגזר שלהם, בלי שום עזרה ובלי שום הכרה. אף אחד לא התייחס אליהם. ניסינו במרצ, סיפרה לי אחת מהם, אבל זה לא הלך. ברור. וכי מתי רוסי, מזרחי, דתי או ערבי הגיעו לעמדת הנהגה כלשהי במפלגה או ארגון שמאלי ושרדו שם? והיו שם אנשים מירושלים שכמוני לא רואים בתל-אביב את הארץ המובטחת ובאבדן הפוליטיקה השמאלית מהזן התל אביבי טרגדיה קטנה מאוד.

הפריפריה נעה אל המרכז והופכת למרכז. זה קורה בחברה הישראלית בכלל, ובפלגים שונים שלה בפרט. תסתכלו מסביב. דור צעיר, וכזה שלאו דווקא גדל בחממות מוקדי הכוח הישנים, הולך ודוחק את רגלי הדור הקודם. זה קורה אצל המתנחלים, זה קורה אצל החרדים, זה בוודאי קורה אצל הערבים וזה קורה גם בשמאל. בפיל הלבן שנקרא מלון אינטר-קונטיננטל שביריחו ראיתי את המקום אליו הולכים הפילים הלבנים כדי למות. אבל ראיתי גם כאלה שזה מה שיפנה את דרכם לקדמת הבמה.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם על כך שכיסה את עלות הסיגריות ששאבתי בכנס. בלעדיך, החיים שלי היו מתקצרים מסיבות פחות טובות.

אחד מהדברים המעטים שחברי כנסת טובים בשבילים, זה להיות שבשבת. בעולם של עודף מידע ומאה ועשרים חברי כנסת, חלקם מפתחים חוש ריח על טבעי כמעט לגבי הדברים שיציפו את שמם אל הכותרות. וככל שחבר הכנסת קטן יותר ועלוב יותר, כך כישוריו בזיהוי טרנדים לרכב עליהם נוטים להיות מושחזים יותר. לכן, גם הפעם, לא מספיק לדפוק את הראש בקיר על הפגנת הטיפשות והבורות המהממת שמפגינה ח"כ יוליה שמואלוב-ברקוביץ' בעניין הפמיניזם. היא עלתה כאן על משהו.

וקשה להגיד שזה מפתיע. מזה כעשור אנחנו חווים גל ניאו-שמרני לצד גל פונדמנטליסטי. שניהם סוגים שונים, במקצת, של תגובות לאותו גירוי. אנחנו לא היחידים שזה קורה להם. למעשה, ישראל מהדהדת את המתרחש בעולם המוסלמי מצד אחד, ואת הפוליטיקה האמריקאית מצד שני. זה משקף גם את החלוקה הפנימית בתוך הימין הישראלי: חלקו ה"קיצוני" דתי-פונדמנטליסטי וחלקו ה"מתון" ניאו-שמרני פרו-אמריקאי.

הגלים הנ"ל, בכל שלושת המקומות, הם תגובה למשבר זהות. הפונדמנטליזם האסלאמי צמח עקב החשיפה לתרבות המערב והאמריקאי, בגל הנוכחי, התפרץ עקב היבחרו של נשיא שחור, בתמיכת מיעוטים. בשני המקרים, לא מדובר באיום בטחוני כלשהו, פיזי או כלכלי, אלא באיום על הפרדיגמה המוכרת, על הזהות הקולקטיבית כפי שרגילים לראות אותה. הפחד מאבדן המוכר והמובן מאליו, כנראה, חמור יותר מפחד המלחמה והטרור.

המצב הביטחוני בישראל הוא הטוב ביותר מאז שנות השמונים. אך למרות זאת, גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו לנו ברחובות לא ראינו גל עכור כזה של שנאת זרים, מיעוטים, אופוזיציה וכמו שנראה מייד, גם נשים. כל זה התפרץ דווקא בתקופה של רגיעה ביטחונית, ודווקא כאשר הפלסטינים מאמצים בהדרגה שיטות של מאבק לא אלים. חשבתי שמדובר בתגובה מאוחרת לאותם גלי אלימות, ובמידה מסוימת, כך הדבר. אבל ברמה מהותית יותר, החברה שלנו מבינה שהפרדיגמה – מדינת לאום קלאסית יהודית ודמוקרטית, כנראה בלתי אפשרית, ומתנגדת להבנה הזאת. זוהי המסגרת של כל מה שמתרחש לאחרונה בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, אבל המקום שבו רואים זאת בצורה הבהירה ביותר הוא בהתנגדות לפמיניזם. וזה דורש מעט הסבר.

