מאת: שיר (השם האמיתי שמור במה שיש לי במקום מערכת).
(הקדמה: לפני שנה וקצת כתבתי פוסט מסוים על אלימות נגד נשים שנמצאות בקבוצות ספציפיות, יהודיות וערביות, שמאליות וימניות, ועל איך שאף אמונה פוליטית או דתית לא עוזרת לזכויות נשים כזכויות אדם כשפרטים מאותה קבוצה או פרטים מקבוצה אחרת יוצאים נגד אישה ספציפית. היות והפוסט לא נכתב בעברית, אני מוותרת על קישור – אבל אירועי השבועות האחרונים גרמו לחברה שקראה אותו להחליט שכדאי שארענן אותו ואפרסם אותו בעברית, ואני נוטה להקשיב לאנשים אינטילגנטיים.
כמו כן: השנה 2012. אני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את המילים האלו. אני לא מאמינה שאני עדיין צריכה לשכנע מישהו שנשים הן בני אדם ושאם יש להן דעה שנוגדת את דעת טוהר המחנה זה לא בגלל שהן בוגדות, שרמוטות, או שק של נחשים. זה כי הן בני אדם עצמאיים עם דעה משל עצמן, וכמיעוט הגדול ביותר, המערכת הפוליטית לא בנויה עבור זכויותיהן).
חלק א': למה פוליטיקה במובנה הרגיל יכולה לעשות רק מעט עבור נשים בפרט וזכויות אדם ככלל
נראה שאני צריכה להזכיר לעצמי ולסובבים אותי, לפחות אחד לשנה, לפחות אחת לחודש, לפחות אחד לשבוע, לפחות אחת ליום – נשים הן בנות אדם, לפני שהן נשים, והשתתפותן בפעילויות ציבוריות או פרטיות אינן תלויה בדבר*. אבל משום מה, כשהן נשים ב"שבטים" מסוימים, הן נושאות עמן סיכונים שאף גבר לא נושא. כבוד המשפחה והאמונה הפוליטית או הדתית שלהן מוטבע בגופן. אם הן מנסות לשלב, לצאת נגד, או אפילו להיטמע בתוך הקבוצה אליה לכאורה הן שייכות, הן לא בסדר. זהו מה שמכונה בשפת נכר lose-lose situation, ואני חושבת שהגיע הזמן להפסיק להפסיד או להיכנס למשחקים סכום אפס, ולו רק בדיון הרטורי על אודות זכויות נשים.
נפתח במספר עובדות. כל אחת ואחת מהן קשורה לזכויות נשים בישראל, אך כולן יחדיו אינן קשורות לאף מפלגה או צד פוליטי רגיל, לפחות לא במובנה הרגיל של המילה:
1. נשים ערביות שמנסות לברוח מהמשפחות שלהן על רקע חשש מרצח "על רקע כבוד המשפחה" מוחזרות למשפחותיהן ובתיהן על ידי הרשויות הישראליות ומשטרת ישראל (לפרטים נוספים וקריאה מרתקת: מנאר חסן, "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה”). שמעתם את זה, אם תרצו?
2. אותן נשים זוכות למעט מאוד הגנה מאותן רשויות, מסיבות רבות ומגוונות, גם אם הן אזרחיות ישראליות. אפילו אם הן יהודיות ישראליות אשר מוחוזרות לבתיהן עקב "שלום בית" כזה או אחר.
