תניח את המספריים ובוא נדבר על זה

1. שבלולי התודעה מכים שנית.

הסיפור של הקמת מחלקת לחימה בדחליל החדש, "דה-לגיטימציה" שמו, באמ"ן, הזכיר לי אפיזודה רלוונטית מהעבר הלא רחוק. גיבורי הפרשה הנוכחית הם האלוף אביב כוכבי, ראש אמ"ן ומקים המחלקה, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, שושואיסט צבאי בדימוס והיום מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים,  שיזם ודחף להקמתה, והשר לעניינים אסטרטגיים בכבודו ובעצמו, בוגי יעלון שמינה את קופרווסר לתפקידו זה לא מזמן.

בין 1995 ל-2005 פעל בצה"ל גוף בשם מלת"ם (מרכז לחקר תורת המערכה) שהוקם והובל ע"י שמעון נוה, קצין-אינטלקטואל אקסצנטרי ובעל אגו עם כמה אזורי זמן משלו. נוה הכניס לצה"ל מערכת מושגים סופר-אינטלקטואלית מופשטת ועמוסת מטאפורות בהשראת פילוסופים פוסט-מודרניסטים צרפתים. בסוף מבקר המדינה סגר את הקרקס מהסיבה הפשוטה שאף אחד, כולל הוא, לא הצליח להבין על מה לעזאזל הם מדברים, במיוחד כשהם אמרו מילים כמו "השתבללות". כישלון לבנון2 מיוחס במידה רבה לאסכולה הצבאית שהתעסקה בהשוואת דינאמיקת הקונפליקט לגבישים פרקטליים או מה שלא יהיה, ושכחה שצריך גם דברים כמו פקודות שאפשר להבין וימ"חים מלאים.

יעלון, קופרווסר וכוכבי נמנו עם מחנה תומכיו של נוה ואימצו לא רק את השפה שלו – המונח המוכר ביותר הוא "צריבת תודעה" – אלא משהו מתפיסת המציאות שלו. פוסט מודרניסטים צרפתים אמרנו? ובכן, בהשראתם נוה וחבורתו תופסים את המציאות בעיקר כפרשנות של התודעה האנושית (תיאורטית, בצדק. כל זמן שלא מגזימים). זה הוביל אותם למחשבה שהמלחמה מתנהלת לא בעולם הממשי אלא ב"תודעה". לכן, כדי לנצח, צריך לארגן מחדש את ה"תודעה" היהודית-ישראלית כך שלא יהיו לה ספיקות ב"צדקת דרכינו" וכך היא תגבר על ה"תודעה" הפלסטינית.

איך לעזאזל הם מגיעים מכאן לרעיון שהפלסטינים ישלימו עם חיים בבנטוסטאנים לנצח, נשגב מבינתי. בטח משהו שקשור ב"תודעה" שלהם. אבל זהו חלק מההקשר של הקמת המחלקה הזאת באמ"ן.

ועוד הרבה הרבה דברים אחרים. "תודעה" היא מילה אופנתית ביותר בחוגי הימין הניאו-שמרני הישראלי, ולא במקרה. בוגי יעלון הוא, אגב, שחקן מפתח שם. אני לא חושב שהוא בסך הכול הולך בטל במשרד ממשלתי פיקטיבי ועושה רושם שיש שם תיבת פנדורה שלמה שרק מחכה להיפתח. כשהעניין יתגבש לתמונה קוהרנטית, תהיו הראשונים לדעת.

2. ונהפוך הוא דלי צבע על הראש.

לאחרונה מסתובב באינטרנט סרטון תחת הכותרת: "תושבי שכונת תפר בירושלים פועלים להורדת הביטחון העצמי של הערבים בשכונה". כמה נערים מגיעים לביתו של צעיר ערבי, קוראים לו לצאת ומלבישים לו דלי מלא צבע על הראש. התוקפים הם אלו שצילמו והפיצו את הסרטון, כמקובל בקרב בני דמותם גלוחי הראש באירופה.

לא התקיפה הכי חמורה. אבל המציאות מורכבת מדברים כאלה. אין ספור התנכלויות ותקיפות שיוצרות מצב בלתי נסבל. לתקשורת זה מגיע רק כשזה נגמר ברצח, או כשבטעות נפגע איזה אזרח זר שיכול ללכלך עלינו בעולם (לעשות עלינו ד-ל-י-ג-י-ט-י-מ-צ-י-ה יענו).

אבל מה שמעניין זה הטקסט בסוף הסרטון (ההדגשה במקור):

ונהפוך הוא.

אשר ישלטו  היהודים

המה בשונאיהם.

ובכן, סחבק איש נוטר טינה ידוע וזוכר היתקלות קודמת בטקסט  (פסוק מהמגילה ) הנ"ל בהקשר הנ"ל. לא הייתי צריך ללכת רחוק שכן הציטוט לקוח ישירות ממאמר ב-"הקול היהודי – חדשות ליהודים שמחים", שאליו קישרתי בפוסט הקודם בבלוג זה. כמובן שהתוקפים לא קראו את המאמר וישר רצו להפוך דלי צבע על ראש של ערבי. מדובר במסר חזק ונפוץ שהוטמע בהם כבר מזמן, שזוהי משמעות "השלטון היהודי". לא עצמאות וחופש ליהודים, שלא על חשבונו של אף אחד אחר אם אפשר, אלא שליטה של יהודים על הגויים, ערבים במקרה שלנו.

אולי לא מדובר באנשים אינטליגנטיים במידה שתפגע בחיי החברה שלהם, אבל האינסטינקטים שלהם חדים. הם מעלים אל פני השטח, במוצהר ובגאווה, את אחד מזרמי העומק המכוערים של הלאומיות היהודית: הפנטזיה ההיא של האברך הנעבעך המוכה מהשטעטל, להיות הקוזאק.

זוהי גם הדרך היחידה להשיג מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. לדאוג שהערבים יוגבלו ל"תחום המושב" שלהם, ומפעם לפעם לעשות להם איזה פוגרום, כדי "להוריד להם את הביטחון העצמי" (עוד ביטוי נפוץ בשיח הפונדמנטליסטי). שלא יבוא להם לראש איזה רעיון כאילו גם הם בני אדם ואזרחים, שמגיעים להם אותם דברים כמו ליהודים. וכמובן, זוהי גם ה"יהדות" של "המדינה היהודית" של היום. הרבה צורות של "צביון יהודי" המדינה יכלה לקבל. חלקן יפות וחלקן מכוערות. אבל נראה שהדבר ה"יהודי" היחיד במדינה שלנו הוא התעקשותה למרר את החיים לכל מי שאיננו יהודי.

3. עוד שני סיפורים ירושלמיים.

אפשר להתפתל כמה שרוצים. לדבר על חוק ותקנות, לטעון את הטענה המכוערת לפיה תושבי ירושלים הפלסטינים יכולים לקבל אזרחות ישראלית, אבל שום דבר לא יכול להצדיק את גירושו של אדם שנולד בירושלים, העביר בה את רוב שנותיו, ביקר בה פעמים רבות גם כשחי במדינה אחרת, מחזיק בה עסק משגשג ומהווה דמות מוכרת מדמויותיה של העיר.

מה פשע עשה מונזר פהמי? חי בארה"ב אי אילו שנים, ובכך איבד את הזכות לחיות בעיר הולדתו. פושטק יהודי שנסע לכמה שנים לעשות כסף בארה"ב, נכשל וזוחל חזרה עם זנב מקופל מתקבל כגיבור ומקבל זכויות דומות לאלו של עולה חדש. אבל בעל בעמיו נזרק מהעיר מפני שבירושלים, אם אתה ערבי אתה על תקן אורח זמני גם אם נולדת כאן.

באופן הזה ישראל נפטרת מהפלסטינים בירושלים אחד אחד, אבל ממש נעלבת כשמישהו אומר לה את זה.

ובעמוד המאמרים של "הארץ" טוען כתבן מטעם "המכון לאסטרטגיה ציונית" (עוד שחקן במשחק ה"תודעה" שעליו דובר לעיל) שבעקבות סקר לפיו כשליש מתושבי ירושלים הפלסטינים אמרו שהם מעדיפים להישאר אזרחי ישראל אחרי החלוקה הצפויה, שצריך להציע מעין "משאל עם" במזרח ירושלים. אם רוב הפלסטינים יעדיפו להישאר בישראל, טוען עדי ארבל, העיר תישאר מאוחדת בריבונות ישראל לנצח נצחים.

הרבה דברים אפשר להגיד על הרעיון הזה. נחסוך מכם את המובן מאליו למעט זה שצריך להיות מטומטם אמיתי כדי לחשוב שבמשאל כזה יותר ממחצית התושבים (שלכולם משפחות בשטחים, ובמיוחד בחברון) יבגדו בקונצנזוס הלאומי ויכשילו ריבונות פלסטינית במזרח העיר תמורת החיים הטובים בישראל, שכמה אפיזודות מהם מתוארות בעמוד זה. ונגיד רק שהרעיון האווילי הזה אומר משהו על רמתם של מכוני המחקר השבעים והמסובסדים עד לזרא של הימין.

שוב, הפנטזיה הימנית הזאת לפיה כל מה שהערבי צריך הוא שיזרקו לו כמה עצמות פה ושם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומציע לו, ולכולם, לפזר מלח גס על הראש כדי להרחיק את שבלולי התודעה.