בזמן שלאוהדי הפמיניזם, לפחות בגרסתו המיינסטרימית, היה נדמה שמדובר בעיסוק בחיה בשם "מעמד האישה", הקואליציה השמרנית-פונדמנטליסטית חשה אמת עמוקה יותר: הפמיניזם הוא האיום הגדול ביותר על הסדר הקיים, ומי שכל עיסוקו הוא שימור הסדר הקיים או חזרה לסדר ישן שנתפס כ"אותנטי" יותר לא יכול שלא לראות בו אויב ראשי.

אימפריות קמו ונפלו, אידיאולוגיות הומצאו ונזנחו, סדרים חברתיים שונים ומשונים התפתחו והשתנו וחלוקות עבודה חברתיות שונות יושמו בזמנים שונים. אין ספור שינויים עברה החברה האנושית אבל דבר אחד נשאר קבוע לפחות מאז המהפכה החקלאית בסביבות 10,000 לפני הספירה: פטריאכליה.

הפטריאכליה איננה מצב שבו גברים שולטים בנשים ומדכאים אותן, תיאור כזה יהיה פשטני. זהו סדר חברתי שבו החברה היא מכונה, לכל מרכיב בה יש תפקיד מוגדר והעיקר – ישנה אידיאולוגיה מחייבת שקובעת למי ראוי למלא איזה תפקיד וסנקציות שיאכפו זאת. גברים ונשים שותפים לקיום הסדר הפטריאכלי, ושניהם נשלטים ומדוכאים על ידו. אבל גברים, בהתאם לחלוקת התפקידים הפטריאכלית, הם אלו שמתפקידם לקבוע מהי חלוקת התפקידים הראויה. שלא במפתיע,  תפקידם הראוי נוח יותר ומצמיח מבנים רעיוניים עצומים שמסבירים ומצדיקים מעמד זה במונחים השגורים בפיה של כל קבוצת אליטה: "אנחנו לא שולטים אלא משרתים, לנו זה עולה יותר, בובה, ואת צריכה להכיר תודה".

במרוצת המאות האחרונות, קבוצות שונות הותרו, רק להלכה כמובן, ממקומן המחייב בסדר הקיים. כמעט אף אחד לא יטען היום שסדר הדברים הטבעי, המדעי, כפי שקבע החבר הדמיוני או כל בולשיט אחר שאמור לתת תוקף לעמדותיהם של בני אדם, מכתיב שמתפקידם של השחורים להיות עבדים, למשל. למעשה, הקבוצה היחידה שלה עדיין מותר לייחס תפקידים מולדים ומחייבים בסדר החברתי הן נשים.  כשזה ייפסק, יהיה כאן סדר חברתי אחר לגמרי.

זה לא מפתיע שהאף של שמואלוב-ברקוביץ' הוביל אותה להשתלח דווקא בנשים חד הוריות מבחירה בכנס ההוא של ה"פמיליסטים". "בחירה" היא אכן מילת המפתח. הפחד העמוק ביותר של גברים, אותו פחד ששולח אותם להשתלט על משבצת מי שמתפקידו לחלק תפקידים הוא הפחד להישאר ללא תפקיד. ואכן, לאנושות אין צורך גדול בגברים. מבחינה ביולוגית פשוטה, קומץ גברים שמילוי תפקידם בהמשכיות המין הביולוגי לוקח רבע שעה מספיק בהחלט. אחרי גילוי אמריקה, אזורים שלמים בספרד התרוקנו מגברים כמעט לחלוטין. הם הלכו לחפש את מזלם ביבשת החדשה, נעלמו לעשרות שנים והחברה המקומית הסתדרה מצוין בלעדיהם.