3. סטודנטיות בגבעה הצרפתית בירושלים יכולות לשכוח מהליכה בטוחה ברחוב ולקמפוס הר הצופים, ולא רק כתוצאה מאותם צעירי עיסוואיה שהופכים את הגוף שלהן לזירת המאבק בכיבוש. המשטרה מפחדת להיכנס לשם, אז נסי שלא ללכת ברחוב, ואם את משום מה מתעקשת על זה, תשלמי על גז מדמיע מאוגדת הסטודנטים. רגע, מה זאת אומרת יש לך שיעור באוניברסיטה/נגמר החלב במקרר? (כפי שאוהבים לציין במאמרים אקדמיים, המידע נמסר באמצעות תקשורת אישית עם משטרת ישראל. למען ההגינות, אציין שקמפוסים באופן כללי אינם מקום בטוח לסטודנטיות, ולא רק בארץ).**
4. זוכרים את סעיף 1? אז גם נשים יהודיות שמנסות לצאת מקשרים רומנטיים או קשרי נישואין עם בני זוג ערבים יכולות לצפות לבערך אפס סיוע מהרשויות הישראליות. (למה חשבתם שהזרוע האקטיביסטית של להב"ה הוקמה?)
5. הוטרדת או הותקפת ע"י פעיל מרכזי בתנועה הפוליטית בה את פעילה? תני שמות, פרטים, דגימת דנ"א, תעודת יושר והוכחה שהיית בתולה לפני. אני מקנאה בדתיים הלאומיים על פורום תקנה, בעוד שלשמאל הרדיקלי בארץ אין מוסד דומה לזה או את היכולת להביע אמפתיה והקשבה כנה ללא שיפוט. את אישה לפני שאת אדם. טוהר המחנה ברחמך ובשתיקתך. ככה זה, אל תנסי להאבק.
מה אני למדה מכל זה? לא משנה מה האמונה הדתית שלך; הדעה הפוליטית שלך; המוצא. את אישה? נדפקת. אף דעה פוליטית או אמונה דתית לא תעזור לך כנגד הממסד, כשהוא יחליט שאת שווה פחות כי את אישה.***
6. שנו כמה חבר'ה: בעיה שלך. לא התפקדת לאף מפלגה, אז לא באמת דאגת שיהיה ח"כ למי שתבחרי בו שיצביע בעד זכויות נשים. אוקיי. בואו נלך על איש הקש הזה. הלכתי ובדקתי את מצעי המפלגות כיום בכנסת (אלו שקיימים באינטרנט. לא כולם שם – למה שיהיו? אנחנו רק ב-2012 ואיראן בשער), לראות היכן הם ממקמים את זכויות האישה. בנוסף, נדדתי עד לאתר כנסת פתוחה, והסתכלתי על מעקב החקיקה אחר זכויות נשים שם. צריך לעשות תחקיר מעמיק יותר מהשעתיים שהקדשתי לנושא, אין ספק, אבל להלן המסקנות: א. ארבע-חמש מפלגות מצהירות בריש גלי על זכויות נשים. בדר"כ זה אחד מן הסעיפים האחרונים, שמנוסחים באופן מאוד אמורפי, ורוב המפלגות לא כותבות מה הן היו רוצות לעשות בנדון באופן פרקטי (ולא, קדימה, זה שיש לכם איקס נשים בארבעים המקומות הפוטנציאליים הראשונים לא נחשב כהישג למען כל נשות ישראל כמו שהוא נתפס כהישג למענכן). ב. עם זאת – יש חברי כנסת שפועלים בנדון מדי פעם, ולפעמים כל אימת שהם יכולים (יופי. כך צריך). אז תגידו לי, איך בדיוק התפקדות עוזרת לי, כשזכויות נשים לא נתפסות כאקט פוליטי וכשמי שאולי תהיה אלטרנטיבה תמוקם במקום ה-57 והריאלי מאוד?
יותר מכל, הטענה בדבר ההתפקדות על-מנת לקדם זכויות של ציבור אשר לא נתפס כפוליטי מזכירה לי את הקריקטורה הזו של הגרדיאן. פוליטיקה פמיניסטית אינה שכפול פירמידות או החלפת העומדים בראשן. פוליטיקה פמיניסטית, כפי שאני רואה אותה, היא ביטול הצורך בטיפוס ובהתבטלות הסיזיפיים על פני כל דרגה ודרגה בפירמידה, והחלפת המבנה למשהו קצת יותר שיוויוני ונגיש עבור כל הנוגעות והנוגעים בדבר.
