תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

היום, חברי וועדת הכנסת לביקורת המדינה עמדו על גג בניין לא חוקי של יהודים ובחנו בנייה בלתי חוקית של ערבים, ושמעו על ה"אכיפה הבלתי שוויונית", לרעת היהודים כמובן, בנושא הבנייה הבלתי חוקית. שווה להעיף מבט שני על הסיטואציה, ועוד יותר, על התמונה הגדולה שהיא חלק ממנה:

כשיהודי רוצה לבנות במזרח ירושלים, הוא בוחן את תכנית המתאר, מתכנן תכנית, הולך לגורמי התכנון ואם הבית שהוא רוצה לבנות תואם את תכנית המתאר מבחינת אחוזי הבנייה, ייעוד הקרקע וכולי, הוא יקבל אישור ויתחיל לבנות. לפלסטיני בירושלים אין, לרוב, תכנית מתאר שבה הוא יכול לעיין כי מדינת ישראל ה"יהודית" שלדברי נתניהו "מעניקה שוויון זכויות מלא למיעוטים שבה" כמעט ולא מאשרת תכניות מתאר לשכונות הפלסטיניות. ואם מאשרת, הן לרוב לא מפורטות מספיק כדי להעניק על פיהן אישורי בנייה.

המדינה עצמה, בונה בירושלים ליהודים בלבד. שתי דרכים עיקריות קיימות כדי לוודא שיהודים יאכלסו את הבנייה הממשלתית: על חלק מהקרקעות זכאים לרכוש בתים רק "זכאי חוק השבות" או "אזרחי ישראל". הפלסטינים במזרח העיר, כידוע, לא זה ולא זה. לישראל לא הייתה בעיה לספח את הפלסטינים לריבונותה נגד רצונם, אבל במה שכרוך בהענקת הזכויות האזרחיות שכרוכות בריבונות, ישראל "לא רצתה לכפות" שום דבר. אחרי 67 אמנם ניתנה להם הזכות לבקש אזרחות, אז זו נחסמה מאוחר יותר וכיום גם מעמד תושב הקבע נשלל מהם בשלל מניפולציות משפטיות.

הדרך השנייה היא תכנונית: בתכנית המתאר יש בתי ספר יהודיים, מתנ"סים של יהודים ובתי כנסת, אבל אין בתי ספר, מתנ"סים או מסגדים לפלסטינים. כמונו, הם לא יגורו במקומות בהם אין בית ספר לשלוח אליו את הילד. בשולי השכונות המרוחקות, פסגת זאב למשל, שמוקפות בשכונות פלסטיניות ויש בהן אדמות מותרות גם לערבים, יש פלסטינים שרוכשים דירות. את העובדה הזאת מנופפים בפני אמריקאים בורים כהוכחה ש"ערבים יכולים לגור בכל מקום בירושלים – למה יהודים לא?" גם שם, אגב, כהניסטים מארגנים את הערסים המקומיים לכנופיות כדי "לנקות את השכונה מערבים" בנימוק העתיק ביותר בעולם: "הגנה על הבחורות שלנו" (תרגום: הגנה על מונופול הגבר היהודי על הואגינה של האישה היהודייה).

אז לפלסטיני פתוחות שלוש דרכים: ללכת למקום אחר כמו שרוצים מי שהנהיגו את המדיניות הזאת, לבקש אישור בנייה בהליך פרטי אזוטרי שהענקתו, אחרי סחבת מכוונת של שנים, תלויה בשרירות ליבו של הפקיד ויכולה להיות כרוכה בדרישת לשיתוף פעולה עם השב"כ, או לבנות באופן בלתי חוקי. האופציה האחרונה היא האטרקטיבית ביותר לא רק משום שזאת כמעט הדרך היחידה לבנות בית, אלא גם מפני שקרקע שעליה יבנו כנראה כבר לא תופקע מהם "לצרכי ציבור". התפלגות ה"ציבור" שאת צרכיו הקרקע המופקעת משרתת היא 5% פלסטינים – 95% יהודים. הבעלות על הקרקע היא בדיוק להיפך. חמשת האחוזים הם עלה התאנה במקרה הזה.

לא במקרה מדברים המתנחלים, הח"כים שלהם, השפוטים שלהם וסתם ישראלים שמאמצים את הטיעונים החמקמקים שלהם, על "שוויון באכיפה". אם שוויון או כיבוד חוק היו מעסיקים אותם, הם היו מוסיפים לדרישה הראויה הזו גם דרישה למדיניות תכנון שוויונית ולהקצאת אדמות ותקציבים לפי קריטריונים שווים לכל תושבי העיר.

במדינה דמוקרטית, אכיפת חוק היא שירות לציבור שמספקת המדינה. אי אכיפת חוק איננה פריווילגיה אלא אפליה. אם הח"כים מהימין היו דורשים מדיניות תכנון שוויונית, שכוללת גם אכיפה שוויונית על עבירות בנייה, הפלסטינים היו מצטרפים. הם היו שמחים לגור בשכונות מושקעות כמו היהודים ולא במה שנראה כמו מחנה פליטים. ואם היו גרים בשכונות כאלו, הם היו רוצים שיעצרו בנייה פיראטית שעושה להם בלגאן. אבל רק ליהודים האכיפה, המעטה מאוד יש לציין, מיועדת לצרכים תכנוניים. האכיפה עבור הפלסטינים, שלהם להבדיל מיהודים דווקא הורסים בתים כדבר שבשגרה, לא מיועדת לשמור על תכנון עירוני, אלא למנוע אותו.

הח"כים יודעים את כל זה טוב מאוד. להחביא מטרות לאומניות וגזעניות מאחורי ז'רגון משפטי "ניטראלי" היא מומחיות ישראלית ותיקה, שאליה הצטרף לאחרונה הטריק של שימוש בז'רגון "דמוקרטי".

הביקור הזה משתלב עם מה שנראה כמו שיטה שמטרתה לפוצץ את היחסים בין יהודים וערבים במדינה הזאת. הוא משתלב עם שלל חוקי הנאמנות למיניהם, שלא פותרים שום בעיה ואין להם משמעות מעשית חוץ מלעצבן את הערבים. זה משתלב עם יוזמות פרובוקציה פרטיות של ח"כים ושרים, כמו זו של שר התחבורה ישראל כ"ץ לשנות את הכיתוב בערבית בשלטי הדרכים כך שיהיה תעתיק של השם העברי. וזה משתלב באופן מצמרר עם חוק הטרור החדש ועם "תרגיל הטרנספר" של כוחות הביטחון. היום, אגב, היה תרגיל משטרתי גדול בירושלים גם כן.

חלק גדול מהתוכן בבלוג זה עוסק במגמה, ובניסיונות האקטיביים של המרכז הפוליטי היהודי "לסגור שורות" ולהכתיב שיח פוליטי צר ומחייב. הקרקע למהלך כבר הוכשרה ציבורית באמצעות שלל התבטאויות, פרסומים וקמפיינים שמסמנים את החורגים ממנו כ"בוגדים", ומוכשרת משפטית ע"י שורה של חוקי "נאמנות" וחוק "נגד טרור" ששם בכיס הקטן אפילו את החקיקה החפוזה, הנמהרת והמפוחדת בחו"ל, מעגן בחוק קבוע את תקנות החירום של המשטר האימפריאלי הבריטי ומוסיף עליהן כהנה וכהנה. אבל כדי "לסגור שורות", כל זה לא מספיק. כדי להעביר את העניין מרמת ההכנה לרמת היישום, צריך ליצור משבר שיחלק את השיח הפוליטי למונחים של "איתנו או נגדינו".

לא מדובר כאן על תיאוריית קונספירציה. הפוליטיקאים לא ישבו בחדר חשוך ותכננו את כל זה לפרטיו. זה פשוט עניין של "מוחות קטנים חושבים דומה", ופופוליסטים שמזהים את כיוון הרוח (שעוררו בעצמם) ורוכבים עליה. זה סיפור על אנשים שרואים בערבים אזרחי ישראל אויבים מעצם היוולדם, או לפחות, אויבים עד שלא יכירו במעמדם הנחות אינהרנטית במדינה היהודית ובכך שהקשר שלהם לאדמה עליה נולדו לא עומד במישור אחד עם "הקשר חסר התקדים, שאין דומה לו בהיסטוריה" של היהודים לארץ. כמו שאמר נתניהו בישיבה המיוחדת לזכר הטרנספריסט רחבעם זאבי והוסיף ש"איש לא היטיב להבין זאת יותר מגנדי". מדובר באנשים שמבחינתם, אנחנו והאזרחים הערבים נמצאים על מסלול התנגשות בכל מקרה, ולכן אין סיבה מיוחדת שזה לא יקרה דווקא עכשיו.

עושה רושם שהקואליציה הנוכחית, או לפחות רוב המרכיבים שלה, החליטה לייצר את המשבר שממנו אזרחי ישראל פוחדים במיוחד, התקוממות האזרחים הפלסטינים, במטרה להיפטר מהם לא פיזית, אלא כמחנה פוליטי. ובאותה הזדמנות להיפטר גם מה"חתרנים" מבפנים. אם אכן זה התכנון, הרי שהעיתוי מצוין.

שיחות הקרקס עם אבו מאזן ייכשלו עקב הדרישה  (שהועלתה למטרה זו) מהפלסטינים "להכיר" בדבר שנתון להחלטתם הבלעדית של אזרחי ישראל ולא העסק של אף אחד אחר –  זהותה של המדינה. סביר שזה יוביל לסבב אלימות נוסף שאליו יצטרפו הפלסטינים אזרחי ישראל, והשמאלנים יסומנו כשותפיהם,אם לא כמי שהפיקו את הבלגאן (המתנחלים בסילוואן טוענים זאת לגבי המצב שם, ואנחנו יודעים שהח"כים ממהרים לאמץ כל טיעון של ארגון ימני הזוי כדי להתגולל על יריביהם). וכל זה קורה באמצע הקדנציה של אובמה, כשהתמיכה בו בשפל, כשהוא עומד בפני בחירות לקונגרס, ואחרי שכבר נכשל פעם אחת בהפעלת לחץ על ישראל.

