תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

כשבסוגיית הגיור עסקינן, אני מכבד את החרדים פוסלי הגיורים יותר מאשר את שלל ה"מקלים" וה"מקרבים" שמחפשים למסד גיורי מדינה יותר קלים, נחמדים, נעימים או השד יודע מה. לא בגלל שיש לי העדפה תיאולוגית לגיור כלשהו, אלא מפני שאני מעריך את גישת ה"לא רוצה-לא צריך" הרבה יותר מאשר את הגיור בשיטת האנס המנומס.

אני חושב שמותר למדינה לקשור התאזרחות למוצא אתני, כמו שעושה חוק השבות (אם כי אני מתנגד להענקת אזרחות אוטומטית), אבל ברגע שהמדינה העניקה למישהו אזרחות, היא צריכה לעזוב אותו בשקט, לתת לו את כל הזכויות שמגיעות לאזרח ולא להתעסק בניסיונות לדחוף אותו לעבור הליך של המרת דת. עניין ה"טוב, תהיה אזרח, אבל אזרח סוג ב' עד שתתגייר" הוא עוול שצבא שלם של רבנים חייכנים ונחמדים שלא בודקים בציציות לא יכשיר.

כדי להוסיף חטא על פשע, המתנחמדים למיניהם הציפו את הדיון הציבורי בדיבורי "לעזור להם להפוך ליהודים". תראו, אם מישהו מאותם עולים שההלכה לא מחשיבה כיהודים היה מרגיש צורך "להפוך" ליהודי, ומאמין שפרוצדורה דתית כלשהי תעשה את ההוקוס-פוקוס, הוא היה קם, הולך לרב המועדף עליו, עושה מה שאומרים לו ופה זה היה נגמר. אבל הבעיה היסודית בשיח היא הנחת היסוד, שספק כמה מאיתנו בחנו אותה אי פעם, שהם אכן צריכים "להפוך" למשהו. האם הם מרגישים צורך להתגייר, או שמישהו אחר צריך שהם יתגיירו?

לי, למשל, יש סבתא אחת, תיבדל לחיים ארוכים, רוסיה ונוצרייה פרבוסאלבית, מצד האימא. לכן, ההלכה האורתודוכסית, הקונסרבטיבית וכנראה גם רוב הרפורמית לא יחשיבו אותי כיהודי. רק שאותי, זה לא מעניין. אני לא מקבל על עצמי את סמכות ההלכה בשום עניין, אז בטח ובטח שאין שום סיבה שאניח לאיזו הלכה להגיד לי מי אני ומי אני לא. ככל הנוגע לשאר המשפחה, כולם יהודים חילונים מזה מאה שנה, ששמרו על זהותם היהודית (ואכלו לא מעט חרא בגלל זה) אבל תמיד היו קודם כל בני אדם. אני לא מאמין שיש לי "נפש בהמית" שתשודרג ל"נפש יהודית" באמצעות טבילה, ואין לי שום עניין לשקר לשלושה דיינים שבכוונתי לקיים 613 מצוות כדי לרצות אנשים שלאמונתם אני מתנגד. אני לא אתגייר גם אם יעשו את הגיור כל כך קל שיהיה אפשר למלא טופס און-ליין ולקבל תעודה מהודרת בדואר. אני לא צריך גושפנקא מאף אחד.

מבחינתי היהדות היא קולקטיב די מעורפל שמוחזק ע"י קשרים של נסיבות, דת, שפה, תרבות, מוצא, היסטוריה, לאומיות, אינטרסים, והגדרה עצמית. בכך, אני שייך לאלו שרואים את היהדות כדבר שדומה יותר לציביליזציה מבחינת מאפייניה הסוציולוגיים, ולא למי שמנסה לדחוף אותה בכוח להגדרות צרות יותר. התפיסה שלי לגבי יהדות מהי נשענת על המציאות הקונקרטית ולא על אידיאליזם. מכל בחינה מעשית, אני שייך לקולקטיב הזה ולכן אין לי בעיה להגדיר את עצמי כ"יהודי", אם כי המונח "עברי" יהיה ראוי יותר.

האקסיומה בישראל היא שיהדות היא בו זמנית דת וגם לאום ותמיד הייתה כזאת. אבל ברוסית ושפות אחרות, "עברי" הוא מי ששייך לקולקטיב מתוקף הנסיבות. זה המוצא שלו, זה משפיע על החיים שלו ולכן הוא מפתח תחושת שייכות כזו או אחרת, או שלא מפתח. "יהודי", לעומת זאת, הוא פשוט עברי דוס. אני גם מחבב את המוח "עברי" יותר מאשר את ה"יהודי". עברי זה כמו אברהם העברי, דמות חיובית מספיק כדי להיות אב מיתולוגי ראוי. היהודי היחיד בתנ"ך, לעומת זאת, הוא אופורטוניסט פרסי תככן וחסר מעצורים.

לא במקרה, הציונות המוקדמת, לפני ש"חומר הנפץ המשיחי" (כמו שאמר גרשום שלום) השתלט עליה, השתמשה בעיקר בטרמינולוגיה של "עבריות" ולא "יהודיות". דתיים לא חשבו שיהודים הם משהו אחר מאשר "עם התורה", קהילת מאמינים שאתה נולד לתוכה, קצת בדומה לדרוזים. רק אחרי שעברים חילונים עיצבו מחדש בהצלחה את קשרי המוצא, התרבות, השפה והנסיבות של חלק מהיהודים כתנועה לאומית, הדתיים קפצו על הרכבת. ומאז, הם מנסים לעשות את דרכם "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה, לתפקיד נהג הקטר".

הויכוח התיאולוגי מתנקז לשאלת משמעותה של ההתחייבות "לקבל עול תורה ומצוות" שהמתגייר מקבל על עצמו. הרבנים החרדים ה"קיצוניים" גורסים שמדובר בהתחייבות לקיים אורח חיים הלכתי, קיום מצוות. הגיור הוא בלתי הפיך, שכן "ישראל שחטא, ישראל הוא", אבל לטענתם, רב שמקבל התחייבות כזאת כשהוא יודע שאין שום כוונה לקיים אותה, מועל בתפקידו ולכן הגיור שלו לא תקף הלכתית. זה הסיפור של הגיורים המבוטלים.

אבל הדתיים הלאומיים חושבים שהעם, הדת והמדינה הם גוף אחד. לכן, אזרחות במדינה וקיום חובותיה (כגון תפעול "כלי קודש" כמו טנקים ומטוסים) יכולים להיחשב כקבלת עול תורה ומצוות. את שאר ההלכה הם יקיימו, אם ירצה החבר הדמיוני, מאוחר יותר, יחד עם שאר בועלי הנידות.

אנחנו לא היחידים שמחשיבים את הדת כמרכיב מרכזי בזהות הלאומית. כך זה ביוון, בריטניה, מזרח אירופה ועוד לא מעט מקומות. אבל אני לא מכיר עוד מקום בו הדת היא מרכיב הכרחי. אולי הלאום הספרדי לא יהיה מה שהוא בלי הקתוליות, אבל אדם יכול להיות ספרדי בלי להיות קתולי. אפילו באיראן, שמוגדרת כרפובליקה "אסלאמית", והגדרת הזהות המוסלמית לפי השריעה דומה להגדרת הזהות היהודית לפי ההלכה, אפשר להיות איראני בלי להיות מוסלמי. לכן, יאמרו מה שיאמרו גדי טאובים למיניהם, אנחנו דומים לספרד של 1492 יותר מאשר לספרד של היום.

הדתיים הלאומיים לא מנהלים כאן מלחמה על סמכויות גיור אלא על התפיסה הבסיסית של המדינה. אם תתקבע התפיסה שאנשים שאינם יהודים עפ"י ההלכה יכולים להשתייך כשווים לעם ולמדינה, תישמט הקרקע, מבחינתם, מהמשמעות הדתית שהם מייחסים לה וכך גם מההצדקה לקיומה. עצם הימצאותם של אנשים כמוני בתוך הקולקטיב מהווה אתגר מתמיד לתפיסת העולם הבסיסית שלהם. וזאת בעיה שצריך להעלים.

