אזהרה: מי שלא קרא את הספרים הרלוונטיים עלול ללכת לאיבוד בפוסט הזה. ליתר ביטחון קחו חבל, או פנס, או לפחות קצת פירורי לחם לפני הכניסה.

"יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. × × ×™×— שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה – עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה ×–×”, הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. × × ×™×— שהמכרה האפל ×”×–×” שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, ×–×” דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תינוקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתי מכל תוכן. זו הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרניניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהיה קטנה מאוד אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת".

 

הציטוט הזה, מכס הכסף של ק.ס. לואיס, יופיע על המצבה שלא תהיה לי. במפתיע, רק השבוע קראתי לראשונה את הספר הזה, החמישי בסדרת נרניה. ובעצם עד לפני שנה בערך, כלומר עד הפוסט הזה של דורה, הצלחתי לא לדעת איך בדיוק הסדרה נגמרת. אפילו שהיו בילדותי שנים שלא משנה באיזו שעה היו מעירים אותי, התשובה לשאלה איפה אני הכי רוצה להיות עכשיו ולנצח הייתה תמיד נרניה. חיכיתי וחיכיתי לשלושת הספרים שאחרי המסע בדורך השחר, אבל כשהם תורגמו סוף סוף לעברית, אני כבר עברתי הלאה.

המסלול המקובל הוא להעריץ את נרניה בילדות, ואז להתבגר ולזהות את המיתולוגיה הנוצרית שלואיס שכפל בספרים ולכעוס עליו נורא. את המסלול המקובל הזה לא עברתי. מה אכפת לי שבנרניה מהדהדים אותם מיתוסים ארכיטיפיים שמהדהדים בנצרות? הרבה קוראי פנטזיה מבינים בבוא היום שהעולמות הדמיוניים שבספרים הם ייצוגים של עולמות בנפש. שהמפות של נרניה ווסטרוס וארץ ים מייצגות את הגאוגרפיה של הנשמה. למי אכפת אם גם מתי ופאולוס ולוקאס שרטטו את המפות האלה?

 

אבל המפה של לואיס מסולפת, צורח הקורא המפוכח. זאת מפה דתית, ואיך את, ששום דבר בחיים שלך לא מתקרב לדת ממטר, יכולה לסבול את ההטפות הנוצריות שלו? התשובה שלי לזה היא התשובה של ויטגנשטיין: שברמת הפרט לא משנה איזו חוברת הדרכה לחיים מונחת מתחת לכרית שלך, משנה רק איך את פועלת על פיה. ההיסטוריה הכללית והאישית שלי מלאה דוגמאות של רודנים חילונים ושל אנשי חן-וחסד דתיים. אני לא מסתכלת בקנקן, הוא לא מעניין. בתוך ספרי נרניה מצאתי משהו חשוב יותר, משהו שהיה בלון החמצן הסודי שלי במשך קרוב לעשר שנים: התקווה שיש מקום אחר, שהעולם אינו תחום בגבולות המציאות הפרוורית הקטנה והמחניקה שבתוכה גדלתי. גם היום, כשאני כבר "גדולה" ויכולה לזהות בציטוט שלמעלה לא רק את הדי משל המערה אלא גם את הנימה הניאו-אפלטונית הנוצרית שנשמעת בו, אני חותמת עליו בשתי ידיים. אם אין מקום אחר, אם העולם הוא באמת מקום עלוב ומשעמם כפי שטוענת מלכת ארץ תחתיות ועמה כל אבירי החולין והרציונליות, אז באמת לא תהיה זו אבדה גדולה אם התקווה הזאת תקצר את חיי.

