תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

"גברים מקצוענים יודעים מה הם רוצים, אף פעם לא טועים, גברים מקצוענים". דן תורן.

אם יש סיבה טובה באמת לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני, זה כנראה כדי לפטור אותנו ממראות כמו שנראו במוקטעה אתמול. החלק המעניין היה הנסיעה לשם. מגבעת התחמושת, ממש על צדו המערבי של הקו הירוק, ועד לב רמאללה זה רצף עירוני אחד, בערך כמו לנסוע מתל אביב לפתח תקווה. הסימנים היחידים לזה שאנחנו כבר לא בירושלים, טוטו, זה מחסום, שלטי חנויות בערבית בלבד במקום השלטים בערבית ובעברית כמו בשכונות הפלסטיניות של מזרח העיר וקלצ'ניקובים במקום M-16 על הז'נדרמים. מבוא נהדר לפער בין מציאות בשטח למציאות של לובשי חליפות שרכונים על מפות.

ספי רכלבסקי כבר כתב מאמר קולע על הכשל היסודי של "הלא ימין". החלק הממוסד יותר בו אפילו לא מנסה להיות אלטרנטיבה פוליטית. יותר ויותר הוא ממצב את עצמו בתור איזה פורום מומחים שמחלק לממשלה עצות שהיא ממש לא רוצה לקבל. "ביבי לא הסכים להיפגש איתנו", אמר ראש השב"כ בדימוס דני יתום, "אבל אבו מאזן הסכים".

מאז התרסקות הסכמי אוסלו, זאת סוג של מכת טבע מחזורית. באים כמה אח"מים מהאולד בוייז קלאב: בדימוסים, לשעברים, במיל'ים ואוליגרכים עם כוונות טובות, מוצאים כמה אפראצ'יקים של אש"ף מהדור של תוניס על תקן פרטנרים, עושים איזה אירוע חגיגי שבו כולם חותמים על טיוטת הסכם ואז רצים לממשלת ישראל כדי להגיד לה, שוב, שזה אפשרי וצריך רק לקשקש חתימה כאן, כאן וכאן והכול יהיה בסדר. לפעמים זה גם מלווה בקמפיין פרסומי. אבל אף פעם לא בעבודת שטח אמיתית.

סירבתי להתרשם מזה גם בפעם הראשונה. אם ביילין, ממציא השיטה, היה מניח את גביע השמפניה, מוריד את העניבה ושם את התחת שלו על מטוס מז'נבה לירושלים, עושה את האירוע שלו בכיכר ציון או בבנייני האומה, אולי הייתי מתרשם קצת.

אבל הפגישה במוקטעה הייתה צל חיוור אפילו של הנ"ל והאירוע היה רחוק מלהיות חגיגי. אם יש אמת בסיפורים על הניואנסים השונים במסורת הכנסת האורחים הערבית, אז זאת לא הייתה הכנסת אורחים מהסוג שבו מבשלים בשבילך קפה חדש ומגישים בפינג'אנים קטנים, אלא מהסוג שבו משקים אותך ב"סעדה" שעל הגחלים, מכוס גדולה. הכנסת אורחים של לצאת ידי חובה, לזכר הימים ההם.

הפלסטינים, עושה רושם, כבר לא שם. קטונתי מלספק פרשנות ראויה על המהלכים הפוליטיים הפנימיים שלהם אבל תודעתית, לפחות, הם במקום אחר. הצבע הבולט בתזמורת הפלסטינית הוא כבר לא ההתקרבנות הפרנואידית בסגנון ערפאת, לא ההסתקבקות על תקן ערבי מחמד עם בכירים ישראלים סטייל ג'יבריל רג'וב של ימי אוסלו העליזים, מתי שהישראלים כינו אותו "גבריאל רגב", ואפילו לא המאצ'יזמו המתלהם והמגוחך של החמאסניקים. כל זה עוד שם, ברקע, אבל הקול המרכזי שעולה מזכיר יותר ויותר את התנועה הציונית של תקופת "המדינה בדרך".

הם כבר הפסיקו לחכות לישראל, הם מתעסקים בעצמם. ישראל, לעומת זאת, לא רק שלא השכילה להניח מאחוריה את אתוס המדינה בדרך לטובת אתוס של מדינה ריבונית קיימת ומבוססת, אלא נסוגה אחורה מהמדינה בדרך לשטעטל ולגטו. בזמן שהפלסטינים משלימים את הפיכתם מאוסף מקרי למדי של שבטים וחמולות לישות פוליטית, היהודים מתפרקים מישות פוליטית לאסופה של קהילות שמה שמגדיר אותן זה דת או הימנעות מדת.

הטענה שנשמעת נגד הימין, לפיה אין לו מדיניות אלא רק ערימה של תחושות בטן עממיות היא נכונה. אבל הצד השני של המטבע הוא הלא-ימין, שכל מה שיש לו זה מדיניות. זוהי פוליטיקת טפטוף שמאמינה שאם רק יעשו שלום אי שם למעלה, ברמת המנהיגים, הוא יטפטף מטה גם לציבור. לא לחינם הכינוי מושאל מ"כלכלת הטפטוף". דור אוסלו הישראלי הוא גם הדור שהביא את הכלכלה הכושלת הזאת לארץ, וה"שלום" שלו הוא "פאקס-מק'דונלדס", האמונה שהצמיחה הכלכלית שאמורה "לטפטף" מטה ולהועיל גם לעניים, גם תוציא להם את החשק להרוג אחד את השני.

אני חושב שההנשמה המלאכותית הזאת, המחזור החוזר והנשנה של פתרונות פוליטיים ישנים שכבר לא תואמים את המציאות, היא לא בריאה. אני חושב שזוהי תגובה פסיכולוגית. אם לא יהיה לנו פיתרון מוכן בכיס, אנחנו נצטרף פשוט להתייאש. אבל לפעמים, ייאוש זה בריא. כשאתה מיואש מהיאחזות במוכר, אתה לפחות מוכן נפשית למשהו חדש, גם אם אין לך מושג מה.

אני חושב על הרצל. לא על הרצל הפלקטי שהונחל לנו ע"י המדינה כלוגו גנרי של "ציונות", זה שמדפיסים על חולצות של "אם תרצו", אלא על ההוא שיושב לבד בבית קפה בווינה בפרק הפתיחה של "אלטנוילנד". הוא מסתכל לצד אחד ורואה את היהודים ה"מתקדמים", מתוחכמים וציניים, חושבים את עצמם אנשי העולם הגדול, סוג של היפסטרים נוסח תחילת המאה העשרים, ונגעל מהם. מסתכל לצד השני ורואה יהודים מנוונים שמתבשלים במיץ של עצמם ומעלים קורי עכביש בשטעטל ונגעל מהם גם כן. אחר כך, בייאושו, יעלה על אנייה ויפליג למציאות עתידנית. אחרי מאה וקצת שנים, המציאות שהוא דמיין תספיק לעבור לשלב המימוש רק כדי לעשות מעגל שלם ולחזור בדיוק לאותה הנקודה.

ובעניין אחר…

הסאטיריקן האמריקאי סטיבן קולבר טבע את מונח ה"אמיתנות" (על משקל "בריאתנות"). זוהי תפיסת המציאות לא כפי שהיא באמת אלא כפי שהיא צריכה או אמורה להיות לאור האידיאולוגיה. הימין בארץ – חקיין ידוע של כל דבר שמגיע מהימין בארה"ב – אלוף באמיתנות, ולאחרונה ראינו הפגנה אחת מני רבות: פעילי ימין הדביקו ברחבי גוש דן שלטי הכוונה מזויפים כגון "לחתונה של יעלי ומוחמד" או "לחתונה של באסמה ויוסי". חתונות כאלו הן נדירות, ורחוקות מאוד מלהתקבל בזרועות פתוחות גם במחוזות החילוניים ביותר של הציבור היהודי. לכן גם אין בנמצא שלטים אמיתיים כגון אלו.

אבל במציאות כפי שהיא צריכה להיות שבמוחם הקודח של אנשי הימין, לא רק שמדובר במכת מדינה שנעשתה מקובלת ומובנת מאליה עבור כולם חוץ מיהודים אמיתיים שכמותם, מדובר גם בעניין ש"השמאלנים" מקדמים כדי… ובכן, כדי להשמיד את העם היהודי. ממתי הם עושים משהו מסיבה אחרת?

עבור שמאלנים, חתונה זה בעיקר עניין פרטי שבין בני הזוג ולכן גם אף אחד לא ייכנס לזולתו לתחתונים ויתעסק בלהטיף למישהו עם מי להתחתן ועם מי לא. אבל בעולם האמיתנות, "השמאל" הוא תמונת ראי של הימין. אם הימין שונא ערבים – השמאל אמור לאהוב ערבים. אם הימין מתנגד להבאת עובדים זרים ופליטים – השמאל אמור לרצות להביא כמה שיותר מהם וכמובן, אם הימין מתעסק ב"מניעת התבוללות" אז ברור שהשמאל אמור להתעסק ב"עידוד התבוללות".

אז חסרונם של שלטים כאלו במציאות האמיתית פשוט לא הסתדר עם המציאות כפי שהיא צריכה להיות, והדיסונאנס נפתר בפשטות: הם תלו שלטים כאלו. עצם זה שהם תלויים מוכיח ש"מדובר במציאות כואבת", וסביר להניח שזה בכלל קמפיין של שמאלנים.

מה שעושה את העניין ליותר משעשע, או נוגע ללב, זה שכמה שמאלנים ראו שלט אחד, חשבו שזה מאוד חמוד שבמציאות של ישראל 2011 ערביה ויהודי יכולים להתחתן ולשים שלט הכוונה, כאילו שאנחנו במדינה נורמאלית, והפיצו את העניין ברשתות חברתיות. אמנם לשמאל המקומי יש מסורת ארוכה מאוד של ריקוד לפי החליל של הימין, פעם אחר פעם הוא נופל לספינים שלהם, אבל רבאק. איפה אתם חיים? זה שהשלטים הודבקו ע"י פעילי ימין זה ניחוש מושכל שלי, כמובן. אם במקרה שמאלנים עשו זאת, אז האמור במשפט הקודם נכון אפילו יותר.

