תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

מהי "אליטה"? האם מדובר בפלצנים עם סימפטיה לאמנות קונצפטואלית בתל אביב? האם אלו שמונה עשרה המשפחות הפיאודליות ששולטות במשק? האם זאת הקצונה הבכירה שקופצת כמו טרזן מצמרת הצבא לצמרת הפוליטיקה\עסקים\חינוך\מינהל ציבורי\מחק את המיותר? האם אלו סופרים ואנשי רוח? האם רבנים נחשבים? ומהי ה"אליטה" בישראל? האם יש כזאת, או שכמו פאשיזם, ציונות על נגזרותיה הפוסטיות והאנטיות, סמולנים וכו' זאת עוד מילה שכל המשמעות שלה כובסה החוצה ונשאר רק שימוש בה כמילת גנאי?

כשמדברים על "אליטות" בישראל, לרוב זה כך, והכוונה היא לצאצאיה של אליטת מפא"י, אנשים שעוד מחזיקים בגינונים אליטיסטיים, אבל כבר מזמן הפסיקו להיות אליטה. למעשה, בישראל אין אליטה, אבל יש אליטות. התפרקות אתוס כור ההיתוך הייתה כרוכה בשקיעת האליטה שהגתה אותו, ובהתפרקות החברה למגזרים.

כמובן שהחברה תמיד הייתה מפורקת למגזרים, אבל טבען של אליטות הוא לדמיין את החברה בצלמן ובדמותן ולנסות לעצב אותה בהתאם לפנטזיה. אליטה היא דבר שחושב את עצמו כמייצג האולטימטיבי של החברה, כמי שקובע את ה"בון-טון", כמי שמגדיר אותה. כשאליטת מפא"י התפרקה ושקעה, נעלמה גם הפסאדה והחברה הישראלית נחשפה בתור מה שהיא באמת, ותמיד הייתה: אסופה של שבטים. לכל מגזר בישראל יש אליטה משלו, לחרדים, לדוברי הרוסית, לפלסטינים אזרחי ישראל ולמתנחלים. שלושת הראשונות עדיין לא פיתחו הכרה של אליטה כלל ציבורית (אבל הן בדרך), והן עדיין אליטות מגזריות.

האליטה הישנה לא נעלמה, כמובן, אלא הפכה לאליטה של המגזר שלה שמרכזיותו עוד יכולה להקנות לה את האשליה שהמדינה "שלהם" ולדמיין איך היא תחזור להיות שלהם אם רק ניפטר מהשטחים המיושבים בצפיפות בפלסטינים ונחזיר את המתנחלים לתוך תחומי הקו הירוק. אבל בסופו של דבר, האליטה לשעבר כבר לא באמת רואה את עצמה כאליטה אלא רק חווה נוסטלגיה לימים הטובים ההם. ההתעקשות לראות בדינוזאורים האחרונים האלו "אליטה", יותר משהיא משקפת את היומרות שלהם, משקפת את היומרות של אלה שמכנים אותה כך.

האליטה של הציונות הדתית רואה את עצמה כמי שאמורה לרשת את תפקידה של אליטת מפא"י. גם האליטה העולה, כמו כל אליטה, מדמיינת שהציבור איתה ושהיא "משרתת" אותו ולא, רחמנא לצילן, מחפשת להשיג ולשמר הגמוניה לעצמה. זאת משמעותם של הדיבורים לפיהם ה"אליטה" (הסמולנים התל אביבים האלה) הפסיקה להיות "אליטה משרתת" והפכה ל"אליטה נהנתנית". יש כאן מסר כפול: האחד, "אנחנו צריכים להיות האליטה החדשה". השני, שמהווה את ההצדקה לראשון, "אנחנו זה העם".

האירוניה היא שרק אליטות הן "העם". כל זמן שאשכנזים חילונים מתנועת העבודה היו האליטה, הם החשיבו את עצמם כ"העם", כיום, הימין הדתי מתיימר להיות "העם". סוציולוגית, זה מגוחך. מצחיק לשמוע, למשל, מתנחלים אידיאולוגיים מסביבה מבוקרת של ישובים קהילתיים מרוחקים עם מסנני קבלה ששמים בכיס הקטן את הוועדות של משגב, אשכנזים ותיקים ומשכילים ממעמד בינוני לרוב, מתארים את עצמם "פריפריה" כאילו היו איזו מסעודה משדרות. אבל ככה זה אליטות, הם הזה העם, והעם זה הם.

וכמובן שכל אליטה צריכה איזה אויב מבפנים, ככה כדי להזכיר לכולם שהם בעל הבית שקובע מי בפנים ומי בחוץ (זוכרים את "בלי חירות ומק"י"?). היות שגם האליטה הישנה וגם החדשה הן אליטות מהפכניות, הן גם משחזרות דפוסי התנהגות של אליטות מהפכניות.

אליטות מהפכניות מקיימות יחסי ניכוס-היבדלות עם האליטה שנגדה הן מתקוממות. האליטה הציונית של תנועת העבודה בידלה את עצמה משתי האליטות, הדתית והחילונית, באירופה באמצעות "שלילת הגולה" ובו בזמן טענה לבעלות על הדגלים של שתיהן: היהדות והמודרניות. את הדגלים היא הנדסה מחדש ברוחה שלה וסיפרה את ההיסטוריה לאחור. הלאומיות הטריטוריאלית הפכה להיות הביטוי האותנטי של היהדות במקום הדת ההלכתית, והייתה כזו "מאז ומעולם". וערכי המודרנה הפכו ל"מוסר הנביאים", מסתבר שזכויות אדם תמיד היו רעיון יהודי, והגויים הגיעו אליו באיחור קל.

האליטה החדשה של הציונות הדתית וספיחיה החילונים עושה את אותו הדבר. היא מבדלת את עצמה מהמוצגים המוזיאוניים של האליטה הישנה באותם האמצעים ואותה הרטוריקה בהן השתמשו כל התנועות המהפכניות: הם מנותקים מהעם, דואגים רק לעצמם, איבדו את הדרך, הם מנותקים מהשורשים, הם לא משלנו, הם משרתים אינטרסים זרים, הם לא אותנטיים וכו'. בו בזמן, הדגלים של האליטה הישנה מנוכסים ומונפים על ידי האליטה החדשה.

וכך, האליטה המתהווה אימצה את הדגלים של הציונות בנוסח תנועת העבודה, היהדות והמודרניות, או בניסוח המאוחר יותר, "מדינה יהודית ודמוקרטית". גם כאן, ההיסטוריה מסופרת מחדש. הדחייה המהפכנית של תנועת העבודה בראשיתה את הדת היהודית מטושטשת לסיפור הרמוני יותר לפיו הם בסך הכול הגשימו בדרכם (הצולעת משהו) את אותם מאוויים שהיו לדת היהודית "מאז ומעולם". דגל המודרניות, שבזמנו תלו בו יומרות של "קידמה" ושאבו אליו תכנים סוציאליסטיים מהפכניים, הפך לניאו-שמרנות ולפעמים גם לפונדמנטליזם, שתיהן תופעות מודרניות לעילא, שמשווקות את עצמן כחידוש ואלטרנטיבה ל"פוסט-מודרניזם", מילת הגנאי שמדביקים לכל מה שלא מוצא חן בעיני האליטה החדשה.

וכך, למרות שממשיכים להשתמש במושגים ששאולים מהמשטר הישן, יוצקים בהם תכנים חדשים וכך מרככים את המעבר. בסוף שנות השלושים, ההיסטוריון רונלד סיים כתב את הספר המונומנטאלי "המהפכה הרומית", כשלנגד עיניו עמדו מאורעות זמנו באירופה. בספר, הוא תהה איך המשטר הרומי השתנה מרפובליקה חופשית, חשדנית עד כדי כך כלפי כל צורה של שלטון שאפילו לא הנהיגה משטרה ואסרה על חיילים להיכנס לתחומי העיר, לקיסרות בעלת שלטון ריכוזי.

חלק מהתשובה שסיים הציע היא שהמציאות הפוליטית השתנתה מהקצה אל הקצה, אמנם, אבל המשטר החדש פשוט המשיך לקרוא לדברים באותם שמות רפובליקאים. אוגוסטוס, ראשון הקיסרים, היה מלך לכל דבר ועניין, אבל אם היה מכנה את עצמו כך היה מאבד את ראשו. וכך, אסיפות העם, הסנאט, הטריבונים והתחלופה השנתית של הקונסולים המשיכו להתקיים, כולם המשיכו לדבר על "הרפובליקה", על ה"חירות" ובעיקר, על "מנהג האבות" (מוס מאיורום), המושג שתוכנו השתנה כל הזמן כדי להכיל כל חידוש ושינוי. כחברה שמרנית, הרומים לא אהבו חידושים, כחברה משתנה, הם העדיפו להציג את החידושים כ"החזרת עטרה ליושנה".

