תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

כשמחבר הספר "תורת המלך" ותומכיו זומנו לחקירה על הסתה (ולא באו), טענה מקהלת תומכיהם שמדובר ב"חיבור אקדמי" ש"אוסף הלכות" בענייני דיני מלחמה, שזהו בסך הכול דיון הלכתי ולא קריאה לפעולה. ועכשיו, ראינו שתלמידיו של הרב שפירא מחלקים לחיילים כרוזים שמטיפים להתעלמות מהפקודות, הסתרת פשעים ולמעשה, לנהל את מלחמתו של הרב שפירא וכנופייתו במקום את המלחמה שעל מטרותיה ואמצעיה מחליט הדרג המדיני.

יש כאן כמה מסרים שראוי להתעכב עליהם: הראשון הוא אותו המסר שמופנה למה שהפך כבר מזמן לקונצנזוס ישראלי, חיי חיילים קודמים לחיי אזרחי האויב. ההיסטוריה של הקונצנזוס מתחילה במבצע "חומת מגן". יחידה של צה"ל נכנסה למחנה הפליטים בג'נין עם ציוד חסר, עם תצלומי אויר מיושנים ותוך התעלמות מאזהרה של קצין בכיר שצפה את מה שקרה בפועל. היחידה הלכה לאיבוד, נכנסה למלכודת ואיבדה 13 חיילים.

ואז, נפוצה האגדה לפיה החיילים נשלחו לתוך מחנה הפליטים כתחליף למחיקתו מעל פני האדמה, על יושביו, מרחוק, מתוך סנטימנטים שמאלניים כאלה ואחרים שעיקרם מניעת חללים בין אזרחי האויב על גבם של "חיי ילדינו". כמובן שמדובר בקשקוש בלבוש.

חיל רגלים לא קיים כדי למנוע הרג באזרחי האויב אלא מפני שארטילריה וחיל אויר לא יכולים לבצע משימות מסוימות. מטוסים לא יכולים, למשל, לתפוס מבוקשים, לאסוף מודיעין ולחשוף מחסני נשק ומעבדות נפץ. ואלה, בדיוק, היו המטרות המוצהרות של המבצע כפי שהחליט עליהן הדרג המדיני. חיל האוויר לא נשלח להפציץ את המחנה בחזרה לתקופת האבן מפני שהוא היה הורס את הבתים העלובים והורג את יושביהם, אבל לא מביא מבוקשים לחדרי החקירות. אלה היו יוצאים מהמקומות בהם התחפרו, מחלצים את כלי הנשק מהסליקים שלא נחשפו, ושורדים כדי להילחם יום נוסף. שימוש בהפצצת שטיח היה מחסל אזרחים רבים, אבל לא מקרב אותנו למשימה: פגיעה בתשתית הטרור.

מאז שנהגה לראשונה בשנות העשרים ע"י קצין בחיל האוויר האיטלקי בשם מארה, הרעיון שאפשר להשיג הכרעה צבאית באמצעות הפצצות מן האוויר נוסה ונכשל פעם אחר פעם, וזאת למרות שעוצמת הנשק הוכפלה במאות מונים. עובדה, אף צבא בעולם לא ביטל את חיל הרגלים שלו. להיפך, חשיבותו וההשקעה בו דווקא עולים לאחרונה.

כשהשגת הניצחון או מילוי המשימה מוחלפים ברצון כללי לפגיעה מרבית באויב תוך חזרתם של החיילים הביתה ללא פגע, אנחנו יודעים שהפסדנו במלחמה. האמריקאים קראו לזה "בודי קאונט". זמן קצר לפני שנסוגו מווייטנאם בבושת פנים, הצבא עוד ניסה לשכנע את האזרחים שהוא מנצח בנימוק שיחס ההרוגים הוא 22-1 לטובת האמריקאים. ה"בודי קאונט" חזר מהמתים בישראל 2006 עם האמירה ש"ניצחנו בנקודות". ואכן, יחס ההרוגים בלבנון2 היה בערך 10-1 לטובתנו, אבל חיזבאללה הוא זה שהשיג את מטרותיו המדיניות, הפך ממפלגת אופוזיציה למפלגת שלטון וחיבר את לבנון מחדש לציר סוריה איראן.

אבל מבחינת הרב שפירא וכנופייתו, טיעון "חיי חיילינו" הוא מניפולציה בלבד. האם מישהו מעלה בדעתו שהוא ושכמותו היו חוסכים בחיי חיילים ואזרחים יהודים כשרים אילו היה מדובר במלחמת המצווה המשיחית שאותה היו רוצים לנהל? הרי ברור שלא רק שהתשובה היא שלילי בזנ"טי, אלא שהם היו מתגוללים בשמחה על חוסר מוכנותם של שותי האספרסו להקריב את חייהם למען המטרה. עבור מחבר "תורת המלך", החיילים נדרשים לחסוך בחייהם רק כשמדובר במלחמה עליה הורה השלטון הזר הישראלי החילוני, ובמעין עסקת שניים במחיר אחד, לנהל במקומה את המלחמה המטורללת של הרב שפירא.

או במילים שלו: "כל מה שאתם עושים כדי שהמלחמה תהיה תקיפה, הוא מותר וחובה עפ"י התורה". בתרגום לעברית: הממשלה הנבחרת אולי מעלה בדעתה לנהל מערכה בעצימות נמוכה ולהחליט שפגיעה ביעדים צבאיים משרתת את מטרותיה המדיניות ופגיעה במטרות אזרחיות לא משרתת, ואף פוגעת בהן. אבל אתם, חיילים יקרים, לא נמצאים שם כנציגי הזרוע הצבאית של המדינה, שמקבלת הוראות מהדרג האזרחי הנבחר. אתם נמצאים שם כנציגים של העם היהודי.

והעם היהודי הוא לא קבוצת האנשים שמרכיבם אותו, אלא ישות מיסטית שכוללת, בדומה להגותו של מוסוליני, גם את כל היהודים שמתו מאברהם אבינו ועד ימינו, ואת כל היהודים שייוולדו בעתיד עד לקץ העולם. היות שהנ"ל לא נמצאים כאן כדי להצביע בבחירות ולומר את דעתם, שלח החבר הדמיוני ברחמיו הרבים את הרב שפירא כדי להגיד לנו איזו מלחמה העם הזה מעוניין לנהל.

והמלחמה הזאת היא לא איזו הפעלת כוחות כזו או אחרת כדי להשיג מטרה ביטחונית או מדינית כלשהי אלא מלחמה טוטאלית של העם היהודי נגד העם הישמעאלי. וכמו שלימד אותנו ב"תורת המלך", המלחמה היא בין קולקטיבים, וכל מי שמשתייך לקולקטיב האויב הוא בן מוות שכן מעצם השתייכותו לאותו עם, הוא מהווה סיכון פוטנציאלי ליהודים.

את הנקודה הזאת חייבים להבין כי זאת הנקודה שאת משמעותה הם עמלים לטשטש מסיבות יחצ"ניות. כששפירא ודומיו אומרים שחיילים לא צריכים לסכן את עצמם כדי להימנע מפגיעה באזרח ש"מסייע לאויב", הם לא מדברים על תצפיתן, מישהו שמחביא לוחמים בבית וכיו"ב. כל ערבי מסייע לאויב בהגדרה, מעצם היותו ערבי. גם, כמו שראינו בכרוז הזה, ילד בן 11 מהבית השכן.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לראות את הפרצוף של הרב שפירא לעולם.

יצחק -הערבוש- אהרונוביץ' נתפס היום באמירה ליברלית משובבת נפש ממש. שימו לב לזה: "מניעת רצח, ובעיקר 'רצח על רקע כבוד המשפחה', לא מתבצעת על ידי אכיפה מוגברת, אלא על ידי שינוי תרבות, חינוך, ושיפור תשתיות". וואלה, צודק.

הממשלה באמת צריכה להשקיע בחינוך ותשתיות בלוד. מרכזים קהילתיים ועובדים סוציאליים דוברי ערביות יהיו התחלה טובה. באמת, כדי להפחית את הפשיעה, צריך בסיס חברתי-כלכלי וחינוכי טוב, אי אפשר לפתור הכול רק בכוח. אבל ממתי, לעזאזל, זה העסק של השר לביטחון פנים?

כשדיבר על הילדים שזורקים אבנים בסילוואן, למשל, לא שמענו ממנו שום דיבורי חינוך ותשתיות אלא רק דיבורי תגבור כוחות והגברת מעצרים. אבל שם, כמובן, מדובר באלימות של ערבים נגד יהודים ואילו כאן, ערבים נגד ערבים, ועוד נשים ערביות. אבל זה לא שהוא צבוע או משהו. הוא לא התכוון, חס וחלילה, שמדינת ישראל תספק חינוך ותשתיות לאזרחיה הערבים בלוד, אלא שהם, בעצמם, יעשו מה שצריך כדי לא להרוג אחד את השני אם בא להם. חוץ מאשר להביא נשק ולטפל ברוצחים בעצמם, כמובן. את זה, רק למשטרה מותר.