נ.ב: זה פוסט אחד שאשמח לאכול את הכובע על זה שכתבתי אותו.

במחלקת החדשות הטובות, קראתי לפני כמה ימים שמספר הסטודנטים בפקולטות למדעי הרוח עלה. אלו חדשות טובות לא רק כי זאת אצבע בעין של הקואליציה הלא קדושה והמועתקת מהניאו-שמרנות האמריקאית של דתיים, לאומנים וקפיטליסטים, אלא מפני שמדעי הרוח דווקא, ואליהם אפשר להוסיף את מדעי החברה שכן ההפרדה ביניהם היא אנכרוניסטית ומלאכותית, הם צו השעה.

האוניברסיטה היא לא ארגון אלא מסורת, לא במובן של Tradition, אלא במובן של transmission. מאמץ משותף של צבירה ושימור של ידע, ועברתו מדור לדור תוך הרחבה, פיתוח וביקורת. החברה נהנית מקיומה של האוניברסיטה בכל מני דרכים, אבל היא לא נמצאת שם כדי לשמש מטרה קונקרטית. יש אפילו מקצועות שדי קשה למצוא בהם תועלת כלשהי. האוניברסיטה עוסקת בידע בשביל לעסוק בידע ולא כדי לספק מוצר או תוצר כזה או אחר. אבל למרות שלמסורת הזאת אין מטרה, יש לה בהחלט סיבה.

ידע זה דבר משחרר. ידע זה כוח, כוח מכתיב אחריות ומי שלוקח אחריות על השימוש שהוא עושה בכוחו הוא אדם חפשי. לא במקרה חברות סגורות מכל הסוגים מתעסקות באובססיביות בפיקוח על ידע שמסתובב. אבל כמו כל דבר נכון שנאמר שוב ושוב, זוהי קלישאה. הבעיה הנוכחית היא לא מחסור בידע אלא עודף ידע, או יותר נכון להגיד, עודף מידע. היום, יש כל כך הרבה מידע שמסתובב, בכל כך הרבה תחומים, שאנשים לא מצליחים להתמודד אתו.

בספרו "הגן האנוכי", ריצ'ארד דוקינס הציע תיאוריה לפיה מידע תרבותי לסוגיו עובד בדומה לגנטיקה, כשיחידת מידע תרבותי בסיסית נקראת "מם", בהקבלה ל"גן" שהוא יחידת מידע ביולוגי בסיסית. בדומה לגנים, אין הגדרה חד משמעית לממים, אבל מדובר ביחידה קטנה מספיק כדי להיות בסיסית ומובחנת, אבל גדולה מספיק כדי שתהיה לה משמעות כשלעצמה. בדומה לגנים, תפקיד המם הוא רק פועל יוצא של האורגניזם התרבותי שעושה בו שימוש, וההישרדות שלו תלויה ביכולת שלו להיות מועתק ומופץ.

הנה מם מוצלח: "מדינה יהודית ודמוקרטית". המם הוא לא משמעות הביטוי, כל אחד יכול לייחס לו כל מני משמעויות, אלא הביטוי עצמו. וזה ביטוי מוצלח ביותר. מאז נדחף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ע"י חברי כנסת דתיים במטרה להגביל את הכבוד והחירות, הצליח תוך 18 שנים לא רק להיות בכל פה ובכל כותרות העיתונים, אלא גם להשתלב ב"אורגניזמים" רעיוניים תוקפניים שדואגים לסמן ממים מתחרים, "מדינת כל אזרחיה" למשל, כמטרה שאותה יש לחסל.

שוק המידע היום הוא "שוק של קונים". כלומר, היצע המידע גדול בהרבה לא רק מהביקוש, אלא גם מהיכולת של המוח שלנו להכיל אותו. ילד ממוצע היום נחשף תוך זמן קצר להרבה יותר מידע מאשר פרופסור מלפני חמישים שנה, נניח, שהעביר את זמנו בעישון מקטרת בספריה, נחשף אליו כל חייו. והמוח שלנו לא יודע ולא אכפת לו האם אוגרים בו את כתבי אוגוסטינוס או פורנוגרפיה וריאליטי.

אז היות שהמוח הוא בצד הקונים והמידע בשוק המוכרים, המידע נהיה זול. היות שכל פריט מידע מתחרה עם אלפי פריטי מידע אחרים על אותה נישה במוח, לא משתלם להשקיע באיכותו. במה כן משתלם להשקיע? ביכולת להפיץ אותו – בקלות העיבוד וההעתקה שלו, ובמוטיבציה להעתיק אותו. במילים אחרות: בשוק המידע הקניבאלי של היום, הדברים ש"מצליחים" לבלוט החוצה מתוך רעש הרקע הם רעיונות פשטניים שמשתלבים בקלות עם מבנים רעיוניים קיימים ומפעילים אותנו רגשית. בהקשר של מידע פוליטי ישראלי, למשל, מדובר ברעיונות נוסח "אם תרצו", סיסמאות פשטניות שמתיישבות יפה על הזבל שהנחילו לנו בבית הספר היסודי, ומנגנות על הפחדים הקמאיים שהיהודים דואגים להנציח מדור לדור.

הקניבליזם האינפורמטיבי הזה לא פסח גם על האקדמיה ונגזרותיה החינוכיות. כמוסד שהורגל, מאז שהוקם בימי הביניים הדלים במידע, להפוך את בוגריו למחסני מידע מהלכים, האקדמיה גילתה שאין לה את היכולת להעניק לבוגריה  סקירה סבירה של כל המידע שהצטבר בה ולכן עברה לאסטרטגיה של התמחות צרה יותר ויותר, דבר שיצר כאן דור של אידיוטים מלומדים. כאלה יש מהסוג המקצועני – מומחים בתחום עיסוק שלא מבינים את העולם שהם חיים בו בשיט, או מהסוג האינטלקטואלי – מומחים שהתחפרו בתחום האקדמי שלהם עד שהעולם הפסיק להבין אותם.

ודווקא בסביבת המידע הזאת, שווה להחזיר את המקצועות שכל עיסוקם הוא בהתמודדות עם מידע – מדעי הרוח, למקומם המכובד הראוי. היסטוריה מלמדת אותך לצוד מידע, לעשות לו בקרת איכות, להצליב אותו ולשלב אותו עם פריטי מידע אחרים לסיפור קוהרנטי ורלוונטי. ספרות מלמדת אותך לקרוא ולהבין מידע ברמה מעמיקה, לימודים קלאסיים חושפים אותך למודלים רעיוניים מהעבר כדי שלא תצטרך להמציא את הגלגל מחדש, אמנות מלמדת אותך שפות שאינן מילוליות והרטוריקה, מקצוע שפעם היה מרכזי מאוד וחסרונו היום מורגש במיוחד, מלמדת אותך להוציא את מה שהצלחת לעשות עם כל המידע הזה מהראש שלך כדי שיועיל גם למישהו אחר. את הכוח הזה, לברא חלקות ולגדל דברים בג'ונגל המידע, מדעי החברה יכולים להביא לידי ביטוי ע"י הפנייתו לעיסוק במה שמתרחש במציאות בה אתה חי.

אם זה היה תלוי בי, לא היה שום תואר ראשון באף אחד מהמקצועות הנ"ל. כל מי שאיננו מדען "קשה" (וגם אותם הייתי מכריח לקחת מבואות) היה צריך לעשות תואר ראשון כללי במדעי הרוח והחברה. ההתמקצעות, בתקשורת, עריכת דין, מקצועות הליבה עצמם וכל דבר אחר, רק בתואר השני וצפונה.

בסמסטר הקודם חזרתי לאוניברסיטה אחרי היעדרות ארוכה כדי לסגור תואר ראשון. צריך לציין שאני סטודנט בזיוני לגמרי אפילו במונחים של מדעי הרוח, אם הייתי טורח להיבחן על הקורסים שישבתי בהם ומקפיד להכניס הערות שוליים והפניות לעבודות הספקולטיביות הדי מוזרות שכן כתבתי, כבר הייתי פרופסור אמריטוס. אבל מסתבר שהאוניברסיטה, זו הירושלמית לפחות, התחילה לעשות כמה צעדים בכיוון הנכון בזמן היעדרי עם קורסים רוחביים לסטודנטים מדיסציפלינות שונות בתכנית "אבני פינה" והכנסת הקורס "מבוא להיסטוריה עולמית" כקורס חובה לא רק להיסטוריונים ובטח עוד כמה דברים שאני לא יודע עליהם עקב זרקנות כללית.

אז מי מכם שהלך ללמוד משהו מהדברים הנ"ל, תרגישו חופשי לשלוח את הפוסט הזה לדודה שחופרת לכם עם ה"מה תעשו עם זה אחר כך" כי יש סיכוי לא רע שהתחום עומד לפני רסטורציה, ותמצאו מישהו עשיר להתחתן אתו.