חלק ב': איך האינטרנט הפכה אותי לפמיניסטית, ואיך הפמיניזם גרם לי לקוות לפוליטיקה אחרת
(החזיקו מעמד, אני מבטיחה שהחלק הזה רלוונטי). את שנותיי הראשונות בספרה הוירטואלית בילתי בשכלול הסתרת עובדת היותי נערה, כדי שדעתי תקרא as is ולא דרך מסננות ה"קודם תכתבי שאת מוכנה, תיאורטית, להראות לי את הציצים, ואז אולי אסתכל עלייך כבת אדם ואקשיב לך לשתי שניות". הרבה לפני שהיתה לי תודעה פמיניסטית מוצהרת, היה לי הרצון לשחק עם הזדהויות שונות, ולחפש דרכים שונות להעברת מסרים ולראות מהי הדרך האפיקטיבית ביותר. זה היה משחק, זה היה ניסוי, וזו היתה תחילתה של תודעה אחרת. וכך, עברית היא אולי שפה סקס מניאקית, אבל היא עדיין לא פגשה בגדודי ועדות ההתנגדות של נערות שלמדו להסתיר את זהותן המגדרית מסיבות שונות. לאחר כמה חודשי אימון, המחמאה הגדולה ביותר היתה כשמישהו שדנתי בנושא זה או אחר איתו טעה במגדר. הנה, הצלחתי להיתפס כלא-נקבה, ודעתי (שאז, למיטב זכרוני, נסבה בעיקר סביב פרשנות לתוכניות טלוויזיה, ספרות, והתחלה של גירוד מודעות פוליטית) נלקחה ברצינות וללא מסננת קודמת.
ואז נמאס לי. החברים האמיתיים שמצאתי דרך הרשת הוכיחו לי בכל שנייה ובכל שעל שהם לוקחים אותי ברצינות, אוהבים ומכבדים אותי, גם ואפילו שאני, רחמנא ליצלן, נקבה. זה גם היחס שהתחלתי לדרוש מאחרים, ואנשים שלא עמדו בכך הפסיקו להיות חברים שלי בדרך זו או אחרת. באותה הנקודה כבר ניהלתי שני פורומים. להגיד שהם היו מופת השיוויון ושלא אפשרתי אף התנגחות על רקע מין או מגדר? לא. עדיין ניסיתי להיות נחמדה לכולם, ועדיין היו שם הערות (גם מגברים וגם מנשים) שמיצבו תכונות וניסיון נשי כפרינג' היסטרי, בעוד דעות גבריות היו אמת אובייקטיבית צרופה שאין שנייה לה. גם אני נופלת לזה מדי פעם, עד היום. אבל זו היתה התחלה.
כמה שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי לעסוק בהטרדות מיניות באמצעות הרשת, היה ברור שנצטרך לפתח מדיניות תגובות ספציפית, כזו שתאפשר לחלוק מבלי להיפגע שוב.
