התפרקותה, וכנראה גם התפגרותה של מפלגת העבודה עשתה לי את היום. שנים אני מחכה לרגע המשמח הזה ואינשאללה מרצ וחד"ש הולכות בדרכה בקרוב. הממסדים המאובנים האלה חייבים להתפרק ולזוז מהדרך כדי שיתרחש משהו ששווה להרחיב עליו את הדיבור בצד ההוא של המפה הפוליטית.
הבריחה של ברק לא הייתה צפויה, אם כי בחוכמה שלאחר מעשה לא ברור למה, אבל סופה של מפלגת העבודה היה צפוי גם צפוי. ובכל זאת, כמה דברים מעניינים יש כאן.
הפליק-פלאק של ברק פתח רשמית את המרוץ לבחירות הבאות. עד עכשיו, ההיערכות נעשתה בשקט, בלחישות בין עסקנים ומקורבים ובשינוע ארגזי טפסי התפקדות. עכשיו המערכת הפוליטית תהיה קן נמלים שחטף בעיטה. ברק עצמו (ותסלחו לי שאני מוותר על כללי הטקס ומתעלם לגמרי מהח"כים הנלווים אליו וממה שהם מכנים "תנועה"), עושה רושם, לא יעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות.
אלא אם כן תהייה איזו מלחמה טובה שתאחד את העם ותראה לו שאי אפשר, פשוט אי אפשר להתמודד עם איומים שכאלה בלי שר ביטחון מפרק שעונים שכזה. עוד שנה ככה, יהיה הזמן הכי טוב למלחמה. אני גם בספק אם יהיו לברק מספיק קוחונס כדי לרוץ לכנסת עם הרפיוטיישן שלו וארבעה גמדים שאף אחד לא מכיר. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהצטרפות לליכוד או ל"קדימה" היא אפשרות סבירה יותר, אלא אם כן שאול מופז יצליח למנוע זאת.
אנחנו יודעים שמשהו נעשה למטבע פוליטי בעל ערך כשכולם משתמשים בו כל הזמן. אז כמו השמאל הלאומי לפניו שדרך על ראשם של מי ש"שמאלה" ממנו כדי לנסות להרים את הראש של עצמו מעל פני המים, ברק עושה זאת למפלגת העבודה שנסחפה, לדבריו, "אל מחוזות הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות". האמת היא שהמקום היחיד שמפלגת העבודה נסחפה אליו, כיאה לדג מת, זה לתחתית ועם הזרם ישר לממשלת ליברמן. אבל ברק מסתכל מסביב, רואה שכולם לוקחים סיבוב על הסמולנים, מגרד את גלגלי השיניים במוח ומגיע למסקנה שמה שעובד בשבילם, יעבוד גם בשבילו. שני דברים שווה להגיד על זה:
כשמתחילים עם טריק הזזת הגדר פנימה כדי להשאיר אנשים בחוץ, הוא לא עוצר בקלות. מה שהתחיל עם ארגוני השמאל העמוק, או "רק מי שקוראים להחרמת ישראל" זוחל לאט ובטוח לכיוון המרכז. זה עבר את "שלום עכשיו", תנועה שתמיד הייתה מזוהה עם מפלגת העבודה ומרצ, והשבוע ראינו שוותיקי הליכוד ומפלגת העבודה מצאו את עצמם בסכנה להישאר בצד הלא נכון של גדר הלגיטימיות. נשאר רק לראות כמה פוליטיקאים עוד ייקחו סיבוב על הסמולנים כדי לקושש חצי כותרת, ואילו יריבים פוליטיים מהאמצע של מרכז המיינסטרים יתגלו פתאום כמי ש"נסחפו לפוסט-ציונות".
בתחום המעודד, אם יש איזה קטע אופנתי שכולם עושים, יש רק דבר אחד שאפשר להיות בטוחים בו: כשסבתא שלכם מתחילה לעשות את זה, הגיע הזמן לחפש את הדבר הבא.
מרוץ עכברים שלם יתחיל במפלגת העבודה. חבל, עדיף היה לסגור את הבאסטה ולהתחיל מחדש, אבל עוד לא נולד המנתח שיפריד את אנשי המפלגה, ובמיוחד פואד, מהמנגנון המפלגתי. שלי יחימוביץ' מתמודדת על כיסא הקברניט של הספינה הטובעת מול אחד שקוראים לו בוז'י (סוג של גרסה צעירה של פואד). היות שארגזי מתפקדים וסכינים בגב קובעים את תוצאות הדברים האלה, לא אנסה לנחש מי תצא עם ידה על העליונה.
אחר כך, תגיע השאלה הגדולה: האם על הספינה הטובעת לאחד כוחות עם הרפסודה של רובינזון קרוזו שנסחפת לצידה, ועליה ג'ומס (גם כן סוג של פואד, אבל ממרצ) וחבריו. או שמא, לקחת עליהם סיבוב ולהגיד שהם נסחפו לאוקיאנוס הפוסט-ציוני ואילו אנחנו, מפלגת העבודה, מפלגת מרכז ציונית שפויה שהמצע שלה הוא מה שטוב לישראל. שזה, לגמרי במקרה, גם מה שטוב לקריירה של ראשי המפלגה.
מה שכן ארשה לעצמי לנחש זה שמדובר בשעתו הגדולה של "השמאל הלאומי". התפרקות מפלגת העבודה שברה את הקרח בדיוק מעל הראש שלו ומאפשרת לו לצוף ואני בטוח שאלדד יניב מבין זאת היטב וברגעים אלו ממש כבר מתרוצץ כמו תרנגולת ערופה. יש הרבה פוליטיקאים נואשים שיחפשו לחבור אליהם, כך או אחרת, כדי להישאר במשחק.
המהלך הפוליטי הנכון עבור הצד השמאלי של המפה יהיה ליצור חיקוי מקומי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מדובר במסגרת רחבה הרבה יותר מזו של מושג המפלגה המקומי ואפשר להגיד שמדובר בארגון גג שתחתיו יש סיעות שונות שהמרחק האידיאולוגי ביניהן יכול להיות גדול. אם דבר כזה ייעשה, השמאל ירוץ בחזית אחת שתסחוף, בנוסף על האלקטוראט הקיים, קולות של מי שלא טרחו להצביע או שהצביעו עבור רשימות שלא עברו את אחוז החסימה. ניצחון בבחירות הבאות זה לא יהיה, התחלה של שיקום, אולי.