אלי ישי הצהיר היום על חוק חדש בתנור, שלילת אזרחות ממי שאיננו "נאמן" למדינה. מופתעים? אם כן, כנראה שלא הייתם בסביבה בשנים האחרונות. בדומה ל"מדינה יהודית" שבעלי אחוז כך וכך של "דם יהודי" נחשבים כפטורים מהצהרת הנאמנות לה לפי החוק שעומד לעבור, אין כאן הגדרה של "נאמנות". אבל אם עוד אפשר, בינתיים, להשאיר את הביטוי "מדינה יהודית" מעורפל, שכן עדיין לא נקבעו סנקציות על מהגרים שלא יהיו "נאמנים" מספיק אחרי התאזרחותם, אלי ישי יצטרך לקבוע "נאמנות" מהי כדי לשלול ממישהו אזרחות.

החוק המוצע הוא אנטי-דמוקרטי כבר בשלב זה. שלילת אזרחות זה דבר שכמעט ולא קיים במדינות דמוקרטיות (ואם קיים, זה לרוב בגלל התאזרחות במדינה אחרת) ויש לזה סיבה מצוינת. בדמוקרטיה, האזרחים בוחרים את הממשלה ולא להיפך. אם הממשלה תוכל לבחור מי יהיה אזרח ומי לא, היא בעצם תבחר את עצמה.

החוק הקיים כבר מתייחס לעבירות בגידה וריגול למיניהן, שאת מבצעיהן אפשר להאשים ב"אי נאמנות". בדומה לרוצחים, אנסים וטרוריסטים, הם אמורים להיענש אבל אזרחותם לא נשללת מהם. הסיבה שלא שוללים אזרחות אפילו, נניח, ממי שאונס ילדות, רוצח אותן ושם ת'ראשים שלהן בפריזר היא לא משום שזהו עונש קשה מדי בשבילו, אלא מפני שברור שאם שלילת אזרחות תהפוך לאפשרות מקובלת, הגדר תיפרץ ומשם קצרה הדרך למשטר ששולל ממתנגדיו את הזכות להשפיע פוליטית באמצעות שלילת אזרחותם.

וכאן נקודת הפתיחה רחוקה הרבה יותר. ח"כ חנין זועבי, כדוגמא לאנשים בהם החוק אמור "לטפל" לא אנסה או רצחה אף אחד. למעשה, היא לא הפרה שום חוק, ובטח לא הפרה שלא מוגנת ע"י החסינות הפרלמנטארית. כל מה שהיא עשתה זה להחזיק בעמדות שלא מקובלות על הרוב, ולהיאבק עליהן. כאן, בכלל לא משנה מהן העמדות. אם ממשלת שמאל הייתה מקדמת חוקי נאמנות דומים בהתאם להשקפת עולמה, כל כנופיית הנאמנות הייתה מתנגדת להם נמרצות. אם הם לא היו מרגישים "על הסוס" אלא יושבים, כמיעוט, באופוזיציה, הם היו טוענים שזה "לא דמוקרטי" ובצדק.

כל החוקים האלו הם יישור קו לפי המודל האיראני: אתה יכול לבחור ולהיבחר ויש לך חופש ביטוי והתאחדות – כל זמן שאתה לא כופר בהגדרת המדינה כ"רפובליקה אסלאמית" ובמשטר האייתולות. אם מישהו חושב לעצמו עכשיו שזה לא אותו הדבר כי "יהדות" זה לאום ולא דת, שיזכיר לעצמו שמסלול הכניסה היחיד בישראל לתוך הלאום היהודי הוא דתי, ושבאיראן בן דת אחרת יכול להיות איראני כמו שבישראל הוא יכול להיות ישראלי. אם כבר, איראן הגונה יותר כי למרות זהותה המוסלמית, הלאום של המדינה הוא "איראני" ולא "מוסלמי", וזאת למרות שבאסלאם, כמו בדת היהודית, נולדים לתוך הדת או נכנסים אליה ע"י המרת דת.

וכאן נמצא ההבדל בין איראן וישראל הנוכחית לבין מדינות לאום שאליהן מחנה האפולוגטיקנים המקומי אוהב לשייך אותנו. הדת ממלאת תפקיד מרכזי בזהות הלאומית של יוון, פולין, ספרד, בריטניה ומדינות דמוקרטיות אחרות. אפשר להיות מדינת לאום, ואפילו כזו שהלאומיות שלה היא אתנו-דתית, ולהישאר דמוקרטיה. בשביל זה צריך שני דברים: שהזהות הלאומית תהיה "זהות על" שבה יכולים להחזיק גם מי שלא משתייכים לאתנוס או לדת שמהווים את המרכיב במרכזי בה. הדבר השני הוא שהדמוקרטיה תגבר על הצביון הלאומי. כלומר, אם יום אחד בעתיד הבריטים ירצו לבטל את מוסד המלוכה ואת דת המדינה האנגליקנית, שום חוק לא ימנע מהם לעשות זאת, ומי שתומך ברעיון היום לא יירדף ע"י השירות החשאי של המלכה ואזרחותו לא תישלל.

תנאי נוסף, שמובן מאליו במדינות אחרות ואפילו באיראן, אבל לא כאן, הוא שזהותה הלאומית-דתית של המדינה לא תשליך על השירותים שבן קבוצת מיעוט מקבל מהמדינה, או על זכויותיו. אף אחד בבריטניה לא היה מעלה על דעתו לקרוא למדינה "מדינה אנגלית ודמוקרטית" ולפצוח, למשל, ב"גאולת אדמות" של וולשים, אירים וסקוטים ע"י הפקעתן ל"צורכי ציבור" אנגלי.

ישראל לא עומדת באף אחד מהתנאים הנ"ל. האפולוגטיקנים של ה"יהודית ודמוקרטית", אנשים כמו רות גביזון, שלהבדיל מכנופיית הנאמנות, באמת מחויבים לדמוקרטיה, מנסים לשכנע אותנו ואת העולם שישראל היא מדינת לאום דמוקרטית לפי הדגם המזרח אירופאי, מדינות שנחשבות ל"דמוקרטיה באיכות נמוכה".

האמת, הייתי מסתפק גם בדמוקרטיה באיכות נמוכה. זה עדיף על שום דמוקרטיה, ואני גם ככה לא מאמין ביכולת של דמוקרטיה ליברלית לקבל החלטות ששוות משהו או להביא לידי ביטוי את רצון הציבור. מה שדמוקרטיה יכולה לעשות, הדבר שבו היא נבחנת ונמדדת והדבר שמהווה את ההצדקה היחידה לקיומה היא היכולת שלה להגן על האזרח מעריצות המשטר.

"עריצות", כמו שהוגדרה במדויק במהפכה האמריקאית, היא כשהאזרח כפוף לשלטון מבלי שיהיה מיוצג בו. בדיוק כמו המשטר שאנחנו מקיימים בשטחים כבר 43 שנה, ובדיוק כמו שסדרת החוקים החדשים, וזה שמאפשר לשלול אזרחות מטעמי עמדה פוליטית במיוחד, עומדת ליצור כאן.

כל זמן שהדמוקרטיה מגנה על האזרח מפני עריצות המשטר, מצידי שאיכותה תהיה נמוכה. ההבדל במציאות החיים בין אזרח פולין לאזרח ארה"ב בעלת הדמוקרטיה "באיכות גבוהה" תלוי מעט מאוד, אם בכלל, בהבדל הזה. גם ההבדלים באיכות עצמה קשורים יותר להתנהלות קונקרטית מאשר להגדרה התיאורטית של הדמוקרטיה. אני מאמין בזכותם של היהודים בישראל להגדרה עצמית לאומית בלי קשר לנסיבות בהן הגיעו לכאן בדיוק כמו שאני תומך בזכות ההגדרה העצמית לפלסטינים בלי לפשפש באופן ההגעה שלהם לארץ. לכן, אם מה שצריך כדי ששני העמים יזכו בהגדרה עצמית ויהיו מוגנים מעריצות זה דמוקרטיה פחות טובה מזו השוודית והרבה יותר טובה מהנוכחית, סבבה לגמרי מבחינתי.

אבל גם אלו שרואים בדמוקרטיה המזרח אירופית את המודל לחיקוי, מודים בגלוי שאפילו בתחומי ישראל הריבונית שבתוך הקו הירוק יש לנו רקורד עלוב במבחן השוויון האזרחי. אפילו המדינה עצמה הודתה באפליה ממוסדת ומתמשכת כשקיבלה את מסקנות וועדת אור.  ומבחן הדמוקרטיה שגוברת על הזהות הלאומית הרצויה ע"י קבוצת הרוב מבוטל בימים אלו עם הדרה זוחלת של כל מי שלא מריע בפה מלא לאידיאולוגיה הרשמית של המשטר.

לדעתי, רק עמידה חסרת פשרות בקריטריונים המחמירים ביותר של דמוקרטיה ושוויון אזרחי יכוליה להצדיק, בדוחק, את אי קיומה של זהות לאומית ישראלית שלמרות שהיא שואבת ומתבססת על היסטוריה, תרבות וסמליות יהודית, יכולה לכלול גם לא יהודים. אז גם אם אי פעם נעמוד בקריטריונים הנ"ל, נהיה פחות דמוקרטים מאשר מדינות מזרח אירופה, איכות הדמוקרטיה שלנו, גם בתסריט הורוד ביותר, תהיה פחות מ"נמוכה" וכל שיישאר לנו לעשות זה להתנהג באופן מופתי כדי לפצות על החסר.

במקום לעשות את זה, אנחנו עושים בדיוק את ההיפך. על הסקאלה שבין משטר רודנות עם אלמנטים דמוקרטיים נוסח איראן לדמוקרטיה באיכות נמוכה נוסח פולין, אנחנו מנסים להציג את עצמינו כקרובים לשני, אבל מתדרדרים במהירות לראשון.

נ.ב: ואני בכלל רציתי לכתוב היום על פתיחת השנה האקדמית.

