תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

אני לא רוצה להצטרף לפסטיבל הגוועאלד סביב התקפת המתנחלים על בסיס צה"ל. לא מקל ראש בחומרת האירוע, המשתתפים צריכים להיתפס ולהיענש בבית משפט (ולא כמנהג השב"כ, בצווי הרחקה מנהליים), אבל הגוועאלד הזה הוא הגוועאלד הלא נכון. הזעם – מופנה לכתובת הלא נכונה.

במאמרו ב-YNET היום, "למה מי מת בשומרון?", מתאר יהודה אריה שמעון מציאות של דיכוי כלפי המתנחלים. והתיאור הזה אמיתי ונכון.

האם זה מופרך לראות במתנחלים אוכלוסיה תחת דיכוי? האם זה מוזר שתחת משטר דיכוי, כולם מדוכאים? האין זה לב ליבה של תיאוריית זכויות האדם עליה אנחנו אמונים, שזכויות אדם, חירות, דמוקרטיה וכל הג'אז הזה זה משהו שיש לכולם או אין לאף אחד? האם זהו דיסונאנס קוגנטיבי גדול מדי להכיר בכך שבמשטר דיכוי – גם המדכא הוא מדוכא? שגם האסיר המשת"פ, שליחה של ההנהלה, זה שעושה בשבילה את החלקים המלוכלכים יותר במלאכת דיכוי האסירים האחרים, גם הוא אסיר? אנחנו כבר מכירים בזה שהסוהרים עצמם – חיילים שמשרתים בשטחים – אינם רק המוציאים לפועל של הדיכוי אלא גם קורבנות שלו בעצמם, האם זה גדול עלינו להבין את אותו הדבר גם לגבי מתנחלים?

הנה הדבר הראשון שמרגיז אותי בסיפור הזה: התיאור של שמעון נכון. הממשלה, כשנחה עליה הרוח, כשרוצה לשלם לאמריקאים תמורת איזה דיל (כמו הסרת התנגדותה להתנחלות אחרת, בירושלים נניח, או עוד וטו על החלטה אנטי ישראלית באו"ם), כשרוצה "לאזן" את התדמית המטורללת שהח"כים שלה עצמה מוציאים לה, או כשרוצים להכין את הקרקע לעוד פגיעה בשמאל – שולחת את החיילים שלה להרוס כמה בתים במאחזים ולזרוק כמה משפחות לרחוב. בתים שהיא עצמה שמה שם, משפחות שהמדינה מעודדת ומרפדת, אבל לא יודעות מתי יתאים לממשלה, משיקול פוליטי כזה או אחר, לזרוק אותן לכלבים.

אבל את הטקסט הזה של שמעון – יכלו לכתוב גם רבים אחרים. כל פלסטיני בישראל, וודאי בשטחים, יכול היה לכתוב אותו. כל דייר של עמידר יכול היה לכתוב אותו, כל בדואי, כל מבקש מקלט, כל תושב של שכונת מצוקה שעומד להיזרק מביתו לטובת עוד פרויקט יוקרה לעשירים. מה שמרגיז אותי בטקסט של שמעון, ושל רבים, רבים כמותו שצצו בימים האחרונים, זה שבמקרים הנ"ל, תגובתם שלהם, של אלו שדורשים עכשיו – בצדק – הבנה, תנוע בין התעלמות מקיומם לבין שמחה מופגנת וקריאה צעקנית לעוד, עוד, עוד.

כשמוצטפא תמימי נרצח "בגלל" שזרק אבנים על ג'יפ, אף שמעון שכזה לא צעק "מה כבר קרה – אף אחד לא נפגע". כשעו"ד לימור גולדשטיין נורה בראשו, בכוונה מלאה, מטווח של מטרים ספורים בכדור מתכת מצופה גומי, בזמן שסתם עמד בצד הדרך בהפגנה בבילעין, בזמן שהמפגינים פנו והתחילו ללכת לאחור בהתאם להוראות הצבא, בזמן שמפקד כוח מג"ב הלך גלוי ראש בגבו למפגינים (עד כדי כך הוא "חש בסכנה לחייו") וצעק במגאפון – לא על המפגינים אלא על המג"בניקים, מעודד אותם לירות במפגינים: "קדימה, אתם בלבנון – אתם בלבנון". איפה הייתה ההבנה אז? היכן הייתה הקריאה ל"קצת פרופורציות"? מה אנחנו שומעים במצבים כאלו חוץ משמחה לאיד, חוץ מדרישה להכבדת היד, חוץ מקריאה ליותר אלימות כלפי המפגינים?

מרגיז אותי עצם הדיבור כאילו המתנחלים כאן היא הקבוצה היחידה שמופלית לרעה וכל השאר מופלים לטובה. כל השקרים האלו: שאת הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והפלסטינים במזרח ירושלים מכשירים ואת מגרון הורסים. את אל-עראקיב הרסו 21 פעמים השנה. את מגרון, כמה פעמים הרסו? במזרח ירושלים הורסים עשרות בתים בשנה, לפעמים מאה, כמה בתים הרסו במאחזים ובהתנחלויות? ההתעלמות הצדקנית הזאת, הדרישה הצעקנית הזאת להכרה בסבלם שבאה תוך התעלמות מוחלטת, הצדקה גורפת ועידוד נלהב של גרימת סבל ועוול לאחרים, היא הדיסונאנס שקשה להתמודד איתו.

אז כן, גם למטורללים של נוער הגבעות מגיעה הבנה. לא הסכמה, לא השלמה, לא הזדהות, אבל כן הבנה. אני יכול להבין – באופן מוגבל מאוד – את המצוקה שלהם כמו שאני יכול להבין, באופן מוגבל לא פחות, את המצוקה של פלסטיני שמרים אבן – או קלצ'ניקוב, על חייל. אי הסימטריה של המצב, היותם של הפלסטינים תחת משטר כיבוש צבאי ושל המתנחלים סחבקים של אותו משטר צבאי אך כפופים לו גם הם למרות שכבת הצבע הדקה של "נורמאליות" שהמדינה טורחת כל כך לצבוע בה את החיים בהתנחלויות, לא קשורה. מצוקה של בני אדם לא נהיית קטנה יותר משום שהם לא צודקים, ואפילו לא בגלל שדעותיהם הם גרסה יהודית – אחת לאחת – של החמאס והחיזבאללה.

הייתי רוצה לקוות שהמקרה הזה יוריד איזה שהוא אסימון גם בקרב המתנחלים. לדרוש זכויות אדם לעצמך זה טוב ויפה, אבל לא חוכמה. עוד לא נולד מי שלא רוצה זכויות אדם לעצמו. לא פגשתי אף אחד שאומר "אני מסית – תסתמו לי ת'פה" או "אני מסוכן – תזרקו אותי לכלא ללא משפט". איכשהו, זה תמיד מישהו אחר שצריך לעשות לו את כל הדברים האלו ואיכשהו, תמיד מצליחים להצדיק זאת באותות ומופתים שונים ומשונים.

אבל קשה להגיד שיש לי הרבה תקווה. כי ההתנגדות של מתנחלים לזה שמעוללים כל זאת למתנחלים, לא באמת קשורה לרעיון האוניברסאלי (טפו!) לפיו כך לא מתנהגים לבני אדם, אלא יותר לעניינים של "לי? לי לעשות דבר כזה? ליהודי, ועוד יהודי אוהב ארץ ישראל? מה, אני איזה ערבי או סמולן?".