ה"מוס מאיורום" הישראלי האולטימטיבי הוא, כמובן, "מדינה יהודית ודמוקרטית". "בשביל זה הוקמה המדינה, זה מה שהמייסדים רצו, זאת מהותה של המדינה". רק שמשמעות המונח השתנתה לגמרי. היהדות הפכה מלאום לפי המודל המרכז\מזרח אירופי – תרבות וגזע, עם קצת אלמנטים של דת, ליהדות הלכתית. הדמוקרטיה השתנתה גם היא. "עיקרון הכרעת הרוב" הפך ל"שלטון הרוב", מכלי מרכזי לקבלת הכרעות משותפות שאסור לו לפרוץ את גדר זכויות המיעוט, הדמוקרטיה הפכה להצדקה לחלוקת ציבור האזרחים לשולטים ונשלטים. היום, אפילו כהניסט שרוף כמו ח"כ מיכאל בן ארי יכול לדבר בשם המדינה היהודית וה"דמוקרטית" בלי שאנשים יתפלצו.

כמו שאוגוסטוס קיסר השאיר על כנו את עולם המושגים הרפובליקאי, שכל תכליתו היא מניעת ריכוז הכוח בידי המעטים, אבל ריכז את הכוח בידיו שלו, כל גם המונח "יהודית ודמוקרטית" שעד לפני עשרים שנה ציין, אולי בטעות או בתמימות, דברים שאמורים להתקיים במקביל בלי סתירה ביניהם, הפך ל"קודם יהודית, אח"כ דמוקרטית". אותן המילים, משמעות שונה.

כדי שהשיח הציבורי הישראלי יהיה שווה משהו, צריך להתייחס לציבור במדינה כאל מה שהוא באמת, אסופה רופפת של קבוצות בלי אתוס מאחד, שיש בו אליטה מובסת שעוד חושבת את עצמה אליטה, ואליטה מתהווה שחושבת את עצמה כ"העם". אחד החסמים העיקריים לשיח ציבורי היא האובססיה של שתי הקבוצות הנ"ל לתלות את "עתיד המדינה" בהיעלמותה של האליטה המתחרה.

"שלום עכשיו" למשל, אולי המייצגים הנאמנים ביותר של האליטה לשעבר לא רק במאפייניה ועמדותיה אלא גם בגודלה ובהשפעתה האפסיים,  תולה את עתיד המדינה בהיעלמות ההתנחלויות. האליטה הציונית-דתית תולה את עתיד המדינה בדחיקת ה"סמולנים" מהאקדמיה, התקשורת ובתי המשפט. בשתי המקרים, מדובר בסיפורי סבתא. רוב המתנחלים אינם אידיאליסטים "המהפכה האמונית" מתרחשת לנגד עינינו דווקא בתוך גבולות הקו הירוק. וה"סמולנים" באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט לא באמת נמצאים שם. הם בסך הכול מפלצת מיתולוגית שעשויה מכל הדברים שלאומנים שונאים ומפחדים מהם.

מה שמתקבל זה משיכת חבל מגוחכת בין שתי קבוצות קטנות ומנותקות למדי שמגרדות תמיכה מהשנאה שהן יכולות לעורר כלפי המתחרים (ולמרות ששני הצדדים עוסקים בזה, הציונות הדתית מצליחה בזה הרבה יותר, בגלל זה היא מנצחת). כל זמן שלא נכיר בעובדה שכבר אין לנו מערכת פוליטית דו קוטבית של ימין ושמאל אלא פוליטיקה רב קוטבית של זהויות מגזריות, או לחילופין, מערכת דו קוטבית של בעד דמוקרטיה מול נגד דמוקרטיה כשתומכי שני הצדדים מפוזרים בכל המגזרים, השיח הציבורי ימשיך להיות מורכב בעיקר מבולשיט.

שני צעירים, אחד מהם שוטר מג"ב עם נשק עליו, ארגנו התקפה (ב"הארץ" הייתה להם החוצפה לכנות זאת "הפגנה") על דירות בהן מתגוררים סטודנטים בצפת, שבמהלכה גם נורה כדור מנשקו של המג"בניק. היום גם הורשע מיכאל פולק בתקיפת נער ערבי בירושלים על רקע גזעני, לפני כשבוע תלמידי תיכון מבית הספר לקציני ים בעכו צעקו נאצות וקללות לערבים במהלך לוויה, וזכור גם הפוגרום המאורגן בפסגת זאב בירושלים בנערים ערבים עוברי אורח, לרגל יום השואה.

על היקף התופעה קשה לעמוד, אבל על המשותף לרובן, ובסופו של דבר, לכולן, לא במיוחד. שווה לשים את האצבע על הקלות שבה מתארגן אספסוף לפוגרום. אנחנו לא מדברים על כמה אנשים, "עשבים שוטים" שכאלה שהתארגנו בסודיות ומראש. המג"בניק וחברו, ספונטאנית, ניגשו אל עשרות צעירים שישבו בגן הציבורי ותוך זמן קצר כבר הסתערו בראשם על בתי הסטודנטים הערבים. לפוגרום יום השואה בפסגת זאב הגיעו נערים בגלל הודעה ב-ICQ ומיכאל פולק פשוט הרים כמה טלפונים.

הקלות הזאת, שבה מתארגן אספסוף פוגרומיסטי, אומרת רק דבר אחד: התשתית הרעיונית, המוטיבציה, ההצדקה והתחושה שיש תמיכה למעשים כבר נמצאת שם, ורק מחכה למישהו שיזרוק את האבן הראשונה. ודבר משותף נוסף לכל אותם המקרים הוא מוטיב ה"להגן על הבחורות היהודיות".

אני אפילו לא אנסה להיות תקין פוליטית בעניין הזה. לעיתים קרובות צעירים ערבים מטרידים ומתנהגים בגסות רוח לבחורות יהודיות. לא בגלל שהם ערבים הם נוהגים כך אלא בגלל שכך גברים נוהגים כלפי נשים כשהם נמצאים מחוץ לפיקוח הקהילה המיידית שלהם, ובמיוחד כלפי נשים שלא שייכות לקהילה ולכן במגע איתן לא מעורב עניין של סולידריות עם גברים אחרים מהקהילה. מהבחינה הזאת, אין הבדל בינם לבין היהודי המכובד, בעל בעמיו, שנעשה לאיש מערות שטוף זימה ברגע שהוא מגיע למילואים ונטפל לחיילות שיכולות להיות הבת שלו. כל מי שעושה מילואים אמור להכיר את התופעה.

אבל מבחינת האספסוף היהודי ורבניו, לא מדובר בהגנה על בחורות מפני הטרדות. כמו סיסמת ה"תמיכה בחיילי צה"ל" ככיסוי לעידוד טבח חסר הבחנה באוכלוסיה האזרחית של האויב, גם כאן מדובר בכיסוי דק של שפה מיינסטרימית לדבר אחר לגמרי. הרי אי אפשר לחשוד לא באספסוף ולא ברבנים בפמיניזם מיוחד. אלו האנשים שיטרידו בחורות בעצמם, וייחלצו לעזרתה של בחורה מוטרדת או נאנסת רק כשמדובר בבחורה הפרטית "שלהם".

או כך, לפחות, הם ינהגו כשהמטריד הוא יהודי. כשהמטריד הוא ערבי, זה כבר עניין קולקטיבי. כמו שהאישה הבודדת שייכת לגבר הבודד, הנשים כקולקטיב שייכות לגברים כקולקטיב.

לא על נשים כבני אדם מגן האספסוף היהודי הגאה, אלא על הבעלות שלו עצמו על הואגינה של נשות השבט, ובכל מה שנוגע לאופן מימוש הבעלות, הם בעצמם לא בוררים באמצעים. אותם רבנים שלעולם לא ירימו קול או יד על האנסים והמטרידים בקהלם, וסביר שיאשימו דווקא את הקורבן ב"חוסר צניעות" וישתיקו את הפרשה הרי הכריזו במפורש שהסכנה נגדה הם נלחמים היא "התבוללות".