ח"כ אקוניס ואחרים, בישיבת וועדת הכלכלה שדנה בהעלאת תמלוגי הגז (לא ברור על סמך מה, שכן ההחלטה איננה בסמכותה), פשוט הקריאו, כך נראה, דף מסרים שקיבלו מהלוביסטים והיח"צנים של תשובה, שמילאו את החדר. אפילו יצחק תשובה, בכבודו ובעצמו, הגיע להשתתף בישיבת הוועדה.

מי שלא היו שם הם נציגי הארגונים שתומכים בהעלאת התמלוגים לטובת אזרחי ישראל, רבים מהם נתמכים ע"י הקרן החדשה לישראל, שעל פי המסרים אותם הקריאו הח"כים, רוצה להעלות את תמלוגי הגז כדי, נו, להשמיד את המדינה וכיוצא באלו. אותו ספין נוסף ושלישי במספר של  משה קלוגהאפט על הקרן החדשה (קמפיין הגז הערבי), מסתבר, היא העמדה הרשמית של יצחק תשובה וח"כי המחמד שלו.

אמנם הקמפיין ההוא זה החדשות של אתמול, אבל אחת הבעיות של התקשורת הפורמאלית היא הימנעותה מכל עניין ה"חבר את הנקודות", דבר שהופך את החדשות ממשהו שאמור לעזור לך להבין את המציאות לעוד צורה של בידור מטמטם.

אז כדאי להזכיר שתשובה הכחיש קשר לקמפיין, אבל תמך בתוכן שלו כ"שווה בדיקה". צריך להזכיר גם שאף עיתונאי לא לקח על עצמו לחשוף את מקורות המימון של הקמפיין. תשובה עצמו, כמובן, הוא החשוד המרכזי. רנן שוורצמן, יו"ר הארגון הקיקיוני ששימש כ"פרונט" לקמפיין המיליונים הזה טען שתשובה לא מימן את הקמפיין ישירות, ו"לא ידוע לו" על מימון כזה בעקיפין. נראה לי שהתמונה ברורה.

הסיבה שכל זה חשוב היא שכשהימין בשלטון, גם אורח המחשבה הימני שולט בכיפה, ועליו אפשר להגיד שני דברים: הימין אף פעם לא עשה הפרדה בין "המדיניות שאתה מקדם תפגע, לדעתי, במדינה" (דבר שכל צד חושב על מתנגדיו) ל"אתה רוצה לפגוע במדינה", דבר שהופך אוטומטית כל מי שלא מסכים אתם לחתרן, משת"פ ובוגד ושולל את הלגיטימיות מעצם קיומו.

הדבר השני שהוא שה"שמאל" אשם, גם כשהימין בשלטון. הרי מי שמנהל את המדינה הם לא, חלילה, 18 המשפחות הפיאודליות, הפוליטיקאים שמקבלים מהם תרומות והפקידים הבכירים שמקבלים אצלם משרות מכניסות אחרי שעבדו בשבילם בשירות המדינה, אלא פרופסורים לסוציולוגיה, עיתונאים תל-אביבים ודורית בייניש.

בשורת הקמפיינים נגד הקרן החדשה, משה קלוגהאפט מיתג מחדש וארז יפה את שני המרכיבים הנ"ל, והח"כים שלנו בלעו את זה. לא יודע להגיד האם זה כך בגלל שהם מטומטמים או מפני שהם מבינים על איזה צד מרוחה החמאה ואיזה הון פוליטי אפשר לעשות כשיש שעיר נוח לעזאזל. הניחוש שלי הוא שכמו רוב האנשים, הם פשוט מאמינים בבולשיט האינטרסנטי של עצמם.

וכך, בנושא שהוא חשוב אמנם, אבל שייך במובהק לתחום הכלכלי, טען יו"ר וועדת הכלכלה שמי שמתנגד להתעשרותו (עוד הרבה יותר) של תשובה על חשבון האזרחים הוא "אויב המדינה", לא פחות. ח"כ אנסטסיה מיכאלי הגדילה לעשות ודרשה לשסות את השב"כ בארגונים שתומכים בהעלאת תמלוגי הגז כדי לבדוק "את הקשר בינם לפעילות חתרנית".

העניין הוא לא בכך שחברי כנסת מדברים שטויות, וגם לא בכך שהם מנסים לרצות את הבוסים התאגידיים שלהם. אפילו השאלה מה יעשו עם תמלוגי הגז היא שולית כאן. האמת המחרידה שנחשפת כשמחברים את הנקודות היא שהשימוש הגובר שעושים החכ"ים, ולא רק הם, במטבע "הכה בשמאלנים-הצל את המולדת" מצביע על הפיכתו למקור עיקרי של הון פוליטי במדינה הזאת.

כשקל כל כך ורווחי כל כך להשתמש במטבע ה"חתרנות" של הקרן החדשה וה"שמאלנים" בכל נושא, השימוש בו צפוי לגדול ולחלחל גם לחלקים אחרים במערכת. רק לאחרונה השתמשו במטבע ה"חתרנות" נגד המאבק למניעת גירוש ילדי העובדים הזרים, צעדת משפחת שליט (מסתבר שכבר אין צורך לספק הוכחה) ואפילו כדי להגן בבית משפט על מניעת הצגתה של תערוכת צילום פוליטית במבנה ציבורי. כבר נתקלתי במטבע החתרנות של הקרן החדשה כטיעון בנושאי זכויות האישה ואיכות הסביבה. בקרוב, יגידו את זה על כל דבר.

ובמידה לא מבוטלת של הגיון. בעיני מי שמכונים "השמאל", כל המאבקים קשורים זה לזה ונובעים מעקרונות משותפים. קו ישר אכן מחבר בין דמוקרטיה למאבק בכיבוש, לזכויות נשים, זכויות עובדים לאיכות הסביבה ונושאים רבים אחרים. שיוכם של כל המאבקים האלה ל"חתרנות" הוא פשוט מהלך של דה-לגיטימציה כללית כלפי השמאל, יהיו מעשיו אשר יהיו. ועכשיו תחברו את הנקודה הזאת עם הנקודה של חוק הטרור החדש, שיאפשר לפוליטיקאים להוציא את הדיבורים שלהם אל הפועל בקלות יתרה.

שיטת "חבר את הנקודות", להבדיל מהדיווח לאחר מעשה של התקשורת הפורמאלית, מאפשרת להבין לאן הרוח נושבת. פשוט תארו לכם את אקוניס, מיכאלי ושכמותם בעוד חמש שנים, נניח, אחרי שהתקדמו בשרשרת המזון הפוליטית לתפקידים בכירים, ואולי את גדעון סער כראש ממשלה (הוא רואה את עצמו כמועמד, כנראה), עם חוק הטרור שמאפשר, עם מעט מניפולציה, לשים כל אזרח שירצו על מסלול הרשעה מינהלי ששולל את חזקת החפות וזכויות החשוד ומאפשר לשר הביטחון להקים יחידות "לא קיימות" שלא שייכות לשום גוף ביטחון ומקבלות ממנו או מראש הממשלה הוראות ישירות בלי ביקורת ציבורית או שיפוטית.

ועכשיו תארו לכם אינתיפאדה שלישית, שבוא תבוא כמו שברור לכולם, ותכפילו את החרמות, המחאה והדה-לגיטימציה של ישראל בעולם פי שלושה, על כל מה שכרוך בזה מבחינת הפרנויה המקומית, ותוסיפו לזה, נניח, התקוממות של הפלסטינים אזרחי ישראל, שבוא תבוא גם היא עם התמשכות מצעד חוקי הפרובוקציה מבית היוצר של ליברמן. זה לא עתיד הכרחי, אבל עושה רושם שזה בהחלט הכיוון אליו המדינה צועדת, צעד ברווז אחד כל פעם.

1. שלב נוסף במלחמה המתמשכת של הממשלה הנוכחית במציאות הגיע עם הצעת החוק הממשלתית לפיה כל מתאזרח שאיננו יהודי, יחויב בהצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כרגיל באמירות והצעות חוק שכוללות את המילים הנ"ל, המילה "דמוקרטיה" נדחפה לשם למען הכסת"ח בלבד.

הכנסת מעולם לא הגדירה מהי "מדינה יהודית", ולא במקרה. ההגדרה היחידה שלא שוללת את היותה של המדינה "דמוקרטית" היא, בפשטות, מדינה שרוב אזרחיה הם יהודים, כשהביטויים לכך בחיי המדינה לא סותרים שום זכות אזרחית של בן מיעוטים, כולל הזכות לחשוב ולהגיד שהמדינה לא צריכה להיות יהודית. אבל הגדרה כזאת לא נזקקת לשום עיגון מיוחד בחוק. ובכל מקרה, עם דמוקרטיה או בלעדיה ויהיו הביטויים החוקיים והסמליים אשר יהיו, שום דבר לא יקבע בשאלה האם המדינה הזאת "יהודית" או לא חוץ מהמציאות הדמוגרפית.

בהיעדר הגדרה קונקרטית ל"מדינה יהודית", כל מה שנשאר מההצהרה זה שהיהודים הם הבוסים של המדינה. היות שהיהודי הוא בוס, אז הוא גם יותר אזרח ממישהו אחר. "אזרח", כדאי להזכיר, הוא אדם שמחזיק בבעלות על המדינה, בדיוק כמו בעל מניות שמחזיק בבעלות על חברה, כשפתק הבוחר הוא מימוש הבעלות שלו. אם לא יהודי הוא מישהו שהמדינה איננה שלו, הוא איננו אזרח ולא משנה איך מכנים את הסטטוס שלו. המדינה יכולה, אולי, להיחשב כ"יהודית" אם רוב האזרחים רוצים בזאת, אבל היותה יהודית כעובדה שאיננה תלויה ברצון הציבור הופכת אותה ללא-דמוקרטית בעליל.