להפתעתי, זה עבד בהצלחה מסחררת. הצבת רף וקו אדום גבוה לדיונים, "כאן לא יושפל אדם על רקע מגדר, מין או מוצא" ואכיפת הרף בפועל הובילה ליצירת מקומות ייחודיים מאוד ברשת. אני שמחה בכל פעם שאני רואה מקום וירטואלי שמאפשר לקולות שלא היו נשמעים בדרך אחרת להישמע על-ידי החלשת הקולות שרגילים לשלוט בדיון, ולא רק על-ידי יצירת מובלעות פריפריאליות-פוליטיות חדשות.****
ואז, מתישהו, שאלתי את עצמי למה זה לא ככה גם "בעולם האמיתי". למה אין הבנה בסיסית, מודרציית תגובות דה פקטו. במקום להסתבך בריבים קטנוניים וטיפשיים ו"להכניס למישהו", לגשת ישר לעניין (כנסת ישראל, אני מסתכלת עלייך). אנחנו רואים את זה בכל מקום: החל מהתקשורת שתוקפת את אשת ראש הממשלה בניסיון לתקוף אותו (לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא בוחרת את המועמד/ת שלי לראשות הממשלה על-פי בן או בת הזוג שלה. הם לא נבחרי הציבור שלי, אז אין לי טענות כלפיהם), וכלה בחפש את האישה והאם היא בתולה צחה או אשת לפידות כמו שהיא אמורה לכאורה להיות. החולי הוא במבנה הפוליטי, כי זה המבנה הפוליטי שלא מתאים לדיון או שינוי בזכויות נשים או מיעוטים מבלי שאלו צריכים להגיש תה ומחלצות ולמחול מראש על כל עלבון אשר יופנה כלפיהם. לא מתאים לי לשחק את המשחק הזה, שמניח משחק סכום אפס ושפמיניזם בתוך תנועות פוליטיות בא על חשבון מטרות התנועות הפוליטיות. טוהר המחנה אינו בגופי או מותנה בשתיקתי כלפי אלימות כלפי חברותיי - ימניות כשמאליות. הוא במבנה, ובראשיהם של אלו המקבלים אותו כאובייקטיבי. אז בואו נשנה את המבנה הזה. ואפשר להתחיל בדרך שבה אנו מגדירים מהי פעולה פוליטית.
חלק ג': זה לא רק "הם" ו"אנחנו" – זה על מה חושבים ואיך חושבים
שנתה חברה טובה: הם מציגים את זה כברירה: את, או הנושא הזה שממש חשוב לך. כאילו בכך שהם שותפים למאבק שאת מאמינה בו, הם באמת חברים שלך. הם לא.
עכשיו אנחנו מגיעים לעצם העניין שרציתי לכתוב עליו, ובגלל התפיסה המעוותת של פוליטיקה מהי הייתם צריכים לקרוא עד כאן מעל לאלף מילה. תודה למי שנשארה.
ישנן לפחות שתי פנים לכח, שלא קשורות דווקא לכסף, למגדר או מעמד: הכח לקבוע על מה מדברים, והכח לקבוע איך מדברים על זה. כאן אני רוצה להגיד שמבחינתי אני מדברת על פוליטיקה, אבל רבים אחרים קבעו לפני מהי בדיוק אותה הפוליטיקה, ואיך מדברים עליה. אם אני מדברת על תקציבי בטחון ולמי יש טיל גדול יותר, אני מדברת על פוליטיקה. אבל אם אני מדברת על אלימות נגד נשים או הצורך חינוך לאמנות ובמימון לחוגים ללימודים קלאסיים, אני משום מה כבר לא מדברת על פוליטיקה. לא רק שאני לא מקבלת את החלוקה הזו, אני גם לא מבינה אותה. היא לא רלוונטית בעיניי: התקציב הוא אותו התקציב, ככל שדעתי משגת. קביעת סדר העדיפויות לחלוקתו היא עניין פוליטי של כל אזרחית בראש ובראשונה, ואחת היא אם מטרתה להגדיל את ההשקעה במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, לוודא שבנה לומד גם אמנות ולא רק נגרות בבית הספר, או למנוע שימוש בנשק גרעיני. זה המה: מה נחשב לפוליטי, ומה לא.