הדבר השני שמרגיז אותי היא הנהייה העדרית משהו אחרי כל מה שנוצץ, כל מה שיש בו דרמה. מטורללי הגבעות הם צבעוניים יותר מאחרים, עושים כל מני דברים שטובים בלהביא קליקים לתקשורת ולהעשיר את בעלי ההון עוד קצת, אבל זה לא עושה אותם להכי מסוכנים. יש כאן טעות אופטית שדומה לטעות האופטית הגדולה יותר כלפי חרדים – שנוער הגבעות יכול להיחשב כפלג כזה או אחר שלהם.

מי שאחראי להקצנה של החברה הישראלית, להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, לגזענות המרימה ראש, אינם נוער הגבעות. הם בסך הכול היחידים בסיפור שישרים מספיק בשביל להשתין מהמקפצה.

מי שאשם הוא ה"רב" רונצקי, שבזמן היותו הרב הראשי בצה"ל קידם ללא מעצורים את הפיכת הצבא לפונדמנטליסטי ואת הדרת הנשים בו. כן, אותה הדרה שעשתה את הדרך הרגילה מהצבא לחיים האזרחיים. האשם הוא ה"רב" ה"מתון" וה"ממלכתי" דרוקמן אבינר, שבמאמרים נוטפי דבש ושמן זית זך ב-YNET גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין קדוש ושהמדינה צריכה לשלוח, בפקודה, חיילים שיעשו את מה שהוא עשה, או ה"רב" אבינר, שמטיף בגלוי למשטר אפרטהייד שבו היהודים יהיו אזרחים והפלסטינים לא. הסכנה היא ממועצת יש"ע, שעומדת מאחורי מערכת התעמולה השחורה, הדיס-אינפורמציה והדה-לגיטימציה כלפי האופוזיציה, החל מארגוני השמאל וכלה במאבק החברתי. הסכנה היא מה"רב" אליהו מצפת, ושורה ארוכה של שכמותו, שיושבים על משרות מכובדות מטעם המדינה ומטיפים בראש חוצות לחיסולה ולהקמת מדינת שריעה יהודיסטית על חורבותיה.

מופרעי הגבעות, חברים, הם רק סימפתום. הם רק הקצף שעל פני הגלים. הסכנה היא מאותם "שפויים", "ממלכתיים" ו"מתונים" שעכשיו מוקיעים את נוער הגבעות בכל פה. נוער הגבעות הוא מעשה ידיהם להתפאר, אך אין להם בדל של עכבה להקריב אותם, לזרוק אותם לידי האספסוף הזועם ובלבד שיוכלו להמשיך במלאכתם ללא הפרעה. נוער הגבעות, כמו החרדים, היא קבוצה שהתייאשה מהמדינה או בדרך לשם. מדינה מתוקנת, אם תהיה כאן יום אחד, תדע להכיל אותם כמו שבמדינות דמוקרטיות אחרות יודעים להכיל כל מני קבוצות שוליים קיצוניות. כל המצקצקים בלשונם, אלו שעכשיו טוענים שהם אחרים, לא כמוהם, לא התייאשו מהמדינה. אותם אי אפשר "להכיל", הם נאבקים איתנו על הפרס הגדול: איזו מדינה תהיה כאן. והם אלו שממשיכים לעצב אותה בצלמם ובדמותם בזמן שאנחנו עסוקים בלהזדעזע מזה שיהודי זרק אבן על יהודי.

מהדיבור בספירה הציבורית המקומית מישהו עוד עלול לחשוב שמוקדי הכוח המרכזיים בחברה הישראלית הם התקשורת, בית המשפט העליון והאקדמיה. טוב, יהיה מי שיוסיף גם את הכנסת והטייקונים. ואכן, בעולם הדימויים והתדמיות הפוסט-מודרני המרצד שלנו, לפעמים קל מדי לשכוח שיש בעולם צורות קשיחות יותר של מציאות ויש מוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית, שממעטים לדבר עליהם פשוט כי הם משעממים תחת, אך חזקים לאין שיעור.

את מי סופרים, ואת מי לא.

אבל ראשית, אני חייב להגיד כמה דברים על השילוש הקדוש של תעמולת הימין בארץ (הועתק מילה במילה מהניאו-קונס בארה"ב, כמובן), תקשורת-בג"צ-אקדמיה. הימין עוד לא הצליח להשלים את השתלטותו על עניין ה"מה אומרים" על הנ"ל, אך הוא השתלט באפקטיביות על עניין ה"על מה מדברים" החשוב לא פחות – אם לא יותר.

כשמדברים על "התקשורת", למשל, מדברים רק על ארבעת העיתונים הגדולים ושני הערוצים ה"מסחריים" (שפועלים כי הממשלה מרשה להם). את התחום המצומצם הזה מנתחים ובוחנים, שואלים מיהם העיתונאים ומהן עמדותיהם ומגיעים למסקנה שהתקשורת "שמאלנית". המסקנה איננה נכונה גם שם מכמה סיבות: אחת מהן היא שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" שבה משתמש הימין עובדת כמו החלוקה בין יהודים וגויים. כלומר: מי שאינו ימין במובהק, ללא עוררין ולשיטתם – הוא שמאל. כמו ששבדי ואבוריג'יני מאוסטרליה, שניהם גויים ומרגע שקראת להם באותו שם הם נעשים דומים בעיניך. סיבה אחרת היא שהתקשורת צריכה להימדד לפי מעשיה ולא לפי המפלגות שהעיתונאים – שהשפעתם על אופי הסיקור שולית למדי – מצביעים להן. ואני לפחות, מעולם לא פגשתי שמאלן שמרגיש שהתקשורת מייצגת את עמדותיו.

אך חשוב יותר: בכל הדיבור הזה אין אף מילה על התקשורת שנצרכת ע"י שליש מהציבור דובר העברית, לפעמים באופן בלעדי: מקור ראשון, ערוץ7, נקודה, כיפה, סרוגים, הקול היהודי, כל העיתונות החרדית, שלל תחנות רדיו דתיות, עלוני בתי כנסת. בשביל רבים מאותם אנשים שבטוחים שידיעות אחרונות הוא קן רוחש שמאלנים, כמה מהנ"ל הם המקור המרכזי לתקשורת אמינה. איך הייצוגיות שם? יש שם אפילו שמאלן אחד? צריך להיות? למה כשמדברים על תקשורת לעולם לא סופרים גם את התקשורת ההיא?

כנראה מאותה הסיבה שכשמדברים על התכנים במערכת החינוך, כמה דמוקרטיה ללמד מול כמה תכנים לאומניים, מדברים רק על מערכת החינוך החילונית. תחומי החינוך הדתי, התקשורת הדתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הדתיים (למה מדברים על עמדותיהם של המרצים בבאר-שבע אך לא בבר-אילן שלא לדבר על הישיבות?) הם טאבו. הם הדומנה של הימין הדתי, זר לא ידרוך שם. הם לא פתוחים למו"מ ציבורי – רק המרחב החילוני פתוח למו"מ, רק שם נדרש "ייצוג הולם". לזה, חז"לינו קראו "מידת רשעים". לאמור: שלי-שלי, שלך-שלי.