מה שיש כאן זה לא, כמו שאמר נתניהו, "התאמה לחוקים הקיימים". מספיק לדרוש ממבקש האזרחות להצהיר על נאמנותו לחוקי המדינה, שכוללים גם את חוקי היסוד שכוללים את סעיף ה"יהודית ודמוקרטית". אבל ההצהרה הנוכחית לא דורשת נאמנות לחוק אלא הסכמה עם החוק. דמוקרטיה יכולה, וחייבת, לדרוש מאזרחיה ציות לחוק, אבל לא יכולה למנוע מהם להתנגד לו ולפעול באמצעים חוקיים ודמוקרטיים כדי לשנותו.

החוק הזה הוא בסך הכול חלק ממהפכה שקטה שמטרתה לקבוע גבולות חדשים, צרים ומחייבים לשיח הציבורי. הקו שמחלק, פוליטית, את אזרחי המדינה הוא לא בין מי שבעד מדינה יהודית לבין מי שנגד, אלא בין מי שבעד דמוקרטיה למי שנגד. מרבית הציבור היהודי רוצה גם וגם, אבל השאלה היא מה גובר על מה. הממשלה הנוכחית מנסה לקדם תפיסה של "דמוקרטיה" שכפופה לאידיאולוגיה פוליטית, בדומה למודל האיראני. לכן, התפיסה לפיה הלאומיות וההגדרה העצמית היהודית יצטרכו למצוא לעצמם ביטוי שאיננו סותר את הדמוקרטיה צריכה להיזרק מחוץ לגדר.

ההבנה שהלאומיות היהודית במתכונתה המוכרת לא מסתדרת עם דמוקרטיה (אני חושב שהיא יכולה, בתיאוריה, אבל בספק אם אנחנו מסוגלים לבצע זאת למעשה) צועקת מכל משפט בדיון על החוק. הפוליטיקאים שלנו, מסתבר, חושבים שאם יצעקו מספיק חזק שעולם שטוח, הוא יפסיק להיות עגול. וכך, ביבי הציע, למשל, נוסח לפיו "ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי שמעניקה שוויון למיעוטים שבה". מה אגיד לכם, אולי הערבי צריך לקחת את ההצהרה עליה הוכרח לחתום לועדת התכנון שמפקיעה את אדמתו כדי לבנות עליה עוד יישוב קהילתי ליהודים בלבד.

2. חוק טרור המדינה החדש כולל גם, מסתבר, סעיף (סעיף קטן 5 להגדרת "רשות ביטחון") שמאפשר לשר הביטחון ולראש הממשלה להקים יחידות חשאיות שאינן משתייכות לשום רשות ביטחון, לא לצה"ל, לא למשטרה ולא לשב"כ, שקיומן ייאסר לפרסום בצו, ויוכלו לפעול בחשאיות מוחלטת נגד, ובכן, נגד כל אחד.

צריך להבין משהו לגבי החוק הזה (PDF). גם אם יישמו אותו "לפי הספר" ולפי כל כללי המינהל התקין, הרבה אנשים (PDF) שהקשר שלהם לטרור הוא, במקרה הטוב, עקיף, מקרי ולא מכוון ייחשבו כטרוריסטים וכך תישלל מהם היכולת להוכיח את חפותם בהליך משפטי ראוי. אבל עם קצת מניפולציה, בריונות ושימוש בשופטי מחמד, דברים שבהחלט קיימים במערכת, יהיה אפשר להפעיל את החוק נגד כל אזרח, בקלות.

שירותי ביטחון חשאיים שרשמית, פשוט לא קיימים, זו השיטה בה נקטו, למשל, משטרים צבאיים בדרום אמריקה נגד מתנגדיהם הפוליטיים. זה האופן בו פועלים תאי ביון במדינות זרות וזהו גם האופן בו פועלים ארגוני טרור. מסתבר שהקביעה שלי שמדובר בחוק טרור של מדינה מוצדקת יותר משחשבתי.

אז אני חוזר על הקריאה, צריך להראות איך אנשים וגופים קיימים ולגיטימיים ייפגעו מהחוק. ואני חושב שהחוק מספיק מסוכן כדי לשתף פעולה נגדו גם עם ארגוני ימין, שחשים על בשרם לאחרונה מה קורה כשהשב"כ יכול לעשות מה שבא לו.

3. מספרים שכשהוורמאכט הגיע לפראג, קצין האס-אס שלח חיילים לבית האופרה המפורסם כדי להוריד ביריות את פסלו של המלחין היהודי פליקס מנדלסון, שנמצא בין פסלי המלחינים שמקשטים את הבניין. "אבל איך נדע מי מהם זה מנדלסון?" שאלו החיילים. "טיפשים!" צעק קצין האס-אס, "הוא יהודי, פשוט תחפשו את הפסל עם האף הכי גדול. קדימה, שנל!" אז החיילים חזרו לבית האופרה וירו בפסל של ריכארד ואגנר.

בזמנו (לא זוכר מתי בדיוק, אולי אפילו לפי קום המדינה), התזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטה להחרים את המוזיקה של ואגנר, שעליה נאמר ש"היא יותר טובה מאיך שהיא נשמעת". אין לזה שום הצדקה מיוחדת, כמו שאין הצדקה להחרמת יצירותיהם של שלל אנשים שהנאצים הושפעו מהם בעקיפין ו\או עשו בהן שימוש ו\או שהיו אנטישמים בעצמם. ואכן, יצירותיהם לא מוחרמות, דווקא לואגנר נדבקנו.

נכון, מותר לאנשים להיות לא רציונאליים במה שכרוך בתגובה לטראומות שלהם, אז מי שלא מעוניין לנגן או לשמוע את ואגנר, לא חייב. גם אם תזמורת או תחנת רדיו תרצה להחרים אותו, מותר לה. אבל מה לעזאזל זה אומר עלינו אם הנינה של ואגנר פוחדת להגיע לארץ כדי לארגן קונצרט, שיתקיים בכלל באירופה, שבו יצירותיו של ואגנר ינוגנו לצד יצירות של מלחינים יהודים? אם הייתה נותרת בציבור שלנו מעט שפיות, דבר כזה היה צריך לגרום לו לעצור לרגע ולחשוב.

מנהלתי: נותרו שני מקומות בסיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים" אותו אדריך ביום שישי הקרוב. נעשה סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: [email protected]

בדיון שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה על חוק הטרור החדש, צוטט היועץ המשפטי של השב"כ כאומר "אוי ואבוי לנו אם לא תהייה עלינו ביקורת שיפוטית". מה יש להגיד, צודק הבחור. והנה, מספר ימים אחר כך, כמו בכל שנה בסביבות יום הירצחו של יצחק רבין, נפלה הכרעה להשאיר את המתנקש והטרוריסט יגאל עמיר בבידוד שהוא נמצא בו חמש עשרה שנה.

גם ההחלטה הזאת, כמו כל החלטה מפוקפקת שנוגעת למעללי השב"כ, התקבלה בבית המשפט הביתי של השב"כ, המחוזי בפתח תקווה. אפשר לנחש שהמחוזי פתח תקווה הפך לחותמת הגומי המועדפת על השב"כ לא בגלל שפע מקומות החניה לידו אלא בגלל ששם יושבת השופטת אל"מ במיל' עינת רון, שבהיותה התובעת הצבאית הראשית, הציעה (PDF) ב-2001 לטייח מקרה של הריגת ילד פלסטיני שמהראיות לגביו עלה, כפי שהודתה בעצמה, שהיה לא מוצדק ושלחיילים לא נשקפה סכנת חיים. ההצעה התקבלה, והנושא נחשף במקרה.

יש אנשים, טובי לב ממני, שבאמת אכפת להם מזכויות פושעים נתעבים שונים וחושבים שיש דברים שלא מגיעים גם לגרועים שבהם. אחרים, רבים הרבה יותר, חשבים כך רק לגבי פושעים שאתם הם מזדהים או לפחות, נוטים להתייחס בסלחנות או הבנה אליהם או לפשע שביצעו. אני לא שייך לאף אחת מהקבוצות הנ"ל. יש הרבה פושעים, בבתי הסוהר ומחוצה להם, שמבחינתי לא היה נגרע שום דבר מהעולם אם היו מתנגשים במשאית או נופלים בטעות לבריכה מלאה בדגי פיראנה. ולמרות זאת, אני תומך מושבע בזכויות האסיר והחשוד. לא בשבילם, בשבילי. אם יש למדינה את האפשרות לרמוס אז זכויותיו של יגאל עמיר, שום דבר לא מבטיח לי שזכויותיי לא יירמסו. או שהמדינה יכולה לעשות דברים כאלה, או שלא. אין אמצע.

כך שלמרות שאישית, לא מזיז לי אם יגאל עמיר לא יזכה להתפלל במניין או לראות את אחייניו, אני יודע שאין סיבה אמיתית למנוע זאת ממנו. נימוקי השב"כ נשמעים כמו התירוצים הרגילים והשימש בשופטי מחמד עם קופת שרצים על הגב אומרים לי שגם כאן, השב"כ מרשה לעצמו הרבה יותר מדי. אז מה שמפריע לי בסיפור, זאת העובדה שהשב"כ יכול לפגוע בזכויות האסיר והחשוד כמעט ללא הגבלה, ולצאת מזה. וזה מצב שכאזרח, לא מקובל עלי.