בכל מקום בו נראה הקצנה גזענית, לאומנית ודתית נראה גם הקצנה מיזוגנית. עוד לא נתקלתי במקרה אחד ויחיד בכל ההיסטוריה המתועדת בתנועה שונאת זרים שנוקטת בקו שוויוני בנושאי מגדר. אנחנו נתקלים בזה בציבור החרדי, שערימת החומרות החדשות לבקרים שממציאים הפלגים הקיצוניים שם כרוכים, תמיד, בעוד הפרדה בין גברים לנשים, עוד הדרה של נשים מהמרחב הציבורי ועוד שכבות של כיסוי ודיכוי שמולבשות על נשים. אנחנו רואים את ההקצנה הלאומנית בציונות הדתית שכרוכה גם היא בתופעות דומות. תשוו את המפד"ל של פעם לממשיכיו היום, ואת "בני עקיבא" עם ריקודי ההורה המעורבים של אז לסניפים הנפרדים ולהחרמת שירת הנשים היום. תראו איך הניסיונות של הרבנות הצבאית לקחת פיקוד על האתוס הצה"לי ולהנדס אותו מחדש כצבא לא ישראלי אלא יהודי, שלא ממלא את פקודות הממשלה הנבחרת אלא מנהל מלחמת קודש בשם החבר הדימיוני, התבטאה, מייד, בסירוב לשמוע שיעורים או לקבל פקודות מחיילות. שימו לב מה קורה תחת שלטון החמאס בעזה ותשימו לב במה מתעסק הימין בארה"ב.

האובססיה של הפסיכים מכל הסוגים לשליטה בנשים איננה מקרית. שליטה בנשים היא הדרך המקובלת בחברות פטריאכליות להוכיח "גבריות". נשים לא נדרשות להוכיח "נשיות" במידה שגברים נדרשים להוכיח "גבריות" שכן נשיותן נתפסת כביולוגית בעיקרה. אישה יכולה להיות אישה רעה, אבל היא כמעט לעולם לא תפסיק להיחשב כאישה. אפילו הלסבית הבוטשית השעירה ביותר תיתפס כאישה שבסך הכול צריכה גבר שיראה לה שהיא כזאת. גברים, לעומת זאת, יכולים להפסיק להיות גברים בקלות. מספיק שגבר אחר "ייקח ת'אישה שלך" כדי שתפסיק להיות גבר. אתה לא תהיה גבר גרוע, אתה תהיה "לא גבר".

אם זה הראש, אין סיבה מיוחדת שזה ייעצר רק ברמה האישית. הגבר הבודד לא תמיד יכול לשמור על האישה הפרטית תחת שליטה. אז מה עושים? מה שבני אדם עושים תמיד כדי להשיג מטרה משותפת, מתאגדים. עכשיו כל הגברים בשבט עובדים באופן קולקטיבי כדי להשאיר את כל הנשים בשבט תחת שליטה באופן קולקטיבי וכך התחרות הופכת להיות תחרות בין קולקטיבים של גברים במקום שתהיה בין גברים בודדים. וכך, כל גבר בשבט, ויהיה סמרטוט ככל שיהיה, יכול להתבשם מניפוח האגו הגברי שלו בקלות, כל מה שעליו לעשות זה להצטרף למלחמה נגד השבט השכן בנימוק של הגנה על הנשים של השבט, שכולן "שלו" בפוטנציאל.

ועל הבסיס המפגר הזה נבנות שוב ושוב, מזה עשרת אלפים שנה, דתות, תורות גזע, תפיסות מיסטיות מטורללות ואידיאולוגיות פוליטיות שנועדו כולן לכסות בקונסטרוקציות רעיוניות מדהימות בהיקפן על חוסר ביטחון עצמי של גברים. כמו החור באוזון שהמכשירים לא גילו משום שהיה גדול מדי, כך דורות של מלומדים מחפשים הסברים מהתחת בדבר הכוח שמסובב את העולם, כשכל מה שעליהם לעשות זה סיבוב של 180 מעלות.

לא במקרה מצא מחקר שנערך עבור האו"ם שתהליכי שלום נוטים להיכשל כשלא מעורבות בהן נשים. לא בגלל שנשים הן שוחרות שלום מטבען, אלו שטויות במיץ, אלא מפני שחברה מיזוגנית שלא מניחה לנשים רבות  להגיע לעמדות הנהגה תתקשה מאוד לעשות שלום, זה פשוט לא הולך ביחד. גהאנדי אמר פעם שחברה נמדדת ביחס שלה לבעלי חיים. זה נחמד מאוד, אבל הסגפן המתיפייף והצדקני טעה, אם רוצים לדעת מה החברה שווה, צריך להסתכל על מעמד הנשים בה, ואותו דבר כדאי לעשות אם רוצים לראות לאן מועדות פניה.

מנהלי: תם פרויקט 300 (מילים ביום), והבלוג חוזר למשטר של 2-3 פוסטים בשבוע.

לדעתי, אם מישהו רוצה "לגור עם אנשים כמוהו", מותר לו. אישית, אני חושב שזה די דפוק לרצות לגור רק עם אנשים כמוך. מילא אם מדובר באיזה כת, קומונה או קהילה אידיאליסטית כלשהי, אבל לאחרונה, מסתבר, זאת נהיית אופנה כללית. יש את מגדלי הצעירים ופחוני הזקנים, ישובים קהילתיים, התנחלויות, שכונות וערים חרדיות, כפרים ערבים תמיד היו וכמובן, מתחמי מגורים פלצניים לעשירים שבהם אפשר להעביר חיים שלמים בין האספרסו בר לחדר הכושר בלי לצאת ולדרוך על אותה האדמה שאנחנו, האנשים הרגילים, דורכים עליה.

אבל כמקובל בארץ, העיקרון הלגיטימי הוא תירוץ וכסת"ח. איך כתב ג'ורג' אורוול, "השפה הפוליטית בימינו היא בעיקרה הגנה על הבלתי ניתן להגנה". בארץ, כשרוצים לראות לא רק מה אומרים אלא למה מתכוונים, צריך להסתכל על המציאות בשטח ולא על ההתפתלויות המתחסדות והמיתממות של אלו שרוצים להנציח אותה אבל לא מוכנים להודות בה שמא יפגעו ב"הסברה".

יש בארץ כמה קבוצות שזכותן לגור אחת בתחת של השני ולהדיר כל אחד אחר בכלל לא מוטלת בספק ולא עולות לדיון. חלקית, מפני שאף אחד אחר לא רוצה לגור אתן, וחלקית מפני שאם מישהו ינסה, הם ידאגו שיעבור לו החשק. הנציגים המובהקים של הקהילות האלו הם חרדים וחלק מהמתנחלים, מהסוג האידיאליסטי.

החרדים הם המגזר היחיד שיש לו שכונות וערים שמוגדרות כשלו. אני לא ראיתי מעולם שלט בנוסח "כאן תקום עיר\שכונה לציבור החילוני". אם יהיה כזה, יהיו יללות עולות ויורדות בדבר "אנטישמיות" כמו שגילה על בשרו, בזמנו, חבר מועצת העיר ירושלים ארנן יקותיאלי ז"ל. יקותיאלי, שהיה יריב ראוי, אולי האחרון שבהם, לחרדים בעיר, הציע שכל אדם יוכל להתגורר איפה שבא לו. אבל בתכנית המתאר, שכונה תוגדר כ"דתית" או כ"חילונית".

בשכונות הדתיות יהיו בתי כנסת ומוסדות חינוך תורניים, העסקים והכבישים יהיו סגורים בשבת. אם חילוני רוצה לגור שם בתנאים האלה, שיהיה לו לבריאות. בשכונות החילוניות יהיו מוסדות תרבות ובילוי, מוסדות חינוך חילוניים ועסקים וכבישים פתוחים בשבת. אם דתי ירצה להתגורר שם, הוא מוזמן, אבל התכנון של השכונה לא ישתנה עבורו, וכך גם בשכונה הדתית.

הסדר מסוג זה, שמניח מינימום של "חיה ותן לחיות" יכול היה להיות מודל נהדר להסדרת הצורך של כל מני קבוצות בצביון כזה או אחר, בלי להיגרר לתופעות ההדרה המכוערות שאנחנו רואים. זה מה שהיו עושים אם אכן צרכים קהילתיים היו המטרה של שלל שיטות ההדרה ולא רק הצדקה מיתממת להן. הסידור בישראל הוא אחר לגמרי היות שאותן קבוצות שמעוניינות למנוע דריסת רגל במרחב המחייה שלהן מכל מי שלא "כמוהם" יזעקו מרה אם מישהו ינסה למנוע מהם להתגורר איפה שהם רוצים.

ולא מדובר רק בחרדים שמחזיקים וועדות קבלה של רבנים ומשמרות צניעות. גם אנשי המאיון העליון שנוהגים להתגורר במתחמים מגודרים ומוגנים ע"י מאבטחים שמא מישהו מפשוטי העם ירצה ליהנות מה מה"פלאזה", הנוף לים או מהאספרסו בר שבנו להם, יחרבנו קוביות אם יגידו להם שתושבי שכונה זרוקה וציורית כלשהי בדרום העיר לא מוכנים למכור את הנדל"ן החמוד-הציורי-האותנטי-המה זה מיוחד ששמו עליו עין לאנשים מחוץ לשכונה. הרי מניעת חדירת גורמים "מבחוץ" היא דבר שקורה רק בקצוות, בקצה העשיר\חזק ביותר ובקצה העני\חלש ביותר. למעלה זה רשמי, למטה, בפעמים שזה קורה, זה עממי.