פורים חזר אלינו כחג פוליטי רק ב-25 לפברואר 1994 עם מעשה הטרור של השהיד ברוך גולדשטיין. ביסודו, הוא הגרסה המקומית לפולחן האביב, מהמסורות האנושיות העתיקות והנפוצות ביותר. זהו חג טבע פגאני קלאסי, שכן האביב הוא הזמן בו הטבע מתעורר והמוח האנושי מקבל הצפת הורמונים רצינית ביותר (למי ששם לב שהוא מרגיש מוזר למשך כמה ימים בעונה זו ולא הבין למה) ודורש לצאת ולהשתולל אחרי חוסר הפעילות היחסי של החורף.

תמיד ובכל מקום, זה היה חג של פריצת גבולות שבו ליום אחד מותר לעשות את מה שאסור בכל יום אחר. ככזה, הוא ממלא תפקיד חברתי לא מבוטל כזמן של הוצאת קיטור. חג של הגשמת פנטזיות. כל תרבות, כמובן, עטפה את החג היפה הזה בסיפור משלה. רבות מהן (במיוחד המונותיאיסטיות) היו שמחות לבטל אותו לחלוטין, אבל קואופטציה הייתה כנראה התשובה הטובה ביותר לנטייה של המאמינים שטופי ההורמונים לשלוח את לובשי השחורים חמורי הסבר ואת הדת שלהם לאלף עזאזלים כשהיו מנסים.

הסיפור היהודי של פולחן האביב מסקרן במיוחד ושווה לדסקס בו, גם בגלל שהוא מעניין כשלעצמו וגם מפני שלאחרונה סיפור החג הופך לסיפור פוליטי ארכיטיפי ומעורר השראה עבור הפונדמנטליזם היהודי. למי שלא טרח לקרוא את המגילה השנה (ואני מדבר על "לקרוא", להבדיל מ"ללכת לקריאת מגילה"), הבה נזכיר את הסיפור הבסיסי:

פונקציונר חצרני מדרג נמוך טווה תכנית מבריקה לקידום מקצועי. הוא מנצל את מותה המצער (היפרדות הראש מהגוף עקב נטיות פמיניסטיות. בנות, תיזהרו) של אשת המלך ושולח את בת חסותו לאודישנים לתפקיד המלכה. האודישנים מתקיימים בחדר השינה של הוד מלכותו (מה שמראה שלא הרבה השתנה בתחום האודישנים מאז המאה החמישית לפנה"ס למניינם) והצעירה, לפחות לפי חז"ל, מפגינה שם ביצועים לעילא ולעילא.

מוצאם של השניים יהודי. זוהי הפעם היחידה בתנ"ך, ואחת המעטות בספרות היהודית עד העידן המודרני שבו מישהו מכונה "יהודי". אולי לסופר המקראי היה צורך מיוחד להזכיר זאת כי הגיבור עצמו טרח רבות לטשטש את מוצאו, עד שנזקק לו כקלף פוליטי. שמו היה מרדכי – על שם האל מורדוך, ובת חסותו נקראה אסתר – על שם האלה עישתר. זה לא כאילו יהודים אמריקאים יקראו לעצמם ג'וש ורייצ'ל, זה יותר כאילו יקראו לעצמם ישו ומריה, ביותר ממובן אחד. ישו הוא בעצמו מורדוך, בנו של האל הגדול שקיבל מאביו את השליטה על בני האדם. עישתר היא אלת הפריון, המין והאהבה (מריה מגדלנה אם בא לכם) וגם המלחמה והאלימות, מה שאומר שבחירת השם "אסתר" ע"י הסופר המקראי לגיבורת הסיפור היא ממש לא מקרית, והולמת מאוד. מדובר הרי בחג שלה.

אז מרדכי שותל את פצצת המין והאלימות המתקתקת לצידו של המלך, ואומר לה להסתיר את מוצאה. הפירוש לפיו זה היה עקב אנטישמיות אולי מתקבל יפה במוחות של ישראלים צעירים שהורגלו לחשוב שאנטישמיות היא תופעת טבע קבועה. אבל על האימפריה הפרסית אנחנו מדברים, קונגלומראט של עמים ושבטים מהודו ועד כוש. בהרמון של חשיארש הראשון היו כנראה נציגות מכל אחד ואחד מהם, וממש לא הזיז לו שהרכש החדש היא דווקא יהודיה.

אבל המוצא היהודי היה יכול לקשור את הסוכנת הרדומה למפעיל שלה, מה שהיה מחרבש את התכנית. והתכנית הייתה לתפוס את מקומו של הווזיר הראשי כיד ימינו של המלך. בשביל זה, הוא נקט בדרך הפרובוקציה ויצר משבר. דורות של פרשנים הזיעו על דרכים לתרץ את העובדה שמרדכי הימר על חיי כל היהודים באימפריה לטובת האגו הפרטי שלו. כך הופיע, למשל, הסיפור לפיו המן לבש חולצה עם תמונה של אליל, והאיש שקרא לעצמו בשם של אליל היה יהודי חסוד ואדוק מכדי שיוכל להשתחוות לו.

המן הוא עמלק. זאת אולי הפעם הראשונה שעמלק חוזר לחיים אחרי שחוסל בשמואל ב'. מאז, הוא הפך את זה להרגל והוא חוזר בכל דור ודור כתואר שמדביקים לאויב הנוכחי שלנו. אולי שם נולד גם הטופוס הספרותי על הרחמנות הטבועה ביהודי, רחמנות שהיא בעוכריו ועליה הוא צריך להתגבר. הרי המן הוא צאצא של אגג, אותו מלך עמלקי אחרון שעליו המלך שאול ריחם אחרי שטבח את בני עמו. ובגלל חטא הרחמים הזה, הצאצא של שאול, מרדכי, נאלץ לצאת לסיבוב נוסף כדי לסיים את המלאכה.

מי שיצא לו לעקוב קצת אחרי השיח הפנימי במחנה הפונדמנטליסטי, בהקשר של "תג מחיר" מזהה את הדפוס: לפגוע בערבים חפים מפשע זה דבר קשה ליהודי רחמן, אומרים המגיבים, אבל הוא צריך להתגבר על עצמו ולעשות זאת שכן זהו הדבר הנכון (גם הנאצים דיברו כך), והחבר הדמיוני ידאג שנפשם הרחמנית לא תושחת עקב האכזריות שגילו, כמו שהבטיח בפרשת "עיר הנידחת". כלומר: מותר להיות לא מוסרי בלי שהדבר יהווה חטא. חלומו של כל פסיכי.

סיפור שאול ואגג היה גם הרגע שבו איש הדת, שמואל הנביא, לקח את העניינים לידיים ושיסף את העמלקי בניגוד לרצונו של השליט החילוני, וגם קרע מהאחרון את גלימת המלוכה ונתנה למי שמצאצאיו יבוא המשיח. גם כאן, לא קשה לדמיין מה עלול לראות בעיני רוחו איזה איש דת קיצוני ושאפתן (שמאמין בצדדים המפוקפקים יותר של הקבלה ועלול להקדיח תבשיל שלם מזה שהוא נקרא באותו שם כמו הגיבור התנ"כי ממליך המלכים) בסיטואציה שבה איש דת אחוז זעם קדוש מכחיד את האויב למורת רוחו של השלטון החילוני יפה הנפש. בעלון שלו כבר נכתב על מחנות השמדה לעמלקים, אז אולי האיש באמת מזהה את עצמו עם הדמות התנ"כית קצת יותר מדי.

המן מבין שמרדכי מחפש את הראש שלו, ונגרר לתגובה המצופה: אין לו שום דבר על מרדכי ששווה להטריד את המלך בגללו (במיוחד אחרי שמרדכי חושף לכאורה ניסיון התנקשות במלך), אז הוא הולך על הקלף הדתי. לא היה קשה לשכנע את המלך להתיר את חיסול היהודים (אין בג"צ ובצלם). על ההוראה יהיה חתום המלך עצמו, היא תכלול, שלא בידיעתו, גם את מרדכי היהודי והמלך לא ירגיש בחסרונו. מה שהמן לא ידע, שכן זה היה הקלף שמרדכי טרח להחביא, שזה יכלול גם את אסתר, ובחסרונה של שפחת המין המועדפת המלך ירגיש גם ירגיש.

הכול קרה כמתוכנן, כולל ביום מצב מביך שבו חשיארש מוצא את שפחת המין המועדפת בזרועותיו של הווזיר המועדף בדיוק לפני הגילוי המרעיש שהוא  מנסה לחסל את בני עמה יחד אתה ועם העסקן שעשה שירות טוב למלך ממש לא מזמן. המן חוסל יחד עם כל משפחתו, היהודים קיבלו רשות לעשות את האימא של תג המחיר. ואחר כך ביקשו, וקיבלו רשות להמשיך אותו יום נוסף.

קל להבין איך אומץ הסיפור כפנטזיה יהודית גלותית. הרי מה קוסם לבן מיעוטים שנתון לשרירות ליבו של השלטון ואזרחיו המועדפים יותר מאשר להפוך בעצמו לאזרח מועדף ולהיפרע ממעניו? זהו ה – "ונהפוך הוא" הפורימי בגרסתו הגלותית, היפוך מוחלט של החוויה היהודית, יום אחד בשנה של פנטזיה חסרת מעצורים במציאות רעה ופורקן "בריא", מבחינת ההנהגה הדתית, להשתוללות ההורמונאלית של תחילת האביב. אבל יש כאן עוד כמה אספקטים של "ונהפוך הוא".