מינהלי: ביום רביעי הבא יתקיים באוניברסיטת ת"א פאנל של בלוגרים פוליטיים על "תג מחיר", בניסיון להעמיק קצת בהבנת התופעה וההקשר הרחב שלה, ולא להסתפק רק באזכורים הספוראדיים שלה בתקשורת. ידברו שם איתמר שאלתיאל, יוסי גורביץ ואנוכי. בואו בהמוניכם.

יהודים עוזבים את העיר – ערבים באים. כך "נחשף" אתמול בכנס "בין ישראל לעמים" הרביעי. עיריית רמלה, ש-23% מתושביה, אלו שמחובתה לשרתם להזכירכם, הם ערבים, אירחה ופרשה את חסותה הרשמית על כנס שעוסק בשאלה איך להיפטר מהם.

את הכנס יזמה תנועת "קוממיות", זאת שעומדת במידה רבה מאחורי מכתבי הרבנים למיניהם וההפגנות בעד שימור הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי והבלעדי של הגברים היהודים. בין ראשיה נמצא אנשים כמו הרב דב ליאור, ממנהיגי ארגון הטרור "המחתרת היהודית" וזה ששכנע את אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (כפי שסיפר בעצמו), לפוצץ אוטובוסים מלאים באזרחים. לפי השמועות, הוא היה בין אלו שהוציאו פאתווה על יצחק רבין והוא גם גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין "קדוש כמו קדושי השואה". כזכור, הוא גם האינדורסר הראשי של "תורת המלך", הספר שמתיר שחיטת תינוקות, אבל רק בתנאי שהם "מוחזקים לגדול רשעים כמו הוריהם". מבצעי הטבח באיתמר לא לבד. בקיצור, ארגון שאם הרבנים שעומדים בראשו היו שייחים מוסלמים, הם היו גורמים לפלגים מסוימים בחמאס לזוז באי נוחות. אבל לא לעיריית רמלה, לא לראשי ערים מעורבות אחרות, לא לגלריה שלמה של ח"כים (כולל בן סימון מהאבודה) ואנשי ציבור אחרים.

לא פלא שתושבי רמלה היהודים עוזבים. כשהעירייה מתייחסת לחמישית מאוכלוסייתה כאויב, מפלה אותו, מזניחה אותו ומתעמרת בו, מה שמתקבל זה גטו מלא בפשיעה בלב העיר. הרמלאים אפילו קוראים לו "הגטו". קשה לצפות לתוצאה אחרת, ואף אחד לא רוצה לגור ליד דבר כזה. אחד מיעדי ההגירה המרכזיים, אגב, הן ההתנחלויות. וגם זה לא מפתיע, שכן הפרוטה אינה מצויה בכיסם של תושבי רמלה, ההתנחלויות מסובסדות לעילא ולעילא ואם להאמין לפרופגנדה של מועצת יש"ע, מדובר בלא פחות מגן עדן עלי אדמות. אה, כמעט שכחנו. שם, אפשר גם לחיות בלי שכנים ערבים.

אז תראו איזה מעגל היזון חוזר אלגנטי: האפליה נגד ערבים מדרדרת את מצבה של העיר וגורמת לתושביה היהודים לעקור לשומרון. עקב כך, יחס הערבים באוכלוסיה גדל ואיתו המתח בין הקבוצות. ואז יורדים מגבעות השומרון רבנים, שבעצמם גרים בישובים מבוססים עם וועדות קבלה ובלי שכנים ערבים כדי "לעזור" לנשארים לפתור את הבעיה באמצעות… עוד אפליה נגד ערבים. וחוזר חלילה.

היות שזה בערך השלב שבו איזה טוקבקיסט מטומטם מתחיל לתקתק שאם היו ליפה נפש מדושן שכמותי שכנים ערבים אי פעם, לא הייתי כותב את כל הנ"ל, זה המקום לציין שהעברתי עשרים שנה בשכונת תפר, שבמשך חמש שנים הייתה לי שכונה ערבית שלמה מצדו השני של הרחוב ובמשך שלוש שנים, מעונות מלאים בסטודנטים ערבים במרחק כמה בלוקים. אז תעזוב אותי באימא'שך.

מה שקורה ברמלה ובערים מעורבות אחרות קרה בקנה מידה גדול יותר בירושלים. בכלל, מי שמבין את ירושלים מבין את הארץ. ייהוד ירושלים הוא אחד הפרויקטים הגדולים וזוללי המשאבים ביותר של מדינת ישראל. במשך מעל ארבעים שנה, המדינה ניסתה להנדס בה רוב יהודי של 80%, והצליחה בחוכמתה כי רבה להוריד אותו מ-70% ל-60% (מספרים מעוגלים).

הסיפור ידוע: ישראל הוסיפה ערבים לעיר כשעקב תיאבון לקרקעות שילשה את שטחה וסיפחה לתוך השטח המוניציפאלי 28 כפרים, ופעם נוספת כשעודדה הגירת פלסטינים מחברון אליה. הרי מישהו צריך לבנות את כל השכונות שתקעו בין הכפרים הנ"ל ומילאו ביהודים כדי, ובכן, לשמור על הרוב היהודי. אידיוטי? רק התחלנו. אחרי שעשתה כל זאת (ובזמן שדאגה לדרדר את העיר, ובמיוחד את השכונות הערביות שבה, רק כדי להיות בטוחים שהכול יתחרבש כמו שצריך), הממשלה החליטה שהיא רוצה ליישב גם את יהודה ושומרון. אז היא הקיפה את ירושלים בערי לוויין: מעלה אדומים, בית"ר עלית, מודיעין ושלל ישובים קטנים, אטרקטיביים ומסובסדים "20 דקות מירושלים", ותושבי העיר ברחו לשם.

כמובן שזה לא רק הסיפור של ירושלים, רמלה וערים מעורבות אחרות, אלא הטרגדיה, או שמא הפארסה של מדינת ישראל בכלל. המדינה רוצה טריטוריה גדולה ומיושבת ביהודים, אבל פשוט אין לה מספיק יהודים ויש לה יותר מדי ערבים. ברגע שהיא מנסה למתוח את האוכלוסייה היהודית שלה על מקסימום טריטוריה, היא נעשית דלילה יותר ואז, בכל מני מקומות, אחוז הערבים  נעשה גבוה מדי לטעמה.

עכשיו, אפשר היה להגיד שמדובר כאן בחשבון פשוט: יש לך X יהודים, Y ערבים ו-Z שטח. אם המדינה רוצה יחס של 80%-20% בין יהודים לערבים, אין לה עוד כמה מיליוני יהודים במחסן ואת הערבים אי אפשר פשוט להעלים, נשאר רק לצמצם את השטח. אבל את זה אפשר להגיד, כמובן, רק אם מתקיימים שני תנאים: אתם מסתכלים על בני אדם כעל מספרים, אבל לפחות חושבים שערבי אחד=יהודי אחד. בערך כמו שהצרפתים החשיבו יהודים פעם. כיחידים – הכול, כאומה – כלום. הרבנים הפונדמנטליסטים, וזאת הסיבה לחיבוק החם שהם מקבלים מהממסד, מצאו את המוצא מהדילמה המתמטית האכזרית הזאת: אם המספרים לא מסתדרים, בואו פשוט לא נספור את הערבים, ואז הם כן יסתדרו.

את הכשל המבני הזה צריך להבין. הפונדמנטליסטים מבינים אותו היטב וגם הפוליטיקאים מהימין, או סביר יותר להניח, מי שעומדים מאחוריהם, מבינים אותו היטב. אבל איתנו, הציבור, עובדים בשיטת הסלאמי. הרי לא יבלבלו ת'מוח של האזרח הקטן בשאלות עקרוניות על דמותה ודרכה של המדינה. לכל דבר גדול יש ביטוי בקטן. למדינת ישראל יש בעיה עם תושביה הערבים? גם לעיר יש, ולתושב העיר יש בעיה עם השכן הערבי. אז בוא נדבר על השכן, אח"כ על העיר ובסוף על המדינה כולה.

אבל דבר נוסף שצריך להבין הוא שהם גם האנשים שיוצרים את הבעיה. שום דבר, אף פעם, לא הפריע ולא מנע ממדינת ישראל להשוות את זכויותיהם של האזרחים הערבים לאלו של היהודים. אם לא מתוך עיקרון, אז לפחות מתוך פרגמטיזם פשוט. זה לא היה מעלים את הקונפליקט הלאומי, אבל זה היה מוריד את המתח. האפליה היומיומית לא הייתה מיתרגמת ללאומנות ומשם לפונדמנטליזם, הפשיעה לא הייתה נהנית מהילת בולשיט רומנטית של מאבק בכובש הציוני או לחילופין, הגנה על בנות ישראל מפני הטרדות. לא יודע לאן זה היה מוביל, אבל המצב היה יותר טוב וכנראה גם יותר פתיר.

רוב אזרחי ישראל היהודים, לפחות אלו בגיל 25 ומעלה (הצעירים כבר ירדו מזה במופגן) יטענו בלהט שהם בעד. ודאי שלא צריכה להיות אפליה, ודאי שהמדינה צריכה להשקיע הרבה יותר באזרחיה הערבים. אבל זה לא קורה, ואני לא קונה לרגע אחד את ההסבר לפיו המדינה לא מצליחה. זה טריק קבוע של ממשלות ישראל לטעון שאין ביכולתן לעשות את מה שבעצם הן לא רוצות לעשות. צריך פשוט להגיד את האמת: אחרי אלפיים שנות גלות בהן הגויים דפקו אותנו, אנחנו פשוט לא נרגיש את ה"קוממיות" אם לא נדפוק את הגויים בחזרה. אחרי כל המילים היפות, נכון לעכשיו, הדבר היחיד שעושה את המדינה הזאת ל"יהודית" זה התעמרות בכל מי שלא יהודי ואנחנו נשמח מאוד לאבד עין, אם רק הערבים יאבדו שתיים.