ערבושינוביץ' לא המציא שום דבר חדש. אכיפת חוק, ובמיוחד כשזה כרוך בהגנה על האזרח מפני אלימות, היא שירות שהמדינה מספקת לציבור. ולא סתם שירות. השירות הזה הוא ההצדקה היחידה לקיום מוסד המדינה. בישראל, לעומת זאת, "הציבור" הוא הציבור היהודי. אתם יודעים, "ציבור" כמו ב"הפקעת אדמות (מערבים) לצרכי ציבור (יהודי)." לכן החוק נאכף על יהודים שפוגעים ביהודים ועל ערבים שפוגעים ביהודים, אבל לא על ערבים שפוגעים בערבים. ככה זה במדינה "קודם יהודית ואחר כך דמוקרטית".

ואפשר להגיד, בפשטות, שישראל היא לא מדינה אלא קהילה יהודית אוטונומית שמנהלת את עצמה ומתגוננת מפני גויים (טפו) שנקלעו למרחב השליטה שלה. אותם גויים מצופים להתנהג יפה כלפי היהודים, אבל אין לקהילה היהודית עניין במתרחש בתוככי תחום המושב שלהם.

הבעיה היא שהקהילה היהודית מתחזה, נכון לעכשיו בהצלחה, למדינה אמיתית ולכן מעניקה לגויים מעמד אזרחי פורמאלי. העניין הזה נחוץ כי אחרי 2000 שנה בלי זה, ממש בא לנו לקבל מגויים מאירופא ואמריקא יחס של מדינה אמיתית. אבל זה לא אומר שנשנה את ההרגלים הישנים והטובים שהבאנו מהשטעטל.

היות שרחמנים בני רחמנים אנו, אנחנו "נותנים" לערביים תחום מושב משלהם ומרשים להם לעשות שם ככל העולה על רוחם, כמו שהיינו רוצים שהאוקראינים יתייחסו אלינו. וכל מה שאנחנו דורשים בתמורה לטוב ליבנו הוא שהם ישחקו את המשחק, ויקראו לקשקוש הזה "מדינה" ועוד "יהודית" ולא ידרשו, רחמנא לצילן, לקבל הכרה במעמדם דה-פאקטו כאוטונומיא כי אז יוצא שהמדינה היא לא באמת מדינה כמו שאומרים האנטישמים הסמולנים ימ"ש.

ישראל אף פעם לא התבגרה ממנטאליות הישוב המנדטורי ותודעת הגטו האירופאית. אין לנו הבנה אמיתית של המושגים "ריבונות" ו"אזרחות". אנחנו אוהבים לנפנף בהם כבצעצוע חדש ונוצץ שנשלל מהיהודים במשך רוב ההיסטוריה שלהם, אבל עוד לא למדנו איך משחקים בהם ומפעילים אותם. אנחנו לא קולטים שאזרח הוא הבעלים של המדינה מעצם העובדה שהוא כפוף לריבונותה, ולא מבינים שריבונות היא לא רק שליטה, אלא גם, ובעיקר, אחריות.

כל מה שהמדינה מתעסקת בו מראשיתה, וביתר שאת בימינו, הוא בלא לתת לתינוק הערבי לשחק בצעצוע שלנו. כמו תינוק אהבל שחושב שאם יתחלק בצעצוע עם מישהו אחר זה אומר שהוא יאבד אותו.

אז כאן המקום להזכיר, בפעם האלף, שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.אם היהודים רוצים מדינה ריבונית, הם צריכים שתהיה ריבונית לכל אזרחיה, לספק להם אכיפת חוק ושירותים ולשתפם בניהולה. אם היהודים יהיו בה רוב, זה יעשה את המדינה ליהודית ויותר יהודית מזה היא לא תהיה. אם היהודים לא יכולים להסתפק במדינה יהודית ברובה אבל לא לגמרי ורוצים ריבונות שתחול רק על יהודים ורק בידי יהודים, הם יצטרכו להסתפק בקנטון יהודי בתוך מדינה דו-לאומית.

מדינה שלא מספקת שירותים, אכיפת חוק ביניהם, לחלק מאזרחיה היא מדינה כושלת. כשהיא עושה זאת בכוונה למרות שיש ביכולתה להיות ריבונית, לא מגיע לה שיתייחסו אליה כאל מדינה ריבונית. הישראלים צריכים להכניס לראש שכל שבועות הנאמנות, הדגלים, ההמנונים, הטקסים והסמלים שבעולם לא יעשו אותנו למדינה ריבונית באמת. את כל הדברים האלו יש לכל גנרליסימו בג'ונגלים של אפריקה. ריבונות נמדדת במעשים, ואנחנו לא עושים את מה שמדינה ריבונית חייבת לעשות.

הספר של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", הפך לאחד מהדחלילים האלה שהימין מנופף בהם כדי להפחיד את הציבור מכל מני סמולנים וחתרנים למיניהם, עם לוגיקת הברזל הבאה: זנד אומר שהעם היהודי הומצא, אם הוא הומצא זה אומר שהוא לא קיים, אם הוא לא קיים זה אומר שאין לגיטימציה למדינה ואם אין לה לגיטימציה צריך להשמיד אותה. "השמדה", אגב, זה מונח מעניין. זה מונח שמשתמשים בו כשרוצים לדבר על מדינה שתתייחס לכל האזרחים שלה כשווים, אבל אמור להעלות בדעתנו משהו אחר לגמרי. בכל אופן, אני מניח שצריך להסתובב ברשת איזה הסבר למתקשים שלא קראו את הספר, כמו רונן שובל, רק כדי להעמיד דברים על תיקונם.

הספר בעייתי כי הוא יושב על קו גבול בין שני ז'אנרים. כעיקרון, הספר הוא מסה פוליטית שעוסקת בפוליטיקת הזהויות הישראלית, ולא מסתיר את היותו כזה. מצד שני, הוא עושה שימוש בהיסטוריה. אמנם כמעט כל מסה פוליטית תתעסק בהיסטוריה במידה מסוימת, אבל כאן, הכותב הוא היסטוריון והעיסוק בהיסטוריה ממלא את חלקו הגדול של הספר. יש כאן גם שאלת מחקר: מתי ואיך הומצא העם היהודי, ושאלות מחקר זה דבר שמסות פוליטיות לא ממש עושות. החלק ההיסטורי שבספר הוא סקירה לא רעה של מחקרים שלא מסתדרים עם האופן שבו מקובל לתאר את הסיפור של העם היהודי, אבל אין שם ממצאים חדשים. זנד מתעסק בתחום שמחוץ לתחום ההתמחות שלו, ומשתמש רק במקורות משניים. כלומר, מחקרים שאחרים כתבו על סמך מקורות ראשוניים.

היות שהכותב הוא היסטוריון, השימוש בהיסטוריה, מסכימים אתו או לא, כנראה איכותי יותר, למשל, מאשר בספר "הרצל-קריאה חדשה" של ד"ר יצחק וייס. מודה, לא קראתי, ואולי זה ספר רציני, אבל כן ראיתי כתבה משתפכת עליו שפורסמה בביטאון של "אם תרצו" ע"י דפנה שמורק-נתניהו שבא מצאתי את המשפט שמתחיל בצירוף המילים המופרך הבא: "כרופא האמון על שיטה מדעית קפדנית, מוליך וייס את הקורא…" מה אגיד לכם, בפעם הבאה שתרצו לנתח טקסט, תביאו אזמל.

המילה "הומצא" היא זו שמקפיצה את כל הקומיסרים, אבל אין בה שום דבר מיוחד. כל עם ולאום הומצאו כך או אחרת. הלאום הוא קבוצת אנשים שמאוחדים ברעיון שהם שייכים ללאום. הרעיון יכול להתייחס  למוצא אתני – אמיתי או שקרי והיסטוריה משותפת – אמיתית או שקרית, אבל בשורה התחתונה, מה שהופך קבוצת אנשים ללאום זה שהם רואים בעצמם לאום. לכן, כל לאום ועם הם מדומיינים וארשה לעצמי להניח שבגלל זה הכותרת היא לא "האם הומצא העם היהודי". כל עם הומצא, השאלה כאן היא "מתי ואיך".