לכן, הם מוכנים למתוח את ההלכה עד לקצה. הם מוכנים לקבל פרשנות מצמצמת לקבלת עול המצוות, להעלים עין מכך שמתגיירים משקרים בבירור על כוונתם לעשות זאת, ולהנדס הליכי גיור מהירים וקלים מאלו שמציעה היהדות הרפורמית (למיטב ידיעתי, קורס "נתיב" של צה"ל הוא אחד הגיורים המהירים בעולם). במילים אחרות, הם מוכנים לשחרר הרבה חבל, אבל רק כל זמן שהם אלו שמחזיקים בו ואנחנו קשורים בצד השני. הרצועה הארוכה יוצרת מצג שווא שלהם כדתיים ליברלים, נחמדים ומתונים, בזמן שכל הטררם נועד רק כדי לשמר את ההגמוניה של התפיסה המיסטית המשיחית בדבר תפקידה של המדינה.

זה יוצר כאן קאסטה של אנוסים. אני יכול להרשות לעצמי להתעקש על הזהות שלי, לנפנף בסטאטוס ההלכתי שלי ולשלוח לעזאזל את כל מי שזה לא מוצא חן בעיניו. אבל עבור רבים, המחיר גבוה מדי. זה נכון במיוחד לגבי נשים. רוב ה"חילונים", "אזרחי העולם" בעיני עצמם, אוכלי טרפות ושונאי דוסים לתיאבון, ידחפו את בחירת ליבם לידי הרבנים ויאלצו אותה לשקר להם כדי ש"יכשירו" אותה לפני שיהיו מוכנים להינשא לה. אני זוכר במיוחד סמינר על זהות יהודית וישראלית שהעברתי לנוער עולה, רובם כאן מגיל הפעוטון ועדיין לא נותנים להם להרגיש כמו בבית. הצפתי את הדילמות, דיברתי על המורכבות, עודדתי אותם לגבש עמדה משלהם. הם ישבו מולי ואמרו לי "עזוב אותך מכל זה, פשוט תגיד לנו מה לעזאזל אנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את הנייר שאומר שגם אנחנו יהודים".

לא יכול לתמוך בזה מחקרית, אבל מהתרשמותי, למהגרים שמגיעים לכאן כיהודים על פי הגדרתם העצמית קורים לרוב שני דברים: הם מפסיקים לראות את עצמם כיהודים, ומפסיקים לרצות לראות את עצמם כיהודים. מתק השפתיים עובד על כלל הציבור שמעדיף להתגולל על החרדים, אבל לא עליהם. הם נחשפים לצדדים המכוערים ביותר של היהדות בכלל, והדת היהודית בפרט, עושים את ההצגה כי אין להם את הפריווילגיה שלא להיות מעשיים, ומנהלים את חייהם הפרטיים כרצונם. ואותם אנשים שכל יהדותם, שעליה גאוותם ותחושת העליונות שלהם על שאר תושבי כדור הארץ, נשענת על זה שיצאו מהכושלאימא'שלהם, שונאים אותם על כך.

נ.ב: לאחרונה התקבלו כמה תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב. תודה רבה לכם, שתהיו ראש של אריה ולא זנב של שועל בשנה הזאת.

חודש אחרי עליית הבלוג לאוויר, זמן שאליו התייחסתי כאל תקופת הרצה, הגיע זמן לעשות סיכום קצר, וגם להגיד מה אני עושה כאן. לא ברמת ה"בכוונתי לכתוב בבלוג על בלה בלה בלה" כי אני לא יודע על מה יתחשק לי לכתוב, אלא על התפקיד שאני מייחס לז'אנר הכתיבה הזה. בשביל מה הם טובים, כל הבלוגים האלה, מה זה בכלל בלוג בשבילי, ועל הדרך גם קצת מינהלה ותודות.

בכל דבר חוץ מחדשות בזמן אמת, ואולי גם עיתונות חוקרת קלאסית (חיה בסכנת הכחדה לצערי), בלוגים עושים את כל מה שהתקשורת הממסדית עושה, אבל יותר טוב. בין אם זה פרשנות, טורי דעה, ביקורת תרבות, דיווח על טרנדים חדשים, דיון עומק, מדריכים לכל דבר ועניין ושאר דברים שממלאים את עמודי העיתונות המודפסת והאינטרנטית מחוץ לפיד החדשות, בלוגרים עצמאיים עושים עבודה יותר טובה מכתבנים בשכר עם עורכים, דד-ליינים ומערכת משומנת מאחוריהם.

אבל גם כשמדובר בחדשות, העיתונות הממוסדת מאבדת את היתרון שלה. ניקח כדוגמא תחום מוכר לי, צילום. פעם סוכנויות עיתונות היו מעסיקות איזה יוג'ין סמית' שכזה, מעלים אותו על מטוס ומשגרים אותו לאזור הקרבות. היום, הם מעמידים משרד עם מחשב, שאליו חאפרים מקומיים מעלים תצלומים בתקווה שיקנו אותם מהם. את התוצאות ראינו בלבנון 2 למשל.

אף צלם לא ישקיע שלושה ימי עבודה בחיפוש תצלום טוב של הפצצה מאסיבית או של צעצועי ילדים בין הריסות אם אף אחד לא מבטיח לו שמישהו ישלם על התצלום שלו ולא של חאפר אחר. אז הוא מוסיף ענני עשן בפוטושופ, קונה בובה ומניח אותה בהריסות, משלם כמה דינר לאיזה זקנה שתעשה קו-לו-לו ועורך הצילום, איזה ילד מנוצל בשכר מינימום, מפיץ אותם בעולם. כשלא משקיעים בעיתונות, אין מה לצפות לתוצר טוב יותר מזה שממילא מסתובב חפשי.

רוב החדשות שהעיתונות מספקת היום לא עולה באיכותה על סך החומר המצטבר שמגיע באופן וולונטרי מהשטח. בזמן ההתקוממות באיראן אחרי זיוף הבחירות, כל המערכת המשומנת של התקשורת העולמית ניזונה מעדכוני טוויטר שסטודנטים שלחו מהטלפונים הניידים שלהם.  יותר ויותר, אנחנו רואים איך העיתונות הממוסדת הופכת לטפיל על גבם של סוכני מידע עצמאיים ברשת, החל מהבלוגר הבינלאומי הידוע וכלה בילד שצילם משהו בטלפון שלו והעלה ליו-טיוב. בעצם, העיתונות שולה מידע מהרשת, מעבירה אותו דרך פילטרים של רייטינג (שהוא לא מה שהציבור רוצה, אלא מה שעסקני תקשורת, שמזלזלים בו ומעדיפים ללכת "על בטוח", חושבים שהציבור רוצה, וכך מרגילים אותו להמשיך לקבל את מה שקיבל קודם), אינטרסים של מפרסמים ובעלים, וחנופה למקורות. גם המידע שהם משיגים בעצמם הוא לעיתים קרובות קומוניקאטים שהם מצטטים כמו שנכתבו, אחרת, בפעם הבאה הקומוניקאט יישלח למישהו אחר. לצערי, בן כספית לא לבד.

אז אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע. הבעיה היא שפשוט יש יותר מדי ממנו. אנחנו בעומס יתר. וכאן נכנס התפקיד שאני מייחס לבלוגים. מבחינתי, בלוגר טוב זה לא מישהו שמסתפק בלהוסיף את הגיגיו לערימה  הכללית, אלא מישהו שלוקח על עצמו לעשות קצת סדר בערימה. בלוגר טוב הוא מעין צייד-לקט וירטואלי בג'ונגל המידע.

מה שלדעתי הכי ראוי לבלוגר לעשות זה להתעדכן, לדעת לשלות פריטי מידע בעלי ערך מערימת הזבל, לקשר אותם אחד לשני, להציב אותם בתוך הקשר ולהפיק מהם אמירה שלא רק מגיבה למה שקורה, אלא מעלה נושא, הסתכלות או רעיון חדשים לסדר היום הציבורי.

בשרשרת זרימת המידע, הבלוגר הוא זה שלפחות פוטנציאלית, מנגיש ומשמיש אותו לצריכה, ואני לא מכיר גורם שיודע לעשות זאת טוב יותר. בכך, הבלוגר מצטרף למסורת אנושית ארוכה של סוכני מידע חופשיים מטעם עצמם: מספרי סיפורים, מפיצי שמועות ורכילות, כרוזי חדשות עצמאים, מומחים לדבר אחד, ליצני חצר, הוגי דעות, מתעדים אובססיביים, מחלקי עצות ומשוררים נודדים. מסורת שהופרעה רק במאתיים השנים האחרונות ע"י סוכני מידע ממסדיים שהתיימרו לספק מידע עם "תו-תקן" של איכות והגינות, והכזיבו בגדול.