יש שיאמרו שזה בגלל שהשיח ממגודר, בטחוניסטי, מילטריסטי, היסטרי. אולי. אבל לפני הקפיצה לענייני בוטניקה פופולרית, זה נכון שמדברים הרבה על שיחים, אבל מדברים הרבה פחות על איך, בדיוק, הם נקבעים. זה שיש מיליונר אחד, עם כל הכבוד, שנותן לכולם פרופוגנדה בחינם לא אומר לי דבר על איך הוא עושה את זה, אלא שהוא פשוט עשיר. גם זה עדיין ברמת המה. במילים אחרות, אני מנסה להגיד שהבעיה אינה השלדון אדלסונים של העולם. הבעיה היא במשתפי הפעולה. בכולנו. אז אני הולכת להסביר כאן, באופן הפשוט ביותר, איך אפשר לגרום לקולות אחרים לעלות במינימום מאמץ, ללא שום מימון שהוא ובאופן יומיומי. ההסבר לא מיועד רק לבורגני זמן, כי כולנו מנהלים שיחות רבות במהלך היום, שיחות שיש לנו מידה שונה של השפעה עליהן ועל תוכנן. והאמינו לי, לא הייתי מאמינה שזה אפשרי אם לא הייתי עוברת את הדרך הזו בעצמי; גם אני חונכתי על כך שבעל המאה או השררה הוא בעל הדעה (וכנקבה, גם על זה שאני צריכה להיות נחמדה לכולם, כל הזמן).
ראיתי עולם אחר. יותר מזה: יצרתי עולם אחר. הייתי רוצה להגיד שזו היתה דרך חתחתים. כל תגובה שנראתה בעייתית ולו ב-5% נדונה בפורום לפני שהועלתה, ולפעמים ההתכתבויות עליה התפרשו על יותר משישים דוא"לים שונים. אבל אם אני חושבת על זה במונחים של רווח והפסד – זה היה קל להדהים. קל עד כדי כך שאני לא מבינה מדוע ממשיכים לתת לטוקבקיסטים ואנשים שמתחמים בסתימת פיות את זכות הדיבור שוב ושוב. אני לא מדברת בהכרח על שינוי השיטה הפוליטית או הכלכלית מן היסוד – אני מדברת על להפסיק לתת את הבמה הבלעדית לאנשים שהכזיבו אותנו שוב ושוב מכל צדדי הקשת הפוליטית על ידי כך שנדרוש מהם אחריות לגבי הנושאים שהם מעלים חדשות לבקרים כאילו אלו היו הנושאים הבלעדיים, כל יום, כל שבוע, כל חודש ולא רק בשנת בחירות (איראן ככותרת ראשית? שוב? באמת? מה קרה הפעם, מישהו הזיז לד באחד מהמעגלים החשמליים בבושהר שני סנטימטרים ימינה? מה זה לעומת עלייה במחירי החשמל, חקיקת בנייה, או תוספת לא ברורה לתקציב הבטחון?).
ככל זכויות האדם, זכויות נשים הן עניין יום-יומי. אפור. מדכא. על כל התרכזות בנשות שמאל או ימין אשכנזיות כמייצגות "הנשים" ככללן, יש כמה נשים ממוצא פלסטיני, מזרחי, רוסי, אתיופי, קווקזי וגם טרנסיות שנעלמות – ויחד, הן הרוב המושתק. אך זכויות נשים שונות מזכויות אדם לא באופן שבו הצד בעל פחות הפריווילגיות זקוק להן, אלא באופן בו הן נתפסות: מינוריות ושוליות לעומת זכויות ה"מחנה", קטן ככל שיהיה. כמו כל זכות אדם, הן יזכו במקרה הטוב לחסד של דקת שידור עם מוזיקה נוגה או לפוסט באתר. אך כזכויות נשים, הן יתפסו כטובה למישהי מהמחנה ה"אחר" שנמצא "אצלנו" (במדינה, בשמאל או בימין) ולחצי דקה של תשומת לב, במקרה הטוב. אבל זכויות נשים – זכויות האדם שמקיפות למעלה מחצי מן האוכלוסייה – הן גם התקווה הגדולה ביותר שיש לי לשינוי כלשהו. הן נקודת המשען למינוף ושינוי יסודי, בעיני, כך שכל הצלחה פעוטה היא שמחה גדולה.