זה כמעט קונצנזוס באקדמיה לא בגלל השתלטותם הערמומית של שונאי ישראל עליה אלא מפני שאם אתה טוען שלאום איננו רעיון תרבותי שנהגה ועוצב ע"י בני אדם בנסיבות היסטוריות כאלה ואחרות, אתה תצטרך לטעון שלאום הוא עניין מהותני. כלומר, אחת משתי טענות, אם לא שתיהן:

הראשונה היא שהלאום טבוע בביולוגיה שלך. זה אומר שיש סט של תכונות גנטיות משותפות לבני הלאום, ולא סתם תכונות כמו צבע עור, אלא תכונות רלוונטיות למושג הלאום, תכונות אופי שיוצרות "אופי לאומי". לפני התפתחות הרפואה המודרנית, אגב, היה מקובל ביהדות לחשוב שליהודים וגויים יש פיזיולוגיה שונה. האמת, אתם תמצאו כמה כאלה שחושבים כך גם היום. הציונות בראשיתה, כמו שזנד מראה, התפתחה באירופה שבה תורת הגזע נחשבה לרעיון מדעי מקובל ולכן חלקים גדולים ממנה ראו את היהודים כעם-גזע. למעשה, רוב היהודים, לפחות בישראל, חושבים עד היום שגנטיקה מכתיבה תכונות יהודיות, ועל כך יעידו שלל המחקרים שמחפשים בכוח איזה גן משותף ליהודים. בכל אופן, כיום מדע הגנטיקה אומר שהבדלים גנטיים בתוך קבוצה יכולים להיות גדולים מאלה שבין קבוצות. כלומר, יכולה להיות שונות גנטית גדולה יותר בין שני שוודים מאשר בין שוודי ואפריקאי. אז עד שיוכח אחרת, תיאוריית הגזע היא בבל"ת מוחלט.

הטענה השנייה היא מיסטית, ועם ירידת קרנו של הטיעון הביולוגי עם התפתחות הרפואה ויחסי הציבור הרעים שהנאצים עשו לרעיון (עוד דבר שהנאצים ימ"ש עשו לא בסדר), קרנו של טיעון זה עלתה. זה טיעון שמגיע מהדת, ובמיוחד מהחסידות שאוהבת לשחק בכל מני רעיונות קבליים. היות שקבלה היא מהמקורות הראשיים של ההגות הדתית לאומית, זה טיעון נפוץ במקומותינו והוא הולך כך: ליהודים יש נשמה אחרת מאשר לגויים, היא יותר גדולה או קצת שונה או שיש בה "ניצוץ" שאין בנשמות של גויים. בסדר, בנאדם, אתה יכול להאמין בזה אם אתה רוצה כמו שאתה יכול להאמין שהחבר הדמיוני קבר שלדים של דינוזאורים כדי לעבוד על האקדמאים הסמולנים האלה שאומרים שהעולם בן יותר מ-6000 שנה. אבל עד שלא ימצאו את הנשמה במעבדה ויוכלו לבדוק, זה טיעון שאין לו מה לחפש באוניברסיטה ואין מה לבוא בטענות לאקדמאי שלא מוכן לשמוע עליו.

למרות שהלאומיות המודרנית התפתחה עם תפיסות מהותניות של עם ולאום, כאלה שחושבות שהם מתקיימים במקום כלשהו מחוץ למוחות של בני אדם, זה לא מחויב המציאות. אפשר, למשל, לחשוב שבני אדם צריכים, רגשית, קבוצה להזדהות אתה ויש לזה הסברים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית למי שמעוניין לבסס את זה מדעית. רעיון הלאום המדומיין גם לא סותר אלא מחזק את עיקרון ההגדרה העצמית. אם לאום הם אנשים שמחשיבים את עצמם ככזה, אז ההגדרה העצמית מספיקה, אין צורך לעקם את המציאות ההיסטורית.

אני, למשל, לא הבנתי מהספר של זנד שאין דבר כזה עם יהודי. להיפך, הוא עשה את תמונת העם הזה בראש שלי למעניינת, רחבה ומעוררת הזדהות יותר מאשר האופן השטחי שבו הציונות נוהגת לתאר אותו. תכל'ס, יותר כיף לי להרגיש שייך לציביליזציה קטנה ורבגונית שאנשים עזבו אותה והצטרפו אליה במהלך הזמן, שנשארה בארץ הזאת במקביל למרכזים גדולים בארצות אחרות, שהשפיעה והושפעה מהתרבויות הסובבות ושהקימה לה ממלכות במקומות מרוחקים. אני שמח להוסיף למטען ההיסטורי שלי אנשים כמו דאהיה אל כהינה, מנהיגת השבטים הברברים מהרי האטלס שהתייהדו ועשו ת'מוות לפולשים המוסלמים, או המלכה יהודית מאתיופיה שנכנסה בנוצרים. תודו שזה הרבה פחות משעמם מהסיפור המופרך על הקבוצה שהוגלתה ע"י הרומאים, חיה בגטאות שבהם כולם התחתנו עם בנות הדודים שלהן והתפללו לשוב לארץ ישראל בלי שטרחו לנסות לעשות את זה, אלא אם כן היו עסוקים בלהיאנס ע"י קוזאקים, עד שבא הרצל.

מבחינתי, הספר של זנד, כמו גם ספרים "חתרניים" אחרים כמו "ראשית ישראל" של פינקלשטיין, שטוען שהישראלים הקדומים לא פלשו לכנען אלא התפתחו משולי החברה הכנענית המקומית, דווקא מעשירים ומכניסים תוכן מעניין יותר להיסטוריה היהודית.

אבל אנשי ימין שמחזיקים בתפיסות מהותניות שלא מחזיקות מים לא יכולים לוותר על מיתוסים ופרות קדושות, כי בלעדיהם, הם יעמדו בפני שוקת שבורה. מי שלא חושב שבני אדם יוצרים עם אלא העם יוצר בני אדם חייבים להיאחז בערימה של שקרים, והיות שהם לא יכולים להפריך את טענותיהם של מי ששוחט את הפרות הקדושות שלהם, לא נשאר להם אלא להשתיק אותם.

את אחת הטענות המרכזיות של זנד, לפיה היעדר פרקטיקות תרבותיות חילוניות משותפות לכל הקהילות היהודיות מוכיח שמדובר בדת בלבד, שרואה את עצמה כ"עם" במובן הדתי של "עם התורה", אני לא מקבל. אני חושב שיש בזה מין האנכרוניזם. עד לעידן המודרני קשה לדבר על תרבות שמופרדת מהדת ומושג החילוניות ממילא לא קיים. אבל עם הטענה שהעם היהודי הוא משהו אחר לגמרי מהאופן שבו הוא מתואר במיתולוגיה הציונית, אני מסכים בהחלט.

הטיעון הפוליטי שזנד מביא בספר גם הוא לא חדש. הוא טוען שהלאום שיש לו זכות להגדרה עצמית בארץ ישראל הוא לא הלאום היהודי אלא הלאום הישראלי. בזה, הוא צודק לגמרי. הלאום הישראלי צמח מתוך העם היהודי אבל כולל רק חלק ממנו, אותו חלק שחי בארץ, וכולל גם אנשים שאינם יהודים. ללאום ישראלי יש צביון יהודי שאיננו מחייב, כמו שללאום היווני יש צביון אתני ודתי מרכזי שאיננו מחייב, והטיעון לטובת זכות ההגדרה העצמית לקבוצה שחיה חיים משותפים על טריטוריה חזק יותר מטיעונים בדבר קשר ביולוגי ומיסטי של בני אדם אחד לשני ולארץ המסוימת הזאת. זה דבר שאפשר להאמין בו, אבל זה גם דבר שנשאר בתחום האידיאולוגיה ואין שום סיבה שיתקבל ע"י מישהו שלא שותף לה.

נ.ב: בביטאון "אם תרצו" כתוב שהוא מחולק בתיכונים. האם מישהו יכול לבדוק האם מותר לחלק פרופוגנדה פוליטית בבתי הספר, והאם למשרד החינוך יש יד בדבר?

פעילות אחת בסדנה שהייתי מעביר בזמנו, הייתה שנויה במחלוקת במיוחד בקרב צוות המנחים. הנושא היה יהדות מול ישראליות, והמתודיקה הייתה למיין אוסף של מונחים, להחליט האם בעיני הקבוצה הם מתקשרים יותר ל"יהדות" או ל"ישראליות" ולנמק למה. זה היה אמור להיות הטריגר לשיחה על המשמעויות שהקבוצה מייחסת למונחים הנ"ל, על המתחים שקיימים ביניהם ועל האופן שבו התפיסות שעולות בקבוצה משליכות על המציאות הישראלית.

במהלך השנים, ראיתי תופעה בולטת: דתיים לאומיים מגלים התנגדות עמוקה לעצם הרעיון של הפרדה בין שני המונחים. המנחים, כדרכם של מנחים כולל אותי, פירשו ועיקמו את המתודיקה כמיטב הבנתם והדתיים שבהם, במקום להציף את המתח והסתירות כדי להכיר בהם ולהתמודד אתם, כמו שאני עשיתי, לקחו אותה למקום של יצירת הרמוניה או זהות בין המושגים. בכל הנוגע למשתתפים, כמעט בכל קבוצה שהיו בה דתיים לאומיים, היה מישהו שסירב במופגן לשתף פעולה כעיקרון, ומי ששיתפו פעולה, נזקקו לשכנוע והפעלת סמכות.

לי, כחילוני ודמוקרט, ברור שלמרות שיש חפיפה לא מבוטלת בין המושגים הנ"ל, אין ולא יכולה להיות ביניהם זהות. יש ישראלים שאינם יהודים, יש בישראליות מרכיבים של מדינה חילונית מודרנית שאינם יהודיים ויש יהודים ויהדות שאינם ישראלים. לי ברור שהמתח בין המושגים הוא מובנה, יש דרכים לחיות עם המתח הזה ואפשר גם, כמו שקורה לנגד עינינו, להביא אותם לכדי התנגשות חזיתית.