יודעים למה? משום שמרוב הדיבורים על "התקשורת" כ"הרשות הרביעית" שכחנו שאין הגבלה על מספר העיתונים. אף אחד לא מנע מהימין להרים עיתון לשיטתו. ואכן, הוא הרים וניסה להרים, יותר מפעם אחת. הבעיה היא, שאף אחד מחוץ להארד-קור של הימין לא רוצה לקנות את העיתונים האלו. אז הם מנסים לכפות את התכנים שלהם על התקשורת שהרוב כן בוחר לצרוך באמצעות התערבות ממשלתית. בדיוק כמו שעקב חוסר יכולתם להנכיח את התיאוריות האקדמיות שלהם באמצעים אקדמיים – ויכוח בתוך האקדמיה, כפי שעשו הפוסט-ציונים בסוף שנות השמונים בלי שום עזרה מהשלטון, הם מנסים לדחוף את עצמם לאקדמיה דרך התערבות ממשלתית. כמובן שהחיבה להתערבות ממשלתית נעצרת בתחום החברתי-כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

הדברים המשעממים האלו.

אבל עם כל החשיבות של המרחב המדומיין, זה שמאוכלס במשמעויות, סמלים, מיתוסים ושאר רוחות רפאים, ועם כל השפעתו העצומה על המציאות (שלא לומר היותו חלק מרכזי של המציאות), יש דברים שהשפעתם על המציאות מיידית הרבה יותר.

בירושלים למשל, הוכנה לראשונה תכנית מתאר כוללת לעיר, שבין השאר מאשרת בנייה של כ-13,000 יחידות דיור לפלסטינים. אין בזה כדי לסגור את הפער התכנוני העצום בין מזרח העיר למערבה, אך זהו שיפור. תכנית זאת עברה את הליכי האישור כולם, חוץ מחתימת ידו של שר הפנים שלא חותם עליה, כנראה משום שלדעתו היא נדיבה מדי כלפי הפלסטינים.

חתימת ידו של שר הפנים יכולה גם לשפר בדרמטיות את מצבם של ישובי הפריפריה הענייה באמצעות הגדרה מחדש של תחומי השיפוט של המועצות האזוריות. בהינף קולמוס, שר הפנים יכול להעביר נכסים מניבי ארנונה מתחומי השיפוט של ישובים יהודיים אמידים מאוכלסים בדלילות לתחומיהן של עיירות פיתוח וישובים ערבים. תחשבו למשל מה הייתה יכולה לעשות הארנונה של הכור הגרעיני בדימונה אם הייתה הולכת לעיריית דימונה ולא למועצה האזורית תמר העשירה, שיש בה רק כמה קיבוצים.

שר הפנים ירש את מרבית הסמכויות של הנציב העליון הבריטי והשפעתו על כל תחומי החיים עצומה. ומאז שנות התשעים, כמעט בלי הפסקה, משרד הפנים הוא הנחלה הפיאודלית של ש"ס במשטר הפריווילגיות הישראלי. לכן למשל, ב-1999, מפלגת "ישראל בעלייה" זיהתה את מוקד הכוח ורצה לבחירות תחת הטיקט של כיבוש משרד הפנים. "נאש-קונטרול".

מהלך ההשתלטות על התקשורת-אקדמיה-בית המשפט העליון הדליק את כל הנורות האדומות – ובצדק, אך זה איננו תחילתו של מהלך ההשתלטות על מוקדי הכוח אלא אקורד הסיום שלו. זה התחיל עם דברים משעממים הרבה יותר: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית עם החטיבה להתיישבות שלה, הקרן הקיימת לישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושלל חברות ממשלתיות, ממשלתיות למחצה וחברות בת של חברות ממשלתיות למיניהן, כמו זו ששולטת ברמה על הרובע היהודי בירושלים העתיקה ומקומות מחוצה לו.

אלו מהווים מכשירים פוליטיים ממדרגה ראשונה. בג"צ יכול אולי להורות על פירוק מאחז פה ושם (וספק אם העניין גם יתממש), "ארץ נהדרת" יכולה לצחוק על מתנחלים, אבל כל המוסדות הנ"ל יקימו עשרות מאחזים והתנחלויות, וחלקם הלא מבוטל יתחיל את דרכו כאתר ארכיאולוגי או שמורת טבע, יקבל כספים וסיוע מהחטיבה להתיישבות, אחר כך יקבל את חסות משרד הפנים ומשרד הביטחון ורק אחרי שהמלאכה תושלם ותהפוך לעובדה בשטח, שלום עכשיו יגישו בג"צ והשופטים יידרשו לסוגיה. תסתכלו איך הוקם המאחז מגרון, או מה שמתרחש ממש עכשיו בסילוואן ותראו עד כמה תנועת ההתנחלות בכלל לא יכולה להתקיים בלי עזרתם של הנ"ל.

והשפעתה של תנועת ההתנחלויות על אופייה, זהותה ועתידה של החברה הישראלית גדולה לאין שיעור מהשפעתם של גדודי פרופסורים מהמחלקות המיובשות להיסטוריה ולסוציולוגיה שמנסים לדפוק תיאוריה ביקורתית לראשי סטודנטים שמגיעים משכילים פחות ופחות ולאומנים יותר ויותר מדי שנה. תנועת ההתנחלות היא זאת שיצרה כאן מציאות דו-לאומית שכנראה איננה הפיכה, היא זאת שדוחפת את ההקצנה הדתית, המגדרית והלאומנית שאנחנו רואים והיא גם הכוח המרכזי מאחורי הממשלה הנוכחית ומעשיה.

וכל זה, לפני שדיברנו על הנושא המוכר יותר של משרד האוצר ששולט על הכלי המרכזי ביותר של המדיניות – תקציב המדינה – באמצעות חוק ההסדרים. זה לפני שדיברנו על משרד החקלאות שיחד עם משרדים משעממים ובעלי פרופיל תקשורתי נמוך נוספים משפיעים על חלוקת העוגה הלאומית יותר מאלף פסיקות בג"צ.

וזה עוד לפני שדיברנו על משרד ראש הממשלה, שבעשור האחרון סופח אליו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תחומי שליטה, ושהפך כבר למשרד-על שמרוקן מתוכן משרדי ממשלה אחרים. לדוגמא: יש בישראל משרד הסברה ושר הסברה, יולי אדלשטיין שמו. יש לו תקציב זעום והוא מריץ כמה פרויקטים שוליים. התחום עצמו, נמצא כולו במשרד ראש הממשלה. וכשאנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה לאזרחי ישראל, שכן ה-HASBARA לשאר העולם היא נחלתו של משרד החוץ.

ולצד זה: המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לתכנון מדיניות, אגף הגיור, הרשות לקידום מעמד האישה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, מרכז רבין לחקר ישראל, מרכז מורשת מנחם בגין, המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, הוועדה לאנרגיה אטומית והרפורמה בתכנון והבנייה, אם למנות כמה מהדברים שעושה המשרד המנופח ביותר, והעמוס לעייפה במינויים פוליטיים ו"משרות אמון" (רבים מהם קשורים לשלדון אדלסון, מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית וכיו"ב).