בראייה פמיניסטית, או לפחות זו שלי, בני זוג מנהלים משפחה יחד מפני שהם בוחרים לעשות זאת, וחלוקת התפקידים במשפחה היא עניין של בחירה. משמעות הפמיניזם היא שגבר יוכל לבחור לדאוג למשק הבית בזמן שהאישה בוחרת לתפור במשרד מהבוקר על הלילה כדי להביא פרנסה, או להיפך, או כל סידור אחר, ושכל אחת מהאפשרויות תהייה מעשית, לגיטימית ומקובלת באותה מידה ע"י הקהילה. בחברה כזו, אישה מקיימת מערכת יחסים עם גבר מפני שהיא רוצה ולא מפני שהיא צריכה, מפני שכך היא בוחרת ולא מפני שהיא תלויה בו.

כשאין סטנדרט מחייב של חלוקת תפקידים בתוך המשפחה, אין סיבה שיהיה כזה בתחומים אחרים. החברה הופכת לכזו שעשויה מפרטים שעושים את מה שהם בוחרים לעשות ולא את מה שהם חייבים לעשות. צביון החברה הופך לוולונטארי ומשקף את סך הבחירות של הפרטים שמרכיבים אותה, או במילים אחרות, – חברה חופשית. היות שחברה חופשית עשויה לבחור להיות, ובכן, כל דבר, מי שאידיאולוגיה כלשהי עדיפה בעיניו על חירותם של בני אדם יפעל כדי להגביל את חופש הבחירה שלהם.

לכן, אמהות חד הוריות מבחירה הן סמרטוט אדום מבחינת כל מי שמעוניין לשמר, בכוח, את הסדר החברתי המועדף עליו. הן ההוכחה הבוטה ביותר לכך שבני אדם יכולים לבחור שלא לשחק את המשחק שמוכתב להם, והשמיים לא נופלים. זאת גם הסיבה ששמואלוב-ברקוביץ' אמרה בראיון שקיומן של אמהות חד הוריות "פוגע באושיות המדינה היהודית".

זאת הסיבה שפונדמנטליסטים דתיים אובססיביים כל כך לניהול נשים ושליטה על מידת ואופי נוכחותן במרחב הציבורי. גם בגרסתו המקומית, הדגל הציבורי המונף על ידו הוא "הגנה על הנשים שלנו" או "בנות ישראל לעם ישראל". שכבה אחת מתחת לזה, נמצא בולמוס ה"צניעות". שמואל אליהו, ממובילי ומנסחי הפונדמנטליזם היהודי בהחלט מעלה את נושא הנשים על ראש שמחתו. לאחרונה, למשל, היישר מבית היוצר של "מעייני הישועה" שמזוהה אתו והעלון שהביא לנו את מחנות ההשמדה לעמלקים שיוקמו במהרה ובימינו, קם מגזין הנשים "פנימה". רק כדי שתבינו באילו קוקיות מדובר, מסתבר שעורכי המגזין "קיבלו על הראש" משום שהראו בעמוד השער "חלקי גוף של אישה" – קצות האצבעות.

אבל שמואלוב-ברקוביץ' מבשרת פאזה אחרת של שמרנות שמניפה גם היא את המלחמה בפמיניזם כדגל מרכזי. למעשה, היא חלק ממגמה של חיקוי הניאו-שמרנות האמריקאית. זה יותר מחיקוי, אגב. הניאו-שמרנים מארה"ב משקיעים סכומי כסף עצומים בהפצת האידיאולוגיה שלהם בעולם, וישראל היא יעד מרכזי עבורם. כך, תפיסות ושיטות פעולה זולגות מהימין האמריקאי ומעצבות את הפוליטיקה הישראלית.

והבון-טון בימין האמריקאי נוסח "מסיבת התה" ושרה פיילין  מעמיד נשים בחוד החנית של הריבאונד הפטריאכלי. אין בזה שום דבר מפתיע. אישה שתביע עמדות מיזוגיניות תהנה מפוטנציאל אלקטוראלי גבוה יותר מאישה פמיניסטית. אישית, הן אולי מרוצות ממילוי התפקיד המסורתי של נשים ואין עם זה בעיה. אבל בזכות הישגי הפמיניזם, הן יכולות להשתתף בשיח הציבורי ולקדם את עצמן בתוך הסדר הקיים באמצעות הנצחתו, על חשבון חופש הבחירה של נשים וגברים שלא נהנים כמוהן ממקומם בו והיו רוצים, אולי, לבחור בתפקידים אחרים.