אבל האספקטים המציאותיים לא עניינו את הדתיים הלאומיים. כן, יש מתח במציאות, אבל אין מתח באידיאל. באידיאל, היהדות והישראליות חד הם, ותופעות שחורגות מהאחדות, חילונים, ערבים אזרחי ישראל, יהודים בגולה, דמוקרטיה ליברלית, הם אילוצים שצריך לסבול, או טעויות שיתוקנו. כמו כל מי שהאידיאולוגיה חשובה לו יותר מבני אדם אמיתיים, הם לא היו מוכנים לנסות ולהכיל סתירות.

כשאני אומר שהמפה הפוליטית בישראל מתחלקת לא בין התומכים במדינה יהודית למתנגדיה, כמו שהימין עמל להציג זאת, אלא בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה, שם אני מעביר את קו פרשת המים. הדמוקרטיה היא שיטה מעשית שמטרתה להתמודד עם המתחים והסתירות שמתרחשות כשבני אדם שונים חיים באותה מסגרת מדינית, ונסמכת על הנחת יסוד אחת: שום אידיאולוגיה לא יכולה להיות חשובה מספיק כדי לקחת את הדברים שדמוקרטיה נותנת לבני אדם: הגנה על חייהם וחירותם. לכן, מדינה דמוקרטית ויהודית אפשרית רק כל זמן שהדמוקרטיה תצליח להכיל את המתחים והסתירות בלי לפגוע בזכויות האזרחים בה.

מהצד השני נמצאים אלו שחושבים שהאידיאולוגיה, מדינה יהודית לצורך העניין, גוברת על הדמוקרטיה, ושהדמוקרטיה תתקיים רק במידה שלא תפגע באידיאולוגיה. כך שתומכי מדינה יהודית יש בשני הצדדים, ובכל זאת מדובר בצדדים יריבים.

אין שום ישראליות בלי יהדות, זה ברור. השאלה היא האם הישראליות היא מסגרת רחבה יותר מהיהדות, או שלא. מי שעונה בחיוב, טוען בעצם שמי שאיננו יהודי יכול להיות ישראלי שווה זכויות ומי שהמדינה היא גם שלו. אולי הוא לא יהיה במיינסטרים, בדומה לפרוטסטנטי בפולין או סוציאליסט בארה"ב, אבל הוא יהיה חלק מהמדינה כמו כל אזרח אחר ויוכל לקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר, כולל אלו שטוענות שהמדינה צריכה להפסיק להיות יהודית. מי שחושב שגבולותיה של הישראליות הם גבולותיה של היהדות, מדיר את כל מי שלא יהודי ועושה ממנו אזרח סוג ז'. אחד שמקבל ביטוח לאומי ומצביע, אולי, בבחירות, אבל לא מורשה להחשיב את המדינה כשלו ולקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר.

הימין טוען שרוב העם אתו כי העם רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה נכון, אבל לא מדויק. חלק מאותו רוב רוצה מדינה דמוקרטית ויהודית. מדינה שתהיה יהודית עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת, ולא דמוקרטית עד כמה שהיהדות מאפשרת. מישהו כזה יהיה קרוב בנטיותיו והשקפת עולמו למישהו אחר מצידו השני של קו פרשת המים, ולכן קל לימין לנכס את כל מי שרוצה צביון לאומי כזה או אחר למדינה לצד שלו, אבל למעשה, הוא ישתייך לאותו צד פוליטי יחד עם פוסט-ציונים ואנטי-ציונים. מי שבצידו השני של הקו, גם אם הוא מתון וליברל, יעשה יד אחת עם הימין המשיחי והגזעני ביותר, וזה בלתי נמנע.

מי שמנסה לאחד את היהדות והישראליות ולהפכם למילים נרדפות מקבל על עצמו, בעצם, את הבסיס של השקפת העולם הדתית-לאומית. וזהו הבסיס האמיתי להגות האנטי-דמוקרטית הישראלית החדשה, והכוח המאחד של מגזרים שנראים, על פניו, שונים מאוד.

יש, בעצם, ארבעה מגזרים בחברה היהודית-ישראלית: יש ציבור דמוקרטי, ציבור חרדי שרוצה מדינת הלכה, ציבור חילוני מסורתי ציוני (מיינסטרים) וציבור דתי לאומי שתמיד תפס את עצמו כגשר, או הדבק המאחד של כל המגזרים הנ"ל, היות שהוא מכיל את הרעיונות של כולם ומחויב להם.

הבאג בסיפור הוא ארץ ישראל השלמה, או יותר נכון, הערבים שחיים בה. ארבעת המגזרים הנ"ל יכולים, תיאורטית ועם חריקות ובעיות, להסתדר זה עם זה ועם מיעוט פלסטיני במסגרת של מדינת לאום דמוקרטית עם צביון יהודי כזה או אחר. ברגע שארץ ישראל השלמה נכנסת לתמונה והיהודים בה מפסיקים להיות רוב מבוסס, האפשרות הזאת מפסיקה להתקיים שכן מדינה שמחצית מתושביה פלסטינים לא יכולה להיות יהודית אלא במחיר ויתור על הדמוקרטיה.

המגזר הדתי לאומי, המקדם העיקרי של רעיון ארץ ישראל השלמה, זונח את המחויבות לדמוקרטיה ומתחיל לבנות ברית עם הציבור החרדי. זוהי תופעת ההקצנה הדתית וההתחרד"לות אצלם, וזוהי תופעת הלאומנות הגוברת בציבור החרדי. הציבור הדמוקרטי מאמץ את עמדת חלוקת הארץ כי זוהי דרכו להמשיך להשתייך לאותה חברה יחד עם שלושת המגזרים האחרים והמיינסטרים המסורתי חילוני ציוני הוא המקום בו מתנהל ויכוח הכן שטחים-לא שטחים שהכרנו בשנות התשעים ושהווה את קו פרשת המים הפוליטי אז.

אבל אז, שאלת השטחים נראתה כקרובה לפיתרון, ושאלת מערכת היחסים בין ארבעת המגזרים נדחתה עד להכרעה בנושא. היום, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הפיתרון נראה רחוק מהישג יד, הזמן עושה את שלו והיותנו מדינה דו-לאומית דה פקטו, גם אם לא באופן רשמי, מעלה את שאלת היחס בין המגזרים, שבליבה המתח בין מדינה ישראלית דמוקרטית למדינה יהודית לא דמוקרטית, למרכז השיח הציבורי.

גם היום, עיקר הויכוח מתרחש במיינסטרים המסורתי חילוני ציוני, ולכן האסטרטגיה של מי שמצא את הפיתרון למשבר הזהות של בין יהדות וישראליות בהגות הדתית לאומית היא ליצור זיהוי של המושגים "יהדות" ו"ציונות" עם משנתם האנטי-דמוקרטית, ולכנות את הדמוקרטים כ"אנטי-ציונים" ו"אנטי-יהודים" גם אם אינם כאלה. את זה, כמובן, אי אפשר להשיג בלי השטחת השיח. אי אפשר להגיד למישהו "אם אתה יהודי וציוני-מקומך אתנו" כשמתקיים בירור עמוק השאלה למה, לעזאזל, אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילים האלו, והאם, למשל, אנחנו מתכוונים למשהו שמתנגש עם דמוקרטיה או לא.

כשהאסטרטגיה הזאת מצליחה וגבולות הישראליות מצטמצמים כדי להתאים לגבולות היהדות, לא רק מי שלא יהודי נזרק אל מעבר לגדר, אלא גם מי שמחזיק בהגדרה דמוקרטית של ישראליות, כזו שמכילה גם לא יהודים. וכך, הדמוקרטים מוצאים את עצמם מורחקים מהחברה שלהם, והימין מסביר זאת ב"סחף פוסט-ציוני" ומציג אותה כהתנתקות וולונטארית.

זוהי המסקנה והתוצר הפוליטי של שיח בירור הזהות שהיהודים בישראל התמכרו אליו וניהלו באמצעות עשרות ארגונים, גופים ועמותות בעשור האחרון. זה בירור חשוב וחיוני, נטלתי בו חלק והתפרנסתי ממנו, אני חושב שהוא צריך להימשך, אבל התוצאות, מה לעשות, אינן לרוחי.

ואחרי שהנחנו את המסגרת התיאורטית הזאת, בפעם הבאה נראה גם איך מאותו שיח בירור זהות אינטנסיבי שמתקיים בחברה היהודית, בישראל ובחו"ל, שבעיקרו הוא פלורליסטי ורב-תרבותי, צמחו כמו גרורה סרטנית ידידינו הותיקים, "אם תרצו", המייצגים הבוטים, האופייניים והמכוערים ביותר של הסחף האנטי-דמוקרטי שמתרחש כשמעמיקים מספיק כדי להגיע לשאלת פרשת מים, ונעמדים בצד הלא נכון.

