תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

פעם, מזמן, ישבתי בהרצאה של פרסומאי בכיר שאת שמו אני כבר לא זוכר, והוא סיפר לנו על קמפיין שיזם עבור יצרן מוצצים לתינוקות. עכשיו, איך לעזאזל מפרסמים מוצץ? זאת בסך הכול חתיכת גומי, לא שונה בכלום מחתיכת הגומי של המתחרים, אין לו שום ערך מוסף משלו וקשה למתג אותו.

ישב הפרסומאי על המדוכה, ישב עוד קצת ומצא פיתרון. הקמפיין שהיה, מסתבר, אחד המוצלחים והמשפיעים בישראל, סיפר שבמוצצים של החברה הנ"ל אין עופרת, שכידוע גורמת לשלל תחלואים ותלאובות. "לא שיקרנו", גיחך הפרסומאי לעברינו, "באמת אין שום עופרת במוצצים של החברה ההיא. העניין הוא… שאין עופרת גם במוצצים של המתחרים."

אבל ציבור הקונים, כששמע על עצם הרעיון של עופרת במוצצים שלא היה ולא נברא, החליט לא לשחק עם הבריאות של התינוקות שלו. הרי כשמדובר בפחד קמאי לשלום הצאצא, היגיון היגיון, אבל הולכים על בטוח. אף אחד לא יכול היה לסתור את טענת המפרסמים שכן היא אמת לאמיתה ולא יכול היה לתבוע אותם על הוצאת דיבה שכן לא הזכירו את המתחרים במפורש. המכירות, כמובן, הרקיעו שחקים, על חשבון המתחרים.

"למכור פוליטיקה", אומרים באמריקה, "זה כמו למכור קוקה קולה". שנות התשעים היו זמן עלייתם של חלוצי הפרסום חסר המצפון בסגנון הדוד סאם בתחום העסקי והפוליטי כאחד. זאת התקופה שהביאה לנו את ארתור פינקלשטיין, אייל ארד, מוטי מורל, ראובן אדלר ושכמותם. האנשים האלה איחדו את תחומי הפרסום, הלוביזם והייעוץ האסטרטגי לתחום אחד, וגם בכך הם לא הסתפקו. הם גם השתלטו על עיצוב המוצר. הם כבר לא מכרו את מה שהפוליטיקאים אמרו, אלא אמרו לפוליטיקאים מה להגיד כדי למכור את עצמם. לאנשים האלו יש חלק לא מבוטל בהפיכת הויכוח הפוליטי בישראל לאוסף טוקבקים שעיקרם הכפשת היריב ומטרתם העיקרית להשיג לאיזה עסקן דריסת רגל בפוליטיקה.

אבל אחרי החלוצים הללו, בא דור חדש. בשנות התשעים הם עוד היו בתיכון. הפרסומאים החדשים הללו לא איבדו את המצפון ואת הבושה כי מעולם לא היה להם כאלה. הם נולדו לתוך המציאות החדשה.

בין הבולטים שבפרסומאי הדור החדש הזה הוא משרד הפרסום, הלוביזם והייעוץ האסטרטגי EDK. קוראי הבלוג הקבועים יותר צריכים להכיר אותו, אבל שווה לעשות תקציר פרקים קודמים על משרד הפרסום שהמציא את "אם תרצו".

משה קלוגהאפט ושמוליק ויליאן הם שני חבר'ה צעירים חובשי כיפה סרוגה שעשו את הקפיצה מעוזרים פרלמנטריים לבעלי המשרד המצליח שמתגאה ב"חשיבה מחוץ לקופסה". הנה, למשל, דוגמא לחשיבה… הרבה מחוץ לקופסה, פרי עטם של קלוגהאפט ווילאן. לאחרונה, נשים (עיתונאיות) מקבלות בדואר מכתבים בכתב יד בנוסח הבא:

"תסלחי לי שאני ישיר, זה כבר כמה ימים שאני מחפש את המילים הנכונות ולא מוצא. האמת היא שמעולם לא פניתי כך למישהי, אבל בברנז'ה מספרים עלייך שאת מוכנה לנסות דברים חדשים… אני יודע שעדיין לא יצא לנו להיפגש ,אבל אני הולך להיות הרבה בסביבה… ראיתי אותך בהפסקת הצהריים ליד המעלית, כמהה למשהו חדש, ומאז אני כבר מדמיין את הפגישה שלנו. לא יכול לחכות. בואי ניפגש על קפה, לצהריים או לפגישה מסוג אחר לגמרי בערב…"

האם לזה התכוון קלוגהפט כשדיבר על "לעבור לרטוריקה הצבעונית החילונית"? האם כך הם מתיימרים להבין אותנו? אז קודם כל, משה ושמוליק, אם אתם במקרה קוראים את זה, תיכנסו ל-הכצעקתה ותקראו מה מרגישות נשים שמקבלות הצעות מסוג זה. אני יודע שלא מזיז לכם, אבל יכול לעזור לכם בפעם הבאה שתרצו לפנות ליותר ממחצית קהל היעד. ואולי מי שלא מסוגל לפרסם פאקינג שוקולד בלי איומים והטרדה מינית, אין לו מה לחפש בעולם הפרסום. או בחברת בני אדם בכלל, אם כבר מדברים על זה.

ואלה האנשים שבין נותני הטון בשיח הפוליטי היום. כשאני מתכוון שמשרד הפרסום הקים את "אם תרצו" אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו. הוא לא עשה את זה לבד כמובן. האבא המולטי-מיליונר של רונן שובל היה בין היוזמים אחרי שקיבל הארה וגילה מחדש את יהדותו. והמכון לאסטרטגיה ציונית בראשות יו"ר מועדת יש"ע בדימוס ישראל הראל הצמיח את שובל ואת החצי השני שלו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור, בקורס המנהיגות הצעירה שלו.

אבל בשורה התחתונה, "אם תרצו" הוא ספין של פרסומאים. משה קלוגהפט הגה את הרעיון לפיו כדי להחדיר את עמדות הימין הדתי (שלדעתו סובלות ממיתוג שלילי) למיינסטרים צריך א' לעולם לא להזכיר את המילים "ארץ ישראל השלמה". ב' להריץ כמה שיותר ארגונים קטנים, נפרדים ושונים זה מזה, אבל שיפגיזו את אותן המטרות. כך ייווצר "באז" ואשליה שמדובר לא בספין אלא בהתעוררות "מהשטח".

רוב, אם לא כל הקמפיינים שמתגוללים על הבוגדנות והחתרנות של השמאל לאחרונה הם מבית היוצר של EDK. השיטה קבועה: מוצאים איזה פעיל צעיר ונלהב ושמים אותו בחזית ארגון שהוקם הרגע למטרה זו, מישהו משלם ל-EDK ישירות את מחיר הקמפיין בלי שהכסף יגויס ע"י הארגון עצמו. כך אפשר להסתיר את זהות הספונסרים כי אפשר לדעת מי תורם לארגון, אבל הארגון לא חייב לדווח על עסקה מסחרית רגילה שבה הכסף לא עובר דרכו. הארגון מוציא קמפיין מושקע נגד הקרן החדשה לישראל וארגוני שמאל באשר הם ובעקבות זאת, בשלב הבא הוא הופך לשחקן פוליטי מוכר בשטח.

"אם תרצו" היו הראשונים. בעקבותיהם הגיע ארגון שעד אז אף אחד לא שמע עליו בשם "הפורום למען ארץ ישראל" עם "קמפיין הגז הערבי" המופרך נגד הקרן החדשה מבית היוצר של קלוגהאפט וויליאן. "אם תרצו", שבה קלוגהאפט  משמש יועץ אסטרטגי וויליאן משמש כדובר, הכחישו כל קשר. עברו כמה חודשים, ורנן שוורצמן וארגון הרפאים שלו כבר מארח את כל המי ומי לפאנל בנושא ה"משפטיציה" של צה"ל באוניברסיטת בר אילן. איש הקש הפך בעזרתם של מפעילי הבובות לשחקן פוליטי, בדיוק לפי התכנית. הבא בתור לעשות את אותו המסלול, אפשר לנחש, יהיה אריה ארבוס וארגונו "בין הכוונות".

אז לא מפתיע שצמד המכשכשים בכלב הנ"ל, חסרי מוסר ומעצורים לחלוטין בכל הנוגע לאופן בו הם מעבירים את המסר בין אם זה בשביל צ'ק שמן מחברת ממתקים ובין אם זה לטובת האידיאולוגיה הפוליטית שעליה הם נלחמים בדם ליבם, משחזרים עכשיו את קמפיין המוצצים שהוזכר לעיל.