 

ועדיין. בנרניה יש לא רק הרפתקאות מופלאות וחיות מדברות ואסלן. יש בה גם כוחות רעים ואפלים, או לפחות כוחות שלואיס מתאר כרעים ואפלים, ולמרבה אי הנוחות הכוחות האלה מזוהים באופן די גורף עם כל סימן של יצריות, שאפתנות אישית וקריאת תיגר על הסמכות העליונה, המיטיבה והכל-יודעת שמייצג אסלן. ומה שמדאיג במיוחד מבחינתי, הכוחות האלה מזוהים כמעט בלעדית עם ההתגלמות של התכונות האלה בדמויות נשיות. יותר מפעם אחת מופיעה בנרניה אשה דמונית שמנסה להדיח את הגיבורים התמים, לערער את אמונתם בנרניה ולצמצם את עולמם לתחומי המציאות הקודרת שיצרה סביבם. בכס הכסף לואיס מגדיל לעשות ונותן לאשה הזאת דמות של נחש ענק.

המסר ברור: אי אפשר לחיות גם במציאות החושית, או יותר נכון החושנית, וגם במקום האחר שנרניה נותנת. מי שרוצה להיות בנרניה צריך לוותר על מדוחי האשה הפתיינית, המינית, ובטח ובטח שאסור לו להיות בעצמו אשה כזאת. צריך לבחור, ובסופו של דבר מדובר בבחירה בין נרניה לבין החיים בעולם הזה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

 

את המסר הזה לא ראיתי כילדה ואפילו לא כנערה. מה שלא אומר שהוא לא השפיע עליי. ובניגוד למסר הדתי, זה אינו מסר שאני יכולה לפטור כמטפורה שיש לה גם פירושים אחרים. כי גם אם נניח שהמרחב של נרניה הוא מרחב הנפש, ושאסלן במרחב הזה אינו קולה של סמכות פטריארכלית דכאנית אלא קול המצפון והכמיהה לפשר נעלה יותר לקיום שלי, אני לא מצליחה לחשוב על שום פירוש שלפיו הדמוניזציה של האשה היצרית, החזקה והשאפתנית אינה דמוניזציה של הנשיות בפרט ושל היצר, המין והתשוקה בכלל. ואם זה כך, אז המקום שאליו ברחתי בילדותי כדי לנשום גבה ממני מס כניסה גבוה מאוד: הוא דרש ממני להתכחש ליסודות היצריים והנשיים בנפש שלי, ובמובן חזק להתכחש לחיים עצמם.

 

את הפסקאות שיבואו בהמשך אני כותבת בהיסוס. אני מהססת כי אני לא בטוחה שאפשר לחזור לבית המקדש של הילדות, לפרק ולהשמיד את היסודות המרעילים ולהשאיר רק את היסודות המחיים והבריאים. אני לא בטוחה שאפשר בכלל להפריד בין היסודות האלה. יכול להיות שהיסוד המרעיל הוא בעת ובעונה אחת גם היסוד המחייה, או זה שנתן חיים בעבר. ייתכן שהעוצמה של המיתוס, היכולת שלו להחזיק לנו את הראש מעל המים, נובעת בדיוק מכך שהוא משווה הוד להיבטים האפלים והדכאניים של העולם שנקלענו אליו. ייתכן שנרניה נתנה לי כוח לחיות מפני שהיא הבטיחה לי שתמיד ישנה האפשרות למות.

 
ובכל זאת אני רוצה לחפש דרך לשמור על הנאמנות לנרניה בלי לחתום על החוזה שמכריח אותי לרמוס את כל מה שיצרי ונשי אצלי. אז אני חוזרת אחורה בזמן, והולכת אל המורה הקדמון של לואיס, אל אפלטון.

 

בדיאלוג המשתה, אולי היצירה הכי יפה של אפלטון בפרט ושל הפילוסופיה היוונית בכלל, סוקרטס מתאר חוויה כמעט מיסטית של מפגש עם כוהנת בשם דיוטימה (שים לב לואיס, אשה!), שמלמדת אותו כיצד האהבה הארוטית לגוף היפה הקונקרטי היא נקודת הפתיחה של תהליך עידון והתעלות שסופו האהבה הטהורה ליופי המופשט, ליפה כשלעצמו. לכאורה התהליך שדיוטימה מתארת הוא חד כיווני, שכן אחרי שהאוהב מכיר את היפה עצמו, שהוא מקור היופי של כל הדברים היפים שלמד להכירם תוך כדי התהליך, אין לו שום סיבה לחזור אחורה אל הגופים הקונקרטיים שהציתו בו את התשוקה ליופי. למה לחזור לחיקויים אחרי שראית את האורגינל? למה לחזור לאנגליה של הבליץ ובתי הספר הפרטיים האכזריים אחרי שהיית בנרניה? למה להישאר בארץ תחתיות אם אתה יודע שלמעלה יש שמש ואדמה ועצים ופאונים ודריאדות?