הקלף החזק של שמרנים הוא שהם נתפסים כיותר "אותנטיים" ממי שלא, אם כי אין לכך הצדקה, ומה יותר "אותנטי" מאישה שמדקלמת את כל הקלישאות המיזוגיניות הישנות והרעות שרק לאחרונה התחלנו להשתחרר מהן? חברה במשבר זהות, שהפרדיגמה הישנה שלה מתפרקת ולפני שהתגבשה בה פרדיגמה חלופית, חשה צורך דוחק להיאחז בישן ובמוכר, וכך המיזוגניה – הבסיס לכל הישן והמוכר, הופכת למטבע פוליטי אפקטיבי שבו ישתמשו יותר ויותר פוליטיקאים שרוצים לצבור עוצמה והשפעה.

איפה שהוא ברשימת הדברים שבגללם אלך לגיהינום, נמצא המאמר הזה שכתבתי בזמנו עבור "נענע10", שבו קראתי, למרות הכול, להצביע לניר ברקת לראשות עיריית ירושלים. לא אעליב אתכם בתירוצים והצטדקויות. פישלתי, הייתי מטומטם והיו מסביבי אנשים חכמים ממני שאמרו לי את זה כבר אז ולא הקשבתי להם. אז להלן כמה מהדברים שאותם פספסתי ב"הכול" שאחרי ה"למרות".

אבל לפני זה, למה שזה בכלל יעניין מישהו חוץ מתושבי ירושלים? "תברחו משם", אני שומע באזני רוחי את הקורא התל-אביבי, "מה יש לכם לחפש בעיר החשוכה והפרימיטיבית הזאת? תשאירו אותה לדוסים ותבואו אלינו". אז רגע לפני שאתם עוברים נתיב על אוטוסטראדת המידע, הנה חומר למחשבה:

ירושלים היא יצרנית ויצואנית תרבות. אמנות, בילוי, פוליטיקה, יו ניים איט. מה שנוצר בירושלים נודד, אחר כך, למישור החוף כי שם נמצא הממסד, הכסף, ומנגנוני ההפצה. לכן, בירושלים התרבות היא יצירה ובתל-אביב התרבות היא צריכה. אבל למרות סצנת התרבות והאקטיביזם החילוני הבועטת המקומית, זה לא הדבר היחיד שיורד מההרים ונוחת על ראשי השוכנים על חוף הים התיכון ושאר המדינה.

בצד הדתי-מסורתי, ירושלים היא מרכזם של הטרנדים הליברליים שבו. זהו משכנה של "הביצה" שבה הקו המפריד בין דתיים, דתל"שים, מסורתיים וחילונים מיטשטש ושוכניה מתרחקים מתכתיבי המגזר ההולך ומתחרד"ל. שם רוחשים גם זרמי היהדות המתקדמת שמעורבותם ונוכחותם בשיח הציבורי גדלה והולכת. ירושלים היא גם המרכז העירוני עבור גוש עציון, שבה צומחים מתחת לפני השטח רעיונות של דתיות דמוקרטית ושוחרת שלום.

הציבור הנאור (בעיני עצמו) ממרכז הארץ טרם הפנים את חומרת מצבו. הוא עוד לא חווה על בשרו את חוויית המיעוט ועוד לא למד להעריך את האפשרות, קלושה ורחוקה ככל שתהיה, למצוא בעלי ברית בצידה השני של הגדר שמפרידה בין חילונים לכאלה שאינם, ואפילו ברית אד-הוק של אינטרסים שאין בה שותפות בהשקפת העולם.

אבל ייתכן שגם את השיעור הזה ירושלים תלמד את המרכז כמו שהיא יודעת – בדרך הקשה, כי גם הטרנדים הפחות סימפטיים נוטים להתבשל דווקא בה. לא רק בתי הקפה הירושלמיים הגרועים ביותר משגשגים במרכז בזמן שהרשתות משם לא צלחו את העליות של באב אל וואד. את ההפגנות לניקוי המרחב מנוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט מובילים פעילים מפסגת זאב ושכונות-התנחלויות צפוניות אחרות בירושלים. וגם טרנד ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי יצא מקווי המהדרין ורחובות מאה שערים והגיע להיכל התרבות, אם למנות רק שניים.