בקמפיין חדש, "אם תרצו" קוראים לתומכיהם להגיע למצעד זכויות האדם שייערך מחר בת"א עם שלטים עליהם כתוב "גם ליהודים יש זכויות אדם". בדומה לעופרת במוצצים, זה דבר שאף אחד לא יחלוק עליו. כמוהו, זהו מסר שפונה לפחדים הקמאיים של הציבור וסומך עליו שלא יטרח לבדוק ולראות שהארגונים המשתתפים עוסקים במרץ בזכויות אדם של יהודים, כמו של כל אחד אחר. אמנם אפשר לוודא זאת במעבר פשוט על שמות המשתתפים, אבל ציבור מפוחד לא לוקח סיכונים. המסר יעבור.

אמנם המצעד מתקיים מחר וההתראה היא קצרה, אבל אני מציע להאכיל את קלוגהאפט, ויליאן והפעילים שלהם בקצת מהחומר שלהם. ללבוש חולצות של "אם תרצו", להתערבב אתם ולהרים שלטים שעליהם כתוב "רק ליהודים יש זכויות אדם".

מנהלי: תודה לאיל רדושקוביץ' שהעביר לי את המידע על קמפיין ההטרדה המינית וגם על הפאנל באוניברסיטת בר אילן. למעלה משמאל יש כתובת מייל בין השאר לדברים כאלה. תשתמשו בה.

מנהלי2: ספק אם קמפיין ההטרדה המינית אכן מהווה הטרדה מינית עפ"י חוק שכן אין בו את יסוד ההמשכיות. אבל מבחינתי, מדובר בהטרדה מינית לכל דבר ועניין. "אם תרצו"  ושות' אוהבים לאיים בתביעות משפטיות פעמיים ביום ויכולים בהחלט לתבוע אותי על הוצאת דיבה. ואני אומר: MAKE MY DAY

ובכן, סיימנו להתחלחל ולצקצק בלשון על חתימתם של חמישים רבנים על פסק הלכה שלא להשכיר דירות לגויים (טפו) לא רק בארץ ישראל, אגב, אלא גם בקהילות יהודיות בחו"ל, והגיע זמן לבדוק את המהלך בציציות.

העיתונות החילונית דיווחה, אמנם, ש"עסקנים" טרחו לעבור בין חמישים הרבנים ולהחתימם על פסק ההלכה, אבל לא טרחה לבדוק מי הם אותם עסקנים ומהי מטרתם. לפי מספר פרסומים, "אברך מנתניה" הסתובב בין בתי הרבנים והחתים אותם על המכתב אם כי ספק אם עשה זאת על דעת עצמו.

רמז לעומדים מאחורי המהלך ומטרותיו אפשר למצוא בזמן הפולמוס סביב הספר "תורת המלך". תלמידי המחבר, הרב שפירא, החתימו בזמנו 50 רבנים על מכתב תמיכה במטרה מוצהרת להוכיח לרשויות שאין בכוחן להתמודד מול הרבנים. נראה שזה עבד, שכן לא מוצה הדיון עם מחברי ספר ההסתה ותומכיו. לפי מקור אחד, לפחות, הרב שמואל אליהו מכתת את רגליו בין הרבנים ומחתים אותם על ההצהרה. היות שכפי שנבהיר בהמשך, מדובר בפרסונות שונות מאותה הכנופיה, אפשר בהחלט לחשוד שמדובר ביותר מפסק הלכה גרידא, או אפילו בהבעת עמדה פוליטית גרידא.

כמו הרב ליאור ותומכיו, גם הרב אליהו נוקט בשיטת הפרובוקציה המתגלגלת. כבר לפני מספר שנים הוא פרסם פסק הלכה שאוסר על השכרת דירות לערבים בצפת. הוגשה תלונה, אך ההליכים לא מוצו, בדיוק כפי שלא מוצו בעניין "תורת המלך". עברו מספר שנים ואליהו, שראה שאפשר לטבול בוהן במים מבלי להיכוות, כינס שמונה עשר רבנים והוציא את אותו פסק הלכה שוב. הפעם, לא ננקטו שום צעדים. רבנים אחרים הלכו בעקבותיו וכך, החליט מי שהחליט, לקחת את העניין הלאה – חמישים רבנים שיחתמו על תמיכתם בפסק ההלכה של שמואל אליהו יבטיחו שרשויות המדינה לא ינקטו בצעדים משפטיים לסיכול המגמה.

אך לדעתי, מדובר בעניין שחורג ממטרות המאבק המוצהרות – דחיקת רגלי הערבים מארץ ישראל, וחורג גם מרצונו של אליהו להשיג לעצמו חסינות מפני החוק. כאן, מדובר על הפגנת כוח, הרמת דגל שסביבו תתגבש אותה קואליציה שאני מכנה "פונדמנטליזם יהודי". זוהי קריאת תיגר גלויה על מוסדות המדינה, אמירה מפורשת של "אתם לא יכולים עלינו". ברגע שהנקודה הזאת תובהר, השמיים יהיו הגבול ומה שמתרחש עכשיו יהיה רק ההתחלה.

הקואליציה של הפונדמנטליזם היהודי מורכבת משלושה מקורות מרכזיים:

הראשון הוא אותו פלג בציונות הדתית שכבר לא רואה במדינת ישראל, במתכונתה הקיימת, "אתחלתא גאולה" וגורס שמדינת הלכה, דבר שמסורתית נתפס בציונות הדתית כמשאלת לב שתתרחש בעתיד מעורפל כלשהו ויוחס להתקדמותה הטבעית של תוכנית החבר הדמיוני, צריכה להתקיים כאן ועכשיו כמציאות פוליטית. זהו אותו פלג שבעקבות ההתנתקות, תואר בתקשורת החילונית כמי שנתן גט כריתות למדינה. אבל זוהי פרשנות מוטעית, גט הכריתות ניתן רק לאפי החילוני והדמוקרטי של המדינה, המדינה עצמה נעשתה ליעד לכיבוש.

המקור השני הוא האליטה הרבנית הספרדית. גם כאן, התקשורת החילונית, אשכנזית בעיקרה, עיוורת למתרחש שם. יהדות המזרח מתהדרת במורשת של מתינות, והדבר אכן נכון כשמדובר במורשתם של רבני הקהילות בארצות ערב. אבל המנהיגות הרבנית הספרדית היא בעיקר מקומית. ב-1923 הוקמה בירושלים ישיבת "פורת יוסף", שנועדה ליצור מנהיגות ספרדית קנאית יותר ודומה לדגם החרדי האשכנזי. נוהגים לנגח את ש"ס על התבטלותה בפני החרדים האשכנזים ובגידתה בהחזרת מורשת יהדות ספרד ליושנה, אבל מורשת מנהיגי ש"ס הייתה חרדית במהותה עשרות שנים לפני שהאלקטורט שלהם היגר לארץ.

עוד לפני קום המדינה, נרקח בישיבת "פורת יוסף" קוקטייל נפיץ של קנאות דתית, לאומנות ומיסטיקה. גם הרב עובדיה יוסף וגם הרב מרדכי אליהו היו בוגרי הישיבה, ובניהם, יעקב יוסף ושמואל אליהו חברו לצלע השלישית של משולש הפונדמנטליזם, חב"ד, ונעשו לדמויות בולטות בכוח החדש שמאחד חרדים ודתיים לאומיים, אשכנזים ומזרחים.

אחד הדבקים המאחדים את הקואליציה המשונה הזאת היא המיסטיקה הקבלית. תורתו של הרב קוק שבבסיס הציונות הדתית ספוגה כולה במיסטיקה. "פורת יוסף" הוקמה, במקור, ככולל לעשרה מקובלים שהמוכר בהם הוא הרב כדורי ושמואל אליהו משמש כפטרון לכל מני גורואים קבליים וטוען למהלכים בעולם שמעבר בעצמו. חב"ד, כחסידות, עוסקת לא מעט במיסטיקה גם היא ועל היסודות המשיחיים שלהם מיותר להכביר מילים.

חב"ד היא כוח משמעותי בפוליטיקה הישראלית עוד מאמצע שנות התשעים, בהם הטתה את משקלה לטובת נתניהו בבחירות 96. בזמן ההתנתקות, "המטה להצלת העם והארץ" שלה היה מוקד האקטיביזם ה"כתום" ונשאר כוח מארגן מרכזי בימין הדתי גם לאחריה. אותם רבני חב"ד, גינזבורג ותלמידו שפירא הם המוכרים שבהם, חברו גם לפליטי הארגונים הכהניסטים למיניהם.