לבן יוסף לבנת לא הגיע לחטוף כדור. להימצא במקום ש"אתה לא אמור להיות בו" היא לא עבירה שמצדיקה עונש מוות, כנ"ל לא "ניסיון לפרוץ מחסום" גם אם השוטרים חשו "תחושת סכנה סובייקטיבית לחייהם". מי שאינו מקצועי מספיק כדי להבחין בין תחושת איום סובייקטיבית (מושג מיופייף לסתם פחד) לאיום אמיתי וקונקרטי צריך לעבוד כרואה חשבון, מעצב פנים או אולי מדריך יוגה, לא שוטר או חייל חמוש.

אבל אני לא באמת קונה את ההסברים וההצטדקויות הנ"ל של הרשות הפלסטינית. אם הירי לא היה מכוון להרוג, הרי שהוא היה בבחינת אצבע קלה הרבה יותר מדי על ההדק, ושני הדברים כרוכים בהיותו של הירוי יהודי וישראלי. על פלסטיני היו נזהרים יותר. ייתכן גם שמדובר במדיניות. לא בהכרח רשמית, אבל מתוקף "רוח המפקד". ייתכן שהפלסטינים, אולי לרגל הספירה לאחור לספטמבר הקרוב החליטו "לצרוב תודעה" לישראלים ולהבהיר להם שגבול זה גבול, ולא כל ארחי פרחי יכול לעשות בטריטוריה שנשלטת בידי הפלסטינים כבתוך שלו.

מיותר לציין שכל הנ"ל נכון גם לגבי אותם מקרים מרובים בהם פלסטינים חוסלו בנסיבות דומות וחיסולם הוצדק באותם תירוצים קבועים בדיוק. לא רק פלסטינים, אגב. מדיניות צה"ל לירות על כל מי שנקלע ל"מקום שהוא לא אמור להימצא בו" לא פוסחת גם על יהודים. העיתונאי גדעון לוי, הצלם מיקי קרצמן ונהג המונית הישראלי שהסיע אותם ניצלו בעור שיניהם (דבר שמצער, בוודאי, את רוב היהודים בישראל) מירי כזה. הם פנו, בהתאם להוראות שקיבלו מקצין, בפנייה הלא נכונה. בסוף הרחוב הייתה עמדה מבוצרת והחייל בה, לאחר שביקש וקיבל אישור, השחיל כמה כדורים היישר לתוך השמשה הקדמית. למרבה המזל, המונית הייתה ממוגנת ירי.

פחות מזל היה למאבטחי מאחז ששהו באזור בו צה"ל חיפש מבוקשים. מבחינת צה"ל, הם "לא היו אמורים להיות שם" אז הוא פתח עליהם באש. המאבטחים ניסו לברוח ונורו ע"י יחידה שלמה ואף ע"י מסוק שהוריד עליהם טיל. היה אפשר לצפות שיחידת עילית + מסוק קרב ינסו לזהות את מי שיורים עליו, אבל הם חשבו שמדובר בערבים, אז הם לא הטריחו את עצמם.

בתקשורת הישראלית (השמאלנית כמובן), חיסולי הפלסטינים ש"היו במקום שהם לא אמורים להיות בו", ש"ניסו לפרוץ מחסום" ונורו ע"י חמושים ש"חשו סכנה סובייקטיבית לחייהם" מבליחים לרגע ונעלמים, אף פעם לא מתגבשים לכדי תמונה שלמה של תופעה. כשזה קורה ליהודים, זה נשאר באוויר טיפה יותר זמן, אבל כטעות מבצעית מבודדת ש"תיבדק". מה עלה בגורל הבדיקה, לא מספרים לנו. מדהים ככל שזה ישמע, מה שאנחנו עשינו מאות פעמים יכול להיתפס כ"טעויות שקורות לפעמים". כשפלסטינים עושים זאת, מדובר ב"פיגוע".

קשה להאמין שהזהות בין חיסול לבנת לחיסולים רבים של פלסטינים בנסיבות דומות תחמוק מעיניו של צרכן התקשורת הישראלי, ושזהות זו לא תגרום לו לבחון מחדש את ההצדקה האוטומטית שהוא מקריץ בכל פעם שחיילים יורים בפלסטינים, אבל זה בדיוק מה שקורה. זוהי עוד הזדמנות להיווכח באמת המצערת שלעולם, לעולם אין לזלזל ביכולת של בני אדם להאמין בבולשיט של עצמם.

ואפרופו תקשורת…

צווי איסור פרסום מחולקים כמו סוכריות בימינו. זה לא צריך להפתיע, כי כשמרגילים אותנו לצא"פים מופרכים שוב ושוב, אנחנו לא נעשה עניין גדול גם כשהתירוץ הרגיל: "שיקולי ביטחון", לא יופיע. ככה מדרונות חלקלקים עובדים. מי שביקש את הצא"פ הוא כתב ידוע למדי בערוץ 2 שנאשם באונס אכזרי במיוחד. הברנז'ה התקשורתית ממש לא נעמדת על הרגליים האחוריות לטובת זכותה לפרסם את הסיפור העסיסי, כפי שהייתה עושה אם האנס לכאורה היה, נניח, איזה רב מזוקן שממלמל פסוקים ולא עיתונאי צעיר מהחבר'ה עם פטיש לפרסום תצלומים "סקסיים" של עצמו בפייסבוק. כך שהעבודה המלוכלכת נופלת, כמו תמיד, על כתפי התקשורת הבלתי פורמאלית. את השם, כמובן, אסור לי לפרסם שמא אתחייב בראשי, אבל בשביל למצוא אותו צריך רק לדעת שהמקרה קיים, כמה דקות פנויות ואת החבר גוגל.

הקרדיט על הסקופ מגיע לרוטר-נט, ולקריאה נוספת מוזמנים לפנות לחנה בית הלחמי ולרוני אלוני סדובניק.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו לקבל כדורים רק עם מרשם.

לילה אחד נפלתי על ראיון טלביזיוני עם ד"ר מיכה גודמן, לכבוד פרסום ספרו על הרמב"ם. לא גודמן ולא הרמב"ם יחזיקו אותי מול הטלביזיה בימים כתיקונם, אבל באותו הזמן חפרתי בענייני "אם תרצו" וידעתי שמיכה גודמן הוא אחד משלושת האנשים שהופיעו כממליצים על כריכת המניפסט שחיבר רונן שובל. השמות האלו (השניים האחרים הם בוגי יעלון ובנימין איש-שלום) הובילו אותי לסיפור הרקע, שמעניין הרבה יותר מתנועת הדמיקולו הכושלת הזאת.

גודמן דיבר על סגנון הכתיבה ה"אזוטרי" של הרמב"ם. הרעיונות שלו, טען גודמן, הם מהפכניים, אך כתובים באופן שייראה לקורא ההדיוט כמסורתיים לגמרי. עבור רוב הציבור, אמר, יש צורך ב"שקרים אציליים", מיתוסים ופרות קדושות, שיגרמו להם לעשות את הדרוש לקיום החברה והמדינה. "מתאים לו", חשבתי, וזרקתי את האינפורמציה בבוידעם של המוח.

לא ידעתי אז, שהרעיון והמינוח לקוחים ישירות מהגותו של הפילוסוף והתיאולוג היהודי-גרמני-אמריקני ליאו שטראוס. להגותו של שטראוס קטונתי מלהתייחס, ונטען שממשיכי דרכו לקחו אותה לכיוונים שהוא עצמו לא היה חולם עליהם. אבל בין אם הוא מתהפך בקברו ובין אם לאו, ליאו שטראוס הפך לאב הרוחני של השמרנים החדשים, ה"ניאו-קונס", בארה"ב. וגם אצלנו.

השמאל נרדם בשמירה.

השמאל הישראלי הצליח לפספס כמעט לחלוטין את ההתפתחות הזאת. הוא שכנע את עצמו שהתשובות למציאות הפוליטית נתונות בידיו, שהימין פשוט לא חושב בהגיון, טיפש מדי או רגשני מדי, שלא יכול להיות לו פיתרון אחר ולכן הוא מועד, עם הזמן ואילוצי המציאות, לאמץ את הפיתרון אותו השמאל קידם מאז 1967. תמיכתו של המיינסטרים, כולל ליכודניקים שורשיים כמו אולמרט וליבני, ואפילו נתניהו בנאום בר-אילן בפיתרון שתי המדינות נתפסה כהוכחה לצדקת השמאל. אפשר לומר שהשמאל נרגע לכדי שאננות. פיתרון שתי המדינות הוא רק עניין של זמן, אפשר לשבת ולחכות שישראל פשוט תגיע לשם, כך או אחרת.

אבל שאר המציאות הפוליטית לא שקטה על שמריה. הזעזוע של רצח רבין נתן את האות לדיון ציבורי מאסיבי בשאלות היסוד של הזהות היהודית והישראלית. רובו התנהל בתחום החינוך הבלתי פורמאלי ועשרות עמותות, גופים וארגונים עסקו ועוסקים בפעילות חינוכית מסביב לשאלות אלו.

סביבת השיח הזאת מעוררת לא מעט אי נחת בקרב מי שדעותיו נחשבות כ"שמאל". גילוי נאות – את רוב פרנסתי הדלה שאבתי בשנים האחרונות משם, ואני מרגיש את זה על עצמי ואצל אחרים. יש שם מנה גדושה של פוצי-מוצי ומיסוך הקונפליקטים שקיימים בחברה, הרבה מילים שהימין ניכס כמו "ציונות", "יהדות" ו-"ישראליות", יותר מדי עבודה משותפת עם אנשים שהשמאלן המצוי רואה, לרוב בצדק, כיריבים פוליטיים. השמאל העדיף להסתגר במעין "תרבות נגד" וכך הפקיר את שדה השיח הזה לאחרים והשאיר את הקולות הביקורתיים שם בתת-ייצוג.