אז רוצים לדבר על "ייצוגיות"? על "קול לכל חלקי העם"? על "תנו לימין לשלוט"? למה להסתפק בטורי הדעות של YNET ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע? בואו נפתח את כל מוקדי הכוח במדינה הזאת ונעשה ספירת מלאי. כמה בוגדים עוכרי ישראל שמטיפים לחרם על המדינה ושאר בבל"ת נמצא שם, וכמה נאמני ארץ ישראל השלמה ומקדמי תכניתו של החבר הדמיוני להבאת הגאולה?

מנהלי: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומבטיח להחזיר להם תרומה בצורת סיגריות, כשנהיה בגולאג.

ראיית מנהרה היא תגובה שיש ליונקים לתחושת סכנה, חלק מאותו מנגנון שמשעה את יכולתנו לחשוב, לנתח, להעריך ולהבין את המציאות לטובת תגובת חירום מיידית ואוטומטית. כרגיל, העין האנושית רואה בהיקף של יותר מחצי כדור, מתמקדת בחלק קטן יחסית במרכזו וכל השאר נקרא "ראייה היקפית". במצב סכנה, המוח פשוט מכבה את הראייה ההיקפית ומשאיר לנו רק את החלק הממוקד, שננעל על הגורם לתחושת הסכנה.

אולי זה טוב בג'ונגל, אבל לא תמיד טוב במקומות אחרים. למשל: בכל יום נהגים נוסעים בעיניים פקוחות לתוך משאיות שסטו לנתיבם פשוט מפני שהם לא רואים שום דבר מלבד המשאית. כי בראייה ההיקפית שלנו נמצאות גם דרכי מילוט, כלי נשק ובעלי ברית ואפילו סכנות גדולות יותר שכדאי לדעת עליהן. בכל זאת, כשראיית המנהרה מתמקדת על איזה גרביל ולא רואה שמאחוריו עומדת שורה שלמה של גורילות, זה לא טוב.

וכמובן שכמו כל דבר בחומרה הביולוגית הבסיסית שלנו, גם זה מוצא ביטוי בתגובות המתוחכמות לעילא שלנו למציאות התרבותית והפוליטית. או במילים קצת יותר פרימיטיביות: שיזדיינו דני דנון, פאינה קירשנבאום ואופיר אקוניס. באמת, בשביל מה הרמתם את כל הגוועאלד הזה?

המדריך ללוזר המתחיל.

זה מה שאני קורא אסטרטגיה של מפסידנים: ברגע שאותם מופתים מהלכים לפרלמנטריזם משחררים עוד כמה חוקי ספין מזן "הכה בסמולנים – הצל את המולדת", פתאום כל השמאלנים עוזבים את מה שהם עושים באותו רגע ומתחילים לרוץ בצעקות, להתנגש בקירות ולשחרר כל מני קלישאות שכבר שוחררו מאות פעמים קודם לכן, ולא ממש עבדו. יש גם כאלו שמגדילים לעשות ואומרים שדווקא הפעם, מכל הפעמים, הוגדשה הסאה והגיע זמן להתנקז לאוסטרליה.

ועילויי הפרלמנט, יחד עם רועציהם האסטרטגיים, ארגוני הקש שלהם ובכירי הממשלה מחככים את ידיהם בהנאה ומודים לישו ולבתולה מריה (כי בכל זאת, צריך לעשות מסז' לתורמים שלהם) על טיפשותם של השמאלנים. תראו איזה יופי: פתאום לא מדברים על הרופאים, על עבדי הקבלן, על מפוני עמידר, על כל הדברים שברגע שהתחילו לדבר עליהם ביולי האחרון – נשכחו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים איתם שיגעו אותנו שנה שלמה קודם לכן.

כמה קל לתמרן אותנו, לקבוע על מה נדבר ומתי. כמה קל להכניס אותנו למגננה, להפעיל את ראיית המנהרה. כל מה שצריך, מסתבר, זה במקום לדרוך עוד קצת על כל מי שדורכים עליו כדבר שבשגרה – לתקוע סיכה או שניים בברנז'ה: תקשורת, אקדמיה, בית המשפט העליון, עמותות. וכמובן, כל התגובות הפבלוביות כבר שם. הפגנה! בכיכר הבימה בתל אביב דווקא. אולי יצעקו שם "הפשיזם לא יעבור" ודברים שכגו'. אל תחפשו אותי שם אגב, ואם זה הניכור שהפגנות האוטומט התל-אביביות האלו מייצרות אצלי, מי שבסך הכול באותו צד עם המפגינים, תחשבו על הניכור שזה יוצר אצל אחרים.

ואני בטוח שגם רפלקס הבג"צ יופעל אצל מי מהעמותות. חלקן כבר הפסיקו לשאול את עצמן האם זה טוב, נכון ומועיל לקדם נושא דרך בית המשפט לעומת דרכים אחרות, ושואלות רק האם יש כאן קייס לפנייה לבג"צ. יש קייס – יש עתירה, לשמחתם של דני דנון ושאר החבורה. לשמחתם, משום שדבר לא ירנין את מה שלא יהיה שיש להם במקום לב יותר מאשר טרפוד חוקי הספין שלהם בבג"צ. הרי "עמותות השמאל" הן בסך הכול דחליל שבו הימין מפחיד את הציבור. יש מעט מאוד קשר בין מה שתולים על הדחליל הזה לפעילותן האמיתית. אז אם העמותות יסיטו את האש שכוונה אליהן למטרה השמנה יותר ותוך כדי כך יחזקו את כל הסטריאוטיפים שתלו בהן בעמל כה רב, מה רע? ואם ניזכר שבג"צ אף פעם לא מתנגד לעמדת הממשלה בנושאים עקרוניים אלא רק מתקן תיקונים קוסמטיים, שגם אותם הוא לא טורח לאכוף, ובשורה התחתונה לא עושה הרבה מעבר לתחזוקת התדמית הנאורה והמזויפת של עצמו, נראה שספק אם יש בזה תועלת ממילא.

It's not about you.

העמותות, בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה אינן הנפגעות המרכזיות, ובטח לא החשובות ביותר ממתקפת חוקי האנטי-דמוקרטיה הנוכחית. הנפגעים המרכזיים הם המדינה ואזרחיה. ומה שחשוב יותר, מדינת ישראל ואזרחיה הם האישיו, ולא כל הגורמים הנ"ל. הרי כל סיפור ה"הכו בסמולנים – הצילו את המולדת" הוא אד-הומינם אחד גדול. במקום לדבר על הנושאים – מדברים על מי שמדבר על הנושאים האמיתיים. אז למה לא לדבר על הנושאים האמיתיים? עושים את כל זה כדי להפחיד, אז למה לעזאזל לפחד?