מה שמפחיד עוד יותר, זאת העובדה שאותו שב"כ שנהנה כבר עכשיו מיד חופשית ומרשה לעצמו לעשות בה שימוש חורג ופסול שאיננו מתחייב מתפקידו להגן על אזרחי המדינה, מעורב באופן פעיל בניסוח וקידום החוק החדש (PDF) שיאפשר לו גמישות גדולה הרבה יותר. כאמור, שלל העבירות והמעשים שאפשר לקטלג תחת "טרור" וכך להעביר אותן למסלול של סף ראייתי נמוך, הטלת נטל ההוכחה על החשוד ולא על המאשים, ושימוש באמצעים חקירתיים ומשפטיים מרחיקי לכת הרבה יותר מהמקובל במשפט הפלילי הרגיל, עומד להפוך כל בית משפט בארץ למחוזי פתח תקווה. ואף אחד לא מבטיח לנו שהשימוש באמצעים הנ"ל ייעשה רק על אנשים שבאמת מגיע להם להתנגש במשאית או להיאכל ע"י פיראנות.

העניין הוא שבישראל אין פוליטיקה של השקפות עולם, או אפילו עמדות או אינטרסים. מה שיש לנו זה פוליטיקה של זהויות, ומרבית השימוש שעושה כל מחנה פוליטי בהשקפת העולם שלו נועד להגן על היקרים לליבו. כבר התייחסתי להימנעות של "השמאל" מלהגן על זכויות נשים במגזרים שלהם הוא מתנגד, התנחלויות, דתיים וצה"ל בעיקר. לזכותו אומר שהחלקים בו שמוגדרים "חברתיים" ולא "פוליטיים" (כאילו שיש הבדל), ובראשן הקרן החדשה לישראל, דווקא עושים עבודה יפה בנושא. גם ארגוני זכויות אזרח נקטו בעמדה הוגנת במה שנוגע לזכויות החשוד מהימין פעמים רבות, למרות שאין בכך כדי לזכות אותם בשום הכרה ציבורית, הציבור ימשיך לחשוב שהם מגנים רק על ערבים.

ל"ימין", לעומת זאת, יש רקורד עלוב ביותר בכל מה שכרוך ביושרה מינימאלית. אני זוכר במעומעם ארגון ימין אחד שיצא להגנת זכות ההפגנה בשייח ג'ראח מתוקף ההבנה שמה שמונעים מהשמאלנים יכולים למנוע גם מהם (וכך הבינו, סוף סוף, בשביל מה צריך דמוקרטיה) אבל ככלל, הימין עושה שימוש גובר והולך בשיח דמקרטי רק כשזה נוגע לפגיעה, מדומיינת לעיתים קרובות, בזכויות הדמוקרטיות של אנשי שלומו.

לאחרונה, הרטוריקה הדמוקרטית של הימין הגיעה לשיאי צביעות מהממים. ח"כ דני דנון ואורית סטרוק, מנהלת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" ("ארגון זכויות היהודי" הוא שם נאות יותר) הצהירו שניהם ש"לא ייתכן חוק אחד ליהודים וחוק אחד לערבים" בשטחים, הצהרה שהפכה לסוג תחמושת עיקרי בכל פעם שלא נותנים למתנחלים לעשות מה בזין שלהם.

זה מסוג הטיעונים שמסתדרים יפה במוח של הישראלי הממוצע שהפנים את הטשטוש המכוון של הקו הירוק שבו עסקו במרץ כל ממשלות ישראל, שבעד דמוקרטיה אבל חושב שהיא לוקסוס שאפשר לוותר עליו, ולחלוטין לא מבין את משמעות המילה "אזרח". וכך, אנשים שחיים, תומכים, מקדמים ומנציחים משטר שבו היהודי הוא אזרח של מדינה דמוקרטית, נחשב כבוגר משפטית בגיל 18 ונשפט בבית משפט אזרחי, בין היתר, דורשים "שוויון" עם השכן הפלסטיני שאיננו אזרח של שום מדינה, נחשב כבוגר בגיל 16 ונשפט בבית דין צבאי. מה יש להגיד, רק שיחליטו האם הם מעדיפים להשוות את מעמדם החוקי של הפלסטינים לזה של המתנחלים או להיפך. שתי האפשרויות מקובלות עלי.

אם המחנה הדמוקרטי בארץ חפץ חיים, הוא צריך להתערב בכל מקרה של הפרת זכויות שמגיעות לאזרח בדמוקרטיה. גם, ובמיוחד, כשמדובר במישהו שקשה במיוחד לצאת להגנתו, ויגאל עמיר הוא מן הקשים שבהם. בימין מאמינים בדמוקרטיה ליהודים בלבד, במרכז הולכת ומתגבשת תפיסה של דמוקרטיה לתומכי האידיאולוגיה הרשמית של המשטר בלבד. שניהם מכנים את מרכולתם "דמוקרטיה" וזאת דמוקרטיה בערך כמו ש"הדמוקרטיה העממית" במזרח גרמניה הייתה דמוקרטיה. האלטרנטיבה חייבת להיות דמוקרטיה לכולם. לא רק להלכה, אלא למעשה.

מנהלתי: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין ירושלים הדמיונית לירושלים האמיתית. נדבר על האופן שבו דפוסים היסטוריים ממשיכים לחיות ולבעוט עד ימינו, נעשה המבורגרים מפרות קדושות לכל הדתות וננווט בין היסטוריה הזויה למציאות נוכחית הזויה לא פחות. 10 בבוקר, חמישים שקל לראש (יש על מה לדבר אם אתם מאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, פרטים ואישור במייל: [email protected]

חוק הטרור החדש של ישראל, שנמצא בדרך לאישור, זכה למעט מאוד התייחסויות בתקשורת הפורמאלית. אני הצלחתי לפספס את העניין לגמרי עד היום למרות שסקירת אתרי "הארץ" ו-YNET, לפחות, היא טקס יומי אצלי. גם בחיפוש, הופיעו מעט מאוד תוצאות, שרובן מודיעות בלאקוניות על החמרה בעונשים על עבירות טרור, ומתעלמות כמעט לחלוטין מאופיו והשלכותיו מרחיקות הלכת של החוק החדש.

מי שכן עושה עבודה לבחינת החוק הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ואני חושב שלאור העובדה שבהכנת החוק שותפו, כך נראה, גורמים משפטיים וביטחוניים בלבד, בלי ייצוג למי שעוסק בזכויות אדם ואזרח, זה ממש לא מספיק.

מסקירה מהירה, שטחית ולא מקצועית שלי של התזכיר שפורסם לעיון הציבור, עולה תמונה בעייתית ביותר. החוק החדש מסתמך על שלושה מקורות: התקנות הקיימות לשעת חירום, שריד מהמשטר הקולוניאלי הבריטי. כשלעצמן, הן נותנות למדינה סמכויות שלא אמורות להיות לה במשטר דמוקרטי. המקור השני הוא חקיקה ישראלית חדשה לגבי מימון ארגוני טרור. העקרונות המשפטיים שנוגעים לכסף שמגיע לארגוני טרור מורחבים ומוחלים על כל פעולה, גם עקיפה ולא מכוונת, שיש בה כדי לסייע לא רק למעשה הטרור עצמו אלא לקשת רחבה של ענייני "תשתית", שיכולות לכלול שלל פעילויות תמימות שאותן קל לייחס כמעט לכל אחד. המקור השלישי הוא חקיקה עכשווית בחו"ל, בעיקר בבריטניה וקנדה. זוהי חקיקה חפוזה, מפוחדת ובעייתית בפני עצמה. אבל המחוקק הישראלי, שבשבילו הטרור הוא לא דבר חדש ולא נזקק, כמו באנגליה וקנדה, לתת מענה מיידי לתופעה שלא התקיימה קודם לכן, החליט להחמיר ולהרחיב אפילו את הדברים שנלקחו מהם, לאור "מצבה המיוחד" בלה בלה בלה.

כך למשל, ההגדרה של עבירה כפעולת טרור (מה שיכולה להיות פגיעה ברכוש שמהווה סמל של המדינה, למשל) נסמכת גם על המניע. כדי להוכיח מניע, לא צריך להצביע על קיום מובהק של מניע אידיאולוגי, אלא מספיק להראות "עוינות כלפי קבוצה". המניע תקף, אלא אם כן החשוד הוכיח אחרת. למעשה, הדרישה מחשוד להוכיח את חפותו היא מוטיב חוזר נפוץ בחוק החדש. כל מי שניתן להדביק לו סיוע או השתתפות כלשהי בארגון טרור או בכל דבר שתומך, אוהד ואפילו "מקל" על טרור, צריך להתחיל להוכיח את חפותו.

העניין הוא שמספיק שתהיה עדות לפיה חבר בארגון "הציע חברות" למישהו והוא הסכים כדי להפוך אותו לחבר בארגון טרור לכל ימי חייו, אלא אם יוכח איכשהו שהוא כבר לא חבר (איך?) כדי שכל עבירה שלו תיחשב כעבירת טרור. בהתחשב ברף הראיות הנמוך הנדרש, ובחופש הפעולה הרב שהחוק נותן לחוקרים למעצר לפני משפט, חקירה חסויה, קבלת אישורים משפטיים במעמד התביעה בלבד וקבילות של עדויות שניתנו מחוץ לבית המשפט, קל מאוד להדביק חברות בארגון טרור כמעט לכל אחד. חברות בארגון טרור, אגב, ולהבדיל מהחוקים המקבילים בחו"ל, נחשבת ככזאת גם אם החשוד חבר בארגון שלא הוכרז כארגון טרור. את זה, מישהו יצרך להסביר לי.