במקרה, אמנם, אמתכם פמיניסטית, אבל אתם יכולים לקחת את שבירת הפוליטיקה הרגילה הזו לכל כיוון חברתי או אפילו פוליטי "רגיל" שהוא. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שהפמיניזם הבסיסי שאני מאמינה בו (שנשים הן בנות אדם) הוא פוליטי יותר מאשר כל כותרת בעיתון, כי יש בו את הפוטנציאל לערער על כל החלטה או כותרת פוליטית. וכך, הדרך שבה אני מנסה להביא את העולם האחר ההוא וקולותיהם של אחרים לכדי מציאות (או פיקסלים) היא לא באמצעות פוליטיקה "רגילה", כזו שדורשת ממני להוריד את הראש ולאכול את כל מה שיתנו לי קודם, ולהגיד על זה תודה (לינק לסופה). הדרך הזו היא יום-יומית. היא בבחינה של איך נשים מגיעות בכלל ליעדיהן – פיזית, עם אמצעי התחבורה שלהן שהן בדרך-כלל תחבורה ציבורית (וזאת כי בדרך-כלל במשפחות עם רכב אחד, הרכב הולך עם הגבר לעבודה). מה מונע מהן ומאיים עליהן להיות אזרחיות במלוא מובן המילה. איך להוריד מהן לחצים, כדי שיהיו פנויות לכל הדברים האחרים שהן רוצות לעשות, ולא אכפת לי אם זו אמנית יוצרת או פוליטיקאית, עקרת בית במשרה מלאה, אם עובדת, או אישה המבכרת כדור בראש על פני לידת וגידול צאצאים. יש "מלכוד פוליטי", כמובן: אלו לאו דווקא יהיו הנשים שאסכים עמן או עם דרכיהן, לא פוליטית, ולא יום-יומית. היא יכולה להיות מי שנורא עצבנה אותי היום באוטובוס, בתור בבנק, או על גבי מסך הטלוויזיה כפוליטיקאית או כוכבת ריאליטי. אבל אני לא מייחסת למלכוד הזה חשיבות רבה. אני באמת ובתמים מאמינה ששיפור זכויותיהן של נשים ככלל יתרום לי באופן אישי ומיידי, ולא משנה לאיזו מפלגה הצביעו, האם הן חיות מעבר לקו הירוק עם או בלי תעודת זהות כחולה או האם הן נולדו ביולוגית כגברים. אני מאמינה גם ששיפור מצב זכויותיהן של אלו המגיעות מקבוצות הנתונות ביותר לסיכון ולאלימות יתרום לי באופן אישי ועקיף, שאולי אף חשוב יותר מן הטווח המידי באופן שבו הוא דוחף אנשים שונים לראות בנשים כבני אדם בראש ובראשונה.
יש הרבה גוונים של אפור בשטח הפוליטי של זכויות נשים. מתי כן אפשר להמליץ להגיע בלבוש צנוע למקום קדוש, הפגנה בשטחים או הנקה בפומבי, אבל מתי לא נאבקים עבור כל אישה רק כי היא אישה. זו אמנות פוליטית בראש ובראשונה. על כל דרישה מפעילות שמאל לסתום את הפה כי הן מפריעות למאבק הפוליטי כשהן אומרות שמטרידים אותן, יש עוד כמה רחובות בכמה ערים מרכזיות בארץ שהיו מעוניינים שלא לראות נשים בדרך שבה הן רגילות ומעוניינות ללכת או לנסוע באוטובוס. על כל התנערות מאישה בתפקיד פוליטי או הנהגתי, יהיו כאלו שיחשבו שמקומן של "הנשים" אינו בהפגנות, וחמור מכך, שיש מי שראוי ויודע לקבוע אותו, והוא לא הן עצמן. הגבלת נשים כי הן נשים בתחום מושב פוליטי כלשהו היא חרב פיפיות, והצד הפוליטי שאתם לא אוהבים הולך להשתמש בה בשבוע הבא, ואז אתם תהיו אלו שנורא יכעסו (אבל לאו דווקא אלו שיפגעו בפועל). זה לא "הם", שרומסים את זכויות הנשים באורח ציני. אתם שויתרתם על ערכים פמיניסטיים לפני דקה בשם צניעות, רב תרבותיות, רגישות, ליברליות או כל שקר אחר שמשמעו הוא "נשים בסוף" אפשרתם זאת.