הפונדמנטליסטים היהודים בישראל, שבשבילם סיפור מגילת אסתר הוא הסיפור הטיפולוגי שלפיו צריכה להתנהל המציאות הנוכחית הוא הציבור הגלותי ביותר בחברה היהודית. הוא חושב במונחים של גלות, שבה יש רק מדכאים ומדוכאים. החוויה של שלטון עצמי, שבו כרוכה אחריות והכרה בגבולות הכוח, זרה לו לחלוטין. גם בעשור השביעי לקיומו, הם טרם עיכלו את משמעותו. כאן יש נהפוך הוא על נהפוך הוא על נהפוך הוא. היהודי הגלותי המדוכא זוכה בשלטון ונעשה המדכא, והשליט המדכא חווה את עצמו כמיעוט מדוכא בתוך המדינה שלו עצמו. זה כאילו שמרדכי היהודי מקבל הזדמנות להיות אחשוורוש ובמקום זאת הופך להיות המן שחושב שהוא מרדכי היהודי.

אבל האם זהו הלקח ההכרחי מהסיפור?  הבה נעשה "ונהפוך הוא" משלנו: אלפיים שנה של פרשנות גלותית ריככו וסירסו את הטקס"ט התנ"כי והאפולוגטיקה הפרשנית הפכה את גיבוריו לדמויות מופת. אבל התנ"ך, להבדיל מהתושב"ע, נכתב ע"י אנשים שהכירו מציאות של שלטון עצמי שמוגבל בכבלי המציאות. אחד הדפוסים המובהקים של סיפורי התנ"ך הוא כדלקמן: הגיבור מתעלה לעמדת כוח, כושל, חוטא ונופל. שוב ושוב התנ"ך מזהיר אותנו משיכרון הכוח: משה מכה בסלע, דויד רוצח חייל נאמן וגוזל את אשתו, אליהו מגלה שכל מסלול חייו הקנאי היה מוטעה כשהחבר הדמיוני מתגלה אליו לא באש ולא ברוח עוקרת הרים ומשברת סלעים אלא בקול דממה דקה.

מגילת אסתר הוא הסיפור היחיד שמתרחש בגולה, וזה אומר משהו. הסופר לא היה חייב לתת לגיבורים את השמות האליליים ההם, גם בזה הוא רצה לומר משהו. ואם לא רצה, אף אחד לא מונע מאיתנו להבין זאת כך. אולי, אם נקלף מהסיפור את הפרשנות המקובלת, נוכל לקרוא את הסיפור כאזהרה: סיפור מכוער ופרובלמאטי של "ככה נראה עבד כי ימלוך –  ככה מנטאליות גלותית בצירוף כוח שלטוני משחיתה את היהודים – אל תהיו כאלה".

הערה לסדר: אולי שמתם לב שכמה מהקישורים כאן הם לאתר "הקול היהודי". זהו אולי אתר התוכן הטוב ביותר של הפונדמנטליזם היהודי. הם, להבדיל מהתקשורת הסמולנית, מקפידים לדווח על כל אירוע של אלימות יהודיסטית נגד פלסטינים. בואו לעמוד על היקף התופעה ולהבין אותה היישר מפי הסוס, ממליץ להירשם לתפוצה שלהם ולהיכנס לקרוא בכל פעם שנדמה לכם שהמציאות כאן לא רעה כמו שמציגים אותה.

חג שמח, ותנו בראש.

מקבץ אחרון (וארוך) של תשובות קוראים. אני מתנצל על הטקסטים שנאלתצי לקצץ או להשאיר בחוץ, קיבלתי יותר משציפיתי. מי שרוצה לקבל טקסט מסויים מלא, מוזמן לפנות אלי ואשלח אותו.

כמו כן, תשובות עלו אצל נמרוד אבישר, יוסי גורביץ ו-Freethinking10

תודה לכל הכותבים, ושני הזלוטי שלי בפוסט הבא.

"עפר מן האדמה". ליאור פ.

יכולתו של האדם להשיג בשכלו את עובדת קיומו ולשאול עליה. היא הבסיס לכל. יכולת זו להתבוננות ולהתייחסות עצמית היא הקללה האנושית הנצחית – שכן היא טומנת בחובה בעיקר כאב – אך היא גם ההופכת אותנו לאנושיים. הקביעה "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו", בדגש על חציו השני של המשפט, אינה ציווי או הוראה, היא מציאות בלתי נמנעת עבור כל אדם חושב.

ובכן, הוא שואל. וחיפושיו אחר תשובות לשאלות שונות מצמיחות תפיסות שונות, ובפערים שבין התשובות הפילוסופיות לבין יישומן בעולם החיים הן מאבדות מבהירותן, ומזוהרן, והן מתאבקות בעפר החיים. ועל אף שבמתח זה נמצאת ההתקדמות והוא הוא המוליך אותנו, מן הראוי לנו לחזור לעתים אל המקור, אל התפיסה הבסיסית, לבאר הבדלים ולנסות ולשפוך אור חדש על הדרך שבה אנו מתיימרים ללכת.

אני חילוני, כי התשובה שאני מציב ובוחר לשאלות על הדרך הזו מקורן באדם עצמו. ורגע סמנטי, ברשותכם – באדם, שנוצר "עפר מן האדמה". או חול, אם תרצו. אך מכיוון שהמונח חילוני כבר מקובל ושגור, לא נשתמש במקומו במונח האפשרי עפרני. אך הנקודה העקרונית חשובה – חול משמש כאן לא כמושג שהוא במהותו אנטיתזה, לא רק כניגוד לקודש, אלא כמונח בעל משמעות עצמאית פוזיטיבית משלו. והשאלה היא – איזו משמעות?

ומהן התשובות אני מוצא? ברמה הבסיסית, צמצום מעגלי הסבל ע"י שאיפה לאנושיות. שאיפה לאנושיות הבאה לידי ביטוי במאבק בחיה הטבעית שבכל אחד מאיתנו – בחיה שרוצה לכפות עלינו את חוקי הג'ונגל. בחיה שרוצה לדרוס הכול מסביב על מנת להשיג עוד קצת בשבילה, או בשביל משפחתה, או בשביל קהילתה המצומצמת יותר-או-פחות.

מאבק, אם כן, שרוצה להרים אותנו מעל אותו טבע ולהפוך אותנו לאנושיים יותר. וככל שניתן להרחיב את המעגל – כך אנושי יותר וטוב יותר. מהקיום האישי של האדם הפרטי, דרך משפחתו, קהילתו המצומצמת, מדינתו ולאומו, ועד – בשאיפה – לעולמו בכלל. השאיפה לאפשר לכל אדם קיום בסיסי – בחיים, בחירות, בכבוד. רק משום שהוא אדם.

אני חילוני משום שאני הומאניסט, והומאניסט משום שאני חילוני.

אני חילוני משום שאני מחפש ומוצא את התשובה באדם, ולא בישות או באידיאה טרנסצנדנטית אליו.

אני חילוני משום שאני מאמין ביכולת של האדם והחברה להתקדמות מוסרית, משום שאינני מעלה על נס את העבר ולא מצפה לגאולה מיתית-אוטופית בעתיד אלא מאמין במאבק מתמשך ובלתי מתפשר כאן ועכשיו, בהווה. ועל אף שאנו חווים בו כשלון אחר כשלון [כפרטים וכחברה בכל הרמות] – אני מתכוון להמשיך להיאבק אותו.

"לחילוני אין לוקסוס" עופר ק.

החילוני, בין אם הוא מאמין בקיום אלוהי ובין אם לאו, משוחרר או שחרר את עצמו מעול הלכות ומאמירת ההן האוטומטית למצוות. נכון, הוא כפוף לחוקי החברה שהוא חי בה, שבחלקם הם אוניברסאליים או אפילו נובעים מהדת, אך בסופו של דבר, מרחב התמרון שלו רחב הרבה יותר מזה של אדם שנזקק לתיווך רבני או מסביר בלב שלם (או באטימות לב)  שאין לו כל שיקול דעת לגבי אופן הפעולה שלו ואפילו על עצם דעותיו.

לחילוני אין את הלוקסוס הזה, גם אם הוא פועל מתוך אידיאולוגיה, הרי שהוא אימץ אותה, ואין היא מקנה לו כל רשות לוותר על שיקול הדעת שלו. הבחירות בעצמן, או ההנמקות בעצמן, עשויות להיות כאלו שאכן תגרומנה לפאשיזם ודה-הומניזציה, וגם אם אנחנו מונעים מדחפים ומהלא מודע, הרי שיש לנו מספיק זמן והזדמנויות להרהר ולחשוב על הכיוון שלקחנו ושאנחנו נמצאים בו. אין בכך מין הנמנע שאדם דתי ישתמש באותם הכלים של שיקול דעת, כמובן, אבל כמו שנכתב לפני, שדות שלמים חסומים-לכאורה בפניהם מראש.

"הפרויקט הזה הוא חלק מההיסטוריה". עמוס בן ישראל.