בפוסט הקודם, הזכרתי שבבתי הספר הדתיים, יום הזיכרון לרצח רבין הוחלף, למעשה, ביום הזיכרון לרחל אימנו. לא שיש לי בעיה עם זה. אני חושב שאת יום הזיכרון של רבין צריך לבטל בכלל (וגם את זה של רחבעם זאבי, שנקבע בתור "קונטרה" ליום רבין). אין צורך להתעלל בילדים עם עוד טקס של חולצות לבנות, שירי דיכאון של אשכנזים ועצב מבוים. במקום הקרקס הזה, עדיף לנצל את היום לשיחה. ולהבדיל מטקסים של מניפולציה רגשית שמחפשים את המכנה המשותף הנמוך וה"מאחד", את השיחה כדאי לקיים על מה שקורה בחברה ובפוליטיקה. כן, אני מתנגד לשטות של "לא מכניסים פוליטיקה לבית הספר".

מקובל לתלות את החלפת יום רבין ביום רחל אימנו במגזר הדתי ב"קושי" שיש להם בהתמודדות עם הרצח. אולי זה המניע, אבל זה בשום אופן לא ממצה את סיפור התנפחות מעמדה של רחל בגלריית הקדושים הדתית-לאומנית.

פולחן קדושים היא תופעה מרכזית מאוד בנצרות, ולא ממש קיימת ביהדות העתיקה, כך שאני מניח שהעניין אומץ מהם. אין באימוצים כאלו שום דבר מוזר, סדר פסח הוא בעצם שבלונה של סעודה רשמית רומית, וגם הרעיון לפיו החטא של סדום הוא הומוסקסואליות הוא נוצרי בעליל. רחל היא הארכיטיפ התרבותי של האם שמרחמת על בניה, מגינה עליהם ומתאבלת עליהם, וכמו כל ארכיטיפ, נעשה בו שימוש בתרבויות שונות ובהקשרים שונים. י

ידישע מאמא, או בגרסה הישראלית שהסבה את הארכיטיפ מעניין יהודי כללי לעניין עדתי, האימא הפולנייה, הוא אחד מהם, ואפשר, אולי, למצוא את עקבות הארכיטיפ גם באופן שבו נהגו פעם לתאר את גולדה מאיר. הארכיטיפ הזה תפס מקום מרכזי בנצרות בדמות מריה אם ישו וספציפית, מריה בגרסה של ה"פייטה".

קדושים זה דבר שימושי. מלבד ההסבר האינסטרומנטלי המקובל על הצורך בחברים דמיוניים קטנים שיתווכו בין האדם לחבר הדמיוני הגדול, הרחוק והמופשט שבשמיים (וככאלה, דמויות של אלים ודמונים פגאניים נמזגו לדמויות הקדושים והתאחדו אתם), יש גם עניין נוצרי רלוונטי למדי לענייננו.

פולחן הקדושים התפתח אחרי שהנצרות ניצחה והפכה מדת נרדפת לדת מדינה, רודפת בעצמה. בדומה למה שקרה לפלג היהודי שהקים את ישראל, המעבר יצר קושי מסוים, שכן לא הייתה אפשרות לזנוח את אתוס הקורבן למרות הסטאטוס החדש. בהיעדר רדיפות, רבים מהקדושים הנוצריים הראשונים היו בעצם תחליף למרטיר, האיש שמעיד על נכונות האמונה באמצעות סבל ואף מוות (בערבית: שהיד, בעברית: מוות על קידוש השם).

אז היות שהיה צורך בשרידי קדושים נגישים פיזית כדי לשמר את האתוס, תוך שיוצקים בו משמעות חדשה, התפתחה אופנה שכזאת "לגלות" קברי קדושים שעמם נמנו, כמובן, הקדושים הגדולים מכתבי הקודש. האופנה לא פסחה על היהדות, ועדיין קיימת בשתיהן, אם כי ביהדות הישראלית שאחרי 67, כנראה ביתר שאת. התנ"ך מספר שרחל נקברה בגבול נחלת בנימין, בדרך לבית לחם. כלומר, מצפון לירושלים. אבל מסורות נוצריות מיקמו את הקבר מדרום לירושלים, והיהדות אימצה אותן, במיוחד מסוף המאה ה-19.

מסורת הביקור בקבר, שהייתה אז עניין אזוטרי למדי, נופחה אחרי שהגיע לשליטת ישראל ב-67, ונופחה פעם נוספת בפעם הראשונה שריחפה סכנה על השליטה הישראלית בו. ערב חתימת הסכם אוסלו, כך מספרים במגזר, הגיע הרב מנחם פרוש יחד עם חנן – פורים שמח, יהודים- פורת ליצחק רבין, בכה, זעק "מאמא רוחל, מאמא רוחל", וביקש להשאיר את הקבר בידי ישראל, כמו שאכן נעשה.

קדושים, כבר אמרנו, הם דבר שימושי. תמיד אפשר להנדס אותם מחדש כדי שיתאימו לנסיבות. מאמא רוחל, אחרי תקופה ארוכה על תקן הפייטה שמבכה את בניה, הפכה עם המעבר מקורבן לשליט לדמות אקטיבית יותר. הניצחון ב-67 יוחס, בין השאר, להתערבותה השמימית ומיד אחרי הכיבוש, עשו רבנים, פרוש ביניהם, את דרכם לקבר, והרב חיים שמואלביץ הורה לה "תמשיכי לבכות, כי יש שכר לפעולתך".

ובכל זאת, מאמא רוחל נעשתה שימושית באמת רק אחרי שהתחילו לציין את יום מותה, שחל יום לפני התאריך העברי של רצח רבין, בבתי הספר הדתיים. היות שמדובר באלטרנטיבה לא רשמית ליום רבין, וככזה פולחן שנוטה כנראה לשאוב תכנים נוגדים לאלו שרבין מייצג, והיות שכל ההקשר הוא נסיגה מההישגים  הטריטוריאליים שמאמא רוחל השיגה עבורנו מהחבר הדמיוני בעזרת בכי בלתי פוסק, הדגש השתנה. מדמות של אבל, רחל הפכה לדמות של תקומה. לא עוד "רחל מבכה את בניה" הוא המוטו, אלא "שבו בנים לגבולם".

דמות רחל אימנו החדשה הזאת נופחה עד כדי כך שבזמן מבצע "עופרת יצוקה", אותו מבצע שעורר תקוות לשיבת בנים להתנחלויות מהן פונו בהתנתקות ושבו רבנים צבאיים הסתובבו בין החיילים והציגו אותו כ"מלחמת מצווה" (ג'יהאד יעני) על שלמות ארץ ישראל", חילקו "שכפ"צים רוחניים" (טליתות יעני) ועודדו את החיילים שלא לגלות רחמים גם על ילדים וזקנים, רחל עזבה את קופסת הטישו ויצאה לשטח כדי להציל חיילי צה"ל מבתים ממולכדים.

הסיפור הזה התקבל ברצינות, ועמד מאחוריו לא אחר מאשר מי שאותו ניסו למצב כמנהיג הרוחני מס'1 של הלאומנים הדתיים, הרב הטרוריסט מרדכי אליהו. גם לו, אגב, מנסים לעשות קנוניזציה ולהופכו לקדוש שישמש כ"מליץ יושר" לעם ישראל. אחרי שמת, יצא לדרכו האחרונה לעולם הבא כשבידיו מסמך רשמי מ"בית דין של מקובלים" שמורה לחבר הדמיוני להפסיק להתמזמז ולשלוח את המשיח עכשיו ומייד.

כחודש לפני יום רצח רבין, מתחיל הפסטיבל. זעקות שבר עולות מכל עבר על ההשתלחות, ההסתה וההשתקה שמהן סובל הימין בכל שנה מחדש. למרות שבקושי ראיתי מאמר, נאום בכנסת, קמפיין או אפילו אמירות של אנשי ציבור שמתגוללת על הימין בהקשר לרצח רבין, הזעקות על אותה התגוללות כבר קורעות את גלי האתר.

מי שקורא את ערוץ-7 עוד עלול לחשוב שזה אמיתי. שהדתיים הלאומנים נאלצים להסתגר בבית בכל שנה עד יעבור זעם. גילוי דעת של "שלום עכשיו" על פרויקט הקוראים-משתפים בקונספירציה החביבה עליהם מצטייר שם כאילו ברנאר גוי כבר מטפס על ההר יחד עם החיילים שסוחבים את מכשירי העינויים. אבל סחטיין על האומץ. מסתבר שגל השטנה שמתגלגל עליהם בתקשורת הסמולנית, שאיכשהו הצלחתי לפספס, לא מפריע להם לפרסם מאמר שקורא, דווקא בתקופה זו, "למגר את הגיס החמישי" השמאלני. במילים אלו ממש, למגר.