להבדיל מסוכני המידע הממוסדים שצריכים לפשל בעקביות במשך הרבה זמן כדי שאולי, רק אולי, הצ'קים שלהם יפסיקו להגיע, סוכני המידע החופשיים, כמו אבותיהם הרוחניים, עושים את מה שהם עושים כי זה מה שהם רוצים לעשות. הם צריכים לעשות את זה טוב כדי לזכות בתמורה, והתמורה שלהם היא קהל קשוב, הכרה, ולפעמים מיטה וארוחה או כמה מעות. או בגרסת המאה ה-21, תנועת קוראים, נט-וורקינג על ההזדמנויות שנובעות מכך, הזמנה לכוס קפה, ותרומות.

חדי העין שביניכם בטח שמו לב לכפתור הכתום שהופיע למעלה מצד שמאל. פוסט שעומד בסטנדרטים של עצמי (שהוא לכתוב את מה שהייתי טורח לקרוא אם מישהו אחר היה כותב זאת) מצריך זמן ומאמץ ששקולים ליום עבודה מלא שעליו, כשיש לי כאלה, אני מרוויח כמה מאות שקלים. אם היה לי דיי-ג'וב (התפטרתי לפני שבוע, אז אני פנוי להצעות עבודה) לא הייתי עוזב אותו בשביל הבלוג, כך שהכתיבה כאן בשום אופן לא תלויה בזרימת התרומות. אבל אל תתנו לזה להפריע לכם.

בחודש הראשון לבלוג, אלפיים חמש מאות קוראים נכנסו אליו יותר משמונת אלפים פעמים, ממוצע של יותר ממאתיים שישים כניסות ליום. יותר ממאה וחמישים אתרים ורשתות חברתיות קישרו אליו, וכמו כן, כמה וכמה פוסטים הועתקו בשלמותם עם אישור ובלעדיו. זה הרבה יותר ממה שציפיתי וקבלת הפנים החמה הפתיעה אותי לטובה. כנראה שאצטרך להתאמץ כדי להיות ראוי לה. אני מנצל הזדמנות זו להודות לכל מי שהגיב, קישר וקידם, ובראשם ליוסי גורביץ שאם לא היה מציק לי, כנראה לא הייתי פותח בלוג בעתיד הנראה לעין, ועל שהסביר לאיש מערות כמוני לאן הולכים הטוויטים ומה עולה בגורלם. וכמובן לבעל הבית, איתמר שאלתיאל, שסונג'ר קשות וסבל עשרות שאלות טכניות מביכות במיוחד בסבלנות של זן מאסטר על ואליום. במקומך, הייתי זורק אותי מכל המדרגות.

כשמדובר בחרדים, כולם נהיים קפיטליסטים וקוראים להם "לצאת לעבוד". כאילו נגמרו המובטלים בארץ, יש עבודה לכל דכפין ואין דבר כזה לא יכול, רק לא רוצה. מילטון פרידמן רוקד הורה בקבר. לא מחסור בעבודה הוא זה שגורם למחצית מהגברים החרדים להקדיש את כל זמנם לעבודת החבר הדמיוני, כמובן. הסיבה לכך היא שאנחנו, כמדינה, מעודדים זאת ולרוב משלמים על זה. זה שריד היסטורי מהדיל הבן גוריוני עם אגודת ישראל. אנחנו ניתן לכם מקום בפרויקט הציוני כמשגיח האחראי על ה"יהדות" (תמורת הכרה במדינת ישראל), ואנחנו, החילונים, נתעסק בענייני חולין.

וכך, המסורת היהודית הישנה של ה"עילוי" שעובר לגור אצל הגביר, סמוך על שולחנו ומתחתן עם בתו (ניחוש שלי: לרוב shotgun marriage) כדי שיהיה בקהילה גם מישהו שבקי בדת ולא רק חלבנים, סוחרים ועגלונים, הפכה לפרקטיקה לאומית. ציבור שלם הפך ל"עילוי", המדינה, שאמורה להיות של כולנו, הפכה ל"גביר" ואנחנו נשארנו חלבנים, סוחרים ועגלונים. אחרי מאה חמישים שנה של ציונות, הצלחנו להקים כאן מדינה שמתנהלת כמו שטעטל אוקראיני. לא מאוד מרשים הייתי אומר.

אבל כל זה עוד לא אומר שיקומו החרדים, ילמדו מתמטיקה ואנגלית ברמה מרקיעת השחקים של החינוך הממלכתי ומיד ישתלבו בשוק העבודה. שוק העבודה לא מחכה להם בקוצר רוח, וצריך להודות שזה לא קורה, בין השאר, כי המצב הנוכחי פשוט נוח מדי. מצד אחד, אנחנו פטורים מיצירת מאות אלפי מקומות עבודה חדשים. ומצד שני, יש לנו שעיר לעזאזל להתגולל עליו. אנחנו תמיד יכולים להגיד שמצבנו פשוט נהדר – אם לא סופרים את החרדים והערבים שדופקים לנו ת'סטטיסטיקה. תזרקו את שני המגזרים הנ"ל מחוץ לגדר, תנו לאלפיון העליון למשוך את כל הממוצע למעלה, והמספרים כבר נראים הרבה יותר יפים.

וכמובן, הפוליטיקאים שלנו פחדנים ועצלנים מכדי לרענן את ההגדרה הבן גוריונית ל"צביון יהודי". לשליטי המדינה נוח להשאיר את הדברים כמו שהם. רק שהם מעדיפים, כמקובל בארץ, לתרץ את מחדליהם באמצעות השילוש הקדוש של הפוליטיקה הישראלית: התקרבנות, היתממות ובכיינות. הרבה יותר קל להציג את עצמך כקורבן חסר אונים של מיעוט צעקני עם יותר מדי כוח מאשר אשכרה לעשות משהו. את השיטה הזאת אנחנו מכירים היטב. אפשר להחליף את החרדים במתנחלים, איגודי עובדים, ערבים או שמאלנים.

היה אפשר לעשות את המובן מאליו ולהכריז על תום הפריווילגיות המיוחדות. רוצים ללמד את ילדיכם מה שבא לכם? תפאדלו. אבל אם לא בא לכם על מקצועות ליבה, תעשו זאת על חשבונכם. רוצים להיהרג באוהלה של תורה? לבריאות. תממנו את מחייתם של האברכים מכיסכם. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להחזיר את התופעה החרדית לממדיה הטבעיים.

אבל במקום להניח לחרדים לעשות את הבחירות שלהם בעצמם, ולשלם את המחיר, המדינה התגייסה ל"קידום" החלק היצרני בפוטנציה בציבור החרדי. הזלזול הוחלף בפטרנליזם, והקבלן המבצע הוא צה"ל. נפתחו מסלולי גיוס מיוחדים לציבור החרדי, בתפקידים טכנולוגיים עם הכשרה מקצועית, בתנאי שירות שמהם לא נהנה אף חייל אחר, ועם התאמה ל"אורח החיים" שלהם. בכך, החרדים הצטרפו לאברכי ישיבות ההסדר כקאסטה צבאית בעלת זכויות יתר, והתופעה הזאת רק בחיתוליה, היא הולכת לגדול.

אבל איך אומרים בצבא, לכל שבת יש מוצאי שבת. אין ארוחות חינם. כשמישהו מקבל זכויות יתר, מישהו אחר נדפק. וכמו רוב המהלכים עמוסי הכוונות הטובות שאמורים להצעיד אותנו לעולם טוב יותר, שילוב הדתיים בחברה דרך המסלול הצבאי נעשה על גבן של הנשים. הרי הורגלנו שהנשים הן האחרונות בשרשרת המזון וכל מטרה נעלה דוחקת את צרכיהן הצידה עד לזמן בו נפתור את שאר תחלואי העולם ונתפנה לטפל גם בהן.