מה זה הפרוייקט החילוני הזה? אלה אותם אנשים ותנועות פעלו לדחוק את האל והדת לפינה אם לא לזרוק אותם מכל המדרגות – ובמקומם לשים את בני האדם כאחראים לגורלם. תפיסה שמזוהה עם תקופת ההשכלה והביאה ללא מעט מהפכות שגם אם זרעו הרבה הרס בזמנן השאירו אותנו היום בעולם שבו (לפחות בחלקים ממנו שיש לקוות שהולכים ומתרחבים בימים אלה ממש) ניתן להתבטא בחופשיות, להינות מפרותיו של מדע שאינו תלוי (כמעט) בתפיסות מוקדמות ועקרונות דוגמטיים ומשלטון שמחויב לאזרחיו (לפחות בתאוריה, למרות שאם האזרחים מסכימים שיחרבנו עליהם ומבקשים עוד אפשר לומר שהשלטון רק מקיים את רצונם) ולא תלויים בחסדיו של "מנהיג", "מלך" או כל דיקטטור אחר. הפרויקט הזה הוא חלק מההיסטוריה לא פחות (ואף יותר) מסיפורי הנדודים של העם היהודי לדורותיו. הוא מלהיב אותי יותר מהתפלפלויות תלמודיות. אני חושב שזה כשלעצמו מספיק כדי להבהיר שאני לא "דתי שאינו מקיים מצוות".

"בסיס להבנת המציאות" רון קינן.

הערכים שלי לא נובעים מתוך החילוניות שלי, והחילוניות שלי לא נובעת מתוך הערכים שלי. הייתי מעדיף לומר, ששניהם נובעים מתוך אותה הנחת יסוד.

הנחת היסוד היא שראיות, עובדות ומסקנות אמפיריות הם בסיס טוב יותר להבנת המציאות מאשר אמונות, חוויות אישיות, דעות וכו'. אני מוכן להאמין במשהו רק אם הוא נתמך בראיות. אם אין ראיות בנמצא, אני מעדיף יצירת מצב שבו ניתן לאסוף אותן ולבצע ניסוי. תיאוריה, יפה והגיונית ככל שתהיה, אינה אמיתית אם אינה עומדת (או שאינה יכולה כלל לעמוד) במבחן הניסוי. הנחה זו, אם לוקחים אותה ברצינות, גוררת עמדות בכל תחומי החיים. בתחום המוסרי הנחה זו גוררת העדפה ברורה של מוסר חברתי מתפתח ודינמי, הנמדד כל הזמן בסרגל מקסום האושר, על פני מוסר הנובע מתכתיב קטגורי זה או אחר. בתחום הפוליטי, הנחה זו גוררת העדפה לחברה פתוחה בה ניתן לבצע "ניסויים" פוליטיים בקלות וללא מהפכות, ובה ניתן לנהל דיאלוג פתוח לגבי הראיות ותוצאות ניסויים אלה. בתחום הכלכלי, הנחה זו גוררת את ההכרח בשקיפות הנתונים ואת הספקנות כלפי כל תיאוריה כלכלית כוללת (בין אם היא 'היד הנעלמה' או קומוניזם). כנ"ל בתחום החינוך, המדע, הבריאות וכו'.

מן הסתם בתחום הדת אני אתאיסט, ולכן, כברירת מחדל, מסווג כחילוני, אבל החילוניות מבחינתי היא סיווג סוציולוגי: יחד איתי מסווגים עוד חילונים, שאין בינינו כלום פרט לאותו סיווג. יתר על כן, הסיווג הזה קיים אך ורק בישראל – לו הייתי חי בארה"ב, באירופה או בסין אף אחד לא היה מגדיר אותי "חילוני" משום שהגדרה זו אינה מתאימה לקווים בהם מחלקים מסורתית את החברה במדינות אלה.

"חיי פאוסף בחירות מודעות (יותר או פחות)" טליה ש.

מה שמאפיין את חיי כחילונית היא הספקנות. הדרישה לקבל הסבר מספק על דברים לפני שאני מקבלת אותם אל חיי. זה מתחיל בתפיסה שלי שעד שלא ייאמר אחרת, המציאות של ישות אלהית שקולה למציאות של פיית שיניים. זה ממשיך בקריאה מושכלת של עיתונאות וזיהוי של כתיבה מגויסת, מחפשת-סנסציות, צהובה וגם סתם שקרית (ונגמר בתוצאה הבלתי נמנעת של בוז לעיתונאות, בפרט אינטרנטית, ובחירה שלא לקרוא אותה). מה שמאפיין את חיי כחילונית זה ניסיון לנהל את חיי באופן שבו אם כולם כקולקטיב היו נוהגים, העולם היה 'טוב' יותר: (מיחזור, למרות שהוא לא בר קיימא בארץ), המעטת צריכה, תכשירי ניקוי אורגניים, השתדלות לאדיבות, זריקת פסולת לפח ולא ברשות הציבור. מה שמאפיין את חיי כחילונית זה היחס אל חיי כאל אוסף של בחירות מודעות. אני שואפת להיות מסוגלת להסביר בכלים רציונאליים כל דבר שאני עושה, בלי להצטרך לתרץ ב"כי ככה כולם עושים / כך אני רגילה / כך עשו הורי". אני בוחרת מדי בוקר מה ללמוד, במה לעבוד, עם מי לחיות את חיי, מה לאכול, מה לקנות ואיך להתנהג עם אחרים, כי בחנתי את שאר האופציות (באופן מודע יותר או פחות) ואלו היו האופטימליות.

"מי שמחזיק את המפתח" ט.פ

לא אשתמש כמעט במילה חילוניות, כי חולין הוא ההיפך מקדושה, שהיא מושג דתי. וכמי שלא מאמין בדת, שום דת, אין למילה הזו שום ערך בעיניי. אבל, מאז ילדותי, בקהילה חרדית מאוד, קראנו לקבוצה הזו "חופשיים" (ביידיש כמובן, פראייע) בהתחלה בזלזול, ואחר כך בקנאה שהתחלפה ברחמים. עד שחדלתי מלהאמין ויצאתי לחופש גם אני.

עכשיו אני צריך להסביר מהו החופש בשבילי, בפרט על רקע העובדה, שחיצונית עדיין לא שיניתי את מראי, ועדיין אני עטור זקן עבות, מעיל שחור ארוך מעל ציציות ארוכות וכובע. אני עוד הולך לבית הכנסת ולא שומע רדיו בשבת.

אבל אני חופשי! חופשי כי אני לא עושה את זה מתוך חובה כלשהי, אלא כי כך יצא שעדיף לי כרגע. אני עדיין לא מוכן לשלם מזונות ל8 קטנטנים, ועוד אין לי מקצוע ועבודה מחוץ לקהילה. אז כשיוצא לי, אני אוכל חזיר או שרצים, מסמס בסלולרי (לא כשר) גם בשבת, אבל הולך לבית כנסת.

אני חופשי, כי הכלא לא מוגדר בגודל החדר אלא בשאלה מי מחזיק את המפתח.

אני חוזר לצעירים שפגשת, למרות שלכאורה החופשים לא ידעו להגדיר מה זה החופש הזה, עדיין היה להם ברור שהם חופשיים והדתיים לא!

וזה ברור גם לדתיים.

"האקסיומה החילונית" איליה וסמדר.

אני ואשתי החלטנו להרים את הכפפה שזרקת ובילינו ערב שלם בדיון סוער סביב השאלה מה מגדיר אותנו כחילונים ולא כ"דתיים עצלנים".  סמדר-אישתי, מציעה את הנוסח הבא: "אני חילונית כי אני מתלבטת בשאלה מה מגדיר אותי". זה די מסכם את הקושי שבהגדרת החילוניות שלא על דרך השלילה.

לאחר מכן, ניסינו לרדת לעומק דעתה של האמונה החילונית ולזקק מתוכה איזושהי אקסיומה בסיסית, אוטונטמית ואינהרנטית לחילוניות – במה מאמין חילוני?

"אני חילוני כי אני יודע מה טוב לי"

לדעתי זה האני-מאמין של כל אדם חילוני, אפילו זה הדתי-העצלן. זוהי למעשה האידאולוגיה של כל חילוני בהיותו חילוני – מברוך שפינוזה ועד תלמיד כיתה ו' בבי"ס רבין בנתניה… או באילת… או בתל מונד… היחיד שיודע מה טוב לי זה אני. אני, אני, אני. לא אלוהים, לא שליחו עלי אדמות, לא המלך, לא ראש הממשלה, לא המפקד, לא המורה, לא אבא ולא אימא. אני.  לא שאני חושב שתלמיד כיתה ו' מבי"ס רבין באמת יודע מה טוב לו. אבל אני כן יודע מה טוב לי

זה מפחיד, זה מביך, זה עצוב, זה אירוני. אבל זאת האקסיומה החילונית. וגם אני, בהיותי חילוני, מאמין בה. כל השאר זה בגדר נספחים ופרשנויות. היות והחילוניות היא בבסיסה אתאיסטית ומטריאליסטית, אזי אין בעיניה שום אמת אוניברסאלית, מטה-פיזית שתנחה אותנו. כל החוקים הם חוקים שנכתבו בידי האדם וככאלה, כולם בגדר דעה אישית, ודעה אישית היא אישית מאוד.

מאז הרנסאנס, כל מפעל ההומניזם המערבי מתמקד בהוצאת הכוח "להחליט בשביל אנשים" מידי מנגנוני השלטון והעברתו לידי האנשים עצמם. איש איש לעצמו. בזה הוא הצליח. במקביל, שאף המפעל גם לחנך את האדם ולתת לו את הכלים המיטביים כך שידע מה באמת טוב לו. בזה הוא ככל הנראה נכשל.

מקבץ שלישי.

עוד איזה שניים בדרך וכמה ואחר כך כמה מחשבות משלי על העניין. אני מתנצל בפני כל מי שקיצצתי את הטקסט שלו, וכדי שאוכל להתחיל לארוז את העניין, תשובות נוספות יתקבלו בברכה – בבלוגים שלכם (ואם איון לכם, תפתחו אחד).