לא מפתיע, אם כן, שבטרנד איסור השכרת הדירות לגויים נמצא נוכחות בולטת של רבנים מחב"ד, רבנים ספרדים ורבנים מהפלג המיליטנטי של הציונות הדתית. כל הגורמים הללו מתגבשים לנגד עינינו למחנה אחד של פונדמנטליזם יהודי שדומה מאוד לאחיו המוסלמי. הרי התפיסה לפיה ארץ ישראל היא רכושם של היהודים, והגויים יורשו להישאר בארץ אם יכירו בשלטון היהודי, כ"אורחים" שזכויותיהם מסתכמות בניהול ענייני קהילתם הפנימיים ב"תחום המושב" שהוקצה להם זהה לגמרי, למשל, לטענת חמאס לפיה פלסטין היא ווקף – רכוש שמוקדש לאללה והיהודים יורשו להישאר במעמד של ד'ימי אם יכירו בשלטון האסלאמי.

עושה רושם שהפגנת הכוח תצליח. ספק אם הממשלה הנוכחית, ברוח הציבורית הנוכחית שהיא בעצמה עודדה במרץ, תרשה לעצמה להיכנס בחמישים רבנים ידועים ראש בראש. מהלך כזה יסמן את תחילתה של מלחמת תרבות גלויה על צביון המדינה, ויגרור תוהו ובוהו ציבורי שהשלכותיו לא ברורות.

אך השלכות ההימנעות מעימות ברורות. הימנעות תאשר ותבסס את קיומו של המחנה הפונדמנטליסטי כתנועה פוליטית שאינה מחויבת לכללי המשחק ולא כפופה למוסדות המדינה. זהו בדיוק המעמד שהשיגו לעצמן חיזבאללה ותנועות אחרות של אסלאם פונדמנטליסטי. בדומה למתרחש במדינות השכנות, יהיה כאן כוח שהשלטון לא מעז להתמודד אתו, ושעושה את דרכו בהעזה הולכת וגוברת לתפיסת השלטון. אם לא יימתח קו בחול כאן, בזמן ובמקום שקואליציה של קיצונים מתגבשת לתנועה פוליטית עם דגל מוגדר שבאמצעותו היא מגייסת תמיכה, הסיבוב הבא יהיה קשה הרבה יותר.

ראוי לציין את הכוחות בציבור הדתי שמתנגדים לפונדמנטליזם העולה. ביניהם אפשר למנות, חוץ מהחשודים הרגילים מהשמאל הדתי הקטן אך חשוב גם את הרב הראשי לישראל יונה מצגר, נשיא ארגון רבני "צהר" הרב יעקוב אריאל ואת הרב יובל שרלו שנהנה, מצד אחד, מאהדה והכרה רבה במגזר הדתי לאומי, ומצד שני משמש כמטרה לניגוח עד כדי ניסיונות להדירו מהמחנה. אותם דתיים, אם להגיד את האמת, קשים לי כספחת, ואני לא יודע באיזה צד של מלחמת התרבות הם יתייצבו כשתפרוץ. מה שברור זה שאם בצד הדמוקרטי של המאבק בפונדמנטליזם היהודי יהיו רק ליברלים אשכנזים חילונים ממרכז הארץ, דינו להיכשל. הצורך לבחון דרכים ליצירת קואליציה דמוקרטית בין חילונים ודתיים מעולם לא נראה דחוף יותר.

מנהלי: לאחרונה התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לא שהרבנים הרשעים לא יתפסו אותו.

עוד מעט האש תדעך. מטוסי כיבוי הזעם הציבורי ואתם מתנדבים מטעם עצמם נכנסו לפעולה ועושים עבודה. חומרי הכיבוי אזלו אבל מאגר הבולשיט בלתי נדלה ורק כמה גחלים ימשיכו לבעור מתחת לעכשיו זה הזמן לאחדות-נחכה לתוצאות וועדת החקירה-גם מדינות אחרות כושלות בכיבוי שריפות-מי שלא עושה לא טועה-זה לא הזמן לביקורת-לא יפה לרקוד על הדם ושאר חומרי ההרגעה שאנחנו מזריקים לעצמינו כדי לשמור על פסאדה כלשהי שהכול בסדר. הציבור ישקע שוב בפטפטת נוקדנית של פרטים ופרטי פרטים כדי להמשיך להיאחז בזנב או ברגל ולשכוח את הפיל. עד הפעם הבאה.

עד לרעידת האדמה הגדולה שבוא תבוא, עד שיפגע טיל במיכל האמוניה בקריות או אחת מהפצצות הסביבתיות המתקתקות האחרות שפזורות בארץ. עד ששוב תיחשף לא אוזלת היד של פקיד או שר זה או אחר אלא חוסר העניין המוחלט והעקבי מצד וועדת הקישוט של השטעטל המזרח תיכוני בחייהם האמיתיים של הנתינים.

הכשל הזה הוא רק סימפתום וביטוי. כמעט ולא עבר יום בלי ששר הפנים יידחף לתקשורת וישחרר עוד איזה התגוללות על הזרים, על ההומואים או על הסמולנים האלה בצפון תל אביב אבל בשירותי הכבאות שתחת אחריותו הוא לא טיפל. הוא "התריע", כמו שעשה בוגי יעלון בפרשת המשט ושאר הפשליונרים עושים, לפחות בדיעבד. הוא כנראה שלח מזכר לרב עובדיה וביקש ממנו לשלוח בקשה דחופה לחבר הדמיוני להעמיס כמה מטפים על חמורו של משיח. ואולי ההתראה הזאת עוד מחכה במגש הדואר היוצא לצדיק הבא שיתפגר כדי שיהיה אפשר לשלוח אותה עם הגופה שלו סטייל מרדכי אליהו. אף פעם לא הבנתי בפני מי בדיוק "מתריעים" כל אותם אנשים שזוהי אחריותם הישירה לפתור את הבעיות עליהן מתריעים.

מערכת החינוך כושלת באל"ף-בי"ת של ללמד קרוא וכתוב והבנת הנקרא, לא מצליחה לגרום לשיעורים להתנהל בצורה סבירה וצמרת משרד החינוך מתעסקת בצנזורה על ספר בו משתמשים חמישה עשר תלמידים בבית ספר אחד ובניפוח הגאווה הלאומית של התלמידים הבורים. כמעט עשור אחרי וועדת אור ושירותי הביטחון עדיין לא מצליחים לדכא מהומות אלימות, שכמותן סטודנטים פריזאים מפיקים כל שני וחמישי, בלי מרחץ דמים.

חמש וועדות שונות התחננו להסדיר את מצבם של היישובים הלא מוכרים בנגב לפני הפיצוץ אך דבר לא נעשה. מערכת הבריאות קורסת ושר הבריאות, סליחה, סגן שר, שכן הוא לא מכיר בלגיטימיות של המדינה מספיק כדי לכנות את עצמו שר, מתעסק במניעת בנייה של חדר מיון ממוגן ובהקצנת ההפרדה בין נשים וגברים במוסדות לפגועי נפש. מדינות דמיקולו באפריקה פתרו בעיות תחבורה חמורות הרבה יותר משלנו במהירות וביעילות בזמן שאצלנו ממררים את חיי תושבי בירת הנצח המאוחדת לנצח נצחים מזה עשור בבניית איזה רכבת קלה, שלא לדבר על הביוב שזורם ברחובות מזרח העיר.

אז כבאים אין,  אבל שלושה משרדים ממשלתיים שלמים, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה ועוד משרד יעודי לפרופוגנדה מתעסקים בלספר לנו שאנחנו פשוט אחלה מדינה, ולדרוש מאתנו לשכנע בזה את שאר העולם שמסתכל עלינו ולא מבין מה לעזאזל עובר לנו בראש.

רוצים להבין מה מעניין באמת את וועדת הקישוט של השטעטל? תקשיבו לנאומים הקבועים של טקס יום השואה, זאת מדינת ישראל בקליפת אגוז. העניין הוא לא בזה שקנינו עוד מטוס, הצעצוע החדיש ביותר שעומד להפוך למוצג מוזאני בקרוב, שכן יוחלף ע"י מל"טים, בנימוק של "יתרון פסיכולוגי" ובמקום לרכוש עוד כמה מטוסי כיבוי. העניין הוא שכל המדינה הזאת היא פרויקט פסיכולוגי. כל מה שמחזיק אותנו זו פנטזיה פוסט-טראומטית לפיה ביום הדין, כשהנאצים יחזרו, מה שקרה אז לא יקרה שוב.