לימין, לעומת זאת, אין תופעות אלרגיות שכאלה. להיפך, נוכחותו בשיח פלורליסטי וליברלי בסגנונו הקנתה לו את ההון הסמלי הדרוש כדי להתמקם בנוחות במיינסטרים לאחר רצח רבין. המקור לימין הישראלי של ימינו – גוש אמונים – התאפיין תמיד בדיבור אפולוגטי מטשטש מחלוקת, וחשב תמיד שהחילונים יצטרפו אליו אם רק יציגו את משנתם במונחים נוחים עבורם. הוא הרגיש שם בנוח, והחיבור בין הדיבור הכפול בסגנון הציונות הדתית לדיבור הכפול נוסח תלמידיו הניאו-שמרנים של ליאו שטראוס, שבאותו זמן זרמו לארץ כשבאמתחתם הון אמריקאי ושיטות פעולה אמריקאיות, היה טבעי ומתבקש. עבור השמאל, שיח הזהות היהודית-ישראלית תרם מעט מאוד. אך הימין ניצל אותו כחממה אינטלקטואלית ולעיתים גם כפלטפורמה מוסדית. דור שלם של מחנכים ומנהיגים צמח שם.

הימין ממציא את עצמו מחדש.

עשור אחרי רצח רבין התרחשה טראומה נוספת, כפולה. ההתנתקות הראתה לציונות הדתית שאין לה ולתפיסת עולמה עתיד אלא אם כן תפרוץ את גבולות פוליטיקת הזהות ותגדיר את עצמה מחדש כמחנה אידיאולוגי שמאחד דתיים וחילונים. הבנה זו הואצה עקב הפחד מהטרנד הגובר של הסתגרות והינתקות ממדינת ישראל החילונית, נוסח החרד"ל ו"נוער הגבעות". הפארסה של לבנון2, שנה לאחר מכן, הבהירה לכולנו שישראל נמצאת במשבר מנהיגות. הבמה הייתה מוכנה לאלטרנטיבה מימין.

מאבק המילואימניקים של 2006 היה יריית הפתיחה של הסתערות הימין החדש על המיינסטרים הישראלי. הסתערות שלצערי, נראית כרגע מוצלחת למדי. במאבק הזה צמחו לא רק כמה מהאישים והארגונים שממררים את חיינו, אלא גם השתלבו האלמנטים שיהפכו לסימני ההיכר שלו: המטרות האמיתיות הוסתרו והציבור הואכל ב"שקרים אציליים" של שיח מיינסטרימי (שחקן מרכזי, מיודעינו משה קלוגהפט התפאר שהביא אויב מאידיאולוגי מר, פרופ' זאב שטרנהל, לנאום במטרה זו). אנשים שרגל אחת שלהם נטועה עמוק בימין המתנחלי והשנייה בשיח היהודי-ציוני מטשטש המחלוקות שהתפתח לאחר רצח רבין מוצבו כפוסטר-בויז נעדרי כיפה\זקן\דובון\עוזי שהחילונים אוהבים לשנוא. סביבתו של בנימין נתניהו, שהתחיל לתכנן אז את הקאמבק שלו, קישרה את הנ"ל עם המנגנון הניאו-שמרני בארה"ב שדאג להזרים להם הון רב.

המלכים הפילוסופים.

הניאו-שמרנות, או בשמה המקומי – "ניאו-ציונות" היא קודם כל פרויקט אינטלקטואלי. מדובר בריאקציה לניהיליזם הפוסט-מודרניסטי על תופעות היחסיות התרבותית והמוסרית שכרוכות בו ופירוק המסגרות שמהוות את מהותו. מהבחינה הזאת, הם לא לבד. בסדר, הבנו שאין לנו גישה לאמת אובייקטיבית, שכל האידיאולוגיות, התיאוריות והזהויות אינן אלא המצאות אנושיות תלויות זמן ונסיבות ושהמציאות המוכרת לנו היא פרשנות של המוח האנושי שמוכתבת ע"י יחסי כוח. יופי. ומה עכשיו? את השאלה הזאת, כולם שואלים.

לשמאל העולמי אין תשובה והסיבה לזה היא שאם יש משהו שיכול להגדיר "שמאל" זה שהאידיאל שלו נמצא בעתיד דמיוני. זה מה שמבחין בינו לבין "ימין" שהאידיאל שלו נמצא בעבר דמיוני. לכן האחד "מתקדם" והאחר "שמרן". במצב הדברים הנוכחי, התפרקות האידיאלים המודרניסטיים של הנאורות משאירה את השמאל במקום לא נוח של שאלה פתוחה במקרה הטוב, והיצמדות חסרת מחשבה לקלישאות הנוכחיות במקרה הרע. הימין, לעומת זאת, מרגיש לגמרי בנוח ללכת אחורה בזמן ולמחזר מחדש תשובות ישנות.

וכאן יש בעיה. מה לעזאזל עושים עם מאה שנה של תיאוריה ביקורתית שפירקה את הרעיונות הישנים לגורמים? איך חוזרים לטעון שיש דבר כזה כמו "מהות" של לאום אחרי "קהילות מדומיינות"? איך מלכדים את הלאום המדומיין אחרי שכל הפרות הקדושות נשחטו והפכו להמבורגרים של ה-מק'עולם הגלובאלי שערכיו היחידים הם כסף ורייטינג?

התשובה של הימין החדש שמתגולל על תפיסת ה"אין אמת", באופן אירוני, היא פוסט-מודרניסטית במידה שתשלח את מיטב הקשקשנים הצרפתים לחפש להם מקצוע חדש. היות שהמציאות היא תודעה, כדי ליצור מציאות "בריאה", יציבה ומוגדרת היטב, צריך למחוק מהתודעה את הרעיונות שטוענים שהמציאות היא תודעה, כי הם אלו שמערערים את יציבותה ואמונתה ב"צדקת הדרך". במילים אחרות, הביקורת, בעיקר האקדמית, מותקפת לא על בסיס זה שהיא איננה אמת, אלא על בסיס זה שהיא מערערת את המיתוס שמחזיק את החברה והמדינה בחתיכה אחת.

הוגי הדעות של השמרנות החדשה הבינו את הפוסט-מודרנה, ראו את הפוטנציאל ההרסני שבה ופשוט מינו את עצמם למלכים פילוסופים שמגנים על ההמונים הנבערים ממה שהם מכנים "אמת רעילה". לשם כך, הם הכריזו מלחמת השתקה על כל מי שמפריע להם להלעיט את הציבור ב"שקרים אציליים" שימושיים. תוצרי ההגות נכתבים בשיטת הכתיבה האזוטרית. מי שטורח לחפור ולהבין רואה שם פוסט-מודרניזם ציני וחסר עכבות שלא מתבייש "לצרוב תודעה",  ביטוי שטבע אחד המלכים הפילוסופים בעיני עצמו הנ"ל וממנהיגי ה"ניאו-ציונות", בוגי יעלון, שמשתפך גם הוא על הטקסט האיזוטרי של רונן שובל. מי שלא טורח, רואה שם אסופה של "מובן מאליו" שמרני נוח לבליעה שמייצר "ביחד" חמים ודביק.  במיטב מסורת הגותו של שטראוס, הטקסט אומר דבר אחד ל"פילוסופים" ודבר אחר לגמרי להדיוטות.

מיותר לציין שתפיסה זו, ששואבת מהערצתו של שטראוס את "המדינה" של אפלטון, לא ממש מסתדרת עם האידיאל הדמוקרטי. ואכן, שיטת העבודה שהועתקה ישירות מזו של הניאו-קונס בארה"ב (כפי שרומז רונן שובל), היא של "קבוצת השפעה" שדוחפת שלוחות למוקדי הכוח. כאן הם אוהבים לקרוא לזה "אליטה משרתת". קבוצה זו היא "בעד דמוקרטיה", כמובן, אבל רק כל זמן שהיא לא מאתגרת את האתוס שברצונה להנחיל. כלומר, "דמוקרטית" כל זמן שזה לא על חשבון "יהודית" ו"ציונית" לשיטתם. ממרומי מוקדי הכוח, מה שנשאר לעשות זה להשתיק "אמת רעילה" ולהחליפה ב"שקרים אציליים". ברוכים הבאים לעידן בוש הישראלי.

יש משהו מתאים מאוד לראש הישראלי בתיאור מעשי ידיו שלו, הצפויים לחלוטין, במונחים של כוח טבע. אנחנו בסך הכול יושבים שם, לבד בחושך, וכל מני דברים פשוט קורים לנו. והפעם – "צונאמי מדיני". באיחור אופנתי קל, ספטמבר 2011 תופס את מרכז הבמה. הספירה לאחור החלה רשמית.

המכללה לביטחון לאומי חזתה אותו עוד ב-1966. השמאלנים לדורותיהם טענו מזה 44 שנה שזה יקרה ורוססו בקיתונות של בוז על כך שזה בכלל מעניין אותם. הרי לא חשוב מה יגידו הגויים אלא מה יעשו היהודים. אמרו "או"ם-שמום", טענו שעצם לקיחת המצב המדיני בחשבון היא התרפסות גלותית של יהודונים בפני הפריץ, ריקודי "מה יפית", ו"קאפו" נזרקו לאוויר.

ועכשיו, רבותיי – מהפך. במחי יד הפך "הצונאמי המדיני" לסכנה הקיומית מספר אחת. כך הגיעו לחיינו הגולדשטייניזם… סליחה, "הגולדסטונים" (אותו עיקרון, ת'כלס) וה"דה-לגיטימציה", שהחליפה את ה"אנטישמיות" הוותיקה כתיאור לכל אמירה שלא מוצאת חן בעיני הימין היהודי האמריקאי והסניף המקומי שלו. אלו שהזהירו מבידודה המדיני של ישראל הפכו, כמובן, לאשמים בו. הרי ללא "חוליות חלשות" כמותם, הגויים היו לוקחים צעד אחורה ונופלים על ברכיהם בהשתאות לנוכח גלי העוצמה של הנחישות היהודית. אתם יודעים, בערך כמו שהמשיח אף פעם לא יבוא בגלל שתמיד יהיה איזה בן זונה אחד שחיפף בשמירת השבת.