אבל זה לא חייב להיות ככה. בואו נתחיל להגיב לשיחים שמעצבנים אותנו כפי שאנחנו מגיבים לטרולים (לא להאכיל), ונתחיל להגיב לטרולים וטוקבקיסטים כפי שצריך להגיב אליהם: עם כל תשומת הלב שהם לא רצו לייצר. בואו נבהיר לנבחרי הציבור שלנו, וגם לאנשים שאינם נבחרי הציבור שלנו אך איכשהו עדיין שולטים בחיינו כי כשמשחקים עם זכויות כקלף מדיני או מסחרי כלשהו, הם יהיו אלו שיפסידו, בין אם הם ארגון סמולני עוכר, ימנים פאשיסטיים, או סתם פרסומאים שחשבו לנכון שה… נו, הדברים האלה שמסתובבים ברחוב? עם ציצים וכאלה? מה זה מצחיק. ומוכר.
כאן היופי: אין דבר המונע מבעדי או בעד כל אחד אחר לעשות זאת. הכל חוקי, הכל לגיטימי, והרשות נתונה. בפעם האחרונה שבדקתי, אני עדיין חיה במקום המתיימר להיות דמוקרטי.***** הדמוקרטיה פשוט עדיין ברובה לא ממומשת, אבל בפעם האחרונה ששמתי לב, אף אחד לא הגביל לי את חופש הביטוי או זכויות אזרח אחרות. לעומת האפשרות להצביע אחת לארבע שנים, היכולת שלי להסביר לכמה גופים שאיני מתכננת לצרוך את מרכולתם ולעשות רעש בלתי נדלית. ואני בהחלט מתכוונת לעשות בה שימוש, ובראש ובראשונה, עבור האנשים שזקוקים לתזכורת שזכויות האזרח שלי או של כל אישה אחרת הן זכויות אדם בראש ובראשונה.
זה הרבה יותר קל ממה שאתן חושבות, וזה לא קשור לשום מחנה פוליטי – רק לרוב בני האדם במדינה הזו.
*דבר – היותה אם ובעלת משפחה; היותה אישה חסרת או בעלת חיי מין; היותה בעלת דעה פוליטית מסוימת; "עזבו שטויות, היא כוסית?"
** מגוף ראשון: אלו שעשו את הדברים שנכנסים תחת ההגדרה של מעשה מגונה בחוק הישראלי היו יהודים. לסטוקרים וצועקי שרמוטה למיניהם באמת היה מבטא של בני מיעוטים חלק מהזמן, אבל ברגע שעברתי שכונה גיאוגרפית הרוב הטבעי חזר ליהודים, ורק הוטרדתי – סליחה, הוחמאתי – ע"י מיטב צעירי ישראל, יהודים כשרים. כמו כן, לפני שבועיים, מחצר בית כנסת בחיפה בחור צעיר (ממני) החווה לעברי תנועה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל הוא משלנו, אז אני מניחה שזה הופך את זה לפחות נורא בעיני חלק מן הקוראים. לא בעיניי.
*** אז תהיי ילדה טובה, ותסבלי בשקט. את מפריעה לתנועה.
**** הסתה וקריאות לאלימות אינן נחשבות בסעיף "קולות מושתקים שמגיע להם להישמע", למען הסר ספק, ולא אכפת לי מאיזה צד פוליטי או פמיניסטי הם מגיעים. לדוגמא, מעולם לא אושרו בהכצעקתה תגובות שקוראות לרצח כל הגברים באשר הם או שרואים בכל הגברים כאנסים פוטנציאליים.
***** במיוחד כיהודייה ממוצא מעורב ובעלת עור בגוון פלורסנט שנראית אשכנזייה ותמימה לחלוטין. אף אחד לא בודק אותי פעמיים בכניסה, גם כשהחגורה מצפצפת.