"היכולת להעניק ערך ומשמעות". אולג ק.

בשבילי חילוניות היא קודם כל היכולת לקבל הסבר נטורליסטי של העולם, ולהשלים עם העובדה שהמציאות כשלעצמה היא מכניסטית, קרה, אימפרסונאלית, וחסרת התחשבות באינטרסים ורגשות אנושיים. מהמקום הזה החילוניות האמיתית חייבת להתחיל, ולמלא את החלל בנורמות וערכים שלא היו קיימים שם מלכתחילה. חילוניות היא האומץ לדבוק בערכים שאתה יודע שאין להם שום מקור או סמכות על אנושית, ערכים שאתה במובן מסויים המצאת בעצמך, ובכל זאת מוכן להאמין בהם כאילו הם היו דבר אוניברסלי והכרחי. חילוניות זאת היכולת להעניק משמעות וערך לדברים היקרים לך, מבלי שום צורך בגושפנקא דתית. התשובה שנותנים אנשים מאמינים לשאלה "למה אתה פה?" או "בשביל מה אתה חי?" היא אחיזת עיניים. לחיות בהתאם לתכנית שיצור על טבעי כלשהו קבע לך מראש, לא נקרא לחיות חיים בעלי משמעות. המשמעות היחידה שיש לדברים זאת המשמעות שאנחנו מעניקים להם בתור סובייקטים תבוניים בעלי רצונות, מניעים, רגשות, וכו'. לכן אנשים המוצאים משמעות לחייהם בדת הם אנשים עצלנים וריקים מתוכן, שנזקקים למישהו אחר שיגיד להם מה חשוב בחייהם במקום לנסות בעצמם למצא את הערכים היקרים לליבם. לכן החילוני לא רק שלא מאמין באלוהים, אלא הוא פשוט לא זקוק לו בלי קשר לשאלה האם הוא קיים בכלל או לא. הדברים החשובים באמת בחיי האדם לא תלויים בשאלות של קיום או אי קיום ישויות על טבעיות.

"לאלוהים יש חוש הומור מפורסם". סלבה.

אני זוכר את עצמי בכיתה ג' בשיעור "טבע" שלימדו אותנו כל מיני שטויות של ילדים על העולם, דברים כמו מוליכות חום של מתכת לעומת עץ, ומחזור המים בטבע, דברים כאלה. ואז סיפרו לנו שבגלל שלעץ יש מוליכות חום נמוכה יותר מאשר למתכת, אז אנחנו משתמשים באטבים ארוכים כאלה מעץ כדי לחמם את החומרים השונים (הבדיל והעופרת והברזל), במקום במלקחיים ממתכת, כדי לא לקבל כוויה בגלל מוליכות החום של המתכת. אני זוכר שלימדו אותנו על מחזור המים בטבע, על העננים והימים והגשם. ואני זוכר בברור שכל הדברים האלה פשוט הדהימו אותי. זה היה כל כך נפלא לגלות שיש סיבות טובות וסדר שמסתתר מאחורי הדברים בעולם. זה ממש עניין אותי. ואפילו שלכל אורך החיים שלי הייתי, ונשארתי, תלמיד ממוצע להחריד, הדברים האלה ממשיכים להדהים אותי ואני ממשיך ללמוד  תחת נושאים שונים ומגוונים על דרכי הפעולה של העולם, ואני בספק אם אני אפסיק מתישהו.

אז אני מניח שאם נחפש נקודת שבר ראשונה ביני לבין העולם הדתי, זאת תהיה הנקודה. הצורה שבה אתה אמור להסתכל על הדברים, לקבל אותם ולפרש אותם, לדעתי, היא שונה בין העולם הדתי לבין העולם הלא דתי, וקשה לי מאד לוותר על היופי שאני מוצא בחקירת והבנת העולם שלנו בלי העול של גישור ויישוב בין צורות מחשבה שהן במהותן שונות. המונחים והדרך שבה הדברים נבנים כשאתה מסתכל על העולם דרך עניים של אדם מאמין הם שונים, לדעתי. וגם אם היא החשיבה לא היית כל כך שונה, כדי באמת לקרוא לעצמך אדם דתי אני חושב שאתה צריך לקבל על עצמך דוגמות מסוימות שלא יושבות טוב עם צורת החשיבה שהשיטה המדעית דורשת ממך. עד כמה שאני יודע, גם אם תרכך ותפרשן את הספרים הקדושים ולא תיקח את הדברים שהשיטה המדעית אומרת לך שהם לא נכונים כמילוליים, עדיין ישנם רעיונות עקריים שלא יאפשרו לך לחבר בין שני הדברים בצורה מלאה.

החלק המצחיק בכל הסיפור הזה שלי, ואני מניח שזה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון שלאלוהים יש חוש הומור די מפורסם, זה שדווקא דרך הדחייה של הדוגמות הדתיות ואורך החיים הדתי ה"רציני" והמאמין באמת, אז אני כן יכול לעשות את ההנחה שאדם דתי לא היה מסוגל לעשות, ולישב את המחלוקות בין העולם הדתי לבין הדרך שבה אני רואה את העולם. בגלל חוסר הקבלה שלי של אף דוגמה ומערכת חשיבה ואמונה דתית מסועפת, אני יכול כן לשים את אלוהים מאחורי הול – בתור הכוח שמאחורי החיים והמחוקק של החוקים שאנחנו עמלים כדי לנסות ולהבין. בהסתכלות כזאתי אלוהים הופך להיות ליופי ולסדר שמאחורי החיים, ואני יכול למצוא נחמה והתפעלות ביופי ובמורכבות של הבריאה שמוצגים בספרי הביולוגיה והכימיה והפיזיקה והפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה והמוסיקה וכל שאר התחומים. העולם מדהים ומעניין, יותר משיוכל אדם אחד אי פעם להבין ולהעריך. אז כשאני רואה כנסיה, אני רואה מבנה מפואר שהמטרה שלו היא לגרום לך לחשוב על המורכבות האין-סופית של העולם, ואני מקבל את אותה ההרגשה שאדם מקבל כשהוא מוצא את עצמו על פסגה של הר גבוה ומסתכל למטה ונדהם מהנוף שהוא רואה. ככה יוצא, שדרך החילוניות שלי אני יכול למצוא נחמה והגדרה ויופי גם בסמלים דתיים, ויכול להמשיך לחיות בשלום עם העולם הרוחני שלי.

"אני דת של איש אחד". ראגוס.

הפכתי והפכתי בשאלה שהצגת, וזה לא היה קל. בסופו של דבר אפיינתי את החילוניות שלי בשני היבטים של תפישת עולם:

האחד הוא התפישה העובדתית. הדברים שמקובלים עליי כאמת הם אלו שמקורם במדידה ותצפית מדעיות, ואשר כפופים למערכת כללי ההיגיון וההיסק כפי שאני תופש אותם. רוב המידע הזה זורם אליי בשמיעה ובקריאה, ולפיכך לא מעורבת כאן פחות אמונה מאשר אצל אדם דתי: לו סיפרו שאלוהים אמר, ולי סיפרו שהתוצאה נמדדה והמסקנה הוסקה. אין כאן עליונות אינטלקטואלית, אלא ביטחון במערך אחר של מקורות (שאני אכן בוטח בהם במידה רבה), ואני מדגיש את זה משום שדווקא השרירותיות המובנית בביטחון הזה הופכת אותו, בעיניי, לאלמנט מגדיר של החילוניות.

ההיבט השני הוא תפישת העולם הדעתנית, או המוסרית. הכללים שלפיהם אני נוהג ומנווט את חיי נקבעים על-ידי הטיית אוזן לקול פנימי כלשהו, שמהווה סמכות – לא נעים לומר – כמעט דתית. מהו אותו תוכן שהוא לוחש באזני? למשל, שכל בני האדם שווים ובעלי זכויות טבעיות בסיסיות, ושכל מעשה צריך להימדד בראש ובראשונה בהשפעתו עליהם, עם דגש על אי-פגיעה. שוב, ראוי לשים לב לשרירותיות שבכך: רבים ציינו כבר, ובצדק, שהאמונה בשוויון בני האדם היא אמונה לכל דבר, משוללת הוכחות גשמיות. אבל זה מה שהקול הפנימי אומר, והוא בעל הסמכות.

אולם התוכן עצמו, לטעמי, הוא לא חלק מהחילוניות. הוא שייך לדברים אחרים, למשל ליברליזם. עיקר החילוניות הוא במקור הפנימי של אותן אמונות ואותם תכתיבים. אנשי דת, כתבי קודש, אלוהות – כולם הרי מהווים מקורות סמכות חיצוניים. ואצלי אין. אני דת של איש אחד. היא קיימת רק אצלי, והיא מתחילה ונגמרת בחפיפה מושלמת להיכן שאני מתחיל ועצמי נגמר. בפרט, אגב, נובע מכך שחילוניות לא יוצרת קהילות – ואולי זהו "המשבר הערכי" שאתה מזהה. אנשים דתיים מהווים קהילה בעצם היותם דתיים, ואילו לחילונים דרושים יוזמה ומאמץ על מנת להתאגד.