ההכרזה על ארגון טרור תהיה בסמכות שר הביטחון, באישור היועץ המשפטי לממשלה ועם ועדה של שלשה חברים, שני משפטנים ואיש ביטחון. להבדיל מאנגליה, בה יש הליך ערעור ממשלתי מובנה דרך וועדה עצמאית, הדרך היחידה להימנע מלהיחשב כארגון טרור בישראל היא להגיש בג"ץ. זאת כבר לא פחות ממניפולציה פוליטית מסוג שכבר הפך לשיטה. בשונה מהתדמית הציבורית שהימין הצליח ליצור לו, בית המשפט העליון חושש מאוד מעימות עם הממשלה בנושאי ביטחון, ופוסק נגדה רק במקרים המובהקים ביותר. גם על זה הוא משלם בערעור מעמדו הציבורי. החוק החדש יאפשר לממשלה להציג את עצמה כמי שידיה קשורות בעניין המלחמה בטרור בגלל השופטים הסמולנים האלה, שכן היא לא מוכנה לשים סייגים לעצמה.

להבדיל מהחוקים המקבילים בחו"ל שדורשים להוכיח שחשוד בסיוע עקיף לטרור ידע, או לפחות צריך היה לחשוד שהוא עושה זאת, המחוקק הישראלי זורק גם את זה מהחלון. אפשר להרשיע אותך בסיוע לטרור עקב "רשלנות". ואנחנו לא מדברים על הסעת מחבל מתאבד, אנחנו מדברים על דברים כמו "החזקת חומר אסור". חומר כזה יכול להיות "גילוי אהדה" לטרור. לא מוגדר מהו "גילוי אהדה" אבל מדובר בעבירה כשלעצמה, התביעה לא צריכה להוכיח שהאהדה שגילית לכאורה גרמה, קידמה או סייעה באופן כלשהו לפעולת טרור. אגב, גם פעילות נגד חיילים בשטחים נחשבת כ"טרור", והשטחים עצמם כ"אזור תשתית טרור". מה שאומר שאם נחבר את הנקודות, צריך לא יותר ממעט אקרובטיקה משפטית כדי להרשיע כל פעיל שמאל שאי פעם השתתף בפעילות יחד עם פלסטינים באחת משלל העבירות שקשורות לטרור.

פעילות כזאת יכולה להיות "הכנה" למעשה טרור. האם מדובר בבישול חומרי נפץ במטבח הביתי? ובכן… לאו דוקא. למעשה, "עקב אופיו המיוחד של הטרור" וכו', אין רשימה סגורה של פעולת שנחשבות "הכנה". בעצם, זה כל דבר שכוחות הביטחון מחליטים שהוא הכנה. והיות שכבר לא צריך אפילו לדעת מזה או להתכוון לזה, והחוק מרשה למערכת המשפט ללכת רחוק עם פגיעה בזכויות החשד, מסתפק ברף ראייתי נמוך ומטיל בקלות את חובת ההוכחה על החשוד, גם את זה אפשר להפיל בקלות כמעט על כל אחד.

לא ברור עד כמה החוק החדש יעזור במניעת טרור, ועד כמה הוא מוצדק לאור האיום האמיתי שנשקף ממנו. במונחים של חיי אדם, יש כאן כמה וכמה דברים שיותר סביר יהרגו אותנו. מצחיקה במיוחד ההתייחסות החוזרת ונשנית לפגיעה בסביבה כאל טרור. מהחוק משתמע למשל שאפשר להאשים כל ערבי שזרק סיגריה וגרם לשריפת יער בטרור, אבל את המזהמים התעשיתיים שאחראים על יותר מקרי מוות מאשר החמאסניקים, אי אפשר. כך שאם סכנת הטרור העיקרית היא הפחד שמוטל על הציבור, החוק מהווה הוכחה לכך שהטרור ניצח.

אבל מה שהחוק כן יאפשר, ובקלות רבה, הוא שימש לרעה בו. הקלות המצמררת שבה אפשר להאשים מישהו בסיוע לטרור, גם אם יזוכה בסופו של דבר, היא כר פורה לסחיטת עדויות שקר במטרה לטפול אשמה על נאשמים אחרים, ולשימוש בו די להטיל אימה על כל מי שהממשלה מעוניינת להשתיק. דבר זה, הופך את החוק עצמו לאקט של טרור מדינה.

לא רוצה להתחיל עם קלישאות ה"מזכיר משטרים אפלים" אבל רבאק, אם אפשר להשחיל אותך בבית משפט במעמד התביעה בלבד אחרי שעברת חקירה סודית בגלל שמישהו אמר עליך משהו בעקבות כך שמצאו אצלו בבית איזה "חומר אסור" ואיימו להשחיל אותו על תקן משת"פ טרור אם לא ימסור שמות, מה לעזאזל זה אמור להזכיר לי?

האשמת אדם בטרור, גם עכשיו, היא מהלך חד סטרי שספק אם משהו יסתכן בו במידה ויוזמן ל"שיחה" עם השב"כ שבה יובהר לו שפעילותו הפוליטית לא מתקבלת בעין יפה. הציבור, שלא מתעניין בפרטי החוק, לעולם לא יידע ולא יהיה אכפת לו שהטרוריסט המסוכן בסך הכול נמנע מלדווח על תגובה בבלוג שלו, נניח, שמצדיקה תקיפת חיילים כחלק ממאבק לאומי.

לחוק הזה אסור לעבור בלי דיון ציבורי רציני, הוא חייב להגיע לכותרות הראשיות. היות שהתקשורת הפורמאלית בוגדת, כרגיל, בתפקידה ונמנעת מלעשות זאת, כנראה שגם הפעם העבודה המלוכלכת נופלת על התקשורת הבלתי פורמאלית – בלוגים ושות'. אז תראו את זה כקריאה. תעברו על התזכיר, תנתחו אותו, תבנו תסריטים של שימוש לרעה בחוק, תפיצו, תעשו רעש ותנענעו את הסירה, כל זמן שעוד אפשר. אולי העיתונאים, שלא מתעניינים בחוק עצמו, יתעניינו יותר ברעש בבלוגוספירה. החוק הזה דורש עבודת ניתוח וביקורת רצינית וציבורית ואת זה לא יעשה אדם אחד או ארגון אחד. לדעתי, כל בלוגר דמוקרטי צריך לכתוב על זה מהר ככל הניתן, ולהפיץ הלאה.

יאללה לעבודה.

מנהלתי1: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין מיתוס למציאות במחלת הנפש היחידה שיש לה עיר משלה ודיבור על התפקידים שאנשים מכל רחבי ההיסטוריה הפילו על העיר הזאת. 10 בבוקר, 50 ש"ח לראש (פטור למאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, אישור ופרטים במייל למעלה משמאל.

מנהלתי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו שפע בנות נקבות.

כבר כמה שנים טובות אני עוסק, באובססיביות משהו, במה שקורה בביצת השיח הציבורי. אני עוקב אחרי רעיונות שמופיעים, מועתקים, משנים צורה, מוסווים בערמומיות מאחורי מונחים נוחים יותר לבליעה, אחרי מטבעות לשון או טיעונים שמופיעים באיזה טוקבק נידח ובמהרה מופצים כמו וירוס עד שהופכים לחלק מתמונת המציאות, מונחים שמופיעים, מתחלפים, מאבדים משמעות או רוכשים משמעויות חדשות וכיוצא באלה. זה מלמד אותי משהו לגבי האופן בו "אותה קבוצה לכידה להפליא, שתגובותיה קולקטיביות גם כשאינן צפויות, ישות זו הקרויה קהל" (ז'אן-קלוד קארייר) תופסת את המציאות ומבנה אותה.

מה שמושך את תשומת ליבי במיוחד הם "מערבבי ביצה". השיח הציבורי סובל מסטגפלציה חמורה. כלומר, סטגנציה (קיפאון, תקיעות, דריכה במקום) בשילוב עם אינפלציה (מונחים ואמירות מאבדים מערכם וממשמעותם, ובו בזמן, משוכפלים עד זרא). "המערבבים" הם מי שעושים גלים במים העכורים של ביצת השיח הציבורי, מערערים על החלוקות והנחות היסוד הנפוצות והמקובלות, ויש להם את הפוטנציאל להציף משהו חדש ומאתגר, שאולי יוציא את השיח מהתקיעות המצחינה הנוכחית.

לא תמיד קל לזהות את המערבבים, שכן הם בשר מבשרו של ציבור ומחנה פוליטי, מדברים בשפה שלו ומסרבים להתייצב נגדו. אך בו בזמן, מהנדסים מחדש את האמונות המקובלות בו לאמירה רדיקלית שיכולה אולי, אם יישבר מחסום פוליטיקת הזהויות, לייצר מפגשים מפתיעים. מפגש בין שמאלנים למתנחלים למשל.

מפגש כזה, בין גורמים בשמאל לגורמים בקרב המתנחלים כבר צפה "מערבב" אחר, הסוציולוג יהודה שנהב בספרו "במלכודת הקו הירוק", צפי שלא הפיל אותי מהקרשים שכן עם ההבנה שפיתרון שתי המדינות אינו פשוט וחד כמו שהוא נתפס בשנות התשעים, עניין מחודש במודלים שונים של דו-לאומיות בשני הקצוות של הקשת הפוליטית וחוסר היכולת של אותם הקצוות להניע מדיניות בלי למצוא בעלי ברית מחוצה להן, מפגש כזה הופך להיות, לדעתי, רק עניין של זמן.

"ארץשלום", תנועת השלום הקטנה של מתנחלים, כבר זכתה לאיזכורים בתקשורת הפורמאלית, בעיקר כסוג של קוריוז, "איזה קטע, מתנחלים ופלסטינים נפגשים ומקיימים דיאלוג לשלום". אבל היות שכבר שמעתי מקרב המתנחלים אמירות מאתגרות שלא לגמרי מסתדרות עם השיח המוכר, וכמעט כולן הגיעו, כמו גם התנועה הזאת, מגוש עציון, תחושת הבטן שלי היא שמתבשל שם משהו. לא יודע מה בדיוק, אבל משהו מעניין.