הצבא הוא מסלול הניידות החברתית העיקרי בישראל. זאת הדרך הבטוחה ביותר מהפריפריה החברתית למיינסטרים. כך השתמשו בו המזרחים, העולים, הדרוזים והבדואים, כך רוצים להשתמש בו רבים מתומכי אזרוח ילדי העובדים הזרים וכך משתמשות בו לאחרונה, בעוונותיהן, גם נשים. בחמש עשרה השנים האחרונות, נשים הצליחו לכבוש לעצמן מעט מקום, ולזכות ביחס אנושי למחצה במערכת הכי פטריאכלית ומיזוגינית בארץ. במאמץ רב, הן הצליחו ללמד את צה"ל שאישה היא יותר ממכשיר משולב של מזרן ומכונת קפה. כמה מהן הצליחו אפילו למנף, במידה צנועה מאוד ביחס לגברים, קריירה צבאית להצלחה כלשהי בעולם האזרחי. אבל עכשיו, זוזו הצידה בנות, הדתיים באים. שתיים סוכר מיידעל'ה.

בדתיים צריך להתחשב, ולכן תנאי השירות שלהם כוללים, בתהליך מתגבר, הרחקה של נשים מסביבתם. זה אומר מדריכים, מפקדים ומרצים במקום מפקדות, מדריכות ומרצות. זה גם אומר מילוי תקנים של תומכי לחימה במקצועות טכנולוגיים בחרדים במקום בנשים שיכולות לעשות זאת לא פחות טוב מהם, ומילוי תקנים של בעלי תפקידים בסביבתם המיידית בגברים במקום בנשים. המשוואה פשוטה: "התחשבות", "שילוב ראוי" (כך נקראים הגטאות לגברים בלבד שצה"ל יוצר עבור הדתיים) ו"שילוב בשוק העבודה" זה פחות תפקידים פנויים לנשים, ופחות תפקידים טובים לנשים. זהו משחק סכום אפס, קידום הדתיים והחרדים באמצעות צה"ל בא על חשבון קידום הנשים. והיות שמעבר של אוכלוסיות מהפריפריה החברתית למיינסטרים גורר אתו גם מיינסטרימינג של השקפות עולם, הצידוקים הפטריאכליים הרגילים לדיכוי נשים לא מאחרים לתפוס מקום בדיון הציבורי.

באופן לגמרי לא מפתיע, הנושא הזה זוכה לאפס התייחסות בשיח ה"חילוני" המקומי. "לעזור" בפטרונות לחרדים "להשתלב בשוק העבודה"? בכיף. כל זמן שזה על חשבונו של מישהו אחר. זה לגמרי לא מפתיע כי רובם המכריע של החילונים בארץ אינם חילונים. הם דתיים שלא נוח להם לקיים 613 מצוות. אין להם השקפת עולם חילונית. אין בחילוניות שלהם שום תוכן ערכי חילוני. כשהדתיים אומרים "עגלה ריקה", הם צודקים. כשהם אומרים שאת החילונים מעניין רק הכסף שלהם וסגנון החיים שלהם, הם צודקים. לכן, רק כשהחרדים נושכים את ידו הנעלמה של אלוהי תרבות הצריכה, החילונים נעמדים על הרגליים האחוריות. הרי לא מספיק שהחרדים יעשו ככל העולה על רוחם אבל על חשבונם ולא על חשבוננו. יש כאן כפירה בעיקר שצריך לעקור מן השורש. החרדים פשוט חייבים "לצאת לעבוד" ולהיות "יצרניים". אף אחד לא הולך לפנות את המשרד הממוזג שלו לטובת איזה עבדקן עם מעיל שחור כדי שזה יקרה (או אפילו לקבל אחד כזה לעבודה אצלו), אבל אפשר בהחלט להעיף את מעמד האישה חזרה לשנות השמונים.

הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינת ישראל, המתקראת גם "מערכת החינוך" סובלת ממחלה אחת ואחת בלבד והיא הסיבה לשלל הסימפטומים: לא נותנים למורים לעשות את העבודה שלהם. כמערכת שמתנדנדת בין תפיסה ריכוזית מאובנת מימי מפא"י העליזים לאופנה ניאו-קפיטליסטית שרואה בתלמיד "לקוח" שצריך לרצות ובמורה "נותן שירות" שצריך להחזיק קצר, תחת שם הקוד המתחסד "הילד במרכז", מערכת החינוך עושה כל דבר חוץ מלחנך. תפיסות ניהול מהעולם העסקי שהוחדרו למערכת מאז שנות התשעים, שקושרות את חינוך הילדים למיטת סדום של "מדדים" ו"תפוקות", יחד עם פוליטיקאים שמנסים לקדם את עצמם באמצעות העלאת ממוצע הציונים בכל דרך אפשרית חוץ משיפור איכות הלמידה, הוסיפו חטא על פשע ויצרו כאן (בהכללה כמובן) דור צר מוחין, עילג, משועמם ומרוכז בעצמו.

הפיתרון למערכת פשוט וקל עד כאב. לא צריך שום "מחשב לכל ילד" ו"טכנולוגיות למידה" אינטרנטיות נוצצות שמתיישנות עוד לפני שהן מגיעות לכיתות. לא צריך שום ועדות שינפיקו תכניות לימודים חדשות לבקרים. כל מה שצריך לעשות זה להוריד את מספר התלמידים בכיתות ל-25, ואז לבחור אנשים טובים, לשלם להם משכורת טובה ולתת להם לעשות את העבודה שלהם. זה אומר: לאפשר למורים לנהל את הכיתה בלי שיאוימו ע"י האבא העו"ד או הערס, ולאפשר להם ללמד ולחנך, להרחיב ולהעמיק את דעתו של התלמיד בלי שייאלצו לרוץ בחומר ולסמן "וי" על שינון "שלוש גורמים לעליה הראשונה" ו"שלבי הפיתרון הסופי". כראוי למי שאנחנו מפקידים בידיו את הילדים שלנו, הוראה צריכה להיות "משרת אמון", לא משרה של פועל שחור שדופק שעון ומרכיב תוצרי פס ייצור. זה מה שצריך לעשות, ועכשיו נראה מה גדעון סער הספיק לעשות עד עכשיו:

גדעון סער הוא איש חכם ומוכשר, אבל אין בקורות החיים שלו שום דבר שקשור לחינוך, אפילו לא קצת. חוץ מהפסקות קצרות שבהן עסק במשפטים ועיתונות, גדעון סער העביר את כל חייו הבוגרים כעסקן מפלגתי, מאז שהיה הרכז הארצי של נוער "התחייה" ועד שמונה באופן תמוה למדי לשר החינוך. בתפקידו זה, הוא עוסק בשני דברים עיקריים: בהפיכת בתי הספר למדינת משטרה מרושתת במצלמות שצוברת ושומרת מידע אישי רגיש על התלמידים, ומשפחותיהם, ובהחדרת תפיסת עולם "ניאו-ציונית" מונוליתית שלה הוא קורא "חינוך לערכים" תוף דחיקה החוצה של כל אלמנט ביקורתי, ליברלי ודמוקרטי מתכנית הלימודים.

"ניאו-ציונות" הוא מונח שבו השתמש רונן שובל כדי לתאר את האידיאולוגיה של "אם תרצו" (חברים, אני מצטער, הבטחתי לעצמו שלא אכתוב עליהם לפחות שבוע, אבל כמו שתראו בהמשך, אי אפשר להתחמק מזה) ועיקרה, כפי שאני מבין, היא הלבנת הציונות המשיחית למונחים חילוניים באמצעות הפיכתה ל"מותג" (הרי צריך לדבר עם החילונים הריקניים בשפה שלהם), ניכוס המושג "ציונות" לפלג הספציפי הזה תוך הצגתה כמערכת רעיונית סגורה, ברורה ומונוליטית והוצאת רעיונות מתחרים אל מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי.

יד ימינו של גדעון סער הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ד"ר צבי צמרת. צמרת, חילוני בעצמו, ששייך אידיאולוגית לפלג הלאומני של תנועת העבודה, שולח את ילדיו ללמוד בבתי ספר דתיים כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה". הוא גם רואה בחיוב את הדו"ח של "המכון לאסטרטגיה ציונית", שבסמינר המנהיגות שלה ראשי "אם תרצו" התחילו את הקריירה הפוליטית שלהם, על "ההטיה השמאלנית בלימודי האזרחות". הדו"ח עצמו טוען שהתלמידים נחשפים, באמצעות שיעורי האזרחות, לשטיפת מוח אולטרא-ליברלית תוך הזנחה של תכנים לאומיים, והוא שקרי לחלוטין.