ערוץ-7 בכלל מתמחה ביצירת מציאות וירטואלית, ואני יכול רק להניח שמי שקורא אותו פשוט לא קורא שום דבר אחר. אחרת קשה להסביר איך העורכים לא אמרו בעדינות לכותב אחד שאי אפשר לפרסם טור זועם על כך שבעיתון "הארץ" לעולם, אבל לעולם לא יתנו לשום איש ימין לפרסם מאמר בעמוד הדעות בלי לעשות מעצמם צחוק, בהתחשב בזה שישראל הראל, משה ארנס, רונן שובל וקרני אלדד, בין השאר, הם כותבים קבועים שם.

בחודש הראשון אחרי הרצח, אם להיות לארג', ראינו חשבון נפש. מאז, כל השאר נדרשים לעשות חשבון נפש, כל שנה מחדש, על שהעזו "להאשים ציבור שלם" במעשה שעשה איש אחד, בעצם לא עשה, והמעשה שהוא לא עשה בעצם צודק, או לפחות לא כ"כ נורא. חוץ מ"יום רבין" הממלכתי המטופש והמיותר שאותו בבתי הספר הדתיים לא מציינים ממילא (הם גילו את "יום רחל אימנו" שנופל באותו זמן ומציינים אותו במקום), פסטיבל ההתקרבנות והבכיינות הוא הפסטיבל היחיד בעיר.

והם יודעים למה. הם מקדימים תרופה למכה, מאחדים את שורות המגזר בפרנויה מגויסת ותוקפנית כלפי מי שיעז, אם יעז, לשלוח אליהם אצבע מאשימה. אם מישהו יעשה דבר כזה, זאת תהיה הוכחה לאשמתו ב"הכללות". וזה עובד, כי מאז הרצח עצמו, הדרישה לחשבון נפש, אם קיימת, נשמעת בקול ענות חלושה.

והדרישה היא דרישה מוצדקת. בכל פעם שאחד מבני "המגזר" מעולל מעשה גבורה כזה או אחר, זה לגמרי "המגזר שלנו", "החינוך שלנו" ו"הערכים שלנו", ולא שוכחים לשלוח כמה עקיצות לסמולנים התלושים ההם ששותים אספרסו ועוגבים על בני\בנות אותו המין במקום להתגייס לצבא, שם בתל-אביב המיתולוגית שהמציאו לעצמם.

אבל אם יוצא מהם, רחמנא לצילן, איזה "עשב שוטה", אז זה כבר לא המגזר, לא החינוך ולא הערכים. פתאום זה "יניקתו ממקורות חיצוניים ועכורים" (הרב שפירא) ברור, לא קורים דברים כאלה במחנה הקדוש, ואם קורים, אז מסתבר בדיעבד שלא בתוך המחנה הם קרו. כבר שמעתי דתיים מתרגזים על הגדרתו של עמיר כ"דתי" שכן רוצחים לא יכולים להתקרא דתיים כמו שמחללי שבת לא יכולים להתקרא דתיים. כמה נוח.

אחד הצדיקים היחידים בסדום ההיא היה הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון" בזמנו (כמו שטענתי כאן בעבר, מי שמחפש מתנחלים שלא הולכים בתלם, גוש עציון זה המקום) שאמר שעשרה ימים לפני הרצח, המגזר היה מתגאה ביגאל עמיר כסמל להצלחה, והלוואי שהיו יכולים להגיד שבאמת אין קשר בין החינוך שקיבל למעשה שעשה. זה האבא של האנדר-סטיינמנטים, אמנם, אבל יותר טוב מכלום. ומכל רבני המלך ופרשיו, רק הוא ויואל בן-נון זכורים כמי שהעזו לכבס מעט כביסה מלוכלכת בחוץ. האחרון, שטען שעמיר קיבל אישור הלכתי מרבנים ידועים, גם אכל לא מעט חרא בעקבות זאת.

ואני חושב שמספיק זה מספיק. אם בכל שנה יטפלו עלינו האשמות על "התגוללות" גם אם נשתוק, ממילא אין טעם לשתוק. אמנם מדובר באיחור אופנתי, אבל הגיע הזמן לדרוש מהדתיים הלאומיים חשבון נפש אמיתי וציבורי. היה להם מספיק זמן לעבד את העניין בינם לבין עצמם.

אבל כמובן שלא זה מה שיקרה, אלא בדיוק ההיפך. הצלחת פסטיבל ההתקרבנות השנתי בהשתקת כל ניסיון לפתוח את העניין מחדש בצורת דיבור ובירור ולא בצורת טקסים מפגרים שמפארים את רבין בימי הבלורית הביאה את מנהיגי המגזר לעבור לשלב הבא. אחרי שמיסדו את תגובת המגננה הראשונית, שלב ההכחשה, והפכו אותו מפאזה פסיכולוגית זמנית לנרטיב קבוע של "זה לא אנחנו, אבל מגיע לו", הם יוצאים, ובזמן נוח מבחינתם יש לציין, כדי להפוך אותו לנרטיב המקובל בקרב כלל הציבור.

לא במקרה צצה דווקא עכשיו היוזמה "לתקן את עיוות הדין" של מרגלית הר-שפי. אנחנו לא הקורא המצוי של ערוץ-7 ויש גבול לבולשיט שאפשר למכור לנו. לא תיקון עוול משפטי הוא הנושא כאן. לא כדי לעשות צדק עם הילדה ההיא התגייסו ח"כים, רבנים ועסקנים דווקא בזמן פסטיבל ההתקרבנות השנתי, ובד בבד עם גל הסתה ודה-לגיטימציה חדש כלפי "הסמול" שעד לאחרונה דיבר עליו רק מי שחטף או עקב מקרוב, ועכשיו כולם יודעים שהוא כבר כאן.

גם בחתיכת הפאזל הזו של התמונה הגדולה, מדובר בטקטיקה מוכרת. מתחילים בעניין הגבולי, השנוי במחלוקת, שעליו אין ויכוח מהותי במיוחד, וממשיכים משם. כך מתעסקים עם פרופסורים שקראו לחרם כדי לסתום, עד הדרך, גם את פיות האקדמאים ה"חתרניים" כולם (כולל אלו שמעבירים קורסים "פוסט-ציונים" בנושאי מגדר או על האינדיאנים בקנדה), וכך מכשירים את הר-שפי כדי להכשיר, אחר כך, את יגאל עמיר עצמו ואת המחנה הפוליטי שממנו צמח.

נ.ב: אות אבירי הכביסה המלוכלכת ע"ש אריק בלייר הולך לאיש הזה.

לפני כמה שנים, הייתה לי שיחה עם איזה נער בעייתי שהיה מגיע לקבל עזרה בלימודים במרכז שעבדתי בו בשכונה בעייתית בירושלים. הוא הגיע, כולו עצבני, ואמר שהערבים האלה, צריך להרוג את כולם. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שאת כולם צריך להרוג. יעני להקים משרפות ולהרוג את כל הערבים ושאר דברים ברוח זו. כשנרגע מספיק כדי להגיד משפט שמורכב מעוד כמה מילים חוץ מ"ערבים" ו"להרוג", הסתבר שהקבוצה שלו הפסידה במשחק כדורגל שכונתי נגד הקבוצה מבית-צפפא. אין משהו שמתאר את המרחב המזרח תיכוני יותר טוב מזה. כולם רוצים להרוג את כולם, אבל משחקים כדורגל ביחד כל שבת.

השתלבות במרחב היא רעיון אופנתי בימינו, ואת הטייק הנפוץ הנוכחי שלו מייצג ליברמן, ש"מבין ערבית". ערבית הוא אולי מבין, כשמתרגמים לו, אבל את המרחב הוא לא מבין. המרחב הליברמני הוא "שכונה מסוכנת" שבה "כל דאלים גבר" והמשוגע הכי גדול הוא זה שלא מתעסקים אתו. אבל כמובן שבשכונות מסוכנות באמת, גם הערסים האלימים ביותר מכלכלים את מעשיהם בתבונה, כמו שיודע כל מי שגר במקום כזה. מי מהם שלא עושה זאת, חוטף באבי אביו. מי שרוצה להשתמש במטאפורת ערסים, דבר שיש בו מין ההיגיון, שילמד איך ערסים מתנהגים. ואני יכול להגיד שעם ערסים מזרח תיכוניים יותר קל להיות דיפלומט, אם יודעים איך, מאשר עם ערסים רוסים.

זאת השקפה רווחת במקום ממנו הוא בא. התרבות הרוסית, ותסמכו עלי, גם אני מגיע ממנה, היא גזענית עד העצם. ובו בזמן, יש בה אלמנט נכבד של רגשי נחיתות כלפי מערב אירופה, שאליה היא מנסה נואשות לשייך את עצמה. אפשר לקחת את זה אחורה לזמן שבו הממלכה הרוסית העתיקה ראתה את עצמה כ"רומא השלישית" כשאף אחד חוץ ממנה לא חשב כך, או לפטר הגדול שכפה על בני האצולה המסורתית לגלח את הזקן והקריב כמה מאות אלפי עובדי כפייה כדי לבנות בירה חדשה בביצות הקפואות בגבול הצפון-מערבי, הרחק מהמרכזים התרבותיים של רוסיה.