את הטיעון הזה: רוצים לגור בכל מקום אבל לא נותנים לאחרים לגור אצלכם, מפנים גם נגד ערבים. ואכן, אם ערבים ימנעו מיהודים לגור אצלם כשתהייה כאן מדיניות תכנון שוויונית, בהקצאת קרקעות ותקציבים, בקביעת גבולות המועצה, באכיפת חוק וכו', אני מתחייב להוסיף אותם לרשימת הרשעים הנ"ל. במצב הקיים, לא שמעתי על הרבה יהודים שמנסים לעבור דירה לאום אל פחם. כל זמן שהמדיניות היא להשאיר את הערבים בכפרים ובעיירות שלהם, לחסום כל אפשרות חוקית להרחבתם או הסדרתם, לאיסור על הקמת ישובים חדשים וניסיונות, רשמיים או רשמיים למחצה, למנוע מהם לגור מחוצה להם, זה טיעון מגוחך, בערך כמו לטעון כנגד אינדיאנים בשמורה שלא גרים אצלם הרבה וואספים.

אני מנחש שאם גם ערבים עשירים היו יכולים לבנות לעצמם יישוב וילות על איזו צלע הר מוריקה על אדמה ציבורית, כמו שמעודדים יהודים לעשות על אדמות שנלקחו מערבים ל"צרכי ציבור" יהודי בלבד, גם המעטים שטורחים לנסות לעבור את וועדות הקבלה כדי להתגורר בישובים הקהילתיים היהודיים לא היו טורחים לעשות זאת.

מהצד השני, יש את הערים והשכונות שהם "לכולם". מקובל אצל דתיים שלא להשכיר דירות לחילונים, אבל זעקות שבר יפרצו לאוויר אם יקרה ההיפך. ניסיונות למנוע התחרדות של שכונות נתפסות כפחות לגיטימיות משכונות שעל טהרת החרדים וזאת למרות שבמקומות בהן יש התחרדות, אין באמת שכונות "חילוניות" אלא שכונות עם הרכב אוכלוסייה מגוון. מסתבר שהגנה על מגוון בכלל לא נתפסת בארץ כמטרה ראויה, או אפילו הגיונית.

אזורי מגורים כאלה, שאין להם שום צביון מוגדר, שגרים בהם אנשים מכל מיני סוגים, שלא מפעילים ועדות קבלה, שאין בהם משמרות צניעות ושהכנסת לא טורחת לחוקק שום דבר במיוחד בשבילם, מושכים אליהם את כל מי שנזרקים מכל מקום אחר, החל בעובדים זרים וכלה בהוסטלים לנשים מוכות. וכמובן, ניסיונות השתלטות מצד אותם גורמים שמרשים לעצמם לזרוק אנשים החוצה, אבל לא מוכנים שיזרקו אותם החוצה.

בחברה בריאה, רוב אזורי המגורים יהיו ניטראליים או שתהיה בהם סלקציה טבעית סבילה (יהיה להם אופי שימשוך בעיקר את מי שהאופי מתאים לו). בשוליים, כדי לפתור בעיות ולהחליק חיכוכים, יהיו הסדרים מהסוג שהציע יקותיאלי ובשולי השוליים, למקרים מיוחדים באמת, יהיו ישובים קהילתיים קטנים ומבודדים למי שיש לו אורח חיים שונה באופן מרחיק לכת מהמקובל. ככה נראה בית משותף, החדרים לא חייבים להיות באותו גודל או צורה, אבל הבית הוא של כולם.

בחברה שלנו, לעומת זאת, "צביון", "אורח חיים", "תרבות משותפת", "קהילה" וכיוצא באלה הם בסך הכול תירוצים למדיניות כוחנית שבה יש בעלי בית, כאלה שרוצים להיות בעלי הבית, כאלה שצריך להראות להם מי כאן בעל הבית, כאלה שרוצים להראות להם את הדלת וכאלה שמנסים סתם לחיות את החיים שלהם בשקט במרחב הולך ומצטמצם.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב (עכשיו אפשר גם בלי לפתוח חשבון). המון תודה לתורמת.

בעלי הבית 1.

כהניסטים צעדו היום באום אל פחם (זכותם). המסרים, כרגיל, הותאמו לטעמו של הציבור הישראלי. דגלי ישראל הונפו, וכל העניין הוצג כתגובה למשט ההוא לעזה. אמנם באיחור מה, אבל כהניסטים לא יוותרו על הזדמנות להיבנות מדברים שלוחצים לישראלים על כפתורי הג'ננה. בתקופת פיגועי ההתאבדות בירושלים בתחילת העשור, למשל, אחד הפיגועים התרחש סמוך לעבודה שלי. למרות שזה קרה במרחק של קילומטר וקצת מתחנת מד"א הראשית בעיר, בן-גביר וכנופייתו היו שם עוד לפני האמבולנסים עם שלטים מוכנים וחיוכים מאוזן לאוזן.

יותר מאלף שוטרים נערכו להגן על הצועדים, והמנהיגים המקומיים קיבלו שכל והחליטו שלא להיגרר לפרובוקציה. אבל זה לא מה שקרה. המשטרה, כמנהגה, השחילה מסתערבים לתוך המפגינים הערבים, ונראה שחשיפתם התחילה את הבלגאן. יכול להיות, אפילו, שהם תיפקדו בכוונה כפרובוקטורים, כמו שכבר ראינו בעבר בהפגנות נגד הגדר.

מסתערבים בהפגנות זה עניין תמוה, זאת שיטה שננקטת רק בהפגנות של ערבים. אין, למיטב ידיעתי, מסתשמאלנים, מסתחרדים או מסתמתנחלים. האלימות מצד הערבים לא חרגה מהמקובל בקרב החרדים בירושלים, למשל, ומאסה כזאת של שוטרים ואמצעים לפיזור הפגנות, שבהם לא משתמשים על חרדים, הייתה צריכה להספיק. אני לא רואה הגיון מבצעי מיוחד במסתערבים כאן.

חוסר הגיון אני דווקא רואה. לא צריך להיות אסטרטג מזהיר כדי לדעת שפוטנציאל ההסלמה שבנוכחותם לא מצדיק תפיסת כמה זורקי אבנים. אלא אם כן, הסלמה זה בדיוק מה שמחפשים. בין אם מדובר בטיפשות מרושעת או ברשעות מטופשת, העניין עבד וההצגה הוצגה. בסופו של דבר, זהו ההבדל בין הפגנות של ערבים להפגנות של כל ציבור אחר: עם ערבים לא מספיק לשמור על הסדר הציבורי, לערבים צריך להראות מי בעל הבית.

בעלי הבית 2.

מסתבר שלהראות מי כאן בעל הבית זה הרבה יותר קל מלהיות בעל הבית. היום פורסם שהרשות הפלסטינית מממנת שיפוץ בתי ספר בירושלים, ולפני כשבועיים היא גם מימנה שיפוץ כבישים ומדרכות.

העירייה והממשלה לא טורחות לעשות זאת ומסתפקות בגביית ארנונה (יש במזרח ירושלים אחוזי גבייה גבוהים, אבל הארנונה לא חוזרת אליהם בצורת שירותים) ובהרס בתים שנבנו ללא אישור. כמובן שגם אישורי בנייה, או אפילו אישור תכניות מתאר שלפיהן אפשר להוציא אישורי בנייה זה לא מתפקידה של העירייה או הממשלה.

מסתבר שדווקא אלו שמתמחים בהפרחת סיסמאות צעקניות על ירושלים שלנו הבלתי מחולקת והמחוזקת לנצח נצחים, ושלא מוכנים לוותר אפילו על הכפרים המרוחקים שסופחו, משום מה, לעיר בנימוק שכל מה שהחליטו לכלול בתוך הגבול המוניציפאלי, כולל מחנה הפליטים שועפאת ושדה התעופה השומם בעטרות שליד רמאללה זה "סלע קיומנו", דווקא הם אלו שמאבדים את העיר בפועל.

כמובן שהחלק של ה"בפועל" לא מעניין כאן אף אחד. מה שמניע אותנו זה פסיכולוגיה. יש לנו היסטוריה של חוסר אונים, ואנחנו מנסים לפצות עליה בתחושת שליטה. השליטה עצמה, שכרוכה בנטילת אחריות וניהול בנאלי ומשעמם, לא מעסיקה אותנו כמו תחושת השליטה. אותה אפשר להשיג בקלות רבה יותר באמצעות הפגנות כוח ריקניות, כדי שהנשלטים יידעו את מקומם.