משעשע במיוחד לראות כל מני כותבי טורים ב"הארץ", פוליטיקאים וגם חבורה של מרגלים שחזרו מן הכפור, האולד-בוייז באק אין טאון ממש, שדורשים להגיע מהר מהר לפיתרון שתי המדינות על בסיס הקו הירוק לפני ספטמבר. זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא על האיש שרץ לתוך פאב ודורש כוס מהוויסקי הכי יקר "אבל מהר – לפני שזה מתחיל". הוא מוריד אותה בשוט ודורש עוד אחת "אבל מהר – לפני שזה מתחיל". כשהוא דורש את השלישית, הברמן שואל אותו מה עם התשלום, אז הוא אומר "נו – הנה זה מתחיל".

אבל ממשלת ישראל, תאמינו או לא, יודעת מה היא עושה. הזלזול השמאלני המסורתי באינטליגנציה של הימין עשה את שלו לטובת הירדמותו בשמירה. תכנית הממשלה היא כדלקמן: באיצטלא של "נסיגה" (כדי שיהיה אפשר להפיל את האשמה בתוצאות על ה"סמולנים", כמו בהתנתקות) ישראל תספח למעשה את שטחי יהודה ושומרון המיושבים ביהודים, עם מנה נדיבה של קרקעות בסביבתם, כבישים שמחברים ביניהם ומנה נדיבה של קרקעות מסביב לכבישים. "לצרכי ביטחון". כמובן שבעתיד, גם אלו יתמלאו בהתנחלויות כדי לייצר "צרכי ביטחון" חדשים.

אחרי שהאו"ם יכיר במדינה הפלסטינית, ישראל תבצע מהלך רטורי כפול שטוען, כרגיל, דבר והיפוכו: מצד אחד, תטען שהבנטוסטאנים מהווים מדינה דה-פקטו ולכן ישראל לא שולטת על אוכלוסיה של לא-אזרחים ומדובר רק בסכסוך טריטוריאלי-ביטחוני. כך שאפשר לרדת לה מהגב. מצד שני, היא תמעיט ממשמעותה של ההכרה באמצעות טענת "או"ם-שמום" מעודכנת: רובו מורכב ממדינות עולם שלישי, ומי בכלל סופר אותן. בקיצור, מדובר באותה התכנית שהייתה לימין הישראלי תמיד: המדינה היהודית תשלוט על כל ארץ ישראל השלמה, אבל יהיה בתוכה "תחום מושב" לפלסטינים. בשמותיה האחרים זוהי תכנית הבנטוסטאנים של שרון ותוכנית האוטונומיה של בגין.

הקלף בשרוול שאמור לגרום להצלחת התכנית נמצא בעתיד המדומיין. הימין הישראלי בונה על הצלחת ה-HASBARA מצד אחד, ועל אבדן העניין של הקהילה הבינ"ל בפלסטינים מצד שני. הצלחת ה-HASBARA היא על תקן וודו, אמנם, אבל אי אפשר לשלול איזו התפתחות עולמית תיאורטית שתסיט את תשומת הלב הציבורית ממלחמת החמולות בפינה הזאת של המזרח התיכון. אולי איזה משבר סביבתי עולמי.

אבל המשמעות לגבי היושבים בציון ברורה למדי. ממשלת ישראל בחרה במודע להפוך אותנו לעיר נצורה וכמו בירושלים הנצורה ההיא, לשרוף את מחסני המזון ולשלח את הסיקריקים לרחובות כדי לטפל ב"בוגדים" על מנת להכריח את העיר להילחם. זהו פשר האמירות כמו "מי שרוצה שקט שילך לפינלנד" וזהו פשר המאמץ האדיר לבנות אתוס "ניאו-ציוני" ולהוקיע "חתרנים" למיניהם.

אז יש פה גם בגידה אמיתית, בגידת הממשלה באזרחים: הציבור היהודי בישראל יכול להחליט שהמשך השליטה בארץ ישראל השלמה תוך כליאת הפלסטינים בתחום מושב זה מה שהוא רוצה, שעל זה הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר. הבגידה היא בזה שממשלת ישראל, בעיניים פקוחות לגמרי ותוך מצג שווא שכל העניין קורה לנו בלית ברירה, מעמידה את מדינת ישראל עם הגב לקיר. הממשלה יודעת שכשלא משאירים לבני אדם מוצא אחר – הם נלחמים. היא יודעת שהציבור הישראלי לא מעוניין במלחמת חורמה תמידית, אז היא מאלצת אותו.

פעם אחת, מדענים כלאו קוף בתוך חדר נעול עם ארבע אפשרויות בריחה שהם תכננו מראש, מספר רוברט הינליין באחד מספריו, כדי לבדוק את האינטליגנציה שלו. הקוף מצא את נתיב הבריחה החמישי. תמיד יש עוד מוצא, וממשלת ישראל היא אפילו לא השחקן הכי אינטליגנטי במשחק הזה.

בעניין אחר: "אם תרצו" הוקמה בתרועה רמה בטענה שהיא הולכת "לכבוש את הקמפוסים". עד לאחרונה ממש, טענו בארגון שיש להם "אלפי פעילים". ועכשיו מסתבר שהם החליטו שלא לרוץ בבחירות לאגודת הסטודנטים. גנב חומרי הנפץ הצה"ליים והנאמבר-טו, ארז תדמור, ברבר משהו לגבי זה שהארגון "נמצא במקום אחר" והסטודנטים "מתעניינים רק במחירי הסנדביצ'ים". אבל הסיפור האמיתי הוא שאם "אם תרצו" ירוצו לבחירות – והם יודעים זאת היטב – ייחשף הבלוף ולכולם יהיה ברור שאין להם שום "אלפי פעילים", בקושי אלפי תומכים, ושכל הארגון הזה איננו אלא בלון ספין מלא באוויר חם. אולי רונני שובל צריך לבקש מאבא'לה אדוארדו שיקנה לו צעצוע חדש.

ועוד עניין: היום פורסם שתאונת האופנוע בה נהרג עיתונאי הרכב טל שביט, מאבות תרבות האופנועים בישראל, נגרמה גם בגלל צבע שגורם להחלקה. כל אופנוען יודע לא לעלות על הסימון הלבן שעל כבישי ישראל עד כמה שזה תלוי בו, שכן משרד התחבורה, שתמיד יש לו כסף לעוד "אכיפה" (שם קוד לדו"חות מהירות בכבישים ריקים באמצע הלילה, בעיקר) אף פעם לא טרח להוסיף סכום מבוטל כלשהו כדי לעבור לשימוש בצבע שאינו גורם להחלקה. רק שתדעו, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, תמיד יש את פינלנד.

חביב הבלוג הרב שמואל אליהו, הרב הראשי של צפת, ממשיך להשתולל. אבל בואו נגיד כמה מילים על "השתוללות". יש השתוללות של סגנון ויש השתוללות של מהות. הרב מרטין כהנא, למשל, היה משתולל של סגנון. הוא צעק וגידף, הסית בגלוי וסחף אחריו את תומכיו באמצעות דוגמא אישית של התלהטות יצרים. שמואל אליהו מחזיק בהשקפת עולם זהה, אבל התנהלותו אחרת ומסוכנת הרבה יותר. הוא איש נחמד שמדבר בשקט. את המסר שלו הוא מעביר בשפה מתונה, ועושה זאת לא בכיכרות אלא ב"שיעורי תורה". הוא מקפיד שלא להתלכלך בעצמו, את זה הוא משאיר לתומכיו.

הוא כבר הספיק לעורר גל של אלימות כלפי ערבים בצפת, שכלל ירי באוויר בנשק חם והצתת מכוניות. אחרי הטבח באיתמר הוא הכשיר את הפוגרומים המכונים "תג מחיר" בספרו, תוך "שיעור תורה", שאישיות ביטחונית ביקשה ממנו להביע התנגדות לעניין והוא סירב. שימו לב לכסת"ח: הוא אמר שאין ביכולתו למנוע זאת. אלו שטויות. ראשית, יש ביכולתו. אף אחד לא מונע ממנו ללבוש שק, לפזר אפר על ראשו ולהכריז על תענית עד שחילול השם הזה לא ייפסק.

או לפחות, להכריז בפשטות שהוא מתנגד לזה. זה באמת לא היה עוצר את הפוגרומים, אבל מישהו שמתנגד להם באמת היה מכריז על כך ומשלם את המחיר ברייטינג. וכאן קבור הכלב, יודע צדיק נפש בהמתו ולא יעיז לצאת נגד נטיות צאן מרעיתו. הציבור הדתי לא הולך כעיוור אחרי הרבנים, וכמו הפוליטיקאים החילונים, גם הם מקיימים דיאלוג עם הציבור שלהם ודואגים לתדמיתם בסקרים. כמו אצל הפוליטיקאים החילונים, אין בהם כמעט איש בעל שיעור קומה מספיק כדי להגיד דברים שלא יישאו חן בעיני תומכיהם. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא תמיד שם המשחק והמנצח הוא זה שמצליח להוריד אותו עוד יותר.

ומדובר בפוליטיקאי. שכן במזרח התיכון ובישראל אנחנו חיים. הדת לא מופרדת כאן לא מהמדינה ולא מהפוליטיקה. המקום היחיד בו יש הפרדה כזאת, מסתבר, זה בתקשורת החילונית. הידיעה ב-YNET על כך שאליהו דורש להקריב את קורבן הפסח בהר הבית כבר בפסח הקרוב מצאה את דרכה למדור "יהדות" ולא למדור "פוליטי-מדיני" אליו היא שייכת, כאילו היה מדובר במתכון לקניידלעך ולא במהלך פוליטי בוטה ומסוכן.

בפורום שיאפשר לו להיתמם ולטעון שבסך הכול ב"שיעור תורה" וב"דיון הלכתי" מדובר (כמו שעשו  עם "תורת המלך"), אמר אליהו כמה דברים: הראשון, שהקרבת הקורבנות אפשרית ונחוצה גם לפני שבית המקדש יוקם והמתחם יטוהר באמצעות אפר של פרה אדומה (שלא קיימת, אם כי פונדמנטליסטים נוצרים מנסים להנדס גנטית פרה כזאת, כדי שהיהודים יקימו את המקדש ויגרמו בזה למלחמת גוג ומגוג. עושה רושם שאליהו מתכוון לחסוך להם את הטרחה).