המתקפה הזאת אמנם דורשת תגובה. צריך לענות, צריך להזכיר שהמטרה המוצהרת שלה לא קשורה לשום ענייני "מניעת התערבות זרה בפוליטיקה" או "גיוון בפרופיל השופטים בעליון" אלא כפי שהיטיב לנסח סגן יו"ר הכנסת דני דנון, היותה של האופוזיציה "נגע שיש להסירו". מעבר לזה, אין סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה. אם נרשה לעצמינו לפתוח את ראיית המנהרה, אולי ניזכר איך התפוגגו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים ברגע שהופיעה המחאה החברתית – ושהמחאה לא נגמרה רק מפני שלעיתונאים התל-אביביים אין את מאהל הקל"ב ברוטשילד לרדת אליו בפיג'מה ולעשות עוד אייטם מאוס על החבורה שהתקשורת הכתירה כ"מנהיגי המחאה" שלא לדבר על דברים כמו "חוקי הפיק-אפ" של מחאת האוהלים שאליו לא אקשר כי ל"הארץ" לא מגיע קליק אחד נוסף על הגועל הזה.

אם נפתח את ראיית המנהרה ונזכיר לעצמינו שכדור הארץ לא מפסיק להסתובב בגלל אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום, נוכל לראות את הדברים שתמיד התחבאו עמוק בשולי הראייה ההיקפית: הדברים שאפשרו לדנידנונים למיניהם לתפוס את האופוזיציה עם המכנסיים למטה מלכתחילה, וללמוד מזה דבר או שניים. היה אפשר ללמוד את זה קודם, אבל אנשים נוטים ללמוד בדרך הקשה. במקום לצעוק עוד כמה סיסמאות על "פשיזם" ו"מקארתיזם" ולרוץ לבכות לבעלי בריתם בחו"ל, אולי הפעילים והארגונים צריכים להתחיל לחשוב איך לעגן את עצמם בציבור המקומי, בקהילה. וכן, זה ידרוש לעשות דברים בדרך אחרת, מהותית – ולא רק טקטית.

כשמפא"י על גלגוליה שלטה כאן, היא שלטה בכל מקום ובכל דבר. האוניברסיטאות היו שלה, התקשורת, בתי המשפט, המגזר העסקי, איגודי העובדים, אפילו הישיבות אכלו מכף ידה, הרשויות המקומיות, הכול. קשה לחשוב על מוקד כוח חשוב שלא היה בידי הקבוצה השלטת, שלא ביטא את עמדתה, שבו אישורה לא נדרש כדי לעשות בו חיל.

למעשה, אפשר להגיד שישראל לא הייתה דמוקרטיה לפני 1977. אפשר להגיד שהיא לא דמוקרטיה גם היום, כל אחד והמקום בו הוא מותח את הקו, אבל ישראל נעשתה לדמוקרטיה ב-1977 מבחינה חשובה אחת: מדד מרכזי לדמוקרטיה היא חילופי שלטון בדרכי שלום, וב-1977 זה קרה בפעם הראשונה. עד אז, ישראל הייתה דמוקרטיה על תנאי, וקשה לקרוא לה "דמוקרטיה" כמו שקשה לקרוא כך לכל מני מדינות אחרות בהן מתקיימות בחירות אך אותה המפלגה זוכה בהן שוב ושוב, במשך עשורים. אבל הדמוקרטיזציה הגדולה והחשובה יותר התרחשה בתחילת שנות התשעים, כחלק מתהליך עולמי. בשנות התשעים, הגלובליזציה הגיעה אלינו.

תוך שנים ספורות, ישראל נפתחה לעולם. המדינה הוצפה בגל של מוצרים חדשים – שלווה בהשקעות זרות. המדינה הוצפה בכמויות אדירות של מידע: עשרות ערוצי כבלים ולוויין, והאינטרנט. שילובה של ישראל בכלכלה העולמית, במה שהיה אז השוק האירופי המשותף ולאחרונה גם ב-OECD לא רק הכפיף את הכלכלה לפיקוח ולסטנדרטים עולמיים והביא עלינו את מדיניות ההפרטה, אלא גם הזרים לארץ – מכוח הסכמים שישראל חתמה – רעיונות וכספים לארגוני החברה האזרחית שהתרבו מאוד אז ומאז, גם מהצד הליברלי וגם מהצד הניאו-שמרני.

כמו כל תהליך, היה בזה מן החיוב ומן השלילה. אך זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של ישראל בה הופיעו מוקדי כוח עצמאיים יחסית ביחס לשלטון. המהפכה החוקתית הפכה את בית המשפט העליון לכוח כזה, על מדעי הרוח והחברה השתלטו (באיחור של שני עשורים) תיאוריות ביקורתיות למיניהן עם "פוסט" כזה או אחר לפני שמן. הופיעו אוליגרכים שבמקום לאכול מכף ידה של הממשלה – האכילו את הממשלה מכף ידם, תקשורת שמשרתת אג'נדות שונות משל השלטון, גופי חברה אזרחית בלתי-תלויים שמבקרים את השלטון ועוד ועוד.

לתוך הסדקים שנוצרו מהתפרקות הזאת של האליטה הישנה פרצו כוחות חדשים: הפריפריה המוזנחת והמודחקת פרצה למרכז הבמה. דתיים וחרדים, מזרחים ותושבי שכונות ועיירות פיתוח, דוברי רוסית ופלסטינים אזרחי ישראל שהתחילו להתארגן ולהתגבש כציבור פוליטי. כל אלו, ואחרים, התחילו לצבור כוח פוליטי והון תרבותי. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני שרידי אליטת מפא"י הישנה, שהרגישה ש"לוקחים לה את המדינה". המדינה שבמיתולוגיה שלה היא הקימה ובנתה והתרגלה לחשוב שהיא רשומה על שמה בטאבו. ואכן, לא כל השינויים היו משמחים. הופעתה של ש"ס, או ליברמן למשל, באמת לא מהווים סיבה למסיבה כשלעצמם.

אך בשורה התחתונה, ישראל התקרבה – בפעם הראשונה בתולדותיה – למציאות נורמטיבית של מדינה דמוקרטית, שבה השלטון לא חולש ברמה על כל תחומי החיים ולא שולט בכל מוקדי הכוח. במדינה דמוקרטית, כוחו של השלטון תמיד מוגבל. תמיד ישנם מוקדי כוח נוספים שהשליטה בהם אינה פונקציה של הבחירות הכלליות אלא של מאבקי כוח בתוך וסביב אותם המוקדים. מוקדי כוח בהם אזרחים יכולים לבוא לידי ביטוי גם אם הם לא מחוברים לעטיני הממשלה.

כשמרכז הכובד באקדמיה עבר מהגות ציונית של הזרם המרכזי לתיאוריות ביקורתיות ורדיקליות, זה לא קרה מפני שהשלטון החליט לדחוק את רגלי הפרופסורים הישנים לטובת פרופסורים חדשים שמצאו חן בעיניו יותר אלא להיפך: מפני שאחיזת השלטון באקדמיה התרופפה. כך גם בנוגע לעליית כוחם של הרבנים החרד"ליים במגזר הדתי, כגון מרדכי אליהו. כך גם התקשורת, שנאלצה לקחת בחשבון ולהתחרות עם אוטוסטראדת המידע העולמית, כך גם במוזיקה ובתרבות ובתחומים אחרים.

מה שאנחנו רואים עכשיו זה הריבאונד. ההיפתחות, אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי. לא במקרה, מאז שנות התשעים התרבו כמו פטריות שלל ארגונים שעוסקים בבירור שאלות של זהות יהודית וישראלית. שני גלי הטרור שהתרחשו באותה התקופה יצרו בציבור המפוחד תגובת מגננה חזקה מדי של היסגרות, והבמה הוכנה לתנועת מטוטלת פראית בכיוון ההפוך.