כך או כך, מי שמנסה להציג את עצמו כאירופאי ומגיע למקום מוזר כמו המזרח התיכון, כמו כל אבות הציונות למשל, ירצה לראות את עצמו "מתורבת" יותר מהמקומיים. היות שתרבות עניינה בפרקטיקות שמעדנות ומסדירות את היחסים בין בני אדם, הניגוד שלה הוא אותו "כל דאלים גבר", שאותו משייכים למקומיים.

אפשר להגיד שאירופה היא אכן "תרבותית" יותר מהמזרח התיכון, לפחות לאחרונה. אני לא דוגל ביחסיות תרבותית ואין לי בעיה לנקוט במונח שיפוטי כמו "תרבותי" שמדבר על איכות התרבות. המונח "מתורבת", לעומת זאת, מדבר על כמות התרבות. יש הרבה מה להגיד על איכות התרבות המזרח תיכונית, חלק גדול מזה לא מחמיא בעליל, אבל אי אפשר להגיד שאין אותה, אולי יש אפילו יותר מדי ממנה. ולהגיד שזוהי תרבות שבה החזק והאלים שורד ומנצח, זאת פשוט טעות.

המזרח התיכון הוא מלחמת שבטים אחת גדולה מאז תום עידן הקרח, היא לא הסתיימה עד ימינו ואף אחד לא ניצח בה, ברוטאלי ככל שיהיה. המקום הזה הוא לא ג'ונגל אלא בזאר מלא בשקרים, מזימות, תככים והצגות. כאן, כולם משחקים משחק כפול, משולש ומרובע, כולם במיטה עם כולם, והקשר בין הדיבור למעשה רופף למדי. זוכרים את הילד שרוצה להרוג את כל הערבים אבל במקום להרוג אותם, או לפחות להתרחק מהם, משחק אתם כדורגל?

דוגמאות לזה אפשר למצוא בכל מקום. ההבדל בין הלהג הפרובוקטיבי והאלימות המילולית למעשים הוא גדול. תראו למשל את הפלסטינים אזרחי ישראל. האלימות הפוליטית אותה הם מפעילים היא מזערית ביחס למיעוטים אחרים, למרות הרטוריקה ה"קיצונית". גם החברה היהודית, בתוכה, לא אלימה במיוחד. הרטוריקה, לעומת זאת, תפיל מהכיסא כל אירופאי.

תראו איך סוריה, לבנון ותורכיה משחקות משחק כפול בין המערב ואיראן. או איך הפלסטינים מוצאים דרכים יצירתיות שלא לוותר ברמה ההצהרתית, אבל כן לוותר ברמה המעשית. הרי הם כבר הסכימו לוותר על שיבה פיזית של פליטים לישראל, מעבר למספר סמלי. אבל על "זכות" השיבה, לא יוותרו אף פעם. אפילו החמאס, שכמו כל מטורלל מזרח תיכוני נתפס ע"י בני תרבות אירופה בעיני עצמם כ"אותנטי" יותר, שלח את ידיו לתגרנות הביזנטית והצהיר בזמנו שיקבל הסדר של שתי מדינות בקווי 67, אבל לא תמורת סוף הסכסוך, אלא תמורת הפסקת אש של עשר שנים עם אופציה להארכה.

משעשע לראות את הישראלים, שנגועים במנטאליות מערבית ובכל זאת מחזיקים מעצמם מבינים בענייני המזרח התיכון מנסים לפרש מה מהבליל הזה "אמיתי" ומה אחיזת עיניים. כדי לקבל תשובה לשאלה הזאת, כדאי שקודם כל נסתכל על עצמינו. מה יותר "אמיתי", ישראל הכובשת והמתנחלת בפועל, או ישראל ששמונים אחוז מאזרחיה בעד "שתי מדינות לשני עמים". האם זו ישראל של יורים ובוכים, או שמא ישראל של יורים ומצטלמים עם הגופה?

ההסדרים הפנימיים שלנו מזכירים מאוד את הפשרות המוזרות שמקובלות במזרח התיכון. בישראל אין אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים, אבל היא מכירה לא רק בנישואי קפריסין אלא גם בנישואים בהתכתבות דרך שגרירות פרגוואי. כאן, נוצרים לא יכולים לקבל אזרחות מתוקף חוק השבות גם אם הם יהודים לפי ההלכה, אבל הדרך היחידה לדעת זאת היא אם הם יטרחו להצהיר זאת בעצמם. במרוקו, למשל, שמתקראת "מדינה מוסלמית", מפעלים בבעלות המדינה מייצרים אלכוהול, רק שהוא מיועד לכופרים בלבד. יש איסור חוקי למכור אלכוהול למוסלמים במדינה, אבל בתעודת הזהות המרוקאית, לא כתוב אם מישהו מוסלמי או לא.

ישראל משתלבת מצוין במרחב. יש לנו אותו פער בין הדיבורים למעשים, אותו "דמיון מזרחי" מפורסם, אותה מנטאליות של להרוג אותך היום – לחבק אותך מחר (תיזכרו בביקור ההוא של סאדאת או בילדים הפלסטינים שפגשו את חיילי צה"ל, שעליהם נהגו לזרוק אבנים, עם ענפי זית ביום בו נחתם הסכם אוסלו) ואותו סבך של קומבינות שנועד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ההבדל הוא, שאנחנו לגמרי לא מודעים למי שאנחנו ולאופן בו אנו פועלים. אנחנו בטוחים, משום מה, שההחלטות שלנו מתקבלות בסגנון מערבי, למרות שאופן קבלתן מכה בהלם כל אירופאי או אמריקאי שאיתרע מזלו להיתקל בו.

שמעתי פעם ממקור ראשון על שיחה בין בעל תפקיד בעיריית ירושלים למקבילו בפאריס, שבה הצרפתי, שבעירו רמת היישום של החלטות הממשלה והעירייה עומד על קרוב למאה אחוזים ואלתור זה משהו שמתבצע כשיש משבר כלשהו, הזדעזע לגלות שבירושלים המספרים הפוכים בדיוק. ולא רק בגלל ביצוע קלוקל, אלא בגלל שההחלטות כאן אינן מעשיות אלא הצהרתיות. מחליטים את הבלתי אפשרי, ואז מאלתרים כדי לנסות למנוע מהכול להתמוטט.

אבל במקום להירגע ולהבין שזהו המזרח התיכון וכאלה אנחנו, וכל דבר שקורה כאן הוא תמיד מפגש אינטרסים זמני בין שבטים עוינים, או לחילופין, לאמץ את הדרך המערבית המקצועית והרציונאלית של קבלת ההחלטות, אנחנו רוצים להשתלב בסטריאוטיפ מדומיין של מזרח תיכון, כמו שרואים אותו מהגרים בורים שעוד לא הבינו איפה נחתו.

מינהלי: אחת מהסיבות האגואיסטיות לקיום הבלוג היא רצוני לעשות את העבודה שאני עושה כרגיל בתור שכיר מוגבל ומחוייב למסגרות ואג'נדות, באופן עצמאי, תפור ומותאם במיוחד לצרכי הלקוח, ובצורה טובה יותר. לכן, עודכן עמוד ה-אודות בראש הדף עם תקציר קורות חיים, ונוסף עליו עמוד פנוי להובלות שבו יהיו פעילויות שאני מציע.

הרבנים, כך מספר לנו הרב אליקים לבנון, "יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה" שכן להבדיל מהדמוקרטיה שעיסוקה בפשרות וריאל-פוליטיק, "הרבנים מחויבים לתורה, שהיא אמת מוחלטת". צריך להגיד משהו על אותה "אמת מוחלטת": בהמשך דבריו, מספר לבנון על חילוקי דעות שלו עם רב אחר. היהדות יכולה להכיל ריבוי אמיתות, החל מ"שבעים פנים לתורה" ועד ל"אלו ואלו דברים אלוהים חיים". גם לבנון לא כופר בכך, כל זמן שהאמיתות הן "דעת תורה". כלומר, מסופקות ע"י רבנים. זה לא שהרב לבנון אומר את האמת, אלא שהדבר אותו לבנון אומר, יגיד מה שיגיד, הוא האמת, משום שלבנון אומר אותו.

מדובר בויכוח שחוצה את המגזר הדתי-לאומני לשניים. האם הרבנים בסך הכול מביעים עמדה כמו כל אזרח אחר, ומי שרוצה לקחת את דבריהם ברצינות מיוחדת מוזמן לעשות זאת, בדומה למי שמקשיב יותר לאנשי אקדמיה או סלבריטאים? או שמא, דעתם היא "דעת תורה" שגוברת על דעה של כל אחד אחר, כולל כלל הציבור שהדמוקרטיה "מעוותת את המציאות" שלו.