כלומר: פעם חשבו שהקרבת הקורבנות תחודש רק לכשיבוא המשיח. אחר כך, הדתיות הלאומנית הפכה את הסדר וגרסה שלכשייבנה המקדש ותחודש עבודת הקורבנות, יבוא המשיח. איך? ובכן, תשאלו את יהודה עציון, האיש שרצה לפוצץ את המסגדים על ההר. ברור להם שזה יגרום למלחמה שתעמיד בסכנה את עצם קיומם של היהודים כאן. החבר הדמיוני לא יוכל לעמוד מנגד וייאלץ להתערב ולהציל את עמו. אתם יודעים, בדיוק כמו שהוא עשה בשואה. ועכשיו אליהו לקח את זה צעד קדימה. לא צריך לפוצץ כלום, רק ליישם את "חופש הדת". זה נחמד מאוד, אבל עם חופש הדת אפשר להתחיל בלהניח לנשים לשאת ספר תורה בכותל – דבר שאינו אסור לפי ההלכה האורתודוכסית אגב. ומי שדורש את הזכות להקריב חיות על הר הבית, שיחשוב איך הוא היה מגיב לדרישה של מוסלמים להתפלל באל-בוראק לפני שהוא רץ לפוצץ את הסטטוס קוו.

דבר שני: אליהו אמר במפורש שמי שישתמט מהחובה לעלות על הר הבית בפסח הקרוב ולשחוט שם כבש, מסתכן ב"כרת". כלומר – בזה שהחבר הדמיוני פשוט יהרוג אותו. עבור אנשים שמאמינים, למשל, בזה שחקירות על שחיתות הם עונש שמימי על ההתנתקות, אני מנחש שהאיום מוחשי למדי.

דבר שלישי: אליהו נוקט כאן בעמדת אי התחשבות במציאות. הכינוי שלי לאלוהים – "החבר הדמיוני" איננו מקרי. הישות הזאת קיימת בפועל ושוכנת בדמיון האנושי. הדמיון והמציאות מקיימים דיאלוג מתמיד אצל כולנו אך תוצאות הדיאלוג שונות אצל כל אחד. גישה חילונית קלאסית היא למקם את ה"אמת" במציאות הקונקרטית ואילו הגישה הדתית ממקמת אותה ב"עולם הרוח" שאינו אלא עולם הדמיון, ההפשטה ותת המודע האנושי שאינם כפופים לאילוצי זמן ומרחב.

המסורת היהודית בגולה אף פעם לא יכלה להתנתק באמת מגבולות המציאות. המציאות הייתה קשה מדי והם התנגשו בה על כרחם. זה חייב אותם לנקוט בפרשנות תורנית שלא תגרום, למשל, לאובדן ההגנה מצד המלך ולטבח הקהילה. העצמאות היהודית הרחיקה את גדרות המציאות במידה שמאפשרת, למי שרוצה, להתעלם מהן. כך התבססה תפיסה שמקדשת את ההתעלמות מהמציאות, לפיה אנחנו נעשה את הדבר הנכון והכול פשוט יסתדר על הצד הטוב ביותר. אין צורך לשקול את תוצאות מעשינו.

זוהי בשום אופן לא גישה מקובלת ביהדות, עדיין. הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, עקץ לאחרונה את אליהו בעקיפין כשביטל את האמונה בכוחות על טבעיים של רבנים. לדבריו: "אין דבר כזה. אם אדם יגיד שהוא עולה ברגל לירח – זה בלתי אפשרי, זה לא צריך לבדוק". זוהי עקיצה לאליהו שכן השיחה נסובה על הרב ניר בן-ארצי, שרלטן שנחשב למעין נביא בעל כוחות על טבעיים, והוא אחד מבני טיפוחיו של שמואל אליהו, שהצהיר בעבר על אמונתו בכוחות הכישוף שלו.

ענייני כישוף וכוחות על טבעיים הם נדבך חשוב בקמפיין הפוליטי של שמואל אליהו. לא כוחות שלו, כמובן, שכן הוא עוד לא מרגיש בטוח מספיק לייחס כאלו לעצמו. אבל לאביו, מרדכי אליו, כן. צריך להבין שאליהו ג'וניר עצמו הוא לא סמכות תורנית מי יודע מה. הוא רב אחד מני רבים והערך המוסף היחיד שהוא יכול לייחס לעצמו הוא היותו בנו של אביו, מהרבנים החשובים, הפופולאריים והמזיקים ביותר של הציונות הדתית.

לכן, בשנה האחרונה, מאז מותו, מתנהל פולחן אישיות, אולי חסר תקדים, של מרדכי אליהו המנוח, כשניפוח הפרסטיז'ה של אליהו הבן היא מטרה מרכזית בו. הוא לא רק אביו של שמואל שלנו, אלא "אביהם של ישראל", כשם סדרת ספרים על פועלו שמרובים בה סיפורי הניסים והכשפים. בימים אלו ממש, אמורה להיכנס בהליך מזורז תוכנית לימודים לבתי הספר הדתיים (וכנראה גם החילוניים) על "מורשתו" של אליהו האב, כולל "מרכזיות ארץ ישראל" שאינה אלא הטפה פוליטית בוטה מהסוג שאסור בבתי ספר חילוניים ומובן מאליו בבתי ספר דתיים. ועכשיו, הגיע גם הקומיקס על עלילות הרב המת. טרנד שצובר פופולאריות כשלעצמו. גם על כהנא יצא אחד לא מזמן, למשל. פונדמנטליזם לתינוקות של בית רבן.

נדבך מרכזי נוסף בקמפיין הפוליטי של שמואל אליהו הוא זה שמוכר לנו מהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני הזכור לטוב, ושל החקיין הנוכחי שלו, ראאד סלאח. השיטה: זריקת גפרורים על חבית הנפץ של הר הבית בתקווה למנף את המשבר שייווצר לכוח פוליטי. יש כאן שיתוף פעולה של מטורללים משני הצדדים, תמיד היה, ממאורעות 1929 שסימנו את מעבר הסכסוך לפסים אלימים במובהק ועד לעלייתו של שרון להר הבית, שסימנה את קבורתו של הניסיון לפתור אותו בדרכי שלום. הפונדמנטליסטים היהודים והמוסלמים זקוקים זה לזה. כל אחד מהם סומך על תגובתו של האחר לפרובוקציה. כשהאחד מתחזק, השני מתחזק בעקבותיו. לפי השמועות, שמואל אליהו גם רואה את עצמו מועמד לתפקיד המופתי… סליחה, הרב הראשי של ירושלים ואז בכלל יהיה שמח.

אבל התוצאה הצפויה של קריאתו של אליהו אינה מלחמת גוג ומגוג. יחסית לאדם שמטיף להתעלמות מאילוצי המציאות, הוא כנראה מבין אותם היטב. מה שהוא בעצם עושה זה לדחוק את המדינה, שתיאלץ למנוע את השטות הזאת, לפינה שבה היא תצטייר כמונעת מיהודים את הפולחן הדתי, וכך מציג אותה כשלטון זר שעומד בשורה אחת עם היוונים והרומאים. זוהי, בעצם, דה-לגיטימציה למדינת ישראל.

באחד הסיבובים הקודמים של פסטיבל שרה נתניהו העונתי, כתב עיתונאי בכיר, בן כספית, את הפסקה המהממת הבאה:

ישראל מופקרת. ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, המקביל של רם עמנואל, הוא אחד בשם נתן אשל, יהודי חביב נטול כישורים כלשהם, או ניסיון, או סמכותיות. תפקידו האמיתי הוא "נציג הבעלים והנשים". הבעלים, קרי שלדון אדלסון. הנשים, קרי "הגברת שרה נתניהו." מינויים חשובים עוברים דרכה. לוחות זמנים מותקנים סביבה. כשפרצה בהלת "שפעת העופות" היא אילצה את הלשכה לבטל לו"ז של יום שלם והכניסה להסגר את עצמה ואת ראש הממשלה ואת כל השאר, רק בגלל שמועה שהנהג של אשתו של המזכיר הצבאי לא מרגיש טוב.

למה כספית הוא עיתונאי בכיר זה כבר סיפור עצוב בפני עצמו, אבל הנה למה הפסקה "מהממת": כספית מזכיר לרגע את היותו של ראש סגל רוה"מ נציגו של איל ההימורים האמריקאי שלדון אדלסון, פוטר את העניין במחי יד ומזנק להתעסק בפיקנטריה – שרה לובשת את המכנסיים בלשכת ראש הממשלה. מובן, עניין האישה הביץ' שמנהלת את בעלה השפוף ביד רמה ודורשת פינוקים וצ'ופרים שונים הוא טופוס ספרותי ישן ואפקטיבי, וכמובן שנוח במיוחד לעקוץ את ראש הממשלה בזה שהוא לא גבר ולא מיישר ת'אישה שלו. שרשה לה פאם זה תמיד אחלה רייטינג.

לקחת את הסיפור השני שיוצא מראש הלשכה נתן אשל, לעומת זאת, הוא כבר עניין קשה יותר. עיתונאי בכיר אחר, אמנון אברמוביץ', עשה זאת בקטנה במהדורת החדשות של ערוץ 2 וחטף תביעת דיבה של כמה מיליונים. הנה מה שהוא אמר:

"מתקיים היום בישראל קשר הון-שלטון שלא היה בתולדות המדינה; שלדון אדלסון, מכון שלם, ביבי ו'ישראל היום'.  ממכון שלם במימון אדלסון יצאו כולם, כולם היו בניו, מהמינוי השערורייתי של מייקל אורן לשגריר בוושינגטון, נתן שרנסקי, נתן אשל. התיק הזה, שלדון, מכון שלם, ביבי, 'ישראל היום', יהיה הכבד בתיקים שיונח על שולחן היועץ המשפטי לממשלה. כדאי להסדיר את העניין בטרם יקרה הדבר".