אנחנו מאמינים שאי שם, מתחת לכשל התמידי שעל פני הקרקע, עמוק עמוק במרתפי הבונקרים שבהרי ירושלים שוכנים אנשים שיודעים מה הם עושים. חיי היום יום של האזרחים יכולים להתחרבש אבל קבוצת סופרמנים שהשתיקה יפה להם תהדוף את הוורמאכט ותפציץ את תאי הגזים באושוויץ. רק שהבונקרים האלה לא שוכנים בעומק האדמה אלא בעומק תת המודע הקולקטיבי שלנו ולא בשום מקום אחר.

במקלטים הממוגנים שמכובדי הגטו הכינו לעצמם יושבים בדיוק אותם אנשים שכושלים שוב ושוב במשימות פשוטות בהרבה. אין שם שום ארי בן כנען שינהל את מלחמת גוג ומגוג על גבי מסכי הפלזמה. מה שיהיה שם זה ביבי ובוגי, ליברמן ואלי ישי שינצחו ממרכזי השליטה המתקדמים על צבא צללים של יועצי תדמית שיכניס באבי אביהם של המוסלמים הרשעים, החתרנים הבוגדניים מבית ובעלי בריתנו הצבועים והאנטישמים שבאותו הזמן בדיוק, ישלחו לנו עזרה.

הבעיה היא לא בזה שהכול נדחף הצידה כשדת הביטחון עוברת, אלא שאלוהי הביטחון הוא אליל כזב. הוא לא יציל אותנו מאם כל המלחמות שכולנו יודעים שחייבת להגיע כי כבר אלף שנה ויותר אנחנו מכנסים את כל המשפחה, פעם בשנה, ומספרים לילדים ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". העניין הוא ששריפות, רעידות אדמה, אסונות סביבתיים, פשע, תאונות דרכים וקריסת התשתיות בהן החיים שלנו תלויים זה נושא הביטחון האמיתי.

כל אחד מהדברים האלה יהרוג אותנו יותר מהר, יותר בוודאות ובמספרים גדולים הרבה יותר מכל מלחמה. אוטובוס אחד שנלכד בשריפה (תיכנסו לקישור הזה, אל תתעצלו) גובה יותר חיים מעשרות שנות קסאמים, ואת השריפה הזאת ניתן היה למנוע בשבריר ממחיר התחמיש שנזרק על עזה לאחרונה. רעידת האדמה, שאנחנו לא מוכנים לה אפילו לא קצת, תחסל יותר אנשים מכל מלחמות ישראל עד עכשיו וריכוזי החומרים הרעילים שעלולים לעוף לכל הרוחות בגללה או בגלל כמה קטיושות של חיזבאללה יעשו נזק שיתחרה במתקפה גרעינית איראנית. אז איפה לעזאזל הביטחון שלי?

המדינה הזאת לא צריכה שום וועדת חקירה, הפניית תקציבים שממילא תטורפד ע"י נערי האוצר באמצעות חוק ההסדרים או החלפת שי"ן-גימ"לים. מה שהמדינה הזאת צריכה זה החלפת דיסקט. מטוסי הכיבוי שהמריאו לעזרתנו מרחבי העולם צריכים ללמד אותנו שאין דבר כזה "בכוחנו ובעוצם ידינו", אם הרכבת האווירית של תחמושת באדיבות ארה"ב לה נזקקנו ב"מלחמה" נגד כמה מאות לוחמי גרילה שיעים עוד לא גרמה לאסימונים ליפול.

המדינה הזאת אף פעם לא תבטיח לא את קיומה שלה ובטח לא את קיומו של העם היהודי כי שום דבר ואף אחד לא יכול להבטיח דברים כאלה. והייתי אומר שלרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה גם בימים כתיקונם היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה.

המדינה לא יכולה להמשיך לתפקד על תקן טיפול פסיכיאטרי קולקטיבי לטראומות של העם היהודי לדורותיו, שבה הכול מופרט חוץ מהאתוס המולאם. לא אם אנחנו לא רוצים לגמור כמו סודן, שהמוטו הלאומי שלה הוא "לנו הניצחון" ואף אזרח בה לא יודע אם היום זה היום שבו יכסחו אותו עם מצ'טה. כשהאדמה בוערת, יש דברים יותר דחופים מלשכב על ספת הפסיכולוג ולדוש בטראומות הילדות ובמשבר הזהות שלנו. ובכל אופן, לא המדינה תרפא את הנ"ל. מה שהמדינה יכולה לעשות זה לדאוג ככל יכולתה לשלומם ורווחתם של אזרחיה. והאזרח הזה לפחות, מוכן לוותר לעת עתה על בלימת הארמיה של פילדמרשל רומל ועל  השתנה חגיגית על קברי אדריאנוס וחמלניצקי. תביאו לי כבאים, רופאים ומורים.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, אני מודה לתורם בכל לב.

מי שקורא את הבלוג הזה, או סתם חי באותה מדינה כמוני וטורח להתעדכן מפעם לפעם, לא צריך להיות מופתע מהנתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. המחנה הדמוקרטי, כלומר, זה שחושב ששימור הגדרתה של המדינה כ"יהודית" ו"ציונית" לא יכול להוות עילה לביטול הדמוקרטיה, מונה רק 17%. כשליש מהציבור היהודי מחזיק בהשקפות אנטי-דמוקרטיות בוטות והנתח העיקרי של הציבור עוד משלם לה מס שפתיים, אבל לא מבין למה היא צורך קיומי. הרוב כנראה חושב שדמוקרטיה זה נוצות להתהדר בהן או לוקסוס של מדיניות שאין להן בעיות, ויוותר עליה אם "יילחץ עם הגב לקיר".

והנה בא ישראל הראל ומספר לנו שהציבור היהודי אכן נלחץ עם הגב לקיר, שהוא חש פחד. הראל מחדש לנו עם התובנה המדהימה שגזענות ואנטי-דמוקרטיות קשורות לפחד. כי אנחנו חשבנו שמדובר בסוג של תחביב ואנשים עושים את זה בשביל הכיף. הפיתרון מבחינתו: הערבים והשמאלנים צריכים להרגיע את הציבור ולדאוג שיפסיק לפחד מהם. זאת טענה ראויה לשיח האינפנטילי (ילדותי בעברית) שפשה בציבוריות הישראלית. כבר התרגלנו ששאלת ה"מה עושים" נענית ב"אנחנו היינו כאן קודם", "זה הם התחילו" ו"הם אשמים." התרגלנו גם שכל ביקורת נענית ב"גם [השלם את החסר] עושים את זה". גם כאן יש לנו התיילדות טיפוסית, הילד פוחד, אז צריך ללטף אותו על הראש ולהרגיע אותו, אחרת הוא יצעק וישתולל ושוברים את הכלים ולא משחקים.

יותר משמונים אחוזים מהציבור היהודי בישראל נוטים להסכים על הראל ודוקטרינת הדמוקרטיה במקום שני, כזאת שבדומה למשטר האיראני, "מוענקת" רק למי שלא מערער על האידיאולוגיה של המשטר. זוהי תמיכה גורפת במדינה קודם כל יהודית ואח"כ דמוקרטית. אם הסידור הזה יתפרק, זה לא יהיה מחוסר תמיכה ציבורית אלא מפני שמדינה כזאת לא יכולה להתקיים. הפחד עליו מדבר הראל הוא מעצם העובדה שיש מיעוט שלא מקבל את ההשקפה הזאת ומעז, גוועאלד, להביע את דעתו.

לא ברור מה יגרום להראל, או לשאר הציבור לצורך העניין, להפסיק לפחד ולהואיל להיות נאמנים לעקרונות הדמוקרטיה. הרי הראל החזיק באותן עמדות גם לפני שלושים שנה וכל פעם יש משהו אחר לפחד ממנו כדי להצדיק אותן. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, פעם זה פלישה אפשרית של ירדן וסוריה, אח"כ אש"ף, אחריו הג'יהאד העולמי והיום, בהתאם לאופנה האחרונה, "תנועת מלקחיים" של ערבים אזרחי ישראל מצד אחד, וארגוני זכויות אדם מצד שני. האחרונים, כמובן, חוברים בצורה עיוורת לערבים כפי שאפשר להבין, לטענתו, מכך שאותם ארגונים לא עוסקים בזכויות האישה במגזר הערבי.

אם הקרן החדשה לישראל הייתה, נניח, תומכת בחמש עשרה ארגונים שעוסקים בקידום מעמד האישה במגזר הערבי ועוד כמה וכמה שנותנים מענה גם לנשות המגזר, אתם חושבים שהראל, "המכון לאסטרטגיה ציונית" שבראשו הוא עומד ו"אם תרצו" שהוקמה וטופחה באמצעות המכון היו יכולים להפסיק לפחד ולהפסיק לסמן אותה כקן של בוגדים וחתרנים? לא חשבתי כך.