שני הידיעות האלה מספרות, בעצם, את כל הסיפור על האופן בו מדינת ישראל מבינה את המושג "ריבונות". אנחנו אומרים לעצמינו שאנחנו בעלי הבית, דורשים מכל העולם ואשתו להכיר בזה שאנחנו בעלי הבית, נותנים בראש לכל מי שלא חושב שאנחנו בעלי הבית הבלעדיים, והיות שאנחנו בעלי הבית מתוקף היותנו "עם מיוחד" שיש לו "קשר מיוחד" עם הארץ, אנחנו פטורים מלהתנהג כבעלי בית. בעל הבית היהודי בישראל הוא בעל בית שגובה שכר דירה אבל לא משפץ ולא מתקן, ועוד מרגיש את עצמו כמי שעושה טובה מיוחדת מעצם זה שהוא לא זורק את הדיירים לרחוב.

מינהלי: בכפתור התרומות, למעלה מצד שמאל, נוספה האפשרות לתרום בכרטיס אשראי בלי להירשם ל-PAY-PAL. במסך שמופיע אחרי הלחיצה על הכפתור, בקישור בו כתוב:

?Don't have a Pay-Pal account

פסטיבל השנה העשרים ליום הירצחו של הרב מאיר כהנא עומד בסימן מיתוג מחודש של האיש ומשנתו. בערוץ 7, אולי גוף התקשורת המרכזי של הימין הדתי, הוקדשו לו לאחרונה שבע כתבות ומאמרים, כולם אוהדים, אף לא מילת ביקורת אחת. בין השאר, דווח על יציאת חוברת קומיקס לילדים על משנתו של כהנא (תודה לעופר נ. שהפנה את תשומת לבי) שעליה שווה להתעכב לרגע. כמו שאמרו הפרסומאים של קודאק, תמונה שווה אלף מילים, והצד הוויזואלי כאן בהחלט חושף טפח מעולמם הפנימי של הנגועים בדבר. וכמובן, מסר לילדים הוא מסר מרוכז. אין שם מקום לבבל"ת, אומרים רק את מה שבאמת חשוב להגיד.

תשימו לב, למשל, לייצוג של "הגויים" כגבר שחור מהסוג שראינו בקריקטורות גזעניות בארה"ב, קומפלט עם שפתיים ממש עבות ושיער מקורזל. שימו לב לשיירת הפליטים הקטנה שמתארת את הגויים שעוזבים את הארץ, זוג ערבים בתלבושת מסורתית, אותו שווארצע חיה ובסוף, גם ילד אשכנזי זועף עם סמל השלום על החולצה. שימו לב גם איך כל היהודים הם דמויות חביבות ומחייכות וכולן, למעט רוסי אחד, חובשות כיפה.

יש כאן ניסיון בולט לעשות לכהנא קנוניזציה. לא רק את משנתו מנסים להראות כבת בית טבעית בשיח הישראלי, אלא ממנו עצמו מנסים לעשות קדוש. שם החוברת הוא "רבי מאיר בעל הנס". מדובר במותג דתי ידוע ומקובל שמתייחס לרב מדור התנאים, שמושאל כאן, על האסוציאציות שלו והצלצול המוכר והמקובל, כדי לתאר את הרב מאיר כהנא. וגם ניסים, מסתבר, יש בסיפור.

הקומיקס מתאר את הרב מאיר יהודה גץ, מבכירי העוסקים בקבלה ורב הכותל והמקומות הקדושים בזמנו, כמי שמספר שחלם ש"משיח בן יוסף" נרצח בארה"ב, ובבוקר נודע לו על הירצחו של כהנא.

משיח בן יוסף, שלפי מסורות מסוימות הוא מצאצאי רחל אימנו, שהפולחן שלה תופח ותופס משמעויות לאומניות יותר ויותר לאחרונה, הוא זה שמקדים את המשיח המוכר יותר, משיח בן דויד. משיח בן יוסף אמור לדאוג לכל האלמנטים המעשיים והחומריים של הגאולה. כלומר, להביא את המדינה למצב הרצוי, ואז יבוא משיח בן דויד וידאג לחלק הרוחני. לפי המסורת, משיח בן יוסף אמור להירצח בזמן מלחמת גוג ומגוג שקודמת לביאת המשיח הסופי, ולפי אחת המסורות, מי שיהרוג אותו יהיה "שר הערב רב". מיהו אותו ערב רב (PDF), קוראי הבלוג כבר אמורים לדעת.

אני יכול לנחש רק שסיפור הפיכתו של הטרוריסט המת ללא פחות מאשר הנאמבר-טו של המשיח עצמו קשור לברית הלוהטת שמתרקמת לאחרונה בין הכהניסטים לחב"ד. הימין הקיצוני החב"דניקי תופס בשנים האחרונות מעמד מוביל בימין הדתי – הבולטים במגמה זו הם הרבנים גינזבורג וליאור, ובאמצעות "המטה להצלת העם והארץ" הם גם אחד מהכוחות הארגוניים והכספיים המשמעותיים שם. היות שגם לחב"ד יש משיח מת, והוא משיח בן דויד, למה לא לעשות מזה סיפור משותף על ביאת המשיח במהרה ובימינו?

המסר בכל שבעת המאמרים המפנקים חוזר על עצמו, רציתי להוסיף בגרסאות שונות, אבל בעצם באותה הגרסה אם לא באותן המילים. כהנא מתואר כמי שההבדל בינו לבין שאר הימין הוא הבדל של סגנון ותדמית בלבד, לא הבדל עקרוני. ההבדל הזה מיוחס לא רק לגורמים העוינים הרגילים שמואשמים ע"י הימין… ובכן, בכל דבר, שהשחירו את דמותו ועיוותו את מסריו, אלא גם לכך שכהנא אמר את הדברים כמות שהם, להבדיל מהאחרים שניסו לרכך, למסך ולהצניע. עכשיו, כך נטען, הימין כבר לא טורח לעשות זאת ולכן הגיע זמן הרהביליטציה. הימין חייב לכהנא התנצלות, וצריך לפנות למשנתו ולממשיכי דרכו מקום של כבוד בשורותיו.

בתור מי שדווקא רואה את המגוון בציבור הדתי, מכיר כמה מהקולות האלטרנטיביים שנשמעים בו וטוען שהדתיים הלאומיים עומדים לפני פיצול וכבר אי אפשר לראות בהם מגזר אחד, אני מתקשה להתווכח עם הטענה בכל מה שנוגע לזרם המרכזי בימין, כולל החילוני, מנתניהו ודרומה.

איתמר בן גביר צודק. הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות" שמקובלת במידה זו או אחרת על רוב הציבור בארץ היא רעיון כהניסטי מרכזי. העמדה לפיה כל גוי שלא יהיה נאמן, בפועל, ל"יהדותה" של המדינה צריך לעזוב כבר לא נשמע מרחיק לכת כמו שנשמע לפני עשרים שנה.

הרעיון המרכזי של כהנא, לפיו היהודים הם עם מיוחד וארץ ישראל היא ארץ מיוחדת ולכן לא חלים עליהם אותם כללי מוסר ("של גויים") שחלים על כל אחד אחר מקובל בהחלט גם על הימין החילוני. נתניהו עצמו אמר בישיבת הכנסת לזכרו של רחבעם זאבי שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל הוא דבר שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית, ואם הוא לא התכוון בזה שזכותם של היהודים להגדרה עצמית איננה שווה אלא עליונה על זכותם של הפלסטינים, אז אני לא יודע למה, לעזאזל, הוא התכוון.

ראשי "אם תרצו", רונן שובל וארז תדמור, באותו ביטאון בו מצוטטת ברכת הדרך של נתניהו לתנועתם, ושסגנו, יעלון נאם בכנס הייסוד שלהם וקיבל תרומה של עשירייה מהאבא המיליונר של רונן, ושגם שר החינוך וראשי משרדו אוהדים שרופים שלה כתבו שהקשר הוא "כה עמוק, שהוא מעניק ליהודים עדיפות מוסרית עליונה בזכות על הארץ." אני יכול רק להניח ש"עליונות" זאת צריכה לבוא על חשבון הזכויות של מישהו אחר.

דבריו של ליאור על "המוסר היהודי" הם כבר עניין של יום ביומו. הטוקבקיסטים, לפחות, אתו וגם דבריו לפיהם צריך לעולל לפלסטינים את מה שהם רוצים לעולל לנו (ולא צריך להרחיב מה ליאור, ועוד חצי מהעם, חושבים שהפלסטינים רוצים לעולל לנו, נכון?) כבר בקושי גורמים להרמת גבה.