האם יש כאן טענה לעבירה על החוק, כמו שגורסת סוללת עוכרי הדין של מכון שלם? לא יודע. אבל סיפור יש ויש. כמה סיפורים שלובים זה בזה ליתר דיוק. ראש לשכת רוה"מ הוא איש של אדלסון, ואחד שעבד עבורו בעיתון "ישראל היום". אגב, גם הרכש החדש, ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור עבר ב"ישראל היום", כפרשן צבאי. אבל השייכות שלו היא כנראה להסתעפות אחרת של הסיפור יותר מאשר ישירות לאדלסון. היה אפשר עוד להניח שגלריית הבכירים שמקושרת לאדלסון היא מקרית, אילולא גם ממלא מקום ראש הממשלה ושר המשרד האניגמטי "לעניינים אסטרטגיים", משה יעלון, הוא אישיות בכירה במכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים.  האם בוגי הוא סתם הולך בטל במשרד ממשלתי מיותר? מסופקני.

אז שלדון אדלסון מחזיק בעיתון המודפס הנפוץ ביותר בעברית. לא רק הקו האידיאולוגי והעיתונאי סטייל "פוקס ניוז" אחראי לזה, אגב. יש לי חשד קלוש שהעובדה שמדובר בעיתון שווה ברמתו למתחריו אך להבדיל מהם מחולק בחינם באינטנסיביות שהופכת את ההימנעות ממנו לעבודה קשה יותר מהיחשפות אליו, קשורה לעניין. "הביביתון" הוא כינוי משעשע אך מוטעה. האם מישהו באמת חושב שאדלסון היה משקיע את הכספים האדירים האלו רק כדי לעודד את הקריירה של ביבי? תעשו לי טובה. עמית מחקר בכיר אחר של מכון אדלסון, אגב, הוא הפרשן הלאומי לענייני ערבים בערוץ 2, אהוד יערי.

אז שלדון אדלסון בוחש ישירות ובמרץ גם בתקשורת הישראלית, גם בצמרת הממשלה וגם בגוף עתיר התקציבים שהוא הסוכנות היהודית, שאחראי לשלל פרויקטים בישראל ובחו"ל. בין אם בעצמו, ובין אם כצינור מימון. ועוד לא הזכרנו את מרכז שלם, שמכון אדלסון הוא רק מחלקה אחת בו. בו מעורבים כמה וכמה אילי הון אמריקאים ניאו-שמרנים, אליו מקושרות דמויות חשובות רבות נוספות והשפעתו חורגת, כנראה, בהרבה ממה שרוב האנשים מעלים בדעתם. וגם מרכז שלם, לפחות לפי תחושת הבטן שלי (שנמצאת בבדיקה), לא לבד.

אלו הם, על קצה המזלג, כמה מהעניינים שהיה אפשר להיכנס אליהם אם כבר מתעסקים בפמלייתו של ראש הממשלה ובספונסרים שלו. אבל התקשורת מעדיפה להתעסק באשת ראש הממשלה ובטובות ההנאה שחבריו הטחונים מרעיפים עליו. ככל שהדברים הנ"ל מקוממים, ביחס לסיפור האמיתי הם לא יותר מרכילות. והסיפור האמיתי הוא כדלקמן:

הפוליטיקה הישראלית מחולקת, למעשה, לשלוש: יש לנו מחנה פונדמנטליסטי, מחנה ליברלי ומחנה ניאו-שמרני. לכל אחד מהמחנות יש רשת שלמה של ארגונים שמשויכים אליו ופועלים לקידום האג'נדה שלו בציבור ובפוליטיקה הישראלית. כל אחד מהמחנות נסמך בעיקר על מימון זר בערך לפי הקווים הבאים:

המחנה הפונדמנטליסטי ממומן ע"י חוגי היהדות הכהניסטית האמריקאית וחב"ד (שההבדל ביניהם הולך ומיטשטש) ובנוסף להם גם מימון של נוצרים פונדמנטליסטים ואולי גם ארגונים ניאו-פשיסטיים מאירופה. בנוסף, מחנה זה נהנה ממימון כבד של משלם המיסים הישראלי, דרך המשרד לשירותי דת, משרד הביטחון (ישיבות הסדר מסוימות) וכספים שמופנים להתנחלויות. אחרי האחרונים כמעט בלתי אפשרי לעקוב שכן הם מוחבאים בשלל סעיפים תקציביים של כל משרדי הממשלה, ובחלק לא מבוטל מהם נעשה שימוש פוליטי ע"י המחנה הנ"ל. בסיס הכוח שלו הוא בחלק מהממסד הרבני, בחלק מההתנחלויות וברבים מהגרעינים התורניים שפועלים בגבולות הקו הירוק.

המחנה הליברלי ממומן ע"י היהדות הליברלית בארה"ב, כולל הזרמים הרפורמיים והמסורתיים בה, וע"י פרויקטים בינ"ל שונים של האיחוד האירופי ומסגרות אחרות כגון EUROMED ו-OECD. בסיסי הכוח שלו נמצאים באקדמיה ובשדה החינוך הבלתי פורמאלי, ובמקומות האלו גם הוא נהנה מכספי משלם המיסים.

המחנה הניאו-שמרני, שבו עסקינן כרגע, ממומן מאותם המקורות שמממנים את הניאו-קונס בארה"ב. עסקים גדולים ואילי הון מהכבדים בעולם ונוצרים פונדמנטליסטים. מכל השלושה, זהו כנראה המחנה העשיר ביותר והמאורגן ביותר. להבדיל מהאחרים, לא מדובר במחנה שצמח בישראל והסתייע בגורמים זרים אלא גורם לא-ישראלי שנציגיו היהודים הגיעו לכאן (פעמים רבות פיזית, כמהגרים) והתחילו לחפש לעצמם אחיזה בציבוריות הישראלית. הוא מתנהל בשיטות קלאסיות של הון שלטון. הוא כבר חדר לצמרת השלטון והארגונים הציוניים הגדולים, כבר תפס נתח לא מבוטל מהתקשורת וכעת מנהל מלחמת חורמה בממסד האקדמי. זהו גם המחנה שמיוצג ע"י הממשלה הנוכחית.

זוהי המסגרת, סיפור הרקע הגדול שסביבו מתרחשים האירועים עליהם אנחנו קוראים בעיתון. אלו הם אחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית בימינו, אבל התקשורת מתעקשת להיות לא יותר מאשר שחקן בהצגה הגדולה. רק לפעמים, שכן תפקידם בתסריט הוא זה של הליצן, הם מרשים לנו הצצה קטנה אל מאחורי הוילון. חבל שזה מסתכם רק בפינוקים ובבלגאנים בחדר האמנים של ביבי ושרה.

מינהלי: השבוע התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורמים ומאחל להם הצגה טובה יותר במהרה ובימינו.

קיץ 2006. המלחמה ברקע, ואני יושב באולם הרצאות בהכשרה של מקום עבודה בתחום החינוך. על הבמה, איש חובש כיפה זועם. הוא נושא שם נאום מתלהם ותוקפני, שופך אש וגופרית על כל אחד שמעיר משהו. הנושא עליו דיבר היה "דמוקרטיה", והוא הגן עליה בלהט.

אותי הוא עיצבן. בסדר, בנאדם, עברנו את שלב שיעורי האזרחות ומכירים את עיקריה של הדמוקרטיה הליברלית. תתקדם. גם אני חטפתי ממנו, שכן באותו הזמן עסקתי גם בפרויקטים חברתיים באיזו שכונה נחשלת ומגבלותיה של הדמוקרטיה הזאת, חוסר האונים של תושבים להשפיע אפילו על הדברים הקטנים מהם מורכב היום יום שלהם, העסיקו אותי. אז הערתי את הערותיי על הון-שלטון, על תקשורת מוטה, על בתי משפט שדורכים על האזרח הקטן, והוא בשלו.

הסכמתי איתו, באופן כללי, אבל לא הבנתי על מה הרעש. מדוע הוא זועם כל כך ומי הם אותם אנשים שאותם כינה "כלבלבים" ובשמות גנאי אחרים שלדבריו, לא מבינים את הדמוקרטיה ולא מקבלים אותה. לא הבנתי, אז, שמתוך הציונות הדתית של אחרי ההתנתקות הוא דובר. הוא כנראה ראה שמשבר האמון עם המדינה כפי שהיא היום יתארגן לרשת של ארגונים וארגוני חזית מקושרים אינטימית עם פוליטיקאים, עם גב רחב של מוסדות חינוך ומכוני מחקר ומימון כבד מהימין האמריקאי, יתרגם את משנתו לשפה חילונית ויפעל לשינוי כללי המשחק.

אבל העניין הוא לא בדתיים חשוכים ואנטי דמוקרטים לעומת חילונים נאורים פרו דמוקרטים. ארבע שנים עבדתי במקום ההוא, ובאחרים. בסדנאות שהנחיתי שוחחתי עם אלפי משתתפים מכל מגזר וזרם על דמוקרטיה, על יהדות, על מה שביניהם ועל מדינת ישראל והמתחים שבה. המציאות שהתגלתה לעיני – חמורה בהרבה. אין כאן דמוקרטיה שמאוימת ע"י קבוצה קטנה וקיצונית. מה שיש כאן זה יסודות רעועים. הדמוקרטיה כאן, במקומות בהם היא מתקיימת, היא שיטת ניהול ולא מהות. והבעיה היא שכך בדיוק הציבור מבין אותה.

אין בזה שום דבר מפתיע, שכן לישראל אין מסורת דמוקרטית. המהגרים שהרכיבו אותה, בין אם הגיעו מהרי האטלס ובין אם מהשטעטלים של אוקראינה, ומאוחר יותר מברית המועצות, לא הכירו שום דמוקרטיה. כנ"ל הפלסטינים המקומיים. הבחירה במשטר דמוקרטי, לפני הכול, הייתה בחירה אסטרטגית להשתייך לגוש המערב במלחמה הקרה. עד היום, דמוקרטיה היא מסמן של השתייכות ל"מערב" יותר מאשר עמדה עקרונית.

עד 1977, נזכיר, השלטון היה בידי קבוצה פוליטית אחת. בחירות היו, חילופי שלטון לא היו וכולנו יודעים משהו על התנהלותה הכוחנית של מפא"י בראשית ימי המדינה, תלותם של האזרחים במפלגה וההגמוניה שלה בכל תחומי החיים. עד 1966, נזכיר גם כן, הפלסטינים אזרחי ישראל חיו תחת שלטון צבאי, ורק בשנים האחרונות בוטל תפקיד המפקח על מערכת החינוך בערבית מטעם השב"כ.