עיקר לימודי האזרחות הוא שינון נוקדני של מידע על מבנה מערכת השלטון. העיסוק במושג הדמוקרטיה הוא שטחי ואינסטרומנטלי. הגוף החיצוני היחיד שמוכר לי שעוסק בדמוקרטיה בתוך מערכת החינוך הוא "המרכזים לדמוקרטיה ואזרחות" (גילוי נאות: הדרכתי מטעמו במשך שנתיים) ששייך למכללת אריאל. לרוב, התלמידים נתקלים בו רק פעם אחת, אם בכלל, במהלך לימודיהם והמערכים שלו גרועים למדי. החינוך לדמוקרטיה הוא כל כך גרוע שאפילו צה"ל נזעק, ובשנה האחרונה הורה הרמטכ"ל להכניס תכנים של דמוקרטיה למערכים של חיל החינוך.

נושאים של יהדות וציונות, לעומת זאת, אלו שלטענת הדו"ח לא זוכים למספיק התייחסות בלימודי האזרחות, זוכים לא רק להתייחסות רבה בשיעורים אחרים, אלא גם לשלל  סדנאות, סמינרים, הרצאות וסיורים של עמותות שונות שאליהם נחשפים התלמידים פעמים רבות (אני מעביר גם פעילויות כאלה לתלמידים, ולרוב תגובתם הראשונה היא "מה, עוד פעם?"). העמותות הנ"ל כוללות כאלו שמעודדות דיון, ביקורת, שאלות, מגוון ופלורליזם, לצד עמותות להחזרה בתשובה במסווה של "דיון" וכמובן, גם עמותות ימין קיצוני כמו אלע"ד, שביקור במתחם שלה בעיר דויד\סילוואן, שם הם מודרכים ע"י פעילי העמותה, הוא לא פחות מפרויקט דגל במשרד החינוך כיום. כמעט אין צורך להוסיף, שבבתי ספר הדתיים, אין דריסת רגל לפעילויות בנושא פלורליזם יהודי.

אבל מבחינת צמרת משרד החינוך, גם זה נחשב ליותר מדי דמוקרטיה ופחות מדי יהדות וציונות. כמובן שלא הכמות מטרידה אותם, אלא עצם העובדה שמעט הדמוקרטיה שעוד מלמדים במערכת החינוך היא דמוקרטיה ליברלית, שזכויות אדם ואזרח ושוויון בין כל האזרחים הם לב ליבה וההצדקה לקיומה. המתנגדים, דתיים-לאומיים בעיקר, מנסים לקדם תפיסה של דמוקרטיה נוסח איראן. כלומר, "דמוקרטיה" שממנה נהנים רק מי שנמנעים מלערער על האידיאולוגיה הרשמית של המשטר, ולתפיסה זו שותף גם משרד החינוך.

האיש שנבחר ע"י השניים להרביץ יהדות וציונות בתלמידים חילונים הוא מעריץ נוסף של "אם תרצו" שגם מופיע כממליץ נלהב (יחד עם בוגי "שלום עכשיו הם וירוס" יעלון וד"ר מיכה גודמן) על כריכת המניפסט שכתב רונן שובל . כצפוי, הוא דתי-לאומי ושמו הוא בנימין איש-שלום.  המקצוע החדש מיועד לכיתות ד' על ט', בדיוק בגילאים שלא מאפשרים דיון, בירור והעמקה. אפשר לנחש מהי האג'נדה שמסתתרת כאן.

הנה רשימה חלקית מאוד של מעללי של סער, צמרת ושות' במשרד החינוך:

הדחתה של פרופ' חנה יבלונקה מאוניברסיטת באר שבע, יועצת המשרד ללימודי היסטוריה, אחרי שמתחה ביקורת מוצדקת ומדויקת על כך שלימודי השואה עוסקים כמעט בלעדית בפרטים הטכניים של שלל השיטות בהן נרצחו היהודים ובביסוס תודעת הקורבן הנצחי, על התדרדרות מקצוע ההיסטוריה ועל עיסוקו של סער בקביעת תכנים לימודיים בהתאם להשקפתו הפוליטית ולמה שיזכה אותו בעוד כותרת בעיתון.

בעקבות תלונה מאימא של תלמידה על "תכנים בוטים", ננזפה המורה עדנה רש מתיכון ע"ש רבין בכפר סבא בגלל שלימדה שיר של יונה וולך, וקיבלה הוראה לא ללמד יותר את שיריה. עבודתה של עדנה רש היא חינוך במיטבו, וכך תיראה ההוראה אם יפסיקו לדרוך על המורים ויתנו להם לעשות את העבודה שלהם.

משרד החינוך הורה להסיר את סמלו מאתר אינטרנט שהוקם בשיתוף פעולה של המשרד עם מט"ח ו"קרן אברהם", ומרכז חומרי עזר למורים בנושאי אזרחות ודו-קיום בין יהודים וערבים, בגלל שגולשים העלו אליו אזכורים ל…  (הכצעקתה!) קיומם של פליטים פלסטינים.

המדען הראשי של משרד החינוך, דתי גם הוא, טען שההתחממות הגלובאלית מעשה ידי אדם היא המצאה של הסמולנים ההם מארגוני איכות הסביבה, שאין מה לדאוג בנושא או למחזר, למשל, כי אלוהים כבר ידאג שהכול יהיה בסדר, ושצריך ללמד את תורת בריאת העולם בשיעורי מדע, ולא אבולוציה.

חינוך טוב, לפחות לדעתי, יוצר תלמיד בן תרבות ובר חברה, מישהו שיש ביכולתו להבין בעצמו את העולם סביבו, לגבש השקפה עליו ולפעול בהתאם. אבל מטרת משרד החינוך בקדנציה של סער היא אחרת לגמרי. אולי הציטוט התמים הזה של צבי צמרת מ-YNET, שכל כך מתאים לאידיאולוגיה הניאו-ציונית שמתייחסת לעם לא כאל ציבור ריבוני אלא כאל גוף רופס וחלש שצריך להיות מונהג ע"י אוואנגרד לאומני, נותן את ההצצה הטובה ביותר למה שמתרחש בנבחי מוחם של המופקדים על חינוך ילדינו: "הייתי רוצה להיפגש עם כלב בן יפונה. דווקא איתו. עם אותו הגיבור שהצליח להסות את הרוב המהסס, המפקפק, הירא. דווקא עם הדמות שהלכתי אחר מילותיה, בלי שידעתי: "עלה נעלה וירשנו אותה [את הארץ] כי יכול נוכל לה". לא ידע, לא תרבות, בטח לא דברים של סמולנים כמו "דמוקרטיה" מעניינים אותו, אלא "להסות את הרוב המהסס".

כשזאת הרוח שנושבת במשרד החינוך בקדנציה הנוכחית, אפשר להגיד בשקט שלא שר חינוך יש לנו, אלא קומיסר חינוך.

1.

ראשי הרבנים במגזר הדתי-לאומי, וכך גם מרבית הציבור שלהם, התגייסו להגנת הרב שפירא, שסירב להגיע לחקירה בעקבות פרסום הספר "תורת המלך" יחד עם רבנים נוספים שתמכו בפרסום. עם הספר הם לא מסכימים, כך הם טוענים, אבל תומכים בזכותו של רב לפרש את ההלכה כראות עיניו, בדומה לחופש האקדמי של הפרופסורים שנתפסים לא אחת באמירות קיצוניות בעצמם. את הטענה האחרונה צריך להעיף מהשולחן. שום חופש אקדמי לא מגן על הסתה לרצח. לפרופסור, ולכל אחד אחר, מותר להגיד דברים קיצוניים, טיפשיים, מעצבנים, מעליבים ואף מסוכנים בעיני מישהו. אבל אם פרופסור יכתוב, למשל, שמותר לרצוח תינוקות של מתנחלים אם הם צפויים "לגדול רשעים כמו הוריהם" או לרצוח אנשי ימין "מתוך אכפתיות לקיום מגילת זכויות האדם", נניח, גם הם ייחקרו. אפעס, דבר כזה עוד לא היה למיטב ידיעתי.