ניר ברקת הוא אלוף זיהוי הטרנדים והרכיבה עליהם. הוא היה מהראשונים לזהות את טרנד ההיי-טק, שבו עשה את הונו, עוד בשנות השמונים. בשנות התשעים, כמה שנים לפני שהעניין הפך לבון-טון, הוא זיהה את טרנד המגזר השלישי והמעורבות הקהילתית ורכב על גבו אל הפוליטיקה המקומית. בבחירות האחרונות, כשאנחנו עוד התעסקנו בשפע המהמם של הבעיות העירוניות, ברקת שוב זיהה את רוח הזמן. עכשיו, הוא צובר את המטבעות הפוליטיים החזקים בשוק, של לאומנות, גזענות וריקון הדמוקרטיה מכל תוכן ובהונו זה ישתמש, לפי שמועות עקשניות, כדי לסלול את דרכו אל הפוליטיקה הארצית אם לא לבית שברחוב סמולנסקי פינת בלפור.

ברקת לא יכול היה להסתמך על הקול החילוני כדי להיבחר ונאלץ לחפש לו שותפים מקרב חובשי הכיפות. היות שרובם תמכו במתחרהו החרדי – מאיר פרוש, שהתחרה אתו בהצלחה לא מבוטלת גם על הקול החילוני, ברקת עשה דיל עם שתי קבוצות מטורללות במיוחד בקרב שני המגזרים הדתיים.

במגזר הדתי-לאומי, הוא עשה קומבינה עם עמותות הימין הקיצוני, אלע"ד ועטרת כוהנים, והעלה את האג'נדה שלהם על ראש שמחתו ומרכז פעילותו כראש עיר, ולא רק כאתנן למי שבזכותם הוא יושב על הכיסא. כמי שזיהה את אותה רוח ציבורית שאותה מעוררים ועליה רוכבים הפוליטיקאים של הימין, הוא הצטרף לצד המנצח ומקדם את ענייניהם באופן נלהב כל כך שהוא מוכן להתנגש עם החוק.

הדיל השני והמוכר פחות נעשה עם חסידות גור, מהקיצוניות והתמוהות שבציבור החרדי. חסידי גור הם חרדים בתוך חרדים. הציבור החרדי, ככלל, חווה מגמה של היפתחות כלפי הציבור הכללי, דבר שבא לידי ביטוי בהגדלת ההשתתפות בשוק העבודה והגיוס לצה"ל, תקשורת חרדית ובעיקר אינטרנט חרדי מפותח שמשגשג למרות שה"הגדויילים" לא רואים אותו בעין יפה וחבירה לדתיים לאומנים במסגרת הזרם החרד"לי. כמו כל טרנד, יש בו מן החיוב ומן השלילה, אבל חסידות גור זה סרט אחר.

הם ידועים בעיקר במיזוגניה שלהם. על אשתו של החסיד נאסר ללכת ברחוב לצד בעלה, אלא רק מאחוריו. אסור להם לדבר זו עם זה בפומבי או לקרוא זה לזו בשמם הפרטי. גם בפרטיות ביתם נאסר עליהם לגלות סימני קירבה או חיבה, בעיקר גופנית, ואפילו מצוות פרו ורבו מותר להם לקיים רק פעמיים בחודש ולהקפיד שהאקט המיני יהיה קצר ככל האפשר.

חסידות גור נמצאת בחוד החנית של טרנד ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי ובולמוס ה"צניעות" ששוטף את החברה החרדית ובעקבותיה גם את הדתית. כל זה מתרחש, אגב, למורת רוחם של חרדים רבים. אבל בדומה לדינאמיקה בציבור הכללי, ככל שאתה פסיכי יותר, אתה נתפס כ"אותנטי" יותר וגילוי התנגדות או מחאה עלולים לסכן את עצם הלגיטימיות שלך כחבר בקהילה.