אז החלטתי לחנוך את הרדיאטור וינטג' שמצאתי בעמל רב למה שיש לי במקום מכונית ולנסוע למאחז שדה בועז בלב גוש עציון כדי להכיר אישית את נחום פצ'ניק, מייסד התנועה, ולנסות לברר האם מדובר בגרסה חדשה לבולשיט הרגיל של "שכנות טובה", אותו דו-קיום של סוס ורוכבו של יהודים אזרחים ופלסטינים במעמד "גר-תושב", שאחרי שנפטרנו מה"מסיתים" פשוט ישמחו בחלקם כחוטבי עצים ושואבי מים ולא ידרשו, חלילה, את אותן הזכויות שמגיעות ליהודי, או שמא יש כאן בשורה.

להבדיל מהסלבריטאים שיוצאים לאחרונה לסיורים מתוקשרים באדיבות דוברות מועצת יש"ע, מולעטים ביין וגבינות וחוזרים לבועה עם כוכבים בעיניים אחרי שגילו שגם מתנחלים הם בני אדם ולכן כנראה יש צדק בדבריהם, אני כירושלמי, מתחכך בהם על בסיס קבוע. היו לי חברים, קולגות, מורים ותלמידים מתנחלים, אני מצוי אתם בויכוח מר ונוקב, אבל מבחינתי הם אף פעם לא היו פלקטים מקרטון. את הגבעה עליה יושב המאחז אפשר לראות מכל שכונה בה התגוררתי, לא ביג דיל לנסוע לשם.

רבע שעה בדרכים, ואני על הכביש המשובש היחיד לשדה בועז. אחרי שהותקלתי ע"י מפקדת כוח האבטחה, שישבה אצלי פעם בסדנא שהעברתי בבה"ד1, מצאתי את נחום מסביב למדורה יחד עם כמה שמאלנים רוחניקים ופלסטינים מ"מעגל הדרך" ושמעתי שם הרבה דיבורים על ייאוש מהפוליטיקה, אמונה ביכולת של בני אדם מהיישוב ליצור מציאות חדשה של חיים משותפים, ואמירה חדה שהאדמה לא שייכת ליהודים או לפלסטינים, אלא הם שייכים לה. פצ'ניק לא מרבה בדיבורים, ומה שהוא כן אומר נוטה לעקרוני ולמופשט. אבל כששמעתי אותו אומר שלא יהיה שלום אלא אם כן לפלסטינים וליהודים יהיו אותן הזכויות בדיוק, החלטתי שזה מספיק מעניין כדי לפרסם תשובות שלו למספר שאלות:

שמעתי אותך מדבר בזכות זכויות שוות ליהודים ופלסטינים בין אם ההסדר המדיני יהיה של מדינה אחת משותפת, או שתי מדינות. זאת אמירה שלא שמעתי מעולם בימין, אבל תהיה מקובלת על כל גווני השמאל. באילו גורמים בציבור אתה מזהה שותפים פוטנציאליים?

שותף פוטנציאלי הוא כל אדם שהצליח לעבור תהליך עמוק מספיק כדי להבין שאנחנו, המתנחלים, לא האוייב ולא הבעיה אלא חלק חשוב מפתרונה. אנשים כאלו ש גם בימין וגם בשמאל. התפיסה שלי אומרת שאין קשר בין גירוש המוני וטיהור אתני שמלווה בהרס כפרים ובין שלום. ומאידך, שלום אמיתי מבוסס על שיוויון. ולכן יכול להיות הסדר של שתי מדינות לשני עמים עם מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית (יש עשרות אלפים כמוני שיהיו מוכנים להישאר ולהיות אצבעות היד הישראלית המושטת לשלום), זה יכול להיות הענקת אזרחות לכל הפלסטינים וסיפוח יו"ש וזאת יכולה להיות קונפדרציה. אבל שלום אמיתי הוא לא הדברים האלו! ולא קשור בהכרח להסכמים. שלום אמיתי מתחיל מהבית מהלב וקשור בללמוד להיות אדם טוב ושכן טוב.

מהי הביקורת שלך על תנועות שלום ותפיסות שלום אחרות?

כל עוד אני מחפש אשם/אוייב/את הרע, את בן החושך בסיפור ומזהה את עצמי עם הטוב/הצדק/ בני האור אני נשאר תקוע ותוקע בתוך הבוץ המדיני. שלום עושים עם אוייבים? נא לבדוק האם המתנחלים הם אוייבי השלום בתודעה שלי ולאתגר את עצמי בחשיבה מורכבת. את אותם הדברים אני מפנה כלפי אחיי המתנחלים. שלום לא עושים רק בין מנהיגים!

מהשיחה בינינו, הבנתי שמה שאתה מקדם זה לא מטרה אלא דרך. כלומר, לא פיתרון מדיני כזה או אחר אלא דיאלוג שאף אחד לא יודע מה יהיה בסופו, ואמרת גם שנדרשת אמונה גדולה בתהליך כדי להתמודד עם אי הוודאות שבו. אתה ואני, כיהודים ישראלים, חיים בנוחות ויכולים להרשות לעצמינו להתלבט ולהתבחבש ולחכות שהתהליך "יבשיל", למה שהפלסטיני שחי תחת כיבוש ייקח את הזמן ויאמין במשהו כשלא ברור תוך כמה זמן, אם בכלל, יוביל למציאות שמקובלת עליו?

הפיתרון המדיני לא בשליטתי ולא בשליטת שום אזרח מהשורה. הפוליטיקאים יחליטו עליו. אם יחליטו על פיתרון שתי המדינות, ולשם נראה שזה הולך, אני בעד להישאר במדינה הפלסטינית כחלק ממיעוט יהודי רודף שלום. זהו אתגר אמיתי לשני הצדדים, ואני חושב שנוכל לסייע לפלסטינים לבנות דמוקרטיה חזקה. אין סיבה לחשוב שפינוי יהודים מביתם לטובת פיתרון שתי המדינות יקדם את השלום. אני חושש שדווקא ההיפך יקרה: יהיו שתי מדינות. אבל השנאה, הדמוניזציה ולאחר מכן גם המלחמה יימשכו, בדומה למתחש בין הודו לפקיסטאן.

מי האנשים שהגותם שפיעה על תפיסת עולמך?

הרב שג"ר, הרב דב זינגר, הרב קוק, ר' נחמן מברסלב, מרטין בובר, הרב מנחם פרומן, ג'ודית לואיס הרמן ודן לסרי.

במהלך ההידברות עם פלסטינים, מה הדברים ששמעת מהם שהפתיעו ואיתגרו אותך?

הופתעתי לגלות שרוב הפלסטינים תומכים ברעיונות שהבעתי כאן. קודם לכן, הייתי משוכנע שהם בעד מדינה פלסטינית נטו ללא שום מגע או דיאלוג עם היהודים, ובע"ה, טעיתי.

מהן התגובות בהן אתה נתקל בהתנחלויות?

רבים תומכים בנו. אינני יכול להגיד מהו היקף התמיכה כי אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל יש לנו תמיכה מרשימה מתוך ההנהגה, כולל זמביש, מלאכי לוינגר, הרב מידן, הרב ריסקין, אמונה אלון, אמילי עמרוסי ועוד.

האם אתה שותף לתחושתי שדווקא בגוש עציון מתבשלים דברים מעניינים מתחת לפני השטח?

יש בזה אמת, אם כי אני לא יודע להסביר איך ולמה. אבל חשוב לדעת שגם במקומות אחרים יש אנשים מפתיעים, מעניינים וסופר-אינטיליגנטים.

רוב קוראי הבלוג, אני מניח, קוראים לעצמם "שמאלנים". מה תרצה להגיד להם?

"עיקר השלום הוא באיחוד הפכים" (תורת החסידות). לשלום יש מעגלים שונים. איני יכול לשנוא ולא לקבל את עצמי ולעשות שלום עם מישהו אחר. לאחר מכן, שלום מתחולל בין איש לאישה, בתוך הקהילה, בתוך העם ובין עם לעם. בין הדברים הללו אין סתירה אלא הפרייה. "במקום בו אנחנו צודקים, לא יפרחו פרחים לעולם" (יהודה עמיחי). בשביל שלום חשוב לזכור שרק חלק מהאמת, הצדק והאור נמצאים אצלי. גם אצל האחר יש אמת, צדק, אור ועוד הפתעות. רק כאשר יש מפגש אמיתי בין ימין לשמאל, בין איש לאישה, בין שמש לירח, בא השלום. בעזרת השלום, השלום ינצח.

ובכן, על הדברים האלה יש לי לא מעט השגות ותהיות משלי, חלק מהדברים (רשימת התומכים למשל) קשים לי וכמה דברים מרגיזים אותי. שיתפתי את פצ'ניק בכמה מדברים ואני מקווה שעוד ייצא לנו ללבן דברים בעתיד. למרות זאת, אני רואה את התנועה שלו בחיוב. כל עירבוב של ביצת השיח הוא טוב, ואם יש כאן יותר מזה, הרווחנו. מה שבטוח יש כאן זו הזמנה. אז עכשיו רשות הדיבור עוברת למגיבים.

מנהלתי: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין מיתוס למציאות במחלת הנפש היחידה שיש לה עיר משלה ודיבור על התפקידים שאנשים מכל רחבי ההיסטוריה הפילו על העיר הזאת. 10 בבוקר, 50 ש"ח לראש (פטור למאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, אישור ופרטים במייל למעלה משמאל.