כשהימין טוען ש-"לא מניחים לו לשלוט באמת" הוא לא מתכוון לשלטון באופן שמקובל במשטרים דמוקרטיים. הוא רוצה שלטון כמו שהיה למפא"י. אם הימין שולט בכנסת ובממשלה – הוא צריך, לדעתו, לשלוט גם באקדמיה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובתרבות. בלי זה, הוא ירגיש ש"לא נותנים לו לשלוט".

כשהימין היה באופוזיציה, בימים שלפני 1977, הוא היה דמוקרטי יותר מהשמאל דאז. מנחם בגין, למשל, היה דמוקרט טוב יותר מכל מפא"יניק חוץ, אולי, מכמה שנזרקו מהחונטה עקב היותם דמוקרטים טובים מדי לטעמה. לובה אליאב ושולמית אלוני אם למנות שניים. זה רק הגיוני, כי האופוזיציה נוטה לחוש על בשרה את הצורך בדמוקרטיה והשלטון – לא בהכרח. גם היום, חלק לא מבוטל מזעקות הגוואעלד שנשמעות משמאל על אובדן הדמוקרטיה נכון יותר לייחס להיותו באופוזיציה מאשר לתרבות דמוקרטית אמיתית.

אחת הסיבות לשחיקת הרלוונטיות של המושגים "שמאל" ו"ימין" הוא הערבוב הבלתי נסבל בן שני מאבקים: המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה למתנגדיה מצד אחד, והמאבק בין שרידי אליטת מפא"י הישנה לקואליציה של הציונות הדתית והניאו-שמרנות שנאבקת לתפוס את מקומה ולמשול ברמה כמו שמפא"י משלה בעבר, מצד שני. והחפיפה בין המאבקים האלו חלקית מאוד.

העבד שנעשה מלך לא רוצה לשחרר את עבדיו – הוא רוצה להיות האדון. בין תומכיו, נמצא כוחות מהפריפריה שלא מדקלמים אמרות שפר דמוקרטיות אך מבטאים בעצם העצמתם דמוקרטיזציה. ומהצד השני נמצא כוחות שלא התנהגו טוב יותר בזמן שהיו בשלטון ולאו דווקא יתנהגו טוב יותר אם יוחזר לידיהם, שעכשיו מעלים את הדמוקרטיה על ראש שמחתם.

את זה, חייבים להבין ולהזכיר. אם ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה, אין זה אומר שנציגיה עלי אדמות ממה שמכונה "שמאל", כפי שאנחנו מכירים אותו היום, יחזירו את המושכות לידיהם. דמוקרטיה אמיתית תדרוש מהם לזוז הצידה לטובת הפריפריה. אך באותה מידה, אסור להרשות לימין, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, להחזיר אותנו לגרסה משלו של ימי מפא"י העליזים, כשהשלטון מטפח לעצמו עיתונות חצר, אקדמאים ושופטים מטעם, מפקח על התכנים של התרבות כדי שיישאו חן לפניו וזורק אל מעבר לגדר הלגיטימיות את כל מי שלא מוכן לרקוד לפי החליל שלו. הספיקה לנו פעם אחת של "בלי חירות ומק"י" ופנקסים אדומים, תודה רבה.

כששני אנשים אומרים לך שאתה שיכור – קודם כל כדאי שתשב. (פתגם רוסי עממי).

המלחמה מתחילה מבפנים.

אם אותם שני אנשים הם ראשי מוסד לשעבר, אז על אחת כמה וכמה. לא שהם צודקים בהכרח, אבל נורה אדומה צריכה להידלק. לא בכל יום אנשים כאלה, ורבים אחרים, יוצאים לציבור ומזהירים ממהלך מטורף ולא נחוץ מצד הממשלה. אולי אכן דברים כמו תקיפה ישראלית באיראן צריכים להיקבע בחדרי חדרים ולא מעל דפי התקשורת, אבל קברניטי המדינה, ביבי וברק בראשם, פשוט לא הרוויחו את האמון הזה.

טועה ראש המוסד לשעבר כשהוא אומר שההקצנה החרדית מסוכנת יותר מאיראן. כלומר, הוא צודק בכך שהאיום הקיומי היחיד לישראל הוא מבפנים, לא מבחוץ, אך טועה כשהוא תולה זאת בחרדים. ההקצנה המסוכנת באמת היא מצד הציונות הדתית המתחרד"לת.

חילונים וחרדים יכולים להישאר חילונים וחרדים בכל סוג של מדינה. זהותם עומדת בפני עצמה. דתיים לאומיים, לעומת זאת, ללא מדינה בצלמם ובדמותם או לפחות בדרך לשם, הם בסך הכול דתיים לייט. ללא היומרה להיות נהג הקטר, ולא רק משגיח הכשרות של קרון המסעדה, אין להם זהות או קיום כמגזר ולמרבה הצער, הנטייה הרגילה לראות את טובת השבט הפרטי שלך כטובת המדינה והעם לובשת אצלם צורה מסוכנת מאוד. במיוחד מפני שרובינו מזהים את עצמינו כיהודים, ואילפו אותנו מגן הילדים להאמין שהיהדות רשומה בטאבו על שם אבא של הדתיים. לא של נטורי קרתא, העדה החרדית וחסידות תולדות אהרון, אלא דווקא דתיים מהסוג הלאומני. הם אמורים להיות "הדבר האמיתי". לכן, כשהם מקצינים – הם גוררים את מרבית הציבור אחריהם.

כך או כך, נראה שהתקשורת והפוליטיקאים הזדרזו לבטל את דבריו. דן מרגלית תהה היום בביביתון שמא אפרים הלוי מתכנן להיכנס לפוליטיקה. הרי ידוע שבישראל ביטחוניזם מתלהם הוא דרך בטוחה להפסיד בבחירות ושנאת חרדים היא מתכון בטוח להצלחה. באותה מידה ידוע שרק דיבורים נגד מדיניות הממשלה נחשבים ל"פוליטיקה". מדיניות הממשלה עצמה הרי לא נגועה בשום שיקולים מהסוג הזה.

ולא רק אצלינו.

הפצצה האיראנית לא מונעת ממני לישון בלילה. היא לא משמחת אותי אבל ברור לי שאי אפשר למנוע יכולת גרעינית ממי שרוצה בכך לתמיד. אני לא קונה את הדיבורים על כך שברגע שיבנו את הפצצה הראשונה, ישליכו אותה על ישראל. היה זול ופשוט יותר, אם זו הייתה כוונתם, להשיג ראש נפץ סובייטי ישן או סתם לכסות את ישראל בנשק ביולוגי שהיה הופך את אברינו הפנימיים לדרעק נוזלי.

אני זוכר את ההפתעה שלי כילד, במלחמת המפרץ, עם נפילת הטיל הראשון. "מה זאת אומרת קונבנציונלי"? אמרתי. כולנו היינו דבוקים למסך בימים ההם, ובתקשורת דיברו אך ורק על נשק כימי. התקפה על ישראל בנשק כימי לא הייתה אפשרות אלא עובדה. לאיש לא היה ספק. נשק קונבנציונלי? כצרכן תקשורת ישראלית, בכלל לא ידעתי שיש להם כזה.