או שאולי אביר זכויות הנשים הנ"ל צריך גם שיפסיקו ללמד קורסים בנושאי מגדר באוניברסיטאות, שכן בדו"ח שארגונו פרסם כל הקורסים הנ"ל נספרו כ"פוסט-ציוניים" ולכן מפחידים ומצדיקים את התפוררות הדמוקרטיה. וכדי להיות בטוח, כדאי גם להפסיק ללמד קורסים על יחסה של ממשלת קנדה לאינדיאנים בתחומה, שמא מישהו יעשה כל מני הקבלות וידחף את הציבור המאוים עמוק יותר עם הגב לקיר.

והיה וכל השמאלנים והערבים האלה פשוט יסתמו ת'פה ויפסיקו להגיד שמדינה יהודית ודמוקרטית זה דבר שלא מסתדר ביחד, בטח לא כשאנחנו מחזיקים את הפלסטינים בשטחים תחת שליטתה, ושהדמוקרטית קודמת ליהודית. האם הציבור יפסיק לפחד? האם הראל ושכמותו יפסיקו להפחיד? האם במקרה כזה הציבור יתמוך בדמוקרטיה מלאה או שמא יחשוב שמדובר פה באיזה טריק והנ"ל רק מנסים להרדים אותו כדי לתקוע לו סכין בגב? הרי הדמוקרטיה עצמה, שמאפשרת לכל אחד לחשוב ולהגיד שהמדינה צריכה להיות אחרת מאיך שהיא היום היא הדבר ממנו פוחדים. אז מה, הזכויות הדמוקרטיות יינתנו אבל רק בתנאי שאף אחד לא ישתמש בהן?

היות שהראל ושכמותו חושבים, עוד מהיום שעמדו על דעתם, שהשלטון בישראל צריך להיות בידי יהודים בלבד גם אם יהיו מיעוט בארץ, ושלערבים יינתן "תחום מושב" שבו יורשו לנהל את ענייניהם ברמה המוניציפאלית, אם יתנהגו יפה, דיבורי הפחד שלו הם לא הסיבה להתקפה על הדמוקרטיה, אלא ההצדקה. השפה הפוליטית היום, כתב ג'ורג' אורוול ב-46, היא בעיקרה הצדקה של מה שלא ניתן להצדקה. והדברים נכונים גם לישראל של 2010. רוב הציבור לא ממהר להתגייס לטובת מודל מדינת האפרטהייד היהודית מבית מדרשו של הראל ולא מאמין בייעוד המשיחי של המדינה. רק הפחד יגרום לציבור להתייצב לצד המחזיקים בעמדות הללו, ולכן את הפחד הזה צריך להנציח.

מסתבר גם שרק יהודים שאינם שמאלנים זכאים להרגיש פחד. הרי לא יכול להיות שמגמות ההקצנה בציבור הערבי, למשל, קשורות לכך שגם הם מרגישים "עם הגב לקיר". במיתולוגיה הבסיסית שעליה חונכנו, זאת שהראל הוא מייצגה הבולט אבל נמצאת שם כדפוס מחשבה בסיסי עבור רוב הציבור, יש רק שני סוגים של גויים: יש גויים רעים, מין קוזאקים שונאי ישראל שכאלה שיהיו נגדינו בלי קשר למעשינו. ויש גויים טובים, שמכירים בהיותינו העם הנבחר ובזכויות היתר שלנו, לפחות בארץ הזאת. מי שלא נמנה עם הסוג השני, חזקה עליו שנמנה עם הסוג הראשון. אז כנראה שהערבים בארץ צריכים להשלים עם מעמד דמוי ד'ימי בארצם ולעשות זאת בהתלהבות ועקביות מספיקים כדי לשכנע את הציבור היהודי … ובכן, להעניק להם מעמד כזה.

השמאלנים האלה, גם להם אין זכות לפחד. הרי ידוע ששופטי בית המשפט העליון, פרופסורים לסוציולוגיה, שחקני תיאטרון ועיתונאים הם אלה שמנהלים את המדינה ולא מניחים לרוב לממש את זכותו הדמוקרטית לבטל את הדמוקרטיה. השמאלנים צריכים להתאים לסטריאוטיפ ולהיות גוף זר. הוא לא חלק מהעם, מה שקורה לא אמור להפחיד אותו, בטח שאין לו מה להרגיש "עם הגב לקיר", הוא צריך להיות נחמד לעם ולהרגיע אותו כדי שיורשה לקחת חלק בניהול המדינה שלו.

יש לסיפור הזה שורה תחתונה. זכותו של מי שמסכים עם השקפת העולם הרווחת לשותפות במשחק הדמוקרטי מובנת מאליה, מי שלא מסכים, צריך להוכיח שהוא בעצם כן מסכים. כשהרוב ישתכנע שלא עובדים עליו ושהמיעוט באמת חושב כמוהו, הוא ירשה לו בטובו להשתתף במשחק הדמוקרטי אבל רק בתנאי שלא ידרוש את הזכויות המגיעות לו בדמוקרטיה. ברוכים הבאים למיינסטרים הישראלי.

מסימני מדינה שמתנערת מהאחריות לאזרחיה ומתמכרת לדוקטרינת ה"הפרטה", זה שהחלשים משלמים את המחיר של, ובכן, כל דבר. כשהמדינה מפסיקה להיות ביטוי מוסדי לאינטרסים המשותפים של כל אזרחיה, לא מתיימרת להיות עניין ציבורי (רס-פובליקה), הצרות שנוחתות עליה מנותבות למי שלא יכול להגן על עצמו מפניהן.

מי שיכולים להרשות לעצמם, מסתגרים בקהילות מגודרות בהן הם דואגים לצרכיהם. מי שלא, ננטש. לא במקרה, יער האנטנות הסלולריות צומח בשכונות הכי קשות וביישובים הכי עניים. אם יש יישוב קהילתי יהודי סמוך לכפר דרוזי, אנחנו יודעים היכן יציבו את האנטנה. התחנה המרכזית המפלצתית בתל אביב מוקמה בדרום לא משיקולים תחבורתיים אלא חברתיים, שם נמצאים האנשים בהם קל לפגוע. זה המצב עם מקלטים לנוער בסיכון, נכים, מפגרים ונשים מוכות ומטבע ההיגיון הניאו-ליברלי, זה המצב עם מבקשי מקלט ועובדים זרים. המדינה מתנערת מטיפול בהם, אז הם מתרכזים איפה שהם יכולים. איפה שזול, ואיפה שהשכנים לא יכולים לזרוק אותם.

עד כאן, צודקים תושבי שכונות דרום תל אביב ודומיהן כשהם רואים את עצמם כקורבן, כמי שנדרשים לשלם את המחיר של נוכחותם של מבקשי מקלט בארץ. בנטל הזה, צריכה לשאת המדינה. כלל האזרחים צריכים לשלם את המחיר המעשי, הכלכלי והמוסרי שבהתמודדות עם הגעתם נוכחותם, בלי קשר לאופן שבו יוחלט לעשות זאת.

אבל הדיון הציבורי בנושא הזרים ומבקשי המקלט, אם אפשר לקרוא לו כך, כמעט שלא נוגע בנקודה הזאת. נראה שהגיון ההפרטה פשוט נטמע עמוק מדי והחברה הישראלית כבר מזמן הפסיקה לראות את עצמה כ"ציבור". אין בארץ זהות אזרחית, זאת שמניחה שעצם הקיום המשותף של בני אדם במרחב משותף ותחת מערכת פוליטית משותפת מכתיב זהות על משותפת וסולידריות כלשהי. מה שיש לנו זה פוליטיקה של תתי זהויות שסימן ההיכר שלה הוא שהטענות והזעם  לא מופנים כלפי המדינה, אלא כלפי קבוצה אחרת.

כך, המתנחלים ולא המדינה שמיישבת אותם שם מואשמים בפשע היומיומי של משטר העריצות בשטחים. לא המדינה, שכמעט ולא מאפשרת בנייה כחוק לערבים ומסרבת להעניק להם את השירות הבסיסי ביותר של מדינה לאזרחיה – אכיפת חוק, מואשמת בבלגאן ביישובים הערבים אלא האזרחים הערבים. לא המדינה, שמייבאת עובדים זרים בסיטונות ונמנעת מנקיטת מדיניות בנושא מבקשי המקלט מואשמת במצבם הקשה של הנ"ל ובמי שנאלץ לקולטם באזור מגוריו, אלא מי שמצבם טוב מספיק כדי להתרחק מהם.