ירושלים של ניר ברקת היא קריקטורה גרוטסקית של החברה הישראלית כולה ועוד יותר – הכיוון אליו היא הולכת: "חילוניות" שאינה אלא בלון מיתוג מלא באוויר חם, גמר "כוכב נולד", מסיבות רחוב ופסטיבלים, בזמן שהמוסדות התרבות החילונית עצמם מוזנחים או מדוכאים. שוק מחנה יהודה למשל, שמסתמן בשנים האחרונות כאחד ממוקדי התרבות והבילוי התוססים והמובילים בארץ, יחוסל ביום ע"י מאות אוטובוסים שהופנו אל רחובו הצר כדי לעשות מקום לרכבת הקללה, ובלילה ע"י התקנה החדשה שתחייב את מוסדות התרבות והבילוי שבו לסגור את שעריהם באחת עשרה.

החרדים יודעים להעריך את המיתוג החילוני, וגורסים בחדווה ששום ראש עיר חרדי לא יכול היה לשרת את האינטרסים שלהם טוב יותר שכן חרדי היה מקבל את החאזוק מהתקשורת. ואכן, המימון למוסדות החינוך החרדיים זורם כנהר בזכות קריטריונים תפורים במיוחד למידתם.

את זה, כמובן, אי אפשר להגיד על מוסדות החינוך הפלסטיניים של מזרח ירושלים. אם מישהו טורח לממן שם משהו בכלל, זאת הרשות הפלסטינית. ההזנחה המכוונת של הציבור הערבי בעיר נמשכת במלוא הקיטור תחת שרביטו של ברקת. הם משלמים את הארנונה (שיעורי גבייה גבוהים, בשונה מהאמונה המקובלת) אך הכסף לא חוזר אליהם בצורת שירותים. הנוכחות המשטרתית במזרח העיר לא נועדה להגן על התושב הערבי אלא רק להגן על היהודי, ובמיוחד על המתנחל מפניו. כל יוזמה של בנייה או שיקום מיועדת ליהודים וערבים נהנים ממנה עד הדרך, אם בכלל. תוכניות המתאר לשכונות הפלסטיניות ממשיכות להיות "בהליכים", לא מעודכנות מספיק או לא מפורטות מספיק. כך נחסמת האפשרות לבנייה חוקית כדי שיהיה אפשר לנופף בשוט ההריסה כשרוצים, למשל, להכריח אותם להשלים עם מה שאסור להם לעשות בעצמם.

ירושלים, לטוב ולרע, מקדימה את שאר המדינה בכמה שנים ומי שרוצה קדימון למדינת ישראל בעתיד הלא רחוק מוזמן להעיף מבט על ירושלים הנוכחית. שכבת צבע ממותגת של חילוניות מערבית ליברלית שמתחתיה רוחש פונדמנטליזם דתי, וארבעים אחוז מהאוכלוסייה הם אזרחים סוג ז' שמותר להם לנהל את עצמם בתחום המושב שלהם כל זמן שאינם מפריעים לעם האדונים. כשהם מפריעים, יבואו לא רק רשויות החוק ושכירי חרב פרטיים של מתנחלים, אלא גם מיליציות של נוער שוליים בהנהגת תלמידי חכמים מהזן של הרבים גינזבורג ושפירא וייכנסו באבי אביהם. החילונים שעוד לא התקרנפו, המסורתיים שלא התחרפנו והדתיים שיכולים להיות להם לשותפים מורידים את הראש ומנסים לשרוד.

מנהלי1: הפוסט הזה נכתב עבור במחשבה שנייה ופורסם לראשונה שם.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ורוצה לציין שאינני יודע אם הכסף שתרם לי הגיע אליו מבן דוד של שכן של ההוא שהיה עם אחותו בגן חובה שתרם כסף גם לחמותו של גיסו של אחמד יאסין.

הערה לסדר: "אם תרצו" מספרים שאפשר לקבל שכר בסיס של 9000 דולר בחודש עבור "חתרנות". היות שאני מחפש עבודה, אשמח אם מישהו יפנה אותי לארגון שמשלם סכומים כאלה, ואפילו בשקלים. תודה. ושמישהו יגיד לקלוגהפט שהוא מה זה ממחזר את עצמו.