אני שמח בדת היחיד שלי כפי שכל אדם שמח בדתו. כשהייתי צעיר יותר (בעיקר בזמן השירות הצבאי), והכרתי לראשונה אנשים דתיים, מצאתי את עצמי מתקנא בשלווה הפנימית ובביטחון שהם מקרינים. זה גרם לרצות לנסות – ובאמת ניסיתי, במידה מסוימת, להתחבר לדת, למרות שחונכתי מבית לבוז לה ולסלוד ממנה. זה לא עבד, בעיקר כי הבנתי שאמונה היא דבר נתון, ושאי-האמונה שלי בקיום האל, למשל, ככל הנראה איננה הפיכה. אולם משעמדתי על דת היחיד שלי, ועל אותה אמת פנימית, מצאתי בהן את אותה שלווה ואותו ביטחון. אני יכול להיוועץ בהן בכל סוגיה. אני סומך עליהן בלב שלם ושמח לחיות לאורן, ואני לא רואה בהן שום ריקנות, נחיתות, בהמיות, או שאר אשמות שנהוג לטפול על חילונים. החילוניות שלי, אם כן, נעוצה בעצם החיים לפי אמת פנימית ובלתי תלויה.

מקבץ שני:

שומרת שבת. נטע ק.

" כל הכפיות והכפות טבועות בכיור

לערבב קפה עם ויסקי בסכין

לחזור למיטה

ולסגור "

( – "עונג שבת", טל ניצן. מתוך "דומסטיקה", עם עובד)

חמישי בחמש הוא הזמן הטוב ביותר של השבוע. לפניי נפרשים המרחבים האינסופיים של סוף השבוע כמו הארץ המובטחת וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם יחד. אמורים להיות לי כבר יותר שכל וניסיון כדי לדעת שהסופשבוע הוא לא אינסופי והאפשרויות הן לא בלתי מוגבלות, אבל ככה זה מרגיש לי תמיד וזה כל הקסם. אני יוצאת מהעבודה, שמה מאחוריי עוד שבוע קדחתני ונושמת עמוק. אני לוקחת את עצמי לשוטט בעיר, לרוב בשוק, וחוזרת הביתה מאוחר. ביום חמישי בערב שום דבר לא מטריד אותי. אני יודעת שאני אקום למחרת מאוחר, אלך למכולת של ברגר להביא חלה ועיתון, אחר כך שיעור יוגה, ואחרי שאני אחזור משיעור יוגה אני לא אצא מהבית עד יום ראשון.

בשישי-שבת אני לרוב במעצר בית. מרצון. מעט מאוד דברים יכולים להוציא אותי מהבית בשישי-שבת: אולי אם יש הופעה מסקרנת בשישי בערב באוגנדה, אולי סרט בשבת אחר-הצהריים בסמדר או בסינמטק. הכי כיף זה לראות סרט בשבת ב-17:00 בקולנוע סמדר. לבוא קצת לפני, לשבת לשתות קפה. אבל אם אין הופעה בשישי בערב, או סרט מעניין בשבת אחר-הצהריים, אני יכולה בשקט גמור לבלות את סוף השבוע לבד בבית. בלי אנשים, בלי מיילים, בלי לפתוח את המחשב והאינטרנט, בלי טלפונים. רק עם ספרים, עם המוזיקה שאני אוהבת, עם המחשבות שלי. שום דבר יותר.

אם אחת לכמה זמן יש לי צורך כן לצאת וכן לשמוע זמזום של אנשים סביבי, אני תוחבת לתיק את הספר התורן והולכת לאחד מבתי הקפה החביבים עליי. זה שבקצה רחוב עזה, למשל. או זה שבמרכז העיר. הרבה פעמים כשאני מגיעה לשם אני אפילו לא טורחת להוציא את הספר. אני מזמינה קפה או תה, ופשוט יושבת ובוהה למרחקים ארוכים. אני יכולה לבהות ככה שעות. אני קוראת לזה מדיטציית בתי קפה.

ככה פחות או יותר עוברות עליי כל השבתות. אני שומרת עליהן בקנאות. אני יודעת שיש אנשים שבשבילם אני כופרת, גויה, עגלה ריקה. אבל בהגדרה שלי את עצמי – וזה בדיוק מה שעושה אותי חילונית: אני אגדיר בשביל עצמי מי אני, אני אגדיר מהו "עונג שבת" בשבילי – אני שומרת שבת אדוקה.

נטע ק' היא ירושלמית וכתבה בעבר את הבלוגים "רשימות של ספרנית דילטנטית" ו"הרחק מהמון מתהולל".

"ליצור משמעות מתוך החול". דודי נתן.

אני מדגיש דווקא את החול שבחילוניות, אותו חלק שחילונים רבים רואים בו סוג של לעג, אני חושב שהוא מבטא טוב דווקא שאת המשמעות העיקרית שיש לנו בחיינו אנחנו צריכים ליצור מתוך החיים עצמם, מתוך החול שבהם.

בניסיון שלי המושג קודש בא כדי לתת תוספת משמעות לחול של האדם אך מבחוץ, אומר לך איש שניו אייג' או איש הדת – שמה שאתה עושה (והרגיש לך משהו סתמי) הוא משמעותי מאד כי… וכאן באה איזה אמירה שנותנת משמעות חיצונית לדברים (אלוהים או איזה גאיה..).

אני רוצה משמעות של הדברים מתוך מה שהם באמת, כלומר, העבודה שלי, הפעילות שלי, בין אם זה לטובת צמצום פערים (דבר שנותן לי המון משמעות).

בין אם זה טיול משפחתי (דבר שמחזק קשרים בין אישיים שהם הם המקור למשמעות לאדם), ובין אם זה סטלבט וזפזופ מול הטלביזיה, דבר שמשמעותו בשבילי הפגה ומנוחה.

אני רוצה להדגיש דווקא את האחרון, את הכאילו-בזוי.   מה בזוי בהפגה?

בזוי בזה אם לצורך כך אני משתמש לרעה באנשים אחרים (למשל רואה את התגוששותם הנלעגת ב"אח הגדול").- אז זה לא מוסרי.

אך הדגש על החול והעכשיו איננו זניחת המוסר, אלא הדגשה עיקרית של הכאן והעכשיו והחול ביצירת המוסר האישי והמשמעות האישית למעשי.

איך זה שדג אף פעם לא צמא? ניתאי פרץ.

יום אחד לקחתי בחור חרדי טרמפ. הנסיעה הייתה ארוכה, הבחור דיבר בעיקר אנגלית, והיה בדרכו להילולה של איזה צדיק בבאר שבע. בדרך הוא קרא משהו, ושאל אותי כל מיני מילים כמו 'מרכבה' שהעידו שהידע שלו בעברית לא מעמיק במיוחד. הוא סיפר לי את סיפורו המרגש, כיצד הפך מנער שהיו לו בראש רק מסיבות וסמים, לחרדי. כיצד היה מגיע לשיעורים מסומם אחרי רייב של לילה שלם, כי נפשו כמהה לתורה. כמובן שהוא ניסה להוכיח לי באותות ומופתים שאלוהים קיים, והיהדות היא דת האמת, אבל אני רגיל בדיונים כאלו. למרות שהוא נסע להילולה של צדיק מזרחי כלשהו, לא היה לו מושג מיהו הבאבא סאלי, כשסיפרתי לו סיפור על מפגש של סבתי עליה השלום איתו. הוא אמר לי שהוא שמע שהיהודים במרוקו ניצלו בזכות הצניעות המופלגת של הנשים שם. איכזבתי אותו וסיפרתי לו שהם ניצלו בזכות הגנתו של המלך, מוחמד החמישי, שסירב לשתף פעולה עם הנאצים. ההרגשה שקיבלתי מאותו אדם, ולא רק ממנו היא שהוא מאד מתאמץ להגיע לאותו דבר שנקרא יהדות, והרושם שקיבלתי הוא שמאמציו הכבירים לא מקרבים אותו הרבה.

בקיצור ולעניין, מה שאני רוצה לומר הוא שיהדות היא לא אולימפיאדה כפי שתופס אותה מרבית הציבור האורתודוכסי בארץ. אין דבר כזה אלוף העולם ביהדות. אני, כמי שנולד בישראל, חגג את החגים ואת עונות  השנה של הארץ, בוורסיה כזו או אחרת תמיד, לימד יהדות, הלך בשבילי הארץ לאורכה ולרוחבה, עם ספר תנך ובלעדיו, קורא את התנ"ך מדי פעם ואוהב אותו, מספר את סיפוריו ואת סיפוריה של הארץ לילדי, וחוגג איתם את החגים, וכמובן משתדל להקפיד על כללי המוסר הבסיסים, מרגיש ביהדות כמו דג במיים, ולא חש צורך בכלל להשתתף בתחרות הזו, למי יש רב יותר גדול. אומרים כי נמשלו דברי תורה למים. וכך, כפי שהדג לא חושב על המים כל עוד הוא שוחה בהם. זה פשוט שם, מסביבי, בכל יום ובכל מקום, וזהו

אחד החלקים המעניינים שקורים כשזורקים שאלה, זה לראות מה אנשים מבינים מהשאלה שלך. הדרישה לכתוב על דרך החיוב יצרה קושי. הרי ברור שלהיות חילוני זה להיות לא דתי. רבים מהמגיבים טענו שחוסר המחויבות הזאת לערכים מוכתבים ע"י ישות מופשטת כלשהי יוצר מרחב של אפשרויות, אבל כמו הנערים בפוסט, התקשו להגיד מה הם עושים עם המרחב הזה ואיך לא-דתיות מעצבת אותו. הנימוק הרווח לכך הוא שאין ערכים משותפים לכל החילונים. האמת היא שגם לדתיים לא ממש, אבל החלק המעניין הוא שאינדיבידואליסטים לוחמניים שמתקשים אפילו להשלים עם זה שמילה כלשי אמורה להגדיר אותם לא רואים ערך בכתיבת ערכים שאינם משותפים לכולם.