לבנון שייך לאסכולה השנייה, שידה על העליונה כרגע. כמובן שהוא מצדיק את זה בהתפלפלות סטייל אוגוסטוס קיסר. לפני שהיה אימפרטור (ולפני שנקרא אוגוסטוס) הוא סידר הצגה יפה שבה חברי הסנאט התחננו בפניו שיואיל לקבל סמכויות חורגות ולא מקובלות בעליל ברפובליקה. הוא עשה הצגה של סירוב, ובסוף "נכנע ללחץ". גם יורשיו ביימו הצגות דומות, וזכור במיוחד טיבריוס שלא ידע מתי להפסיק והפך את ההצגה לפארסה טוטאלית.

אז אליבא דלבנון, "אנחנו לא כופים, אלא אנשים צובאים על דלתותינו כדי לשאול מהי דעת תורה, ואסור לרבנים לעגל פינות". כה אמר אחד הרבנים הקיצוניים והמטורללים שברבני ההתנחלויות. אבל עד כמה, אם בכלל, המצב טוב יותר אצל ה"מתונים"?

הציבור החילוני נוטה לזהות קיצוניות דתית עם קיצוניות מדינית. במציאות, לפעמים זה בא ביחד, לפעמים לא. לעיתים קרובות, אותה יהדות "מסבירת פנים" באה עם עמדות פוליטיות מטורללות למדי. קחו למשל את הרב ישראל רוזן. רוזן הוא רב ומהנדס, וראש "מכון צומת" שמוצא דרכים עקלקלות לרמות את החבר הדמיוני ולהעביר את האדם המאמין ממוד "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת השם" (שולחן ערוך) למוד "יקום בסבבה בבוקר לעבודת השם", כדי שחלילה, לא יחליט שחבר דמיוני שדורש ממאמיניו דרישות דימיוניות צריך ללכת לפסיכויאטר דמיוני כדי להיבדק.

הרב רוזן כבר הציע להקים ארגוני טרור יהודים שיסתובבו בעזה ויפגעו בתושבים כדי להפסיק את ירי הקסאמים, והוסיף שזה בטח לא יעבוד כי השמאלנים האלה בתקשורת יחשפו את התכנית. הוא גם הציע "להכריז מלחמה" על הערבים אזרחי ישראל ולשלול מהם זכויות, "עד שיוכיחו נאמנות" למדינה.

ועכשיו, הוא מפרסם את תכניתו בגלוי. אין בה שום חידוש, זוהי העמדה המסורתית של רוב הימין הדתי מאז ומעולם, וזוהי דרכם ליצור מדינה שתהיה "יהודית" למרות שלפחות חצי מתושביה לא יהיו יהודים. החידוש הוא בבוטות. הוא כבר מרגיש משוחרר מהצורך לנקוט במתק השפתיים הרגיל וקורא בפירוש להנהיג רשמית מעמד של "אזרח סוג ב'". נקודה נוספת היא שהוא בעצמו מציג את היוזמה שלו כהמשך ל"חוק הנאמנות" למתאזרחים, לכל מי שטען "מה הביג דיל" בחוק הזה.

כתבתי כאן לא פעם שמדובר בחוקים חינוכיים והצהרתיים שמטרתם לשנות את השיח ולהכין את הקרקע לדברים מעשיים יותר. הרב רוזן אומר את אותו הדבר, ומציע את הצעד המעשי שצריך לבוא בעקבות הכשרת הלבבות.

מזה זמן רב מקדמים חוגי ימין ודתיים תפיסה אלטרנטיבית של "אזרחות" שאותה אפשר לסכם במילותיו של יקיר השמאלנים הרב יואל בן נון: "זכויות אדם לכולם – זכויות אזרח לא". לפי השקפה זו, זכויות אזרח, שמעניקות את הזכות להשפיע פוליטית, יינתנו רק למי ש"נאמן" להגדרתה של המדינה כ"יהודית". מי שלא, זכויותיו הפוליטיות, כמו גם חובות כמו שירות צבאי, יישללו ממנו. מהי "מדינה יהודית" ומי מגדיר? אשאיר לכם לנחש.

לא צריך להיות בנג'מין פרנקלין כדי להבין שיש כאן משהו אנטי-דמוקרטי בעליל. הרי דמוקרטיה היא "של העם, למען העם וע"י העם", לא "של האידיאולוגיה, למען האידיאולוגיה וע"י חבורה של רבנים שיחליטו מהי האידיאולוגיה הנכונה ומי נאמן לה". הדמוקרטיה היא גם של כל העם ולא של רוב העם, לכן שמורות בה זכויות למיעוטים, ואפילו למיעוטים כרוניים.

המעמד של "אזרח" בדמוקרטיה נעוץ בעיקרון ששלטון דורש הצדקה, שלטון שאין לו הצדקה הוא משטר עריצות שנגדו מותר להתקומם באלימות, וההצדקה היחידה לשלטון היא זכותם של הנשלטים לבחור את השולטים ולהשפיע על החלטותיהם. באותה "אזרחות" אלטרנטיבית, יהיו הרבה נשלטים שאין להם את הזכות לבחור או להשפיע על השלטון מעצם העובדה שהם לא מסכימים אתו.

הרבה גורמים עמלים בשנים האחרונות להחדיר את התפיסה הזאת לשיח הציבורי הישראלי. שווה לציין במיוחד את "המכון לאסטרטגיה ציונית", ארגון האב של "אם תרצו" שמנהל מלחמה נגד מקצוע האזרחות בבתי הספר. את עיקרון הליבה הדמוקרטי היסודי אותו הצגתי כאן הם מציגים כעוד סגנון, אחד מני רבים, של התנהלות דמוקרטית. ולא רק עוד סגנון, אלא סגנון קיצוני, מרחיק לכת וחסר אחריות שלו הם דואגים להצמיד שמות כמו "אולטרה-ליברליזם".

נציג המכון ברשות המבצעת, יו"ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת, ששלח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים למרות שהוא חילוני בעצמו, כבר נקט בצעדים וקיצץ את לימודי האזרחות בבתי הספר לטובת לימודי נאמנות.

לא רק "אזרחות" ו"דמוקרטיה" הן מילים שהמחנה האנטי-דמוקרטי נוסך בהן משמעות חדשה והפוכה מזו המקורית, כדי לנצל את הילת הלגיטימיות שיש להן. גם המילה "שוויון" עוברת אונס קבוצתי. חוק האזרחות מסוג ב' אותו מציע רוזן הוא לא גזעני, כך לטענתו, אלא לאומי. אין בו אפליה שכן הוא יחייב יהודים וערבים באותה המידה. אז גם אם נשים בצד את העובדה שהלאומיות היהודית היא מולדת וקשורה לדת ולכן ערבים לא יכולים להיכלל בה, יש כאן כשל מחשבתי (מכוון) שאני מכנה "מבחן המשתנה הציבורית":

אם יעבור בכנסת חוק לפיו בכל המשתנות הציבוריות בישראל יהיה מותר להשתין בעמידה בלבד, אנשים כמו רוזן ובורים ישראלים מהסוג הטיפוסי יציגו אותו כחוק "שוויוני". הרי יש אותו חוק לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. מה רע? אבל כמובן שהחוק לא מזיז לגברים ופוגע מאוד בנשים ובנכים. אז זה יהיה חוק מפלה שלא מצהיר על כך במפורש. על העיקרון המשפטי של "מבחן המשתנה הציבורית" אגב, מבוססים כל חוקי האפליה הישראלים מכל הסוגים. זה מה שמאפשר לנו להיתמם ולהגיד שאין לנו חוקים מפלים.

גם אזרחות סוג ב' כבר יש לנו. היא נראית לרוב המוחלט של ישראלים לטבעית ונורמאלית, ואין סיבה מיוחדת שיתנגדו להרחיב אותה. קוראים לזה "תושב קבע". העולם מחולק למדינות, והמצב הנורמטיבי הוא שכל אדם הוא אזרח המדינה בה הוא חי. היוצאים מן הכלל הם אורחים ששוהים במדינה שאינה שלהם. אם השהות שלהם היא ארוכת טווח, הם מקבלים זכויות מסוימות ואפילו רשות לבקש אזרחות קבועה. בישראל, לעומת זאת, מעמד ה"אורח" ניתן למאות אלפי אנשים שנולדו בשטחה של המדינה, הם ואבותיהם, וגם הוא נשלל מהם אם, למשל, הלכו ללמוד בחו"ל למספר שנים. המשותף לילידים שנחשבים אורחים – הם לא יהודים.

כל כנופיית הנאמנות הזאת עושה גם היא כמעשה אוגוסטוס קיסר, אבל מעשה אחר שלו. הקיסרים היו מלכים לכל דבר ועניין, אבל הציבור הרומי החזיק באתוס של עיר-מדינה חופשית, הוא שנא מלכים. אז אוגוסטוס שימר את כל מערכת המונחים הרפובליקנית, העלה אותה על נס, אבל יצק בה תוכן חדש שמנוגד למשמעותה המקורית – הגנה על האזרחים מפני רודנות. הוא מעולם לא קרא לעצמו רודן, אבל זה מה שהוא היה. גם כנופיית הנאמנות תמשיך לקרוא למדינה שהם מנסים להקים כאן "דמוקרטיה" ולא יגידו "אפרטהייד", אבל זה בדיוק מה שהיא תהיה.