ידיעה במדור המקומי של YNET מספרת על קבוצה של צעירים מפסגת זאב שמתאמנת בקרב מגע ושימוש באלות ותרסיס פלפל בהנהגת "גיבור השכונה" ו"אימת הערבים" משה בן זיקרי, כדי להגן על היהודים מגלי הפורעים הערביים הצפויים במאורעות ספטמבר התש"ע. והנה הוואט-דה-פאק הראשון: ממתי מה שנראה כמו התארגנות טרוריסטית לכל דבר, או לכל הפחות מיליציה, היא אייטם חדשות מקומי ולא ארצי?
התחשבנות קטנונית? בהחלט. אבל נחוצה. הסיפור המדובר איננו אייטם חדשותי כלל וכלל. אם הייתי צריך לנחש, מדובר בלא יותר מכתבה יח"צנית שאותו בן זיקרי או מישהו בסביבתו הצליח לדחוף לתקשורת. למעשה, הרבה יותר מדי אייטמים תקשורתיים – אם לא רובם המוחלט – הם בדיוק כאלה. למה להם, לטייקוני התקשורת, לשלוח עיתונאים לעשות עבודה עיתונאית כשהם יכולים לפרסם קומוניקאטים וכתבות שיח"צנים ארזו בשבילם כמעט מילה במילה? יאמר לזכותם שהם עושים זאת ללא אבחנה, ימין, שמאל (מה שלא יהיו, המונחים הטיפשיים האלה), דובר צה"ל, משרד רוה"מ, אם תרצו ומה שתרצו. כל מה שצריך, מעבר ל"דיבור" של היחצ"ן עם העיתונאי, זה שיהיה באייטם "משהו חדש". כאן, הסחורה סופקה. הפורעים היהודים "מתאמנים לקראת ספטמבר". ספטמבר זה חדש, לא?
הכיפות הסרוגות הלבנות הקטנות שאתם רואים על תצלום היח"צ ב-YNET התחילו להופיע על ראשי צעירים רק בשנים האחרונות. מדובר לא רק בכיפה על ראשיהם של אנשים שבעבר לא נהגו לחבוש כיפה, אלא גם בסוג חדש של כיפה. זוהי כיפה היברידית, שילוב בין הכיפה השחורה הסרוגה הקטנה של דתיים לייט מעדות המזרח, לבין הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה שמאפיינת את חסידי ברסלב ואת נוער הגבעות שאופנת הברסלב נפוצה בקרבם גם אם אינם ברסלבים. בכלל, המיש-מש בין התנועות הדתיות השונות באזור החרד"לי של הספקטרום יכול לבייש את הנצרות הפרוטסטנטית. מזל שיש את השנאה לערבים ושמירת הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי של הזכרים בעם ישראל כדי לשמור את מגדל בבל הזה בחתיכה אחת.
דוקטור ג'קל ומיסטר הייד.
את התופעה הזאת של כנופיות צעירים שמסתובבות ותוקפות באלימות את מי שאינו שייך לעם הנבחר בכל מקום בו יש חיכוך בינו לבין ערבים, עובדים זרים או מבקשי מקלט אפשר לתזמן בערך לזמן הופעת הכיפות (אם כי אין זה אומר שכל מי שחובש כיפה כזאת מעורב במשהו כזה). זהו בערך הזמן שבו אנשי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני בגבעות השומרון עברו מהשתוללות בתוך יהודה ושומרות להשתוללות בתוך הקו הירוק. מהלך שעושה רושם כמובנה ומתוכנן. כמובן ששורה ארוכה של עמותות וארגוני שמאל עומדות בתור כדי לדווח על כל בעיטה של מתנחל בזקנה פלסטינית שבאה למסוק את עץ הזית שלה בחירבת ג'הנום וכמות הפרסומים בתקשורת היא בהתאם. אך לגבי אין ספור אירועי אלימות יומיומית בתוך הקו הירוק, מצפת בצפון ועד אילת בדרום, השתיקה רועמת. ולא בכדי.