את התשובות אצטרך לפרסם בכמה נגלות. אז בלי הקדמה נוספת, הנגלה הראשונה:

"אני חיה בגטו רעיוני". הילה נוגה.

מסתבר שאני חילונית.

אני לא יודעת מתי הבנתי שאני חילונית. אולי הבנתי את זה קצת אחרי שניסיתי להתחבב על הילדים בחטיבת הביניים במקיף ו' בבאר שבע על ידי כך שהכנתי סוכריות חמאה וחילקתי לכולם וזה עבד והיה נורא נחמד. זה עבד עד שכשמישהי שאלה את אחד הילדים למה הוא לא רוצה גם, הוא ענה "איכס, לך תדע מה היא שמה בפנים" ופתאום כולם זרקו את הסוכריות שלהם והלכו.

לקח לי קצת זמן להבין למה הם הלכו ולמה הוא התכוון.

זה מצחיק – אצלנו בבית לא מדברים על זהויות. כל הזהויות שלי הן סרחים עודפים שהודבקו אלי בשלב כזה או אחר בלי שביקשתי אותן, והן תמיד שימשו אנשים אחרים כדי ליצור חיץ בינם לביני יותר משהן שימשו אותי כדי לספר לעצמי מי אני. מסיבה זו הפוסט שלך תפס אותי לא מוכנה. אצלנו בבית אף פעם לא אמרנו "אנחנו X ולכן אנחנו עושים Y". כל הערכים שספגתי מההורים שלי נראו לי תמיד כמו ערכים טבעיים ואוניברסלים, וכל דבר שלמדתי מהם למדתי בפשטות ועל דרך הדוגמה. הפעמים היחידות שבהן הבנתי שיש משהו "זר" ברעיונות שלי היתה במפגש עם אנשים אחרים, בדרך כלל מתוך תגובת הזעזוע שלהם.

מסיבה זו קשה לי להגדיר את עצמי שלא על דרך השלילה. קצת כמו ילדיה של האשה החרדית שסיפרה שהיא לא מניחה להם לצאת מהשכונה כדי שלא ידעו שיש כזה דבר יהודי בלי כיפה, אני חיה בגטו רעיוני שבו אין כזה דבר בן אדם שלא מכבד את האוטונומיה של האחר, וכך על אף שהפוסט הזה מנוסח על דרך החיוב, הוא נולד בדרך השלילה – מתוך הפערים שגיליתי לאורך שנים בין מה שהיה נראה לי כמו "הסדר הטבעי של הדברים" לבין העמדות של הסובבים אותי.

אני מאמינה שאנשים חשובים מאידיאולוגיה

אמא שלי אמרה לי פעם "שתדעי לך שאנשים שבעים לא יוצאים למלחמות" (היום אני חושבת שהפשט של המשפט הזה חוטא לאמת בכל מיני רמות, אבל בתור ילדה הוא עיצב במידה רבה את תפישת העולם שלי). כך למדתי שאף רעיון גדול איננו מצדיק סבל של אנשים אמיתיים.

אני מאמינה באחריות אישית

אני מאמינה שיש לי אחריות אישית לבחירות ולמעשים שלי, ושהמדד הגדול לאיכות הבחירות שלי הוא ההשפעה שיש להן על הסביבה. באופן פשטני, "בחירה נכונה" היא כזו שלא פוגעת באחרים, ומקיימת איזון בין הצרכים שלי לבין טובת האנשים שסביבי.

כשאני נכנסת לתא בשירותים ציבוריים אני משאירה אותו מעט יותר נקי ממה שהוא היה כשנכנסתי אליו.

אני מנסה לאמץ את הפרקטיקה הזו בכל תחום בחיים שלי.

אני מטילה ספק

מתוך האחריות האישית שלי נובעת המחוייבות התמידית שלי להטיל ספק. להטיל ספק במה שאומרים לי מקורות סמכות, (ויהיו אלה המנהיגים שלי, ההורים שלי, אנשי הדת בשכונה או מדענים שמדברים אלי מבין דפי ספר הלימוד שלי), להטיל ספק במקורות המידע שלי, להטיל ספק באמונות ובערכים ובדעות שלי ולבחון אותם שוב ושוב למול המציאות המשתנה והעמדות של הסובבים אותי. אם מישהו ייפגע בגלל בחירה שעשיתי אני לא אוכל להגיד שכך אמרו לי לבחור, אני לא אוכל להגיד שזו מסורת, אני לא אוכל להגיד שהאידיאולוגיה מחייבת (אנשים יותר חשובים מאידיאולוגיה, כן?) – זו היתה האחריות שלי להטיל ספק ולעשות את הבחירה הנכונה.

אני מקבלת את השונה

ואת זה אני עושה מהרבה סיבות, שהאחרונה שבהן היא "כי בא לי לעשות מה שבזין שלי".

בראש ובראשונה, אני מקבלת את השונה כי ברוב שנותי אני הייתי שונה. האנשים שהקיפו אותי בבית הספר היו מסורתיים, ואת החברות שהיו "כמוני" יכולת לספור על יד אחת. קטועת אצבעות. אני מקבלת את השונה כי אני יודעת שזה פאקינג מסריח להיות שונה, וכי אני מעדיפה לא לשים אחרים במצב לא נעים בגלל השונות שלהם.

אני מקבלת את השונה כי אני מטילה ספק. כשאומרים לי שצריך להתרחק ממישהו, לשנוא מישהו או להדיר אותו אני קודם כל שואלת את עצמי למה. אח"כ אני הולכת ומבררת אולי יש שם משהו שאנשים אחרים פספסו. מדי פעם אני טועה, רוב הזמן לא.

אני מקבלת את השונה כי למדתי שמגוון יכול גם להיות מקור של כח.

ולבסוף, אני מקבלת את השונה כי ככה לימדו אותי וכי זו הדרך שבה הייתי רוצה שיתייחסו אלי.

אני מעריצה את היופי והכח של התרבות האנושית ואני רוצה להיות חלק ממנה

אני נפעמת מהמפעל האדיר שהוא התרבות האנושית, והדבר היחיד שמצער אותי במוות היא המחשבה שאני אף פעם לא אוכל "לבלוע" את כולה. אני רוצה להיות חלק מהעבודה הזאת ולתרום ולו רק בורג קטן משלי להתקדמות המין הזה. רוב הבחירות שלי בחיים מונחות על ידי הרצון הזה, ומול האידיאל הזה אני מודדת את מידת ההגשמה העצמית שלי.

יש לי הרבה אמונות וערכים והרבה מנהגים שמאפיינים אותי, אבל כשאני מנסה להתחקות אחרי המקורות של כל אחד מהם, כולם קשורים בצורה כזו או אחרת לחמשת העקרונות שפרטתי כאן. אם כך, אלה הדברים שמגדירים אותי. אם הם עושים אותי, בין השאר, לחילונית – יהי כך.

"לא צריך להתנצל".  טל ק.

אני מסרב להשתתף בניסוי שלך, ואני אסביר לך למה:

אני לא צריך להסביר למה אני חילוני. מי שצריך להסביר למה הוא משהו, זה מי שדתי. החילוניות שלי היא לא איזשהו מצב ביניים בין להיות אדם רגיל וחופשי מדת לבין להיות אדם מאמין ודתי. החילוניות שלי היא לדעתי המצב הטבעי של בני אדם, נקודת המוצא – וכל תוספת מעבר לכך – היא זו שצריכה לספק את ההסברים.

לא נשמע לך אבסורד, שאתה מבקש ממני להסביר למה אני לא פותח את היום שלי בבקשות ותחינות לאיזשהו ייצור ערטילאי, תוך שאני כורך רצועות עור סביב הזרועות שלי, במקום לבקש הסברים מהאדם שעושה את זה?

אותו "חופש" שהילדים החילוניים דיברו עליו לא תלוי בשאלה מה אתה עושה איתו. הייתי מעדיף, בלי כל מחשבה שניה, שהילדים שלי או האחים שלי או החברים שלי יעבירו את שעות אחר הצהריים בפייסבוק ובכדורגל ובפלייסטיישן, מאשר בלימודי "קודש", שבעוד שמכילים בתוכם גם הרבה דברים חיוביים, מלאים גם בדברי הבל ובשטיפת מוח ובגזענות ובחושך.

אני מעוניין להעביר את החיים שלי בשקט וסבבה – ואין לי שום סיבה להתנצל על זה. מי שצריך להתנצל, זה מי שמונע מהאנשים שמסביבו לחיות את החיים שלהם בשקט ובסבבה, ואני אאבק באנשים האלה גם על חשבון השקט והסבבה שלי.

ואני אגיד לך את האמת – נוח לי להיות יהודי. אבל יהודי בסגנון שלי. אני יהודי כי ההורים שלי היו יהודים (שיט, נסיבתי, נכשלתי, מזל שאני לא משתתף בניסוי). נחמד לי לשבת בליל הסדר כי אני אוהב את השירים ואת האוכל של סבתא. נחמד לי להדליק נרות בחנוכה. לא תהיה לי שום התנגדות אם אשתי, כשתהיה כזו, תרצה שנחגוג גם את כריסמס או את העיד אל פיטר, כי ככה היה אצל ההורים שלה. אבל היהדות שלי לעולם לא תהיה תירוץ לכל הדברים הנוראיים שעושים בשם היהדות מאז שהיא קיימת. לצורך הדברים האלה – לעולם לא אהיה יהודי.