מבחינה פרוצדוראלית, הדמוקרטיה הישראלית במגמת שיפור. רבים וטובים (וגם פחות טובים) טוענים שבכל השוואה, זכויות האזרח וחירותו היום טובים לאין ערוך משהיו לפני עשרים או ארבעים שנה. ואמת הדבר. אך לא כל האמת. הדמוקרטיה הפרוצדוראלית אכן פרחה, בעיקר מאז שנות התשעים, אבל המחויבות של הציבור לדמוקרטיה הלכה והתדרדרה.

ומבחינתו, בצדק. שכן אם הדמוקרטיה היא שיטת ניהול בלבד, אז היא שיטת ניהול גרועה למדי. רשויות השלטון בולמות זו את זו, בג"צ תוקע מקלות בגלגלים, וועדות חקירה ודו"חות מבקר המדינה מפחידים את העושים במלאכה לכדי פאסיביות, התקשורת לא נותנת מנוח, ארגונים חוץ ממשלתיים מסתובבים בין הרגליים. איך אפשר לעבוד ככה?

אם הדמוקרטיה היא מה שמשייך אותנו לעולם המערבי אז ספק, היום, אם היא שווה את זה. העולם המערבי לא אוהב אותנו ולא מבין אותנו. אמנם עומק הקשר ומידת התלות שלנו בעולם המערבי גדולים הרבה יותר משרוב הישראלים מעלים בדעתם, אבל עקרונית, אין סיבה מיוחדת שלא לחפש פטרונים חדשים בסין וברוסיה.

אם כל זה לא מספיק, הדמוקרטיה והתמיכה בה בישראל הם סממן של זהות מגזרית. עבור שכבת אליטה של אשכנזים ותיקים ממעמד בינוני ממרכז הארץ, שמקושרים היטב במרכזי הכוח גם אם הממשלה הנוכחית לא לטעמם, הדמוקרטיה היא על תקן הגרסה האשכנזית והחילונית של הילולת הבבא סאלי. מי שמדבר בז'רגון הדמוקרטיה והליברליזם – משלנו הוא. מי שלא – לא. מאות מילדיהם של אותם אנשים הנחיתי בסדנאות. ז'רגון הדמוקרטיה שגור בפיהם, אבל אין להם את היסודות, הם לא יודעים את ה – "בשביל מה". כשהם יידחקו עם הגב לקיר, רובם יוותרו על הדמוקרטיה, וכך יעשו גם הוריהם. זה מה שאני ראיתי וכך טוען גם מחקר של "המכון לדמוקרטיה".

ארבע שנים לאחר האפיזודה המתוארת בתחילת המאמר, ואני יושב מול קבוצה של צוערי בה"ד1. רובם חובשי כיפות שכן מדובר ב"צוות מגדרי" של בנים בלבד, בהתאם למדיניות "השילוב הראוי" שמרחיקה נשים מסביבתם של חיילים דתיים. אנחנו מדברים על מדינה יהודית מול מדינה דמוקרטית ועל הפשרות שנהיה מוכנים או לא מוכנים להן במקרים של התנגשות ביניהן. מפקד הצוות ואני החילונים המובהקים היחידים בחדר. בסוף הדיון הצוערים מבקשים שנגיד את דעתנו. זה לא מקובל, אבל מתאים במקרה הזה. את התשובה אני אמור לתת ביום הסדנא הבא, ואני יושב בבית ומכין אותה לפרטיה. הפעם, אני זה שצריך לשאת נאום בזכות הדמוקרטיה.

מפקד הצוות עונה לפניי. הוא "מלח הארץ" בהתגלמותו. ציוני, ליברל, חילוני, מושרש היטב, קצין קרבי וג'נטלמן. גאווה מקומית. הוא אומר שהוא מבין שלאור השיקול הדמוגרפי וכו', אין אפשרות להגשים את שאיפותיה הלאומיות והטריטוריאליות\ביטחוניות של ישראל ולהשאירה דמוקרטית. אז הדמוקרטיה תצטרך לזוז הצידה.

אני פותח בבדיחה סובייטית ישנה: בני זוג מתעוררים לפנות בוקר מדפיקות חזקות בדלת. האיש קם, נותן מבט אחרון באשתו והולך לפתוח. אחרי דקה הוא חוזר כשחיוך רחב על פניו. "את יכולה להירגע", הוא אומר, "זה היה השכן, הוא אמר שהבניין בוער".

צריך להכיר מציאות של אי-דמוקרטיה כדי להעריך את הבדיחה. כנהוג בבדיחות סובייטיות, גם זו לא נועדה להצחיק אלא להגיד משהו: יהיו אשר יהיו הצרות של היום יום, הן מחווירות לעומת האפשרות של דפיקה בדלת באישון לילה. אחרי דפיקה כזאת, אף אחד לא יראה אותך יותר, ואין לך מה לעשות בקשר לזה.

בכל פעם שדמוקרטיה התפרקה, היא התחילה להתפרק בקטן. הסיבה תמיד הייתה משהו שנתפס כאיום קיומי, הקורבנות היו כאלה ש"מגיע להם" והעניין נחשב כמוצדק לאור המטרה שהוא עתיד לשרת – שמירה על הצביון הרצוי של המדינה. אך ברגע שהכוח לשלול זכויות שמוקנות בדמוקרטיה מוענק ע"י הציבור לשלטון, אין שום ערובה שיגביל את עצמו בשימוש בו וספק אם אי פעם יחזור אותו לריבון, אלא אם כן הריבון ייאלץ אותו לעשות זאת בקורבנות רבים.

העניין גם נגמר באופן דומה בכל מקום. מה שהתחיל כטיפול ב"חתרנים" מסוכנים, נגמר במכוניות ללא סימני זיהוי שמסתובבות ברחובות ואוספות מכל הבא ליד. אחר כך מוצאים גופות במזבלה, אם בכלל. אחר כך סבתות מגיעות פעם בשבוע לכיכר כשהן נושאות את תמונות ילדיהן שהועלמו מזמן ודורשות לדעת מה עלה בגורלם. בברית המועצות, אנשי השירות החשאי היו אוספים נערות צעירות מהרחוב כדי שהעומד בראשו יאנוס אותן למוות. זה קרה גם בדרום אמריקה ובכל מקום אחר שהדמוקרטיה נעדרה ממנו. אף אחד לא התכוון שכך זה יהיה, אף אחד לא האמין שלשם זה יתדרדר (רבים סירבו להאמין גם כשגילו את האמת), אבל ככה זה עובד ומסיבה פשוטה: מי שמוכן לוותר על זכויות דמוקרטיות מאמין שהוא יהיה בצד הפוגע ולא בצד הנפגע. ולאמונה זו אין שום בסיס. כשהגשם יורד, הוא יורד על כולם.

רק צעד אחד נדרש כדי להתחיל להתדרדר במדרון הזה: לחשוב שהשקפת העולם שלך חשובה יותר מבני אדם אמיתיים וזכויותיהם. ואת הצעד הזה, כחברה, כבר עשינו.

איכות המשטר, ואפילו הגשמת רצונם של רוב האזרחים אינם הסיבה שבגללה צריך דמוקרטיה. במונחים של משילות, דמוקרטיה היא בלגאן אחד גדול. וגם היום, אין עדיין שום דמוקרטיה בעולם שבאמת משרתת את רצונם וצורכיהם של אזרחיה. תמיד יש איזו אוליגרכיה שלטת. אבל חולשותיה של הדמוקרטיה הן גם מקור כוחה, שלטון שמוגבל ביכולתו לשלוט מוגבל גם ביכולתו לדכא. רוב שמוגבל ביכולתו להגשים את רצונו מוגבל גם ביכולתו לעשות זאת תוך התעמרות במיעוט. הטענות לפיה דמוקרטיה משרתת מיעוט חלש הן לעיתים קרובות נכונות. באותה מידה שהחוק משרת את החלש והמוסר משרת את החלש. החזק לא צריך מוסר, את זה הנאצים לימדו אותנו.

אלו הם היסודות. היותם רעועים הפך אותם לפגיעים וכשהגיעה הטלטלה, כל המבנה התחיל להתפרק. בשנות התשעים ישראל נפתחה לעולם ועברה ליברליזציה פתאומית שלוותה בגל של אופטימיות. זה היה זמנה של המהפכה החוקתית, כניסת האינטרנט וערוצי הכבלים והלוויין והצטרפותה של ישראל לכלכלת הגלובליזציה. באותו הזמן הגיע הטבח ההמוני של טרור המתאבדים, קריסת תהליך השלום עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה.

ישראל נפתחה, נפגעה והתכנסה בבהלה לתוך עצמה. המתח בין הליברליזציה שהתרחשה בפועל למוכנות הנפשית להכיל אותה היה גדול מדי. נוגדנים של מסורת דמוקרטית והבנה עמוקה של סיבותיה לא היו בנמצא וכל השאר היסטוריה קרובה ועתיד קרוב. האגו-טריפ של אהרון ברק ורצונה של ישראל להצטייר כדמוקרטית, כשלעצמם, לא מספיקים. דמוקרטיה מהותית מעולם לא צמחה כאן. ולנגד עינינו, הדמוקרטיה הפורמאלית הולכת בעקבותיה.

מינהלי: מאמר זה הוזמן ע"י "במחשבה שנייה" ומועלה, ברשותן, גם כאן.

תזכורת: הבלוגר תומר פרסיקו (למי שרוצה להבין דבר או שניים על דת ורוחניות בימינו, מומלץ לקרוא אותו) עדיין מאוים ע"י נציגם עלי אדמות של צוות הבוראים של הגלקסיה, עקב פרסום עדויות מתוך כת חסידיו. עזרו לו במלחמתו נגד כוחות האופל מהחלל החיצון, תרמו כמה זוזים להגנה המשפטית שלו ושהכוח יהיה עמכם.