כשאין תודעה אזרחית, כשלא עולה על דעתו של אף אחד לדרוש משהו מהמדינה, כל מה שנותר זה שיח שנאה, שעליו ממהרים לרכב כל מי ששנאתם אומנותם.

אני לא גר בשכונת התקווה אלא באחת מיחידות הדיור הזולות המעטות (לול לשעבר) במושב נחמד של תימנים מסורתיים על גבול ירושלים. פעם, זה היה הפריפריה של הפריפריה, נקודה על הגבול הירדני שבה יישבו מהגרים שלא הייתה להם ברירה אלא ללכת לאן שעסקני מפא"י שלחו אותם. אבל לפני זה, גרתי במקומות אחרים לגמרי. בדירות הקודמות שלי הסתובבו מתחת לחלוני כל השוליים של החברה הישראלית. היו שם ערבים, רוסים, אתיופים, חרדים וגם לא מעט עובדים זרים.

אני יכול להבין את הפחד והניכור. הנערים הדפוקים המקומיים, אלא שיושבים בחבורות על הברזלים, סכין בכיס ובקבוק ביד, מפחידים, אבל מוכרים. אני יודע למה אפשר לצפות מהם. זה פחד מעשי, חלק מהעולם שלך. וכשעולה רמת ההיכרות, יש פחות סיבות לפחד. עם הנערים האלה עבדתי, ידעתי איך להתנהל מולם, איך וכמה אני יכול להרשות לעצמי להתעמת אתם ועל איזה כפתורים לא כדאי לי ללחוץ ורובם כיבדו אותי, או לפחות לא ראו בי זר שמותר בפגיעה בלי לחשוב פעמיים.

העובדים הזרים לא יותר מסוכנים. למעשה, הנתונים היבשים מראים שפחות, (תודה לסרטן בגב האומה על המידע) אבל מהם לא ברור למה לצפות. הם לא דוברים באותה שפה, הרקע שלהם לא מוכר, אתה לא יודע מה יקפיץ אותם ומה יהיו ההשלכות. הפחד הזה הוא לא מעשי אלא סתם פחד. על ניכור אפשר להגיד את אותו הדבר. החרדים שפתחו איזו קייטנה שבועית סמוך לביתי וכל שבת הקהילו בה כמה עשרות ילדים ועודדו אותם לצרוח בסגנון צבאי את כל חמישים פרקי התהילים מהתחלה עד הסוף הרגיזו אותי מאוד. אבל אני לפחות מבין מה הם צורחים. אם היו שם צעקות בסגנון צבאי בערבית או בטאגלוג, אני מניח שזה היה יותר מלחיץ. בכל אופן, זה לא היה נחשב מסוג הדברים שלגביהם, לרדת מהבית עם הפיג'מה ולצעוק עליהם זו אופציה.

פחד ועוינות כשלעצמם לא הופכים אותך לגזען. לי, איכשהו זה לא קרה גם בלי שאגדל בכפר שמריהו. אגב, אני בספק עד כמה ליברלים ושמאלנים תושבי המקומות הנ"ל באמת. אבל אם אפשר להשתמש בקושי, בפחד ובניכור האמיתיים מאוד של אותם תושבים שנאלצים לספוג את כל כשלי המדינה כדי לעורר שנאה של יהודים כלפי גויים וכלפי ה"ערב רב" המיתולוגי מצפון תל אביב המיתולוגית, אז למה לא?

כבר הוזכר כאן שאותם דמגוגים בשקל לא ינקפו אצבע כדי להגן על נשים מפני אלימות על רקע מגדר. להיפך, סביר שיתגוללו על "הפמיניסטיות האלו" שמשמיעות את קולן בנושא כ"נשים מתוסכלות שמחפשות צומי", "הורסות את המשפחה היהודית", "מביאות את זה על עצמן" ושאר פנינים מסוג זה. אבל הם יהיו הראשונים להגן על הבחורות "שלנו" מהטרדות ע"י מי שאיננו יהודי.

אותו הדפוס חוזר על עצמו בכל תחום. מישהו ראה התגייסות של רבנים ופוליטיקאים מהימין למלחמה בפשע? האם נתלו פשקווילים שמורים לזרוק מהקהילה איזה יהודי שמתעלל באשתו? האם הם התגייסו לטפל בשיכורים ובנרקומנים המקומיים שהיו זרוקים ברחובות, ואני זוכר זאת היטב, עוד לפני שרגלו של הסודאני הראשון דרכה בצד הישראלי של הגבול?

האם מי מאותם כהניסטים, ש"סניקים, גרעינים תורניים או רבנים פונדמנטליסטים שכיום מציגים את עצמם כקשובים למצוקתם של החלשים, לא כמו "הסמולנים האלה מצפון תל אביב" טרחו להרים את האף מדפי הגמרא, עמותות ההחזרה בתשובה, ההתנחלויות והרשימות השחורות של פסולי החיתון שלהם כל זמן שזה לא שירת ישירות מטרה פוליטית?

מי שעשה ועושה את הדברים הנ"ל היו דווקא כל מני "יפי נפש", לעיתים קרובות מהסוג שחייו שלו נוחים ואחרי שתעבור לו פאזת האידיאליזם הסטודנטיאלי\שנת שירות יהיה איזה עורך דין או יחצ"ן ויעבור בעצמו לגור בקהילה סגורה ונקייה. אלו אותם אנשים שכיום, מסייעים גם לזרים ומבקשי המקלט.

מבחינתי, המדינה היא זו שצריכה לקחת אחריות על מבקשי המקלט שבה. היא לא חייבת לקלוט את כולם, אבל היא חייבת להתמודד עם הנושא. את אלו שיורשו לשהות כאן, מבחינתי שיפזרו בכל הארץ. לי אין בעיה שיהיו סודאנים לידי ואין שום סיבה שלא יהיו גם בצפון תל אביב. ואם כבר מדברים על זה, למה שלא ישכנו אותם גם בעופרה, בית אל, יצהר ותפוח? אם הח"כ הכהניסט מיכאל בן ארי יכול להסתובב בדרום תל אביב ולדרוש ש"האנשים ההומאנים" האלה מצפון תל אביב ייקחו כמה פליטים אליהם, למה שלא ייתן דוגמא, יקל את הנטל  על האנשים שאתם הוא כל כך "מזדהה" וייקח כמה אליו?

כמובן שבן ארי, כמו שאר הדמגוגים בשקל מעדיפים פשוט לזרוק אותם החוצה ולירות בהם אם ינסו לחזור. אבל עד שזה יקרה, הם בהחלט מעדיפים להשאיר אותם בשכונת התקווה. התושבים שם, ולא תושבי יצהר, צריכים לשמש כקורבן שאמור להצדיק את הפוליטיקה של בן ארי. הסבל של תושבי התקווה משרת אינטרס. זה משרת את העליהום שכל כך טורחים לעורר על דמות "הסמולן". הפחד והניכור מהזרים הנמצאים בקרבינו הם מדרגה נוחה לעשות ממנה את הצעד הקטן לשנאת זרים וגויים באשר הם, תחת שם הקוד "אהבת ישראל". סולידריות אמיתית עם האנשים שלשיטתם של בן ארי ושות' אמורים לשמש כבשר תותחים במלחמה על השליטה בארץ המובטחת אין להם. עיניהם נשואות הרחק אל העתיד הגאולי הזוהר ולא רואות את המצוקה היומיומית שמתחת לאף שלהם, אלא אם כן אפשר לנצל אותה.

גזר הדין במשפטם של שני חיילי גבעתי שבחרו להשתמש בילד בן תשע כמגלה מוקשים אנושי במקום, נניח, לקרוא לחבלן גרם לי לשקוע בקצת מחשבות מעמיקות ביותר בענייני פילוסופיה של המוסר. הרי אומרים לנו "קורבנות גולדסטון" ותומכיהם שלא הוגן שחיילי ישראל יסכנו את חייהם, רחמנא לצילן, כדי למנוע הרג מיותר באוכלוסיה אזרחית. וחכמי ישראל שהתורה מדברת מפיהם וכידוע, אומרים אמת בכל מצב, אפילו ניסחו את העניין בצורת כלל מוסרי פשוט ואלגנטי: "חיי חייל יהודי קודמים לחיי אזרחים מצד האויב". דוגרי, נשמע הגיוני. רק עניין קטן מטריד אותי. איפה הסייג?