צריך לפרק את משמעות "אי ההסכמה" עם הספר, כי עם הנחת היסוד הבסיסית שלו, הם דווקא מסכימים. רוב הציבור הדתי-לאומי על הנהגתו רואים את הסכסוך כסכסוך בין קולקטיבים, שכל פרט בהם שותף לסכסוך מעצם השתייכותו לקולקטיב. לכן הפסוק "הקם להורגך השכם להרגו", עיקרון נכון וראוי ככל שמדובר בהתרת פגיעה באדם קונקרטי שמנסה לפגוע בך אם אין דרך אחרת לעצור אותו, נתפס בעיניהם לא ככלל התנהגות בין בני אדם, אלא בין קולקטיבים. במילים אחרות, היות שכל הקולקטיב הערבי הוא על תקן "הקם להורגך", דמו של כל פרט בקולקטיב מותר.

את התפיסה הקולקטיבית והמהותנית הזאת אפשר גם למצוא בסוגיית שייח ג'ראח. השבת רכוש של יהודים בזמן שפלסטינים לא יכולים לתבוע את רכושם, שאבד באותו הזמן ואותן הנסיבות, מוצדק בכך ש"התוקפן צריך לשלם על תוקפנותו". רק שבמקרה דנן, מדובר על הילדים והנכדים של "התוקפן". אבל מבחינתם, כמו שיהודי יכול לתבוע לעצמו רכוש גזול של יהודים אחרים, כך גם ערבי צריך להיענש על תוקפנותם של אבותיו, ולפי ההיגיון הזה, להיות מופלה לרעה עד סוף הדורות בשל אותו חטא קדמון.

אז אין כאן ויכוח עקרוני. ערבי, מעצם השתייכותו לקולקטיב שנמצא בקונפליקט עם הקולקטיב היהודי הוא בחזקת אויב שדמו מותר. הויכוח הוא על פרוצדורה. מחברי "תורת המלך" שייכים למיעוט שטוען, וזה כתוב בספר במפורש, שכל יהודי רשאי לרצוח כל גוי בהתאם לקריטריונים שפורטו. הקריטריונים, בעיקרו של דבר, הם שלדעתו האישית של אותו יהודי, הגוי הזה עלול לסכן ישירות או בעקיפין, בהווה או בעתיד, חיי יהודי. היות שכל הגויים הערבים שותפים לפי התיאוריה למלחמה נגדינו, זה באמת יכול להיות כל אחד. לא בדיוק ספר שעוסק בחיילי צהל שנאלצים לפגוע גם באזרחים כדי להציל את חייהם שלהם, כפי שמטרטרים לנו השכם וערב.

המתנגדים, המחנה ה"ממלכתי" שנחשב ל"מתון", חושבים שהחלטה על רצח גוי צריכה להתקבל באופן קולקטיבי. הרב אבינר, בתשובה לשאלה על ברוך גולדשטיין ב-YNET, אחרי שהצהיר שגולדשטיין הוא "קדוש" טען שהוא חטא בכך שעשה את מה שעשה על דעת עצמו. לפי אבינר, הממשלה צריכה להחליט דברים כאלה ולשלוח חיילים לטבוח, בפקודה, באזרחים חפים מפשע בזמן תפילתם. יש גם מי שטוען שרק סמכות רוחנית עליונה שמקובלת על כלל העם, כמו סנהדרין, יכולה להחליט דברים כאלה. והיות שאין כיום סמכות כזאת בנמצא, מדובר בדיון תיאורטי בלבד. מן הסתם, לטיעון העקרוני שמתיר את דמם של כל הערבים יש משקל גבוה יותר מהטיעון הפרוצדוראלי, במיוחד בהתחשב בכך שהתורה מלמדת אותנו על מעשה הקנאות של פנחס. אמנם מגיע לדתיים הלאומיים קרדיט על כך שאינם פוצחים ברצח ללא הבחנה של ערבים ו"ערב רב", למרות שיש בנמצא שפע צידוקים תיאולוגיים לכך, אבל בשורה התחתונה, מה שמונע זאת היא גדר דקה של פלפול הלכתי.

2.

לאחרונה, "אם תרצו" ותומכיהם מציפים את השיח הציבורי בטענה מוזרה על כך שבמקום להתמודד עם טיעוניהם, המתנגדים להם נוקטים בגישת "אד-הומינם". אכן, זה מה שאנחנו עושים, ובצדק. השתן עלה להם לראש כל כך מהר שהם חושבים, משום מה, שהם יכפישו את מתנגדיהם בראש שלטי חוצות, ואז המוכפשים יצטרכו להוכיח את חפותם. זה לא עובד ככה. נטל ההוכחה הוא על כתפי המאשים. ברגע שפורסם הדו"ח שלהם על הקרן החדשה, הדבר הראשון שהיה צריך לקרות הוא שהדוח יפורק וייבחן בזכוכית מגדלת, ו"אם תרצו" היו נדרשים להגן על ההאשמה שזרקו לאוויר ולהוכיח אותה. זה לא קרה עד עכשיו. בשיח הציבורי הישראלי, שבו מידע הוא תחמושת ואנשים מקבלים כאמת כל דבר שמשרת את השקפותיהם, הנאשם הוא זה שצריך להוכיח את חפותו, והמאשים יכול לשבת על הגדר ולזרוק בוץ בלי להתלכלך בעצמו. זאת השיטה של האינקוויזיציה, אבל אפילו אצל האינקוויזיציה, במידה והמאשים היה ידוע כמי שמצוי בסכסוך עם הנאשם, היה נלקח לחקירה בעצמו כחשוד בעלילת שווא.

שמישהו יסביר לי בבקשה מה הקטע של "שיחות השלום" המתחדשות עם הפלסטינים. האם זה כדי לרצות את האמריקאים? האם מדובר באיזו זריקת עצם לדעת הקהל העולמית, כמו מעצר חיילי הנח"ל החרדי שהצטלמו עם אסירים פלסטינים (מכוער, אבל לא פלילי) בזמן שפושעי מלחמה אמיתיים, שאינם שין-גימלים חרדים, מאותרגים וממשיכים להתקדם בסולם הדרגות?

נתניהו הסכים להוציא מפיו את הביטוי "שתי מדינות לשני עמים" ואפילו הסכים להקפיא, לפחות להלכה, את הבניה בהתנחלויות. וכאן בדיוק הבעיה. נתניהו עדיין רואה בפיתרון חלוקת הארץ לשתי מדינות משהו שאנחנו, אולי, "נסכים" לו, סוג של ויתור מצידינו. במילים אחרות, זאת לא האופציה המועדפת, הטובה מכל שאר האופציות האפשריות מבחינתו. אם כך, אין לו מה לחפש במשא ומתן. אם יש אופציה עדיפה על חלוקת הארץ מבחינת הממשלה הנוכחית, היא צריכה להצהיר מהי ולקדם אותה כמיטב יכולתה. שהעם יראה וישפוט בבחירות הבאות.

נשבר לי לגמרי מהמשחק הזה, שנמשך מאז הקדנציה הראשונה של נתניהו, שבו אנחנו עושים את המינימום הנדרש כדי לתחזק פסאדה של "משא ומתן לשלום" בזמן שאנחנו מצפים שהפלסטינים ידפקו את העניין איכשהו, שלא לומר מעודדים אותם לעשות זאת. למשחק הזה יש מטרה: כל זמן שאנחנו מריצים מדי פעם סבבי שיחות, אנחנו יכולים לטעון שהשהייה שלנו ביהודה ושומרון היא זמנית. היות שהיא זמנית, אנחנו פטורים מהענקת אזרחות לפלסטינים ויכולים להמשיך להחזיק אותם תחת שלטון צבאי או תחת האוטונומיה הפלסטינית שלא יכולה אפילו להזמין פרופסור להרצות בביר זית בלי הסכמתנו. אבל בכל מה שנוגע ליהודים, יהודה ושומרון הם חלק מהמדינה. זכויות היתר של המתנחלים, היותם אזרחים במדינה דמוקרטית בזמן שהשכן מעבר לכביש אינו אזרח של שום מדינה, נסמך על הארעיות התיאורטית של קיומם שם. כמובן שההצגה נעשית גם על הגב שלהם. להבדיל מכל אזרח אחר, המתנחלים חיים בידיעה שכל ראש ממשלה, בעבור ספין כזה או אחר או מס שפתיים לאמריקאים, יכול להקפיא אותם או להעיף אותם מבתיהם.