ומה בדבר הטענה לפיה כהנא היה הראשון שהציף במלוא חומרתה את שאלת ה"יהודית" מול "דמוקרטית", שאלה שרק בשנתיים האחרונות הגיעה למרכז השיח הציבורי? הרי כל תלמיד בבית ספר מדקלם היום "קודם יהודית ואז דמוקרטית" והרעיון לפיו ישראל תהיה דמוקרטית רק במידה שה"יהדות" של המדינה מאפשרת הוא הבון-טון והמיינסטרים החדש, זה שהמערערים עליו מואשמים ברצון "להשמיד את המדינה". בזמן שכהנא היה חי, כך לפחות אני זוכר, צמד המילים האלו נתפס כמתאר דברים שמתקיימים בו זמנית, בלי סתירה ביניהם. אולי היינו נאיבים, אבל לפחות לא זרקנו את הדמוקרטיה לפח בכזאת קלות.

צודקים הכהניסטים בכך שהסגנון המקובל בארץ היום כבר עשה כברת דרך ארוכה לכיוון הסגנון של כהנא. אני זוכר, למשל, את החוברת של "יש גבול" שיצאה בתחילת שנות התשעים וחשפה, לראשונה, שיש בצה"ל יחידות מיוחדות לחיסול מבוקשים. קמה צעקה גדולה, אנשים אמרו שזה לא ייתכן, שאנחנו לא עושים דברים כאלה, אמרו שזו עלילת דם. היום חיסול מבוקשים, גם כשאפשר לעצור אותם, גם בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, גם כשזה כרוך בהרוגים חפים מפשע ובעיקר, כפרקטיקה יום יומית, נתפסת כדבר הטבעי ביותר בעולם. אם כבר, הביקורת היא שלא עושים את זה מספיק.

אני בספק אם היינו טובים יותר לפני עשרים שנה, אבל אז, עוד היו לנו יומרות והייתה לנו בושה. היום, אנחנו כבר יודעים שאנחנו לא מוסריים, רק שלהיעשות מוסריים זה קשה. הרבה יותר קל ונוח לאמץ מוסר אחר, "מוסר יהודי" לשיטתם של הכהניסטים ורבני חב"ד, שאומר לנו לא רק שאנחנו בסדר, אלא שנהיה אפילו יותר מוסריים אם נעשה פשעים גרועים הרבה יותר.

אכן, הדור שנרתע מהסגנון של כהנא כבר לא איתנו. הציונות הדתית נוסח המפד"ל הישן מתה והפכה לציונות דתית נוסח הרב מרדכי אליהו, שגם ההספד המשתפך שלו מצוטט באותו הקומיקס ושהגרסה ה"חילונית" שלה מקודמת בהצלחה בימים אלו ע"י "אם תרצו" ושכמותה. מסתבר שהטענה לפיה הרתיעה מכהנא ורעיונותיו בזמן הזה היא בסך הכול דעה קדומה שעתידה להתמוסס, יש לה על מה לסמוך.

"חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים." (הרודוטוס).

צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך הגן ב"הארץ" על החלטתו לאסור על השימוש בספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר" בנימוקים של טוקבקיסט מצוי. התלמידים צריכים לדעת מה עשו לנו בארצות ערב לפני שידעו על דיר יאסין, הנרטיב הפלסטיני שקרי ו"משחיר את הציונות", הערבים לא לומדים את הנרטיב שלנו אז למה אנחנו צריכים ללמוד את שלהם. בשביל צמרת, מסתבר, המטרה היחידה האפשרית ללמוד היסטוריה זה כדי לשרת מישהו. את הפלסטינים באמצעות לימוד הנרטיב שלהם, או אותו באמצעות לימוד הנרטיב שלו

בספר משתמשים קומץ תלמידים בתכנית המוגברת להיסטוריה בבית ספר שתלמידיו מגיעים משדרות וישובי הסביבה. אותם תלמידים, שחווים את מציאות הסכסוך על בשרם הרבה יותר ממנו, עומדים להצביע לכנסת ולהתגייס לצבא תוך זמן קצר ושלקחו על עצמם ללמוד היסטוריה באופן קצת יותר רציני מהביזיון המקובל במערכת החינוך (ובמיוחד בניצוחם של גדעון סער וצמרת עצמו), לא נחשבים בעיניו כראויים להביע עמדה.

בזה מסתכם הסיפור. הספר מציג בכל פרק שתי נקודות מבט, ישראלית ופלסטינית, כשבאמצע יש דף ריק שבו התלמידים מוזמנים לכתוב את דעתם והבנתם, בערך כמו שצמרת עצמו עשה במאמר שלו. לא החשיפה לנרטיב הפלסטיני מטרידה את צמרת. בדברים אלו אין חידוש מיוחד. וגם לא בהיותו של הנרטיב הנגדי "ישראלי" ולא "יהודי" או "ציוני" כפי שהיה מעדיף, אלא עצם העובדה שמדובר, כנראה, בספר היחיד במערכת החינוך שמלמד היסטוריה.

היסטוריה היא לא מה שקרה בעבר אלא עיסוק שמתרחש בהווה. זה לא איזה רעיון פוסט-מודרניסטי פלצני של סמולנים מנותקים שהשתלטו על האקדמיה וחיים בעולם שאין בו אמת אלא רק נרטיבים אלא ההבנה של "אבי ההיסטוריה" עצמו, הרודוטוס מהליקרנאסיס בן המאה החמישית לפני הספירה. רישום של דברים שהתרחשו בעבר (כרוניקות) היה גם לפניו, וכך גם סיפורים על העבר. הוא התפרנס מסיפורים כאלה בעצמו עד לזמן שהחליף את סיפור ה"עובדות" בין אם בדרך יבשה ובן אם בדרך "חינוכית" ב"היסטוריה", או בתרגום מילולי מיוונית: חקירה.

כבר בזמנו כונה אבי ההיסטוריה "אבי השקרים" וגם חוקרים עכשוויים מפקפקים באמיתות דבריו. אבל מה שהוא השאיר לנו זה לא הסיפור כפי שהוא סיפר אלא את הציטוט שהובא למעלה: "חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים. דברים אלה יפה כוחם לגבי כל סיפורי". ממרחק של אלפיים וחמש מאות שנה, הרדוטוס מזכיר לנו לא להאמין לו, לא להאמין לאף אחד, אלא לחקור בעצמינו.

זהו גם המסר שמקבל תלמיד שיש מולו שני תיאורים סותרים של אותו המקרה. להבדיל משאר תלמידי המערכת, שלא יודעים כלום אבל בטוחים שהדברים שהם אמורים לדעת הם אמת לאמיתה, תלמיד כזה מבין שאחת מהגרסאות שמולו איננה נכונה. ואם אחת יכולה להיות לא נכונה, אז גם השנייה יכולה להיות לא נכונה ואולי שתיהן לא נכונות, או נכונות רק חלקית, או מסכימות על העובדות אבל חלוקות על הפרשנות. תלמיד כזה מתחיל להפעיל את הראש, להיות אדם חושב, וזה הדבר שמפחיד קומיסרים כמו צבי צמרת.

אחד התרגילים שעשינו כשהפגשנו, כמנחים, תלמידים יהודים וערבים (גם עם בית הספר שמככב בפרשה עבדתי) היה לבקש מכל קבוצה בנפרד לקחת שעה ולכתוב את הסיפור ההיסטורי של הקבוצה הלאומית שלה. בלי להתחשב, בלי לאזן, בלי לעגל פינות, הנרטיב הלאומי כמו שאנחנו מבינים אותו, זה שמסביר למה יש לנו את הזכות, למה אנחנו צודקים ולמה הצד השני לא.

רוב התלמידים, מרוב בתי הספר היו לאומיים מאוד, חדורי רוח קרב להוכיח את צדקת דרכינו, מלאים בכל הסיסמאות הציוניות הנכונות ובורים מוחלטים בכל הנוגע להיסטוריה הלאומית שלהם. ככל שהיו לאומנים ומיליטנטים יותר, כך ידעו עליה פחות וזלזלו בה יותר. לרוב, הם גירדו בראש וניסו להיזכר מה, לעזאזל, לימדו אותם לבגרות, ההיסטוריה נתפסה כגוף ידע עובדתי שהם אמורים היו לשנן למבחן ולא כמשהו שהם מעורבים בו ושקשור אליהם.

אין קשר בין לאומנות להכרת ההיסטוריה הלאומית. כשהצליחו התלמידים, במאמץ לא מבוטל, לצרף כמה קרעי זיכרונות מהחומר שטחנו להם בבית הספר, התוצאה נשמעה גרועה יותר אפילו מהנרטיב הפלסטיני. משהו כמו "היינו מפוזרים בכל העולם והתפללנו לירושלים, אז הבריטים נתנו לנו את הארץ, הצענו להתחלק בה, לא הסכמתם אז כבשנו אותה. ניצחנו, ועכשיו היא שלנו."