תראו, אם ניקח את ההשקפה ההפוכה, זאת של המוסר "של הגויים" (טפו) שרואה במלחמה עניין שבין חמושים שמשתתפים בלחימה בפועל ולא עניין שבין קולקטיבים על נשיהם וטפם, יש שם סייגים. הרי אף אחד לא מצפה, למשל, מחייל לדפוק לעצמו כדור בראש ברגע שהוא נכנס לטריטוריה עוינת כדי למנוע מעצמו להשחיל כדור תועה באיזה אזרח כשהוא יורה על חמושים מהצד השני. השקפה כזאת גורסת אפילו שאין מה לצפות מחייל שנמצא תחת אש להימנע מלירות בחזרה גם כשיש אזרחים בסביבה אלא רק לעשות כמיטב יכולתו, בהתחשב באימון שעבר ובמצב אליו נקלע, כדי לא לגרום למוות לא הכרחי באזרחי האויב גם אם זה אומר שיצטרך להתמודד עם סיכונים שלקראתם התאמן וצויד במיטב הטכניקה.

בסדר, לא חייבים להסכים. אפשר לקבל את "המוסר היהודי". הרי נכתב "הקם להורגך השכם להורגו" וכבר שנו רבותינו גינזבורג, שפירא, ליאור, אליהו ושות', שכידוע הם המילה האחרונה בנידון, שהחבר הדמיוני התכוון בעצם לכתוב "בן לעם שיש בו מי שרוצה לקום להורגך או לדעתך תומך במי שרוצים לקום להורגך או שנראה לך שירצה לקום להורגך אחרי שייגמל מהחיתולים ויגיע לגיל שבו זאת תהיה אופציה, השכם להרגו וקח על הדרך את כל החמולה כדי להיות בטוח, אבל רק בתנאי שהם גויים", אבל כנראה בחר בניסוח קצר וקולע יותר משיקולי חיסכון במקום.

אז אם אין במוסר ה"יהודי" סייגים שכאלה וחיי יהודי, בזמן מלחמה, פשוט קודמים לחיי גוי מעם האויב בכל מצב, אז בכלל לא ברור לי למה להסתפק רק ב"נוהל שכן". לא מצאתי בכל האמור שום עיקרון או שיקול מוסרי שבשמו מותר למנוע מחיילי צה"ל, למשל, להדביק עם סקוצ'ים תינוקות פלסטינים על כל הצדדים של כלי רכבם כשהם נכנסים לאזור עוין. זה עשוי לחסוך בחיי חיילים, התינוקות "מוחזקים לגדול רשעים כמו הוריהם" (ככתוב ב"תורת המלך") והחיים שלהם שווים פחות מחיי חייל יהודי. אז חוץ מזה שזה מצטלם רע, האם יש סיבה מוסרית לא לעשות זאת?

ואם אנחנו כבר בעניין, למה לסכן חיילים יהודים בכלל? אפשר לחטוף תינוקות פלסטינים, לגדל אותם בסביבה מבוקרת, לשטוף את מוחם, לצייד אותם ולשלוח אותם להילחם במקומנו. אפשר גם לתלות להם מפתחות פלסטיק מוזהבים על הצוואר ולהגיד להם שזה המפתח לגן עדן. תגידו שאני סתם מגזים ומקנטר, הרי אף אחד לא הציע לעשות דבר כזה. בסך הכול ביקשנו לתת לחיילים לשלוף ילדים מזדמנים במקום ולהשתמש בהם כבשר תותחים. אבל בשם איזה הגיון מוסרי מותר לעשות את זה, אבל אסור לעשות את ההוא?

אם חיי החייל קודמים לחיי אזרחי האויב נקודה, פשוט כך, ובלי סייגים מוסריים, למה בכלל לשלוח חיילים לאן שהוא? מה רע להשמיד את כל קולקטיב האויב בנשק אטומי ולסגור עניין? הרי המלחמה היא בין קולקטיבים וכבר הובהר שכל גוי מעם האויב שעלול לסכן יהודי, מותר להורגו, גם אם הוא מסכן את היהודי באמצעות תמיכה במרצחים בדיבור ואפילו במחשבה. כמובן שרחמנים בני רחמנים אנחנו, לא נשמיד ככה סתם עם שלם. אבל למה שלא, נניח, נודיע שעוד כך וכך זמן נשליך פצצה אטומית על האויב ומי שרוצה להימנע מלהתאדות לענן רדיואקטיבי יכול לקחת את הרגליים ולהסתלק, או להישאר לחיות לצד היהודים במעמד של "גר תושב" עם נאמנות מוכחת לבני העם להם החבר הדמיוני העניק את הארץ?

האם יש במשנתם של הפונדמנטליסטים היהודים האלו משהו שיגיד שהדברים האלה אינם סתם מוגזמים, לא מעשיים, לא מצטלמים טוב או כאלה שלא כדאי לעשותם מטעמי "דרכי שלום" אלא שהם פשוט לא מוסריים? כי אני לא מצאתי שום דבר כזה.

"אני מודה שהדרך שבה הלכתי בעבר אינה מתאימה לדורנו, לא שהתורה השתנתה חס-וחלילה אלא שהדרך להחדירה לעם השתנתה."

את הדברים הנ"ל אמר הרב מרדכי אליהו על עברו כאחד ממנהיגי ארגון הטרור "ברית הקנאים", שמטרתו הייתה כינון מדינת הלכה. ודרכים אחרות ל"החדרה" הוא מצא גם מצא. הוא היה המארגן והרוח החיה מאחורי תנועת הגרעינים התורניים ש"התנחלו בלבבות" ובערים מעורבות, במטרה לייהד אותן וחיבר באישיותו ובפעילותו הציבורית בין החרדים, הציונות הדתית והמדינה.

כשמדברים על חרד"לים, החרדים הלאומנים, נוטים לראות בהם ענף קיצוני ושולי של הציונות הדתית, שמדלג על גבעות השומרון ושורף עצי זית של פלסטינים. במציאות, מדובר במהפכה שצפויה לשנות את פניה של החברה הישראלית ולהפוך את החלוקה המקובלת ל"מגזרים" ללא רלוונטית. עלייתם של החרד"לים היא עלייתו של פונדמנטליזם יהודי מנוסח, מאורגן וממוסד ככוח פוליטי שעומד בפני עצמו

הציונות הדתית, באופן מסורתי, היא חברה שמתעסקת בללכת בין הטיפות בלי להירטב אף פעם. הם רצו להיות, בו זמנית, הלכתיים ומודרניים, לאומיים ודמוקרטים, מהפכנים ושורשיים. הם ראו את עצמם, ועדיין רואים, כגשר בין החילונים והחרדים וכדבק של החברה היהודית הישראלית. עם כל המטען המשיחי והלאומני שבהם, הם נטו לכלכל את צעדיהם בזהירות. מאז שראו שהדברים אינם מתקדמים בהתאם לתכנית של החבר הדמיוני להביא את הגאולה באמצעות המדינה כפי שלימד הרב צבי יהודה קוק, נעשה קשה יותר ויותר לשמור על הפאסון.

יותר ויותר אנשים הבינו שהם ייאלצו לבחור. וכך הופיעה אורתודוכסיה מודרנית שמנסה לעגל את הפינות החדות של הדוקטרינה מבלי לגלוש ל"רפורמה". שם אנחנו נמצא את הביצה הירושלמית מהסדרה "סרוגים" עם הגבול המטושטש בין דתיים ודתל"שים, את הפמיניזם הדתי מבית מדרשה של חנה קהת, את הרב יובל שרלו מפתח תקווה, את ארגון ההומוסקסואלים הדתיים, את המגמה הגוברת של פעילי שמאל דתיים ואפשר לשייך לשם גם את תנועת ארץשלום שלמרות שהיא קטנה ושולית, היא בשר מבשרה של הציונות הדתית ונהנית מאהדה לא מבוטלת. כל הגופים והזרמים האלו רחוקים מאוד מלהיות קבוצה לכידה או אפילו ברית פוליטית, וכנראה שחלקם לא ישמחו להיות משויכים לאחרים ברשימה, אבל כל הנ"ל הם ביטויים לריבאונד לצד הליברלי והדמוקרטי בעקבות משבר הזהות של הציונות הדתית.

ויש גם את ההנהגה הקלאסית, "גוש אמונים" לשעבר, שהתפוררות המגזר בין הידיים שלה שלחה אותם ליצור ברית ניאו-שמרנית עם הלאומנות החילונית מתוך הבנה שלאומנות יהודית תהייה "תורנית" גם אם תנוסח בשפה חילונית. אלו הם הרבנים ה"ממלכתיים" כדוגמת אבינר (שבכל זאת מחזיק מגולדשטיין "קדוש"), "אם תרצו" ותואמיה, אנשים כמו בנימין איש שלום וארז אשל שבונים את התשתית הרעיונית ל"אליטה" חדשה, שר החינוך ויד ימינו צבי צמרת שטורחים להפוך את החזון למציאות ואחרים. זהו ריבאונד לתפיסה מחודשת של "כור היתוך" ויצירת מיינסטרים מחייב בסגנון מפא"יניקי, רק שהפעם, המרכיב הדתי בקואליציה יעבור "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד נהג הקטר". לתנועה זו יש מקבילה בצד החילוני, שבה אפשר למנות את "השמאל הלאומי" ואנשים כמו גדי טאוב, בן-דרור ימיני, ארי שביט ואחרים, שמתכנסים לאט לאט לאותה הנקודה.