סבב השיחות-אלימות וחוזר חלילה הוא הסטאטוס קוו החדש. בין 67 ל-87 היה סטאטוס קוו אחר. המנהיגים של הפלסטינים ישבו בחו"ל ועסקו בחטיפת מטוסים וכיוצא באלה, ולפלסטינים ביהודה ושומרון לא הייתה שום מנהיגות מקומית שלא מונתה ע"י ישראל. הם שולבו בכלכלה הישראלית על תקן חוטבי עצים ושואבי מים, וקהל שבוי לתוצרת כחול לבן, השטחים הוצגו כחלק מישראל, ומבחינת היהודים זה היה מצב שיכול להימשך לנצח. הסטאטוס קוו הישן נשבר עם האינתיפאדה הראשונה, ניסיון רציני למדי להגיע לפיתרון קבע נוסה ונכשל בקדנציה של רבין, ואחריה הסטאטוס קוו חזר בגרסה חדשה. מאז, ברור לכולם שדו-קיום הסוס ורוכבו של שנות השבעים העליזות הלך לבלי שוב, וההתקוממות הפלסטינית היא מצב של קבע. אז הטריק הוא לשמור את האלימות הפלסטינית ברמה נסבלת בשיטת המקל והגזר (ברוטאליות צבאית ועידוד כלכלת מותרות) ושימור הלגיטימציה להמשך הכיבוש באמצעות הצגתו כ"זמני" על ידי "שיחות שלום" שלא נגמרות ולא מובילות לשום מקום.

כמובן שכל הטררם הזה הוא בסך הכול לוחמה פסיכולוגית נגד אזרחי ישראל. הפלסטינים, ושאר העולם, כבר הבינו שאנחנו לא באמת מתכוונים להגיע למצב של שתי מדינות. והיות שהלגיטימציה הבינ"ל להגדרה עצמית של יהודים בארץ ישראל תמיד הייתה כרוכה בהגדרה עצמית גם לפלסטינים, מרגע שהובן שהפלסטינים לא עומדים לקבל אותה, נשמטה הקרקע גם מההכרה הבינ"ל בהגדרה העצמית הלאומית שלנו.

מה שנתניהו ושותפיו לשיטה לא מבינים זה שמדינה יהודית על חלק מהארץ זה לא "ויתור" אלא המקסימום האפשרי. רוב התנועה הציונית הבינה את זה כבר בשנות ה-30. אם אכן מדינת לאום יהודית היא הדבר שעליו אי אפשר לוותר בשום תנאי, לא היינו צריכים "להסכים" להקפאת ההתנחלויות אלא ליזום אותה. היינו צריכים להתחיל במדיניות פינוי-פיצוי ולנתק בהדרגה את הקשרים עם הפלסטינים ביהודה ושומרון והאדמות בהם בלי שום קשר למשא ומתן. אם היינו מבינים שפיתרון שתי המדינות זה המקסימום שאנחנו יכולים להשיג, היינו מתגייסים ועושים כל מה שאפשר וצריך כדי להשיג את זה. לא היינו "מסכימים" למשא ומתן אלא דורשים אותו, ועושים כל מה שביכולתנו כדי לגרור את הפלסטינים לשולחן. במקרה כזה, לא היינו רואים שום טעם להאשים את הפלסטינים בכישלון השיחות, איזה הגיון יש בהאשמת האויב על זה שהצליח למנוע ממך לעשות את מה שטוב לך?

אבל זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה. כאמור, התכנית כאן היא יצירה ושימור סטאטוס קוו בו רוב הפלסטינים מנהלים את ענייניהם המקומיים בעצמם, בלי הפרעה מצידנו כל זמן שהם יושבים בשקט, בלי שיקבלו הגדרה עצמית או מעמד אזרחי, כשהשליטה המדינית והצבאית היא שלנו ואנחנו מיישבים אזרחים יהודים איפה שבא לנו. הפלא ופלא, בדיוק העמדה של הימין מאז ומעולם.

אבל הסטאטוס קוו החדש לא יחזיק מעמד, בדיוק כמו שהישן לא החזיק מעמד. אנחנו נצטרך להפעיל יותר ויותר אלימות כדי לשמר את אותו שקט יחסי (לרוץ יותר מהר כדי להישאר במקום) על כל אינפלציית המחירים שנלווים לזה. העולם לא יוכל להמשיך להעניק לגיטימציה להגדרה עצמית יהודית בזמן שהיא נשללת מהפלסטינים, ההשחתה של הצבא, והחברה בעקבותיו, תלך ותעמיק, המתנגדים למדיניות ישראל יתרחקו ויורחקו מהשיח הלגיטימי והמקובל. כך גם המתנחלים, שכמות גדלה והולכת של ספינים מדיניים שנעשים על גבם יקצינו הן את מגמות הבדלנות החרד"לית והן את ניסיונות ההשתלטות של הזרם ה"ממלכתי" על מוקדי הכוח בחברה הישראלית, מה שיחרבש סופית את יחסיהם עם המגזרים האחרים. וכך גם הפלסטינים אזרחי ישראל (וגם הבדואים והדרוזים) שיזדהו יותר ויותר עם אחיהם מעבר לקו הירוק, וייתפסו ע"י הרוב היהודי כמי שלא זכאים לזכויות אזרח מלאות. זה, כמובן, ישלול גם את הלגיטימציה שישראל זוכה לה כמשטר דמוקרטי.

כל זה כבר קורה. אנחנו נשארים עם איזה מיינסטרים, "רוב שפוי", שהולך וקטן, הולך ונעשה פרנואידי ותוקפני, הולך ומקשיח את גבולות השייכות אליו, דוחק החוצה את כל מי שלא מיישר קו והופך לאט לאט מזרם מרכזי לעוד מגזר במדינה הרב לאומית דה-פאקטו שהוא בעצמו יצר כאן בטיפשותו. מהו הסידור המדיני שיצמח מהסמטוחה הזאת אינני יודע. מה שבטוח זה שבהמשך הדרך הזאת נמצאת ישראל כמדינה כושלת, שספק אם תהיה לה היכולת להנדס פיתרון מדיני נוח מבחינתה.

"אני חושב שתמיד ארצה להישאר מאחורי הקלעים, אני חושב ששם אני משפיע הכי הרבה. כשכולם עסוקים במה להגיד על הבמה, אני עסוק בלבנות את הבמה, במי יקשיב לך בכלל. אחרי שיקשיבו- אז נדון במה נגיד". (משה קלוגהפט בראיון לערוץ 7).

תכירו את משה קלוגהפט. מגזין "פורבס" הכתיר אותו כיועץ האסטרטגי השני בהשפעתו (!) בישראל, ואחד מ-300 הצעירים המשפיעים ביותר. הוא האיש שעומד מאחורי הקמפיינים נגד הקרן החדשה לישראל. שניהם, גם זה של "אם תרצו" וגם קמפיין הגז הערבי. כמובן שכל קשר בין הקמפיינים הוכחש, ובהמשך נראה למה בדיוק ההכחשה היא מנדבכי השיטה.

קלוגהפט גם הוביל מאחורי הקלעים את מאבק המילואימניקים אחרי לבנון-2, מאבק שכבר ידוע שהסתיר אג'נדה סמויה, למנוע את המשך תכנית ההתנתקות. על הבמה, ניצב רונן שובל. אחרי המאבק הזה, רונן שובל והנאמבר טו, ארז תדמור, השתתפו בתכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל. בשבוע שעבר, שני הארגונים נכנסו באקדמיה, אבל הכחישו כל קשר בין ארגון האב וחברת הבת וטענו שבסך הכול יש "חפיפה אידיאולוגית מסוימת". אחרי סיום ההכשרה, שובל הקים את "אם תרצו", ומשה קלוגהפט נעשה ליועץ האסטרטגי שלו.

קלוגהפט הוא איש רב כישרונות ורב מעללים, אבל נראה שמה שמעסיק אותו יותר מכל דבר אחר הוא איך להעביר את המסר הדתי-ימני לחילונים בשפה שלהם. הנה זה היישר מפי הסוס:  "כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים. זה נחמד מה שאתה חושב ואיך שאתה תופש את העולם, אבל כשאתה מגיע למגרש הספציפי הזה: הפוליטי, הציבורי, אתה צריך לשחק בכללי המשחק שמתאימים למקום שאתה נמצא בו".