אני לא צריך לפרש את היהדות שלי, אני לא צריך להתנתק ממנה, ואני גם לא עושה ממנה יותר מדי סיפור – ובטח שאני לא רוצה  פה מדינה יהודית. ישראלית זה מספיק בלגן בשבילי.

"אני אוהב לחשוב רחוק". מוקס2000.

אני חילוני מכיוון שאין לי כוח לשטויות. אין זה אומר שאני עצלן, חס וחלילה, לדברי טעם יש לי כוח ועוד איך. אני חילוני מכיוון שאני סומך על עצמי ועל עצמי בלבד להבדיל בין קודש לחול, בין אמת לשקר, בין חושך לאור. אם חיפשת ערך שהוא אינטרינזי למחשבה החילונית הרי הוא זה – החילוני שומר לעצמו את הזכות להחליט מה עיקר ומה תפל. במה שווה להשקיע תעצומות נפש, ובמה לא, והרי בערך זה טמונה כל המחשבה הליברלית. עצמאות המחשבה.

האנקדוטה שסיפרת על הדיון בין בתי הספר רלוונטית במיוחד, הרי הדיון הוא על חופש ומה עושים איתו. אמת, רוב בני האדם, כאשר חופש אמיתי נופל לידיהם, לא ינצלו אותו כדי לכתוב סימפוניות או להקים עמותות, אלא על מנת לשחק בפלייסטיישן ולצ'טט בפייסבוק. אמת זו נכונה במיוחד כאשר חופש זה הוא יקר מציאות, כי אז בא לידי ביטוי הדחף לחדול מלעשות, כהתנגדות לכוח הדוחף בנו לפעול כאשר אנו תחת שליטה. לא בשל כך חשוב החופש, אם כי אל לנו לזלזל בפעילויות חשובות כמו פלייסטיישן או טוויטר ופייסבוק שמעוררות את המוח ויוצרות קשרים חברתיים אמיתיים. החופש הזה, העצמאות לבחור איך לחשוב, חשוב בשל המעט שכן מנצלים אותו כראוי. כן כותבים סימפוניות, או קוד, או ערכים בוויקיפדיה, ומעשירים את עולמנו בצורה שאדם הנתון כל חייו בכפייה לא יוכל להבין. חשוב בשביל האדם האחד, הילד הקטן שצועק שהמלך הוא עירום. אדם אחד כזה יכול להפוך  מדינה ואף עולם שלם על פיו.

אז למה אני חילוני? כי בתור דתי לא הייתי יכול לחשוב רחוק מדי. ואני אוהב לחשוב רחוק. בכל דת שלא תבחר, אורתודוקסית כרפורמית, מערבית או מזרחית תמיד יהיו לך טאבואים. דברים שאסור לך לחשוב. אף אחד לא יגיד לי על מה לחשוב. בגלל זה אני חילוני.

קשה שלא לחוש שמחה לאיד מסוימת למראה ההפרדה בין גברים לנשים בהיכל התרבות בתל אביב, שלא לדבר על הגרעינים התורניים שעושים שמות בצפון העיר ודרומה. בשבוע האחרון, הגרעין התורני ביפו משך העירה את ההמשך הטבעי שלו, צעדה של כהניסטים ברחוב הראשי, בקריאה לגרש כל ערבי שלא יתלה בחלונו דגל ישראל, כאילו היה דם על המשקוף.

שמחה לאיד, כי כירושלמי יש לי לא מעט סיבות לפתח טינה לתל אביב. חוץ מכסף וממסד, לירושלים יש יותר מה להציע בתחומי התרבות והיצירה, כנראה מכל מקום בארץ. בתי הספר הטובים ביותר לאמנות יושבים בה: בצלאל, מוסררה, סם שפיגל, תיאטרון חזותי, האקדמיה למוזיקה ועוד. יש בה את האוניברסיטה הטובה בארץ ואוכלוסיית ענק של סטודנטים וחשוב יותר, יש בה בדיוק את מה שלא רק מעודד אלא דורש התייחסות תרבותית, אומנותית ותקשורתית – מציאות לפנים. ובכל זאת, מי שרוצה גם לראות ברכה בעמלו, צריך להתנתק ממקורות היצירה שלו ולרדת לשבור בר בתל אביב, כי אנשי הברנז'ה שבדברם תקום או תיפול קריירה של אדם יושבים שם ולא מוכנים להזיז את התחת רחוק יותר מבית הקפה השכונתי.

סצנת התרבות החילונית התפתחה בתל אביב, העיר העברית החילונית הראשונה. אבל היא בחרה שלא לצאת מאזור הנוחות של עצמה, ותרבות שמתכנסת לתוך אזור הנוחות שלה ומסרבת לצאת משם היא תרבות שמפסיקה להיות רלוונטית.

תרבות אמיתית מתפתחת מתוך דיאלקטיקה, עימות ושיח עם תרבויות אחרות. היא מאותגרת ומותקפת, נדרשת להגדיר את עצמה מחדש כל הזמן, מאמצת דברים מאחרים, מייצאת אליהם את תרבותה ומחפשת להרחיב את גבולותיה. תרבות אמיתית מתמודדת עם מה שקורה בזמן ובמקום שלה. התרבות החילונית בהנהגת הברנז'ה התל אביבית לא עושה זאת מספיק. היא בחרה להפקיר את המקום בו תרבויות מתנגשות, להתמקם בנוחות בעורף ומשם לייצר רעיונות של זלזול וביטול כלפי כל מה שקורה מחוץ לד' אמותיה, שלא לומר ו' אמותיה.

היא הפכה לתרבות שאננה מדי, נינוחה מדי, שבעה מדי ומרוכזת בעצמה מדי. תרבות שמוכנה לפלישת הברברים. והברברים פלשו גם פלשו, ל"היכל התרבות" עצמו. נכון, המקום הושכר לאירוע "פרטי". על זה אמר לנין שהקפיטליסטים ישמחו למכור למהפכנים את החבל שבאמצעותו יתלו אותם.

בירושלים, קשה יותר לברוח מהמציאות. אנחנו, החילונים המקומיים, יודעים שהמדינה הזאת לא רשומה על שמינו בטאבו. רוב התושבים בין הים לנהר הם מסורתיים או דתיים. זו לא "סכנה" שצריך למנוע אלא פשוט המציאות. המדינה, מדינות או תתי המדינות שיהיו כאן בעתיד ייראו בהתאם. אפשר לקוות וצריך להיאבק שהדתיות של הארץ תהיה וולונטארית, בדומה לארה"ב, ולא מאולצת ומוכתבת מלמעלה כמו באיראן. אבל השורה התחתונה היא שהחילונים הם בסך הכול עוד שבט במכלול השבטים שמרכיב את החברה המקומית. שבט שנאבק, כמו האחרים, על מקומו וזהותו. לא זה שמנהל את העניינים.

ההתנשאות הזאת של החילונים, כאילו המרחב שייך להם ולכן הם צריכים לחלק זכות ביטוי ל"אחרים" היא מכוערת לא פחות משהיא טיפשית. הדתיים אינם מיעוט מבוטל, הם לא צריכים טובות. התרבות שלהם דווקא דינאמית, חיה ומתפתחת. הם יוצאים לחפש לעצמם כיבושים חדשים, הם כבר התבססו היטב בטריטוריות שהופקרו על ידי התרבות החילונית ועכשיו הם מסתערים על עיר הבירה התרבותית. מי שלא מבין את הסמליות שבקיום הופעה מופרדת דווקא ב"היכל התרבות", ובתקיעת גרעינים תורניים חרד"ליים דווקא בתל אביב, פשוט לא מבין איפה הוא חי.

תרבות חילונית שאיננה מאובנת הייתה אומרת, בפשטות, "הופעות שבהן נשים חייבות לשבת בשורות האחוריות תעשו בהיכל שלמה ולא בהיכל התרבות – זה מנוגד לאמונה שלנו". תרבות חילונית הייתה מתייחסת למצעד הכהניסטים ביפו כמו שהחרדים היו מתייחסים למצעד הגאווה אם היה עובר במאה שערים. תרבות חילונית לא הייתה יוצרת חלל ערכי וחינוכי שמושך חרד"לים למלא את העגלה הריקה של ילדיה ביידישקייט פונדמנטליסטי, וממילא לא הייתה מרשה להם לעשות זאת.

אבל אנחנו שכחנו שגם לנו יש אמונה, ערכים ותרבות משלנו. כל כך התרגלנו לדבר על המסגרת הדמוקרטית, המאוימת, שאמורה לתת מקום לכל התרבויות וההשקפות ששכחנו שאנחנו לא רק שומרי המסגרת אלא יש לנו ערכים ואמונות משלנו שאנחנו רוצים להביא לידי ביטוי במסגרתה. הדמוקרטיה היא לא רק לחילונים, אלא לכולם. כל האחרים כבר עושים בה שימוש. מה איתנו? מהו המסר החילוני לתושבי הארץ מלבד "שכל אחד יעשה מה שהוא מאמין בו" (כאילו שמישהו שואל אותנו)? במה לעזאזל אנחנו מאמינים? במה אנחנו רוצים לשכנע? למה אנחנו לא עושים זאת? למה אנחנו לא נלחמים על הנוכחות החילונית דווקא במקומות בהם היא מאוימת? למה אנחנו לא מפיצים בשורה?