ויש את החרד"לים, אנשים שלא רק צמחו מאותו משבר זהות אלא עוררו את התגבשותם של שני הזרמים הנ"ל, במידה רבה, כתגובה להופעתם בזירה. לתופעה החרד"לית כמה מקורות: הציונות הדתית תמיד חוותה רגשי נחיתות כלפי החרדים בענייני אדיקות דתית. מאז ומעולם, הם נדרשו להסביר ולתרץ שלמרות שהם מחמירים ומדקדקים פחות, הם לא פחות דתיים שכן הלאומיות שלהם היא בגדר אדיקות דתית שמצדיקה את המתינות ההלכתית היחסית. אך בסופו של יום, הרבנים החרדים נתפסו כסמכות רוחנית גבוהה יותר. הופעתם של רבנים חרדים לאומנים לא פחות מה"מזרוחניקים" סיפקה פיתרון אידיאלי למי שלא היה מוכן להתפשר לא על אדיקותו הדתית ולא על הלאומנות שלו.

המהלך הרעיוני שבבסיס החרד"ליות הוא טיעון שמחבר בין הייאוש מהמדינה החילונית בעקבות ההתנתקות, דחייתה ע"י החרדים וראייתה כ"אתחלתא גאולה" ע"י הציונות הדתית. המדינה כפי שהיא, על צביונה החילוני והמערבי איננה אתחלתא גאולה, אבל יש לה את הפוטנציאל להיעשות כזו אם תיהפך למדינה הלכה ותטוהר ממיעוטים (אלא אם כן הם יכירו בעליונות היהודית ויקבלו על עצמם מעמד של "חוטבי עצים ושואבי מים").  כך הם הפכו מצב מפלג למצב מאחד שיוצר חיבור בין כמה זרמים רעיוניים מרכזיים.

בדומה למקורותיו בציונות הדתית, הפונדמנטליזם היהודי מוכן לסבול אורח חיים שונה משלו כל זמן שמקבלים את סמכותו ומנהיגותו. להבדיל מהציונות הדתית הקלאסית, הפונדמנטליזם לא מוכן "לרכך" את האידיאולוגיה כדי להתקרב לציבור אותו הוא מתיימר להנהיג. את חוסר הגמישות הם שואבים ממקורותיהם החרדיים, אבל להבדיל מהחרדים הקלאסיים, הם לא מוותרים על עמדת ההנהגה הפליטית ועל תפוצה רחבה של משנתם בתמורה לקיומה בצורה ה"טהורה" ביותר ע"י קבוצה של "מובחרים" אלא שואפים להכניס תחת שליטתם גם את הכופרים. בכך, הפונדמנטליזם היהודי אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר משלושת מקורותיו: הציונות הדתית, החרדים והמדינה היהודית.

מי שמסתמן, או לפחות מסמן את עצמו, כמנהיג הפונדמנטליזם היהודי החדש הוא הרב שמואל אליהו, זה שמככב בפרשה האחרונה של הניסיון, ולא בפעם הראשונה, "לנקות" את צפת מערבים. המהלך הזה, לאחר שכבר הואשם בהסתה עקב ניסיון קודם (כמובן שויתרו לו, כמו שויתרו לעמיתיו מחבר "תורת המלך" ותומכיו, שפרשו בספר את הצד המעשי של משנתם) הוא מפגן כוח. והוא יכול להרשות לעצמו מפגני כוח.

שמואל אליהו בונה את עצמו כממשיכו של אביו, שכבר עשה כברת דרך ב"החדרת" משנתו, שאיננה אלא כהניזם ללא כהנא, למיינסטרים הישראלי. לא רק שהיה רב ראשי, הוא היה הרב הראשון שנהנה ממעמד של אדמו"ר בציבור הכיפות הסרוגות, שמסורתית לא ייחס לרבנים משקל כזה. מעל מאה אלף איש השתתפו בלוויה שלו ועכשיו, חוג מקורביו ושמואל בראשם טורחים לעשות לו קנוניזציה, להופכו לקדוש פוסט-מורטם ולמנף את הקדושה לטובת שאיפותיו הפוליטיות של הבן.

כאן, נעשה שימוש במאפיין נוסף של הפונדמנטליזם – מיסטיקה. בציבור החרדי הקלאסי, הקבלה היא עניין שנוי במחלוקת. הליטאים מתנגדים לה נמרצות, והחסידים מתבססים עליה, אבל לא מעודדים עיסוק מופגן וגלוי בה. בציונות הדתית הקלאסית הקבלה היא במידה רבה לב ליבה של הדוקטרינה, אבל היא כשלעצמה, לא תפסה את קידמת הבמה, ודאי לא עיסוק המוני ובוטה כל כך ב"קבלה מעשית", מעשי ניסים וכשפים למיניהם, שבכל זאת נתפס ביהדות הרבנית כלא ראוי, לכל הפחות.

שמואל אליהו רומז שאביו היה אמור להיות המשיח, אחד מבני טיפוחיו הוא השרלטן ומנהיג הכת ניר בן ארצי, זה ששלח את החבילה עם גווית האב המת, זה שבין מעריציו נמנה גם שר המשפטים הנוכחי של ישראל ואח"מים אחרים. אליהו ממשיך לטפח את האגדה על הופעתה הפלאית של מאמא רוחל בפני חיילים במהלך "עופרת יצוקה", וצירף לסיפור גם "גילוי" שהיא נשלחה לשם בפקודת אביו, לא פחות. בספר "משני צידי הגבול" (PDF), זיוף שמספר בגוף ראשון לכאורה מפי קצין חיזבאללה שריגל לטובת ישראל והתגייר וחולק לחיילי "כפיר" בצירוף הקדשה מטעם מג"ד "נחשון", סא"ל תמיר שלום, החיזבאלון בדימוס "מספר" על  חלום רוחני שחלם מילדותו שבו הופיע הרב שמואל אליהו בכבודו ובעצמו, זה שבעוד עשרות שנים יגייר אותו.

כוחו של הרב אליהו ג'וניור, וגם זה מבדיל אותו מהדור הישן של הרבנים החרדים והדתיים-לאומיים כאחד, הוא ביכולת שלו לנסח את המיסטיקה הלאומנית הבוטה בסיסמאות מובנות וקלות לבליעה והזדהות לכל אחד. מרכיב מרכזי בקוקטייל הפונדמנטליסטי שרוקח אליהו הוא המקורות הספרדיים, או יותר נכון, חיקוי הגרסה המחודשת שלהם כפי שבאה לידי ביטוי בתנועת ש"ס ובדמותו של עובדיה יוסף. הוא ואביו לפניו אימצו את המודל, החל בלבוש המצועצע וכלה בתדמית העממית. למרות שהוא עצמו מחרים את יוסף, הוא יוצר כאן ש"ס על סטרואידים. אותו מודל של הנהגה חרדית וציבור מסורתי נאמן, וכמוהם, הוא רוכב אל ההצלחה על גב התפוררותן של האליטות האשכנזיות (המפא"יניקית, הליטאית וזו של גוש אמונים).

אז אחרי כל הטררם, המסר פשוט: שונאים ערבים, שונאים שמאלנים, שונאים את המערב ואיך לא, שונאים נשים (אליהו לא הסתפק בפטריאכליות הקיימת בדת, וראה לנכון לחבר תפילה מיוחדת לנשים). שוביניזם במובן המקורי של המילה: "אני שונא את כל מי שאינו כמוני". וכמובן, מסר של עליונות יהודית שכבר התקבע, לפחות בצורה מכובסת ("אנחנו עם מיוחד" וכו') כהצדקה האולטימטיבית לכל מעשה נבלה של המדינה. מה שיש כאן זה לא עוד ענף מתנחלי הזוי של נוער גבעות אלא מסר חוצה מגזרים של אחדות, עליונות ושנאה, שכמעט כל מגזר בחברה היהודית בישראל יכול למצוא נקודות חיבור אליו. בכך, פונדמנטליזם יהודי שדומה ללא היכר לאחיו המוסלמי הולך בדרכו והופך מתחת לאף שלנו מאוסף של רעיונות פזורים לכוח פוליטי מובחן ומשולב במוסדות המדינה.