אך לא רק הספקנות שלי לגבי מידת האיום מביאה אותי להתנגד לתקיפה באיראן. ואפילו לא השלכותיה. אלו, אגב, עומדות להיות כבדות. התשתיות האזרחיות מתפקדות בקושי גם בימים כתיקונים. מספיק גשם חזק כדי לשתק את המדינה הזאת ותחת גשם של טילים השירותים החיוניים שלנו צפויים לקרוס אחד אחד כמו אבני דומינו. אחת הפתולוגיות הפסיכולוגיות של הציבור הישראלי היא האמונה שאותם אנשים שמצליחים לחרבש כל דבר שתחת אחריותם, מחינוך ועד רפואה, ממכבי אש עד תחבורה, מאיכות סביבה ועד HASBARA נעשים יעילים כמו גרמנים על ריטלין ברגע שהם עוסקים בביטחון ישראל, ואני לא רואה שום סיבה מיוחדת להאמין בזה. כך שאם ועדת החקירה תגלה שלא רק שבתי החולים לא היו מוכנים אלא גם שהמפציצים לא עברו טסט ובמקום בהשמדת הגרעין האיראני העניין נגמר בנחיתת אונס בערב הסעודית, אל תתפלאו.

מה שרואים כשעושים זום אאוט מכרזת התעמולה של המשטר. באדיבות האופוזיציה האיראנית.

הבעיה המרכזית שלי עם תקיפה ישראלית באיראן היא שהיא צפויה להציל את המשטר המטורלל שם, לפחות לזמן מה. להזכירכם, ההתקוממות באיראן קדמה להתקוממויות האחרות במזה"ת, שלא לומר הייתה יריית הפתיחה שלהן. משטר האייתולות מצליח לדכא את ההתקוממות, אבל כוחו נסדק. הספירה שלו לאחור התחילה ב-2009.

אחמדינג'אד עצמו שייך לכת משיחית מטורללת במיוחד. מטורללת כל כך שהאייתולות עצמם פועלים נגדו במטרה לדחוק אותו ממוקדי הכוח. עכשיו הוא מתמודד עם תנועת מלקחיים, הרפורמיסטים מצד אחד והאייתולות מהצד השני ואין לו על מה להישען חוץ מהחבר הדמיוני שבשמיים ומטרור של משמרות המהפכה והבסיג'. האחרונים יחזיקו אותו בשלטון יותר מהראשון, אך לא לעולם חוסן.

תראו כמה מוזר. התבטאויותיו של אחמדינג'אד הן העילה לפרנויה הקיומית התורנית בישראל. להבדיל ממה שחושבים כמעט כל הישראלים, הוא מעולם לא אמר שישתמש בנשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל. אני, לפחות, לא יודע על ציטוט כזה ואם למישהו יש, אשמח לשמוע. אחמדינג'אד דיבר על כך שהמשטר הציוני יתמוטט מעצמו, מבפנים. לגבי זה, הוא לא רק צודק אלא מקבל אישוש מראש המוסד לשעבר. בשביל להשיג את זה, באמת שלא צריך פצצות אטומיות. מספיק לתת לממשלת ישראל לעשות את העבודה. הרי אין מישהו מקצועי ומנוסה מהם בהרס המדינה הזאת.

אז מה עושה מנהיג משיחי מטורלל כשהוא רואה שהאדמה רועדת תחת רגליו? שרואה את העם מתקומם? רואה את בעלי בריתו נוטשים אותו? מחפש איום קיומי מבחוץ. אין כמו מלחמה קטנה כדי לאחד את העם, לגייס לצידו את האופוזיציה ה"אחראית", להציג את מי שמתנגד למדיניותו כבוגד ולגרום לאנשים לאפסן את תקוותיהם לעתיד טוב יותר לזמנים שקטים יותר.

הניחוש שלי הוא שאחמדינג'אד רוצה תקיפה ישראלית, מאוד רוצה. הוא רק ירוויח ממנה והוא יודע שקל מאוד לגרור את ישראל לפעולה צבאית. בן טיפוחיו, החיזבאללה, עשה זאת בקלות ב-2006. לפני לבנון2 חיזבאללה היה מפלגת אופוזיציה מגזרית שיעית שמתקשה להצדיק את קיומה, שנשענה כולה על ההתנגדות לנוכחות צה"ל בלבנון שנפסקה. אחרי המלחמה, חיזבאללה יושב בממשלה, גיבור העולם הערבי הסוני ברובו, ומספר לכל מי שמוכן לשמוע שישראל עלולה לתקוף שוב בכל רגע וחיזבאללה הוא היחיד שמסוגל להתמודד איתה. זה עבד, עם הצלחה לא מתווכחים.

אז האם באמצעות ניפנוף חצוף, בוטה ופרובוקטיבי בפרויקט הגרעיני האיראני, המנהיג המטורף מנסה – בכוונה – לעלות על העצבים של הקהילה הבינ"ל ולגרור את האויב להתקפה, במטרה לאחד את העם סביבו בדבוקה מבוהלת שממלמלת "כל העולם נגדינו" ומוכנה לבלוע כל בולשיט מפי מי שמתיימר להציע לו הגנה? אני לא אתפלא.

רק דבר אחד לא ברור לי. למה, לעזאזל, שממשלת ישראל תשתף פעולה עם אחמדינג'אד בעניין הזה? המממ…

המתנחל שהפך את עורו.

יש בחור אחד, יואב גוטרייך שמו. שוטר לשעבר. למד בישיבת ההסדר הר עציון, לאחר מכן התגורר במספר התנחלויות באזור הגוש, ביניהן נווה דניאל ואפרת. באפרת הוא כנראה נתקל בשבילי הישוב, מדי פעם, בנאמבר-טו הבלתי נלאה של אם תרצו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור שהתגורר שם גם הוא באותו הזמן. לאחר מכן הוא עבר, לפי מקור אחד, לירושלים ולאחר מכן לאזור ת"א.

יואב גוטרייך הפציע בשמי חיינו ביוני האחרון, שמונה ימים לאחר תחילת מחאת האוהלים, בתור יו"ר של תנועת שמאל בשם "החופש לבחור – החופש להיבחר" שנלחמת למען הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השלום וכל שאר הדברים ששמאלנים אוהבים להתהדר בהם, וכמי שמסתחבק במופגן דווקא עם ח"כ חנין זועבי, מכולם.

ב-21 לאוגוסט, נקנה דומיין על שם "יואב גוט" והוקם אתר אינטרנט, מושקע אך שומם, שבו אין זכר לשום חבר בתנועה חוץ מיואב גוטרייך עצמו שמצולם לבדו ליד אוהלי מחאה ולצד ח"כ חנין זועבי. בדף הפייסבוק של התנועה יש 32 לייקים ובערוץ היו-טיוב צפו כעשרה אנשים בלבד.