כל התכניות האלה והצנזורה הזאת של משרד החינוך, לדחוף להם את הנרטיב ה"נכון" לא יגביר ולא אמור להגביר את האמונה בצדקת הדרך אלא לספק לתלמידים תחמושת מילולית שאותה יוכלו לזרוק על כל מה (ומי) שמעורר בהם ספקות ומעודד אותם לחשוב בעצמם ולגבש עמדה משלהם. אב מייסד אחר של מקצוע ההיסטוריה, תוקידידס, אמר ש"דרכם של בני אדם לקבל זה מפי זה את השמועות על קורות העבר בלי חקירה ודרישה וללא הבחנה". צבי צמרת והקומיסרים של משרד החינוך נמצאים שם כדי לדאוג שכך, בדיוק, זה יישאר.

מנהלי1: זה הפוסט של אתמול, שנבצר ממני להעלות בלילה כרגיל. זה אומר שהיום בערב יהיה עוד פוסט (פרוייקט 300, עוד ארבעה ימים למנאייק).

מנהלי2: לעמודת הקישורים מצד שמאל התווסף קישור לאתר חדש: הכצעקתה, שנלחם בהטרדות רחוב על רקע מגדרי. תיכנסו אליו!

אחת התופעות של התדרדרותה העקבית של ישראל למדינה כושלת היא האינפלציה בכמות הצעות החוק. אינפלציה היא המילה המתאימה מפני שהן לא רק רבות יותר, אלא גם זולות יותר. הצעות חוק, וכבר לא מדובר רק על הצעות חוק פרטיות מהסוג שכבר אפשר לערום בקלשון, אלא גם על הצעות חוק ממשלתיות והצעות שנהגות בוועדות.

חלק גדול מהחקיקה של היום לא רק שלא אמור למלא תפקיד מעשי, אלא הפך לתחליף להודעה לעיתונות. כבר לא צריך אשכרה להעביר את הצעת החוק, ולפעמים אפילו לא צריך להגיש אותה, מספיק להגיד שמתכוונים להגיש אותה. בזמן שהיישום של החוקים מוגבל עקב ההמצאה שלא תיאמן שנקראת "חוק ההסדרים", שהופכת, למעשה, את משרד האוצר לגורם המשפיע ביותר על החקיקה בארץ, ובזמן שרוב ההחלטות של הרשות המבצעת לא מיושמות, הח"כים מרחיקים עמוק יותר ויותר למחוזות הברברת.

היום, למשל, חשקה נפשו של ח"כ יואל חסון מ"קדימה" להביע חוסר נחת מההחלטה לממן מלגות מחייה לאברכים. פעם, נבחר הציבור היה דופק נאום במליאה. אבל בהתאם לרוח הזמן, ח"כ חסון הצהיר שבכוונתו להגיש הצעת חוק לפיה גם סטודנטים יקבלו מלגות מחייה. סטודנטים? סטודנטים לתואר ראשון, בלי מכונית, בלי מקור הכנסה ועם ילד. לא מספיק שנצטרך לממן חרדים, מסתבר שיצטרף אליהם גם מספר זעום של סטודנטיות דתיות.

אפשר להגיד, כמקובל, "נו, בסך הכול מחפש כותרת". נכון, אבל לא מספיק. ח"כים שלא מסתפקים בלצעוק ולשכנע מספסלי האופוזיציה – פעילות שהצטרפה בארץ למקצוע הסנדלרות ומכירת נפט בעגלות – שמנסים להצטייר כ"משפיעים" ורוצים לשחק אותה משתתפים במשחק ולא רק מבקרים, משפיעים לרעה על עיצוב הנורמה.

מה עשה ח"כ חסון? הוא אימץ את עיקרון המשתנה הציבורית בגרסה החרדית. העיקרון, למי שלא עקב, הוא כזה: הכנסת מחוקקת חוק לפיו בשירותים ציבוריים לא יהיו אסלות אלא רק משתנות בהן אפשר לעשות את הצרכים רק בעמידה, וטוענת שזהו חוק שוויוני שכן הוא תקף לגברים ולנשים כאחד. זהו הטריק המרכזי של שלל חוקי האפליה בישראל, הם תפורים כדי להפלות מישהו מאוד מסוים בלי להצהיר על כך במפורש.

אז החרדים למדו את השיטה וטוענים שמלגות קיום צריכות להינתן עפ"י קריטריונים "שוויוניים". גם סטודנטים לתואר ראשון בלי הכנסה, בלי רכב ועם שלושה ילדים צריכים לקבל תמיכה מהמדינה. הבעיה היא שאין כאלה. חילוני במצב הזה לא יצליח לממן את דמי הרישום לאוניברסיטה. בא חסון, ומציע בדיוק את אותו הדבר, אבל מהילד הראשון. אין הבדל במציאות, אין הבדל בטיעון, חסון קיבל כותרת ליום אחד במחיר גושפנקא ציבורית לעוד עמדה מטופשת.

סוג שני של חוק בולשיט צף היום, איך לא, מח"כ אורי אריאל מהאיחוד הלאומי. החוק הופך את ירושלים ל"אזור עדיפות לאומי" ונותן לה תקציב מיוחד בשם "מענק הבירה". ובכן, שום עיר בארץ ושום מטרה פוליטית במדינה לא זכו להשקעה מאסיבית כל כך של תקציבים. הררי מזומנים נשפכו על ירושלים, רק שהבעיה היא לא מחסור בכסף אלא מחסור בשכל ישר. תסתכלו על השטרונגול של גשר הכניסה לעיר שעכשיו חושבים שעלול להתמוטט (אינשאללה) להמחשת היחס ההפוך בין כסף לשכל. מה גם שהכסף, כך אני מנחש, לא יגיע אף פעם.

באשר ל"מענק הבירה", הוא כבר עוגן בחוק, ולא סתם בחוק אלא בלא פחות מאשר חוק יסוד (ירושלים בירת ישראל 1980), האבא של חוקי הבולשיט שאין בהם כלום מלבד הצהרה נבובה. החוק הזה, שהועבר ע"י גאולה כהן ולמגינת ליבו של ראש הממשלה, מנחם בגין, כאיזו הצהרה על חשיבותה של ירושלים לתשומת ליבם של הגורמים העוינים (ארה"ב) שמנסים לקדם הסדר שלום כלשהו לא עשה דבר חוץ מלגרום לעזיבת השגרירויות של אותן מדינות ששוכנעו בעמל רב לקבוע אותן בבירה. "חיזוק ירושלים" מיי-אס.

אז כאן, ח"כ משפיע לא רק על השיח הציבורי, אלא חושף את ישראל למצב מדיני שיכל להיות לא פשוט. למדינה מותר להחליט שלמען מטרה כזו או אחרת היא מוכנה להסתבך עם הדוד מאמריקה ושאר העולם, על כל מה שכרוך בזה. זה לגיטימי לגמרי, רק שעל דברים כאלה צריכה להחליט הממשלה הנבחרת ולא כל ח"כ מחפש כותרות בנפרד. גם כאן, לא ברור האם מדובר בעוד מקרה של ממשלה שלא מעזה להצטייר כ"נגד ירושלים" ונאלצת לתמוך בכל חוק תחת הכותרת "חיזוק ירושלים" בלי קשר למה שיש בו או אין בו. או שמא בממשלה ששולחת פישרים מבין חברי הכנסת כדי לעשות במקומה את העבודה המלוכלכת.

אני דווקא מהמר על האפשרות השנייה. השיטה הישראלית הותיקה של הצגת תדמית מהוגנת כלפי "העולם" בזמן שמשאירים לדרגים נמוכים ו"סוררים" שמהם אפשר להתנער לבצע את המדיניות הרצויה הגיעה לשיאים חדשים בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית. כך או כך, זוהי עוד תופעה של זילות החקיקה, הכנסת כמעבדת ספינולוגיה.

וכמעט מיותר לציין את שלל החוקים ה"חינוכיים" נוסח חוק שבועת הנאמנות, שמטרתם להסדיר בחקיקה לא את המציאות הקונקרטית אלא את עולם התוכן שבמוחם של האזרחים, אותם חוקים שנועדו להיפסל בבג"ץ כדי שהח"כ יוכל להציג את עצמו כקורבן של הסמולנים ההם ושאר שיטות של שימוש נלוז בחקיקה למטרות שלא בשבילן המציאו את הפרלמנט.

מצב היחסים בין הרוב היהודי לאזרחים הפלסטינים בישראל מגיע לפעמים לכותרות אבל לא באמת נתפס כסוגיה פוליטית מרכזית. המצב משתנה לאחרונה, אבל השיח הציבורי היהודי-ישראלי הוא ספינה גדולה וכבדה, לוקח לה הרבה זמן להסתובב. לכן, בסופו של דבר, הנחת היסוד לפיה מדובר בנושא משני לנושא ה"מדיני" עדיין שולטת בשיח הציבורי הכללי.