כדי שסיפור יעשה בליפ על מסך הרדאר, יזוהה על ידינו כחשוב וייזכר, הוא צריך להשתלב בסיפור גדול יותר שנתפס על ידינו כנכון ואמיתי. רצוי סיפור בפורמט של הטוב הרע והנערה, או לפחות הטוב הרע והמכוער, כל אחד לפי נטיותיו. המתנחל ההוא שבועט באיזו זקנה פלסטינית, או גרוע מזה, מתלבש היטב על הסיפור הגדול שרוב הישראלים אוהבים לספר לעצמם. אני קורא לו דוקטור ג'קל ומיסטר הייד והוא הולך בערך כך:
ממערב לקו הירוק יש את מדינת ישראל האמיתית, הרשמית והדמוקרטית. היא לא מושלמת, אבל בגדול היא בסדר. הרחק מעבר להררי החושך שבצדו הלא נכון של הקו הירוק, יש "ארץ אחרת", מדינת המתנחלים שבה קורים דברים איומים ונוראים. כשסיפורי אלימות של יהודים מתרחשים באותה ארץ רחוקה, אנחנו יודעים בדיוק מה לחשוב. נו, זה המתנחלים האלה, שהם\חלקם\קומץ מהם חבורה של קיצונים הזויים פסיכים, החברה שלהם לא טורחת לעקור מן השורש את העשבים השוטים שבה, המשטרה לא מטפלת בהם, צה"ל משתף אתם פעולה, איום ונורא. ברגע שניסוג מארץ מיסטר הייד, נישאר עם דוקטור ג'קל בלבד. כאילו שהם לא ביטויים שונים של אישיות אחת.
מי כאן הוילה, ומי הג'ונגל?
אבל כשמדובר באותן תופעות בדיוק אבל בתוך הקו הירוק? אין לנו סיפור גדול להציב אותן בו. אין לנו הקשר מוגדר, אין לנו כינויים אלגנטיים ותוויות נוחות להצמיד לאותם צעירים שכבר הפכו לתופעה שאינה שונה מתופעת כנופיות גלוחי הראש ששורצות ברחבי אירופה. לא נותר לנו אלא להתייחס אליהם כאל שורה של תקריות מקומיות, לצקצק בלשון ולהמשיך הלאה.
ואכן מדובר בתופעה, ושכונת פסגת זאב הירושלמית היא אחת הנציגות המובהקות שלה. כשתסתכלו על רמלה, לוד, צפת, דרום ת"א, אילת, נתניה, בת ים, עכו ועוד, תראו וריאציה של אותו הדבר, וזה הסיפור הגדול האמיתי.
על אותם צעירים ערבים שמסתובבים בפסגת זאב, שהתושבים טוענים שמביאים אתם אלימות ופשע ומטרידים בחורות מקומיות, אפשר להגיד עוד כמה דברים לפני שאומרים שהם ערבים. אפשר להגיד שהם מגיעים מסלאמס בנוסח העולם השלישי שאין בהם פארקים ציבוריים וקניונים מהסוג שהם אוהבים להסתובב בהם בפסגת זאב. השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים) מקבלות כ-9% מהתקציב של העיר כשאוכלוסייתה מונה כ-35% מאוכלוסיית העיר. בבתי הספר שם חסרות כ-1500 כיתות, הלימודים נעשים, פעמים רבות, במשמרות ויש שם כ-50% נשירה. יש בהם יועץ חינוכי אחד על כל 21 בשכונות היהודיות של העיר, אין שירותי רווחה, אין תשתיות ובאזורים רבים אין כמעט שום נוכחות של מדינת ישראל מעבר לגביית ארנונה. לא משטרה, לא מכבי אש. רק מג"ב וגם זה לא תמיד. בקיצור, גם אם הצעירים שם היו שוודים ולא ערבים והדת המקומית הייתה בודהיזם טיבטי ולא אסלאם, אף בר דעת לא היה רוצה לראות את הצעירים האלה מסתובבים מתחת לבית שלו.
האמת היא שגם את צעירי פסגת זאב, שמצבה טוב עשרות מונים, לא הייתם שמחים לראות יושבים על הברזלים מתחת לדירה שלכם או מתחילים עם אחותכם. אבל הם דוברים את אותה השפה כמוכם. הניכור קטן יותר וכך גם הפחד. בפסגת זאב, מדינת ישראל זרקה את אזרחיה הפחות מועדפים – עולים, חרדים, מסורתיים, מזרחים – בשכונה מרוחקת כדי שישמשו כטריז אנושי בין חמש שכונות של לא-אזרחיה הממש לא מועדפים, שאת אדמתם היא חומדת ואותם לא, והשאירה אותם להתכסח אחד עם השני כמו כלבים מורעבים בכלוב צפוף. אולי, בעצם, זה הסיפור הגדול הנכון יותר. לא סיפור של סכסוך בין שתי ישויות לאומיות אלא סיפור של מדינה מקוטבת בין מרכז לפריפריה, שקבוצת המרכז היהודית בה משתמשת בפריפריה היהודית כפיונים על לוח במלחמה שהיא מנהלת נגד הפריפריה הפלסטינית שלה. אולי הסיפור האמיתי הוא לא שמדינת ישראל היא וילה בג'ונגל, אלא שמדינת ישראל היא ג'ונגל, ויש בה חלק שמתעסק בהגנה על הוילה שלו בתוכה.