אבל החלק המרשים של האתר הוא האייטמים על התנועה בתקשורת, שכולל לא פחות מתשעה אייטמים, אזכורים וראיונות בעיתונים מרכזיים. לזה צריך להוסיף עוד מספר אייטמים במקומונים וראיונות בתחנות רדיו. לא רע בשביל חודשים ספורים. למעשה, זהו הספק תקשורתי שגם ארגון וותיק ומבוסס יתגאה בו, לא כל שכן ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם ושעד כמה שאני ואחרים הצלחנו לברר, אפילו לא נרשם כחברה או כעמותה.

בנוסף, הארגון פרסם לפחות שתי מודעות גדולות ב"הארץ", אחת בעמוד הראשון והשנייה בגיליון סוף השבוע – תענוג יקר שרוב ארגוני החברה האזרחית מרשים לעצמם לעיתים נדירות. ובנוסף, התנועה הציעה לקנות את הזכויות לשם המפלגה "צדק חברתי", שרשומה ברשם המפלגות עוד מאז שארקדי גאידמק הריץ מפלגה בשם זה, תמורת חצי מיליון שקלים! הם סירבו לחשוף מיהם "אנשי הציבור" שעומדים מאחורי המפלגה החדשה, או את מקורות המימון מעבר לנוסח הלאקוני "אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" שאותו כבר שמענו. מהקואליציה נמסר בתגובה שזוהי ההוכחה לכך שגורמי שמאל עומדים מאחורי המחאה.

בנוסף, פעילותה הציבורית של התנועה כללה החתמה של אנשי ציבור למיניהם על עצומות "תמיכה" בחנין זועבי ובאריה דרעי (שאלו אותם האם הם יתנגדו לחוק שיאסור על הנ"ל לרוץ לכנסת, והם ענו בחיוב). האייטם התקשורתי הראשון של התנועה, אגב, הופיע בעיתון הימין "מקור ראשון" דווקא, תחת הכותרת "עוד אנשי שמאל תומכים בדרעי".

אז מה קורה פה?

בואו נניח שאכן יש אפשרות שצעיר אלמוני, ועוד מתנחל לשעבר, מרים מהיום למחר תנועת שמאל בעלת מנגנון יחסי ציבור משומן, ש"אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" עומדים בתור לזרוק לה מאות אלפי שקלים וש"אנשי ציבור" עלומי שם רוצים להפכה למפלגה ולרוץ באמצעותה לכנסת. ועכשיו כשהנחנו, הבה נשחק, לצורך הויכוח, בתיאוריה נוספת:

דוקטרינת התעמולה של הימין בשנים האחרונות מבוססת על זניחת הרטוריקה המסורתית של "גאולה", "משיח", "ארץ ישראל השלמה" וכו' מתוך הבנה שמחוץ למגזר הדתי-לאומי, היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם. או במילותיו של אחד מאדריכלי הדוקטרינה, אחד מ-300 הצעירים המשפיעים בישראל לפי מגזין "פורבס", היועץ האסטרטגי המוכשר וחביב הבלוג, משה קלוגהפט:

"כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים."

וגם: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

פתאום, הופיעו בזירה הציבורית שלל ארגונים חדשים. רובם הונהגו ע"י צעירים אלמונים, כולם הריצו קמפיינים יקרים ומושקעים שסימנו את אותן המטרות – ארגוני השמאל – שאותם הציגו כבוגדים ומשת"פים של האויב, ומאופיינים בהכפשה, השמצה ומניפולציה.

למרות שהארגונים היו חדשים, הם התאפיינו, לרוב, בפרופיל תקשורתי גבוה מרגע הקמתם, במשאבים רבים, בחיבוק צמוד של חברי כנסת אנשי ציבור מהימין. רובם נטו לטשטש או להכחיש את היותם ארגוני ימין, טשטשו או הכחישו קשרים ביניהם וכך גם את התמיכה לה זכו מגופי ימין חזקים, מוכרים ומקושרים לשלטון. גופים כמו מועצת יש"ע, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז שלם ועוד ועוד.

הארגונים הללו יצרו מצג של פעילות ציבורית ענפה, שברובה הייתה חסרת כיסוי. אם תרצו, הארגון היחיד, כנראה, שהיה לו פרופיל ציבורי כלשהו ולא רק פרופיל תקשורתי ויחצ"ני מעולם לא איגד "אלפי פעילים" אלא גרעין קשה קטן בלבד. אולי כדי להימנע מחשיפת הבלוף, הארגון שהתהייר שבדעתו "לכבוש את הקמפוסים" החליט שלא לרוץ לבחירות לאגודת הסטודנטים. "ישראל שלי", ארגון בת של מועצת יש"ע, מתגאה ב"58,000 חברים" (לייקים בפייסבוק). אך כששני הארגונים הנ"ל ארגנו צעדה במאהל רוטשילד, יחד עם ארגוני חזית נוספים הם הצליחו לגרד פחות ממאתיים איש, ועוד עם חיזוק של בני עקיבא.

הדור הבא.

החופש לבחור – החופש להיבחר מצטייר כדומה מאוד לארגוני הקש של הימין, רק שהוא מוצג כארגון שמאל. ואכן, לפי כל הסימנים, מדובר בארגון קש פיקטיבי שמתחזה לארגון שמאל. הרטוריקה שלו היא בליל של קלישאות שמאל – חיקוי מסורבל למדי, אלא אם כן אתם מכירים הרבה ארגוני שמאל שתומכים בו זמנית בדב חנין, חנין זועבי, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, אלדד יניב ואריה דרעי ותוקפים דווקא את שלי יחימוביץ'.

וכך, בשיטת "הפוך על הפוך", הארגון נצמד לכל מי שרוצים "להכתים" אותו בשמאלנות ותוקף את מי שאת מעמדו רוצים לחזק ע"י הצגתו כמי שהשמאל מתנגד לו. במילים אחרות: למחאה החברתית, למאבק נגד הפרטת הגנים הלאומיים ולאריה דרעי מדביקים את חנין זועבי – לשלי יחימוביץ' ולמנואל טרכטנברג עושים בידול מחנין זועבי. את החשבון הפוליטי תעשו בעצמכם. לי, זה עושה היגיון.

זהו אינו הארגון או האיש הראשונים שחשודים כארגוני ואנשי קש שמתחזים לשמאלנים ע"מ לייחס להם עמדות שהם לא מביעים בעצמם. ראינו את הבלוג של אלברט שני, אנרכיסטים ללא גבולות, מזרחיים נגד ישראל, סלון דבורה וכו'. אגב, כשפרסמתי את הפוסט הראשון בסדרת אנשי הקש של הימין, הופץ ברשת שאני עצמי פעיל בסלון דבורה שצל צילה של שמועה על קיומו לא הגיעה אלי לפני כן. כמובן שהמקרה בו אנו דנים עומד בליגה אחרת מהקריקטורות העילגות הנ"ל, אבל רק ככל הנוגע לרמה הטכנית. העיקרון הוא אותו עיקרון.

אז הסיפור של הזכות לבחור – הזכות להיבחר דורש מחקר מעמיק יותר והוכחה ברורה יותר. עד אז, מדובר בהשערה. אני מציע לכם להיכנס לדף הפייסבוק שלהם ולשאול אותם כמה שאלות קשות על הקיר שלהם, וגם להפיץ את דבר קיומו של הארגון עם ההערות המתאימות כדי שאנשים נוספים יוכלו לדון ולהביע את דעתם על העניין.