ל"שמאל" יש חלק לא מבוטל בעיוורון הזה. רוב הארגונים והדוברים המרכזיים שלו התמקדו בעניין ההתנחלויות, וגם בנושא זה זנחו יותר ויותר את השאלות העקרוניות. במקום לדבר על התמונה הגדולה, ראינו התעסקות גדלה והולכת בפיקסלים בודדים – היעדר אישורי בנייה למאחזים, שוד אדמות פרטיות, התנכלות לפלסטינים בעת המסיק וכיו"ב.

אפשר להבין את כוח המשיכה של הדברים האלו. העיסוק בהם, שהפך עם הזמן לפחות ציבורי ויותר משפטי, מביא להישגים ממשיים. לפעמים מצליחים למנוע השלכה של משפחה לרחוב או גזל של מטע זיתים. כשההשפעה על הציבור נתפסת כלא מעשית ונזנחת, אפשר להתנחם בניצחונות קטנים.

בשדה השיח הציבורי, השמאל עוסק מאז שנות השמונים בשכנוע הציבור שהסיסמה "יש"ע זה כאן" היא לא נכונה. ההתנחלויות הן שם, מעבר לקו הירוק, מעבר להררי החושך. למרבה הצער, התפיסה הזאת הונחלה בהצלחה לא מבוטלת, לפחות באזור גוש דן. הבעיה היא שבזמן שההתנחלויות נתפסו יותר ויותר כ"שם", במציאות, הן נהיו הרבה יותר "כאן".

המתנחלים מהסוג האידיאליסטי אף פעם לא עשו עניין גדול מהקו הירוק. תפיסות של ריבונות ואזרחות זרות להם לחלוטין, וההבדל בין ישראל הריבונית בה הפלסטינים הם אזרחים לשטחים, בהם הם נתינים של משטר צבאי שקוף מבחינתם. אם כבר, המצב בשטחים נתפס אצלם כמודל הרצוי למדינה כולה.

לכן, בכל פעם שהמדינה הריבונית הראתה סימני התרחקות מהקולוניות שלה בשטחים, אחת מסוגי התגובות שצמחו אצלם הייתה הידוק הקשרים. תגובה זו נשארה, עד היום, שקופה. מירב תשומת הלב הציבורית הופנתה תמיד לתגובה מהסוג השני, זניחת המחויבות למדינה. התהליך התרחש בשלושה סבבים עיקריים: אחרי פינוי ימית, אחרי הסכמי אוסלו ואחרי ההתנתקות. כל אחד מהם הוביל לשני סוגי התגובה, ובכל פעם, שתי התגובות נעשו לקיצוניות יותר.

אחת התופעות הקשורות לאותו גל של חלוציות מיסיונרית בתוך הקו הירוק, שכונה בשנות התשעים "התנחלות בלבבות" היא תנועת הגרעינים התורניים. אלו מעין "התנחלויות" בתוך הקו הירוק, לרוב מסביב למוסד תורני, שמתפקידן "לחבר" את המקומיים ל"יהדות" בנוסח מפעל ההתנחלויות, על הפוליטיקה שכרוכה בה.

בסקירה מהירה של תולדות הגרעינים התורניים אפשר לראות התפתחות בולטת. בהתחלה, הם הוקמו בפריפריה, בעיקר בעיירות פיתוח. שם נמצא ציבור מסורתי בעיקרו, וזהו ממילא המקור הראשי להגירה אל מעבר לקו הירוק. בשנות התשעים הגיע הגל השני של הגרעינים התורניים, גדול וקיצוני הרבה יותר ובהנהגת לא אחר מאשר הרב מרדכי אליהו, אחד המנהיגים המרכזיים של מגמת ההקצנה בציבור הדתי לאומי, הקצנה דתית והקצנה לאומנית כאחד. המגמה המשיכה והתגברה עוד יותר במהלך שנות האלפיים ונכנסה למקומות חדשים. הערים הגדולות, ת"א, שנתפסת כמעוז הסמולנים, בעיקר, והטרנד הנוכחי – ערים מעורבות.

כשמחברים את הנקודות, נתקלים במגמה הולכת וגדלה. פעילי ימין קיצוני נוטשים את מחוזות הפעולה המסורתיים שלהם בהתנחלויות המבודדות ומגבירים את הנוכחות שלהם בתוך הקו הירוק. אנחנו פוגשים אותם מלבים את מהומות יום כיפור בעכו, רוכשים את אחד המגרשים הפנויים האחרונים לבנייה בשכונת עג'מי, בו התושבים המקומיים רצו להשתמש כדי להקל על מצוקת הדיור בשכונה. אנחנו רואים אותם מנצלים את הפשיעה החקלאית בצפון ובדרום (הפשיעה היא לאומנית כמו שהקיפוח שגורם לה הוא לאומני) ואת הפשיעה הנמוכה להפתיע (PDF), ביחס למיתוס הרווח, בדרום ת"א כדי לעשות נפשות למלחמה כוללת של יהודים נגד גויים ש"לא יודעים את מקומם". אנחנו רואים אותם מארגנים ערסים בפרברי ירושלים כדי "לנקות את השכונה מערבים" ואנחנו רואים אותם בצפת, מנסים לזרוק מהעיר את הסטודנטים הערבים שבאים ללמוד במכללה. מנהיג המהלך האחרון, איך לא, הוא הרב שמואל אליהו. בנו המטורלל של הרב המטורלל מרדכי אליהו, ואת הקמפיין שלו לניקוי העיר מערבים הוא עושה כעובד מדינה ובמימון המדינה.

המרכז-שמאל החילוני-מסורתי, זה שהגיע לתמוך (באיחור אופנתי קל) בפיתרון שתי המדינות חי בסרט לפיו קץ מפעל ההתנחלות הוא קץ האידיאולוגיה המתנחלית. השבת המתנחלים "הביתה" תחזיר את המדינה לשפיות ותגמול אותה מהיהודיזם המשיחי. למעשה, ישראל שבתוך הקו הירוק בסך הכול ייצאה את גילוייה הקיצוניים, המפחידים והמסוכנים ביותר אל הקולוניות שלה. הייצוא הזה אמנם ניקה את ישראל הרשמית מהגילויים הבוטים ביותר של הלאומנות הגזענית, אבל עם טשטוש הקו הירוק, הם זוחלים בחזרה למרכז העניינים.

המיינסטרים הישראלי עדיין לא מודע לסכנה. מבחינתו, האיום הגדול מהצד הדתי הוא החרדים וזאת טעות קרדינאלית. כי ככל שהחרדים מעצבנים, ולמרות שתאבונם גובר, הם עדיין בבחינת קהילה שבראש מעייניה האינטרסים הפנימיים שלה. המדינה חשובה להם פחות מהקהילה כך שהחיכוך שלהם עם כל האחרים הוא ברובו באזורי הגבול שבין הקהילות.

הפונדמנטליסטים הדתיים הלאומניים, לעומת זאת, מתחרים עם המיינסטרים על אותו מרחב מחיה – המדינה כולה. כאן הויכוח הוא לא האם יצאו לעבוד או יתגייסו לצבא, אלא איזה סוג של מדינה תהיה פה, דמוקרטיה, או דרום אפריקה יהודית.

הבעיה היא שאין שום מחנה שעומד מולם. החלוקה האמיתית של המפה הפוליטית – דמוקרטים נגד אנטי-דמוקרטים לא באה לידי ביטוי בהתארגנות הפוליטית. יש בישראל דמוקרטים בשמאל החילוני, שם רובם מתרכזים, אבל יש גם דמוקרטים בשרידי הימין ממורשת ז'בוטינסקי (רובי ריבלין, מיכאל איתן ודן מרידור למשל), בקרב המשכילים אצל הפלסטינים אזרחי ישראל וגם בקרב המתנחלים עצמם, בעיקר בגוש עציון. אבל כל אלו לא מתחברים למחנה פוליטי אחד עקב המיאוס של הנ"ל זה מזה.

ובינתיים, המחנה האנטי-דמוקרטי מתארגן ופועל. הוא יוצר בריתות חוצות מגזרים ומעמדות ושובר את פוליטיקת הזהויות הישראלית באמצעות מחנה משותף נמוך של עליונות יהודים ושנאת זרים ו"חתרנים". כל זה, בחסות העיוורון הקיבוצי של המיינסטרים החילוני לתופעות שמתרחשות לו מתחת לאף בזמן שהוא ממשיך לדקלם סיסמאות בנות עשרים שנה.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. תודה רבה לתורם.