בשנתיים שלאחר ההתנתקות, הזמן שבו מתחילה להתבשל המתקפה המתואמת (שאותה אנחנו רק מתחילים להרגיש עכשיו) על כל מה שמריח מדמוקרטיה, הנקודה הזאת הפכה לקריטית. ראשי הציבור הדתי-ימני, זה שחושב את עצמו, בעקבות הרב קוק, לחלוץ שלפני המחנה ואת הציבור החילוני למחנה, הסתכלו אחורה וראו שהמחנה כבר לא איתם. בהפגנות נגד ההתנתקות, כמעט כולם היו חובש כיפה.

זה גרם להתחזקות הפלג החרד"לי, הבדלני, שהפסיק לראות במדינה הציונית "אתחלתא גאולה" ומטיף לפוסט-ציונות ימנית, לפיה הציונות החילונית סיימה את תפקידה, ועכשיו הגיע הזמן ל"מהפיכה אמונית". הימין הדתי המסורתי יותר, זה של הנהגת מועצת יש"ע, שחושב שלחילונים יש תפקיד בתכנית האלוהית כ"חמורו של משיח", הבין שהטרנד החדש מרחיק חילונים מהימין. אם זה יימשך, הימין, במקום להיות זה שמוביל את המדינה, יהפוך לתופעה סקטוריאלית שולית, עוד פלג דתי מני רבים. גם ישראל הראל, וגם רונן שובל תלמידו התבטאו בעבר שעלייתה של הפוסט-ציונות החרד"לית היא שהניעה אותם לפעולה.

צריך להבין את קריאת המציאות של האנשים האלו. רוב הציבור הישראלי נוטה לימין, אך זהו ימין פרגמאטי. כלומר, ימין שבעקבות אילוצי העולם האמיתי למיניהם, יכול להכריז על תמיכה בשתי מדינות לשני עמים, להקפיא את הבנייה בהתנחלויות וכו'. אבל מבחינת הימין הדתי, לא אילוצי המציאות מובילים לכך, אלא "חולשת רוח" מצד אחד, ויסודות טומאה חתרניים שהתמקמו במוקדי כוח: ארגוני חברה אזרחית, אקדמיה, תקשורת ובתי משפט, מצד שני.

העם היהודי, האצלה ישירה של הנוכחות האלוהית בעולם לפי הרב קוק, זוהם ע"י אותו ערב רב, והחליף את הלהט המשיחי באהבת חיי החולין הנוחים. כשעם ישראל יהיה מחויב לחזון, כך לדעתם, לא תהיה משמעות לאילוצי המציאות. כדי להציל את הימין הדתי, להפוך אותו לכוח הפוליטי והציבורי המוביל ולהחזיר את ישראל לתפקידה המיסטי כ"אתחלתא גאולה", הבינו ראשי המחנה, חייבים לגייס את החילונים, שלא מתעניינים בתיאולוגיה המשיחית, אבל מזהים את עצמם כציונים ופתוחים לרעיון לפיו בעיותיה של ישראל אינן תוצאה של מדיניות מטומטמת, אלא של חתרנות מבפנים.

איך עושים את זה? כך: "צריך להפוך את הזירה הזו לזירה מרתקת, חייבים. צריכים להביא אנשים  שחלק יהיו ככה וחלק אחרת. צריך שזה יהיה מרתק, צבעוני, שידברו עליך, שזה יעורר ויכוחים, שיהיו פלגים לכאן ולשם" אמר משה קלוגהפט. זה מכבר, הוא פיתח ומקדם תיאוריה של "כוחנו בפיצולינו". החלטות כמו ההתנתקות, לדבריו, התאפשרו כי חילונים תמכו במפלגות כמו שינוי ו"הגמלאים" שלא הצהירו על עמדה מדינית, זכו בקולות בגלל דברים אחרים, אבל ברגע האמת הצביעו בעד מה שהוא רואה כמדיניות שמאלית. הימין הדתי צריך להריץ ארגונים ומפלגות נישה שפונות לציבור חילוני רחב, שברגע האמת, יצביעו למען ארץ ישראל השלמה. שימו לב לזה: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

לכן, המכון לאסטרטגיה ציונית, שבראשו עומד ישראל הראל, האיש שהקים את מועצת יש"ע וחברת הבת שלו, "אם תרצו", שגם דעותיהם בנושא ידועות, מתחמקים בעקביות מנקיטת עמדה בנושא ארץ ישראל השלמה ונעמדים על הרגליים האחוריות כשמישהו מנסה לתייג אותם כארגוני "ימין". לא, הם עוסקים ב"תודעה ציונית", בחישול רוח האומה הרופסת, ובמלחמה נגד אותו "ערב רב" ("פוסט-ציונים" בתרגום לשפה חילונית) שמזהם אותה, ארגונים דמוקרטיים, אקדמיה, תקשורת ובתי משפט.

בשנתיים האחרונות, רבים מאיתנו מרגישים שהמחנה הדמוקרטי בארץ נמצא תחת מתקפה מתואמת ומתוכננת. המידע העובדתי שמתחיל להיחשף לאחרונה מאשר את התחושה: בזמן הקדנציה של אולמרט, חברו גורמים מהימין הדתי של פעם, זה של מועצת יש"ע, המפד"ל, ומפלגת התחייה (אולי הביטוי המובהק ביותר לאידיאולוגיה המדוברת), שמעמדם נשחק בעקביות מאז שנות השמונים, ותכננו, בניצוחו של אחד היועצים האסטרטגיים המוכשרים בארץ, וכנראה החדשני שבהם, את המהלך הגדול שיחזיר אותם לקדמת הבמה כאידיאולוגיה ההגמונית של ישראל.

נדבכי השיטה הן "הלבנת" האידיאולוגיה של הימין הדתי המשיחי למונחים קלים לבליעה עבור הציבור החילוני, יצירת מראית עין של תנועה עממית ספונטאנית באמצעות הרצת גורמים שונים עם אג'נדות שונות לכאורה, "אם תרצו" בראשם, שמציגים את עצמם כפעילים שצומחים "מלמטה" כשלמעשה הם מטופחים, מקושרים ומסובסדים ע"י ה"אולד-בויז" של הימין הדתי וחילונים ששותפים לתפיסה המשיחית בגרסתה החילונית (גדעון סער, שהיה בנוער התחייה, לדוגמא). כל זה נעשה תוך הכחשה גורפת ושקרית של כל קשר בין הגורמים המעורבים, והסתרת אידיאולוגית ארץ ישראל השלמה, שרוב הציבור לא שותף לה, עד ל"רגע האמת". שיטת העבודה העיקרית היא מתקפה על הכוחות הדמוקרטיים שיכולים לבלום אותם, התקפה שנשענת על הנכונות של חברה נצורה לחפש אשמים וסטריאוטיפ ה"סמולן" שכבר הוחדר בהצלחה לשיח הציבורי.

השלב הראשון היה התקפה על ארגוני החברה האזרחית, השלב השני, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, הוא התקפה על האקדמיה. אני מהמר שברגע שהקמפיין הזה ימצה את עצמו, התקשורת תותקף ואחריה המערכת המשפטית. כלומר, כל מי שיכול להתנגד, לבקר ולחשוף את פרצופה האמיתי של ההתארגנות הזאת יוכפש, יוכתם ויוחשד בחתרנות ובוגדנות עוד לפני שהספיק לצאת נגדה.

ואז, הם הולכים לרוץ לפוליטיקה. כולם יודעים את זה, וייתכן שזה יקרה כבר בבחירות הקרובות. בהתאם לשיטתו של היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, אני חושב שאפשר לצפות ליותר ממפלגה אחת, שכולן מריצות גרסאות שונות של אותו המסר, ממצבות את עצמן כ"מרכז" ומדברות על "ציונות", "חינוך", "חברה" ו"מאבק בפוסט-ציונות".

ובנימה אישית: באמת שלא בזין שלי לכתוב על "אם תרצו" ומשפחתה המורחבת כ"כ הרבה. האמת, הייתי מעדיף לכתוב פחות על פוליטיקה ויותר על דברים אחרים. אבל אני חש בסכנה, ותחושות הבטן שלי בנוגע למה שקורה בסיפור הזה התבררו עד עכשיו כנכונות אחת לאחת. אני יכול רק לקוות שאני טועה לגבי ההמשך. מה שאני מציע זה להפסיק להגיב לאחר מעשה על הבלוקים שזורקים לנו על הראש חדשות לבקרים. מה שנחשף כאן ובמקומות אחרים הוא רק קצה הקרחון. תסתערו על האינטרנט, תחפשו, תחפרו, תצליבו, תחשפו, ותספרו את הסיפור.