 ×•×‘כל זאת במשל המערה אפלטון מחזיר את הפילוסוף למטה, לעולם המוחשי, עולם הצללים והחיקויים, כדי שימצא בו אנשים כמוהו, ינתק את השלשלאות שלהם ויפנה את מבטם אל האור ויעזור להם לטפס למעלה אל השמש. אחת השאלות הלא פתורות של שנה א' בפילוסופיה היא למה הפילוסוף של אפלטון חוזר למערה, למה הוא לא נשאר להתבונן ביופי העליון שדיוטימה מתארת. למה לחיות אם המוות יפה כל כך.

 

לא נראה לי שהפילוסוף חוזר למערה כדי להושיע אחרים. אני, בכל אופן, לא הייתי חוזרת בשבילם. לדעתי הפילוסוף חוזר למערה בשביל עצמו. הוא חוזר למערה כי בסופו של דבר ההתבוננות האינסופית ביופי המופשט היא עקרה ומשעממת. כמה אפשר לרקוד עם פאונים ודריאדות? הארוס האמיתי אינו שוכן בסוף המסע אל ההפשטה אלא בתהליך עצמו, במאבק, בליקוט ניצוצות היופי מתוך קליפת החומר. הפילוסוף לא באמת עוזב את הגופים היפים כדי לראות את היופי עצמו: הוא לומד לראות את היופי עצמו בגופים היפים, כל פעם מחדש, והלימוד המתחדש הזה משמר את הארוס, את התשוקה ליופי, כנוכחות חיה בקיום שלו. לא חייבים לוותר על היצר והתשוקה המינית כדי לזכות בנרניה. למעשה התשוקה המינית, היצרית, היא עצמה התשוקה לנרניה, והיצר הוא זה שמביא אותנו לנרניה כל פעם מחדש. אם תרצו יש כאן גרסה אופטימית של המיתוס הסיזיפי: במקום שסיזיפוס יסיים אחת ולתמיד את משימתו ואז ישקע בקיום מנוון של התרפקות על נעוריו הסוערים והמיוסרים, הוא מחדש שוב ושוב את העבודה שנוסכת בקיומו משמעות ועניין.

 

ומה בקשר לתשוקה למוות? כי בכל זאת, התהליך שדיוטימה מתארת, גם אם אינו חד כיווני וחד פעמי, הוא תהליך של הפשטה, כלומר פרידה מהעולם החומרי, המוחשי, החי, או לפחות פרידה מההיבטים החומריים והמוחשיים של העולם הזה. פרידה מהחיים. ואם כך הרי שגם אם הצלחתי ללכד את היצר עם התשוקה לנרניה, יוצא שבסופו של דבר לא הוכחתי אלא שהתשוקה היצרית היא עצמה התשוקה למוות.

טוב, עם המסקנה הזאת אני יכולה לחיות. לא צריך להיות נערת אימו גותית כדי להאמין שאם אתה לא מת כמה פעמים במהלך חייך, כנראה אתה לא באמת חי אותם.

(הרהור בעקבות "חופשת קיץ". ספוילרים וזה)

כמו שכתב תומר, זהו סרט שרודף את צופיו במשך ימים ארוכים אחרי הצפייה. יצירה דחוסה ומורכבת שמסרבת להידחק לירכתי התודעה. אלא שלי ×”×™×” קשה לשים את האצבע על המקום המדויק שבו הסרט ×”×–×” חתך אותי. הרבה מהמבקרים התמקדו בהתרסה האנטי דתית שבו. יקיר אלקריב, לדוגמה, כותב: ""חופשת קיץ" הוא ×”×’×™×’ דתי אותנטי, שמגיח אל העולם טעון במרירות ובכאב של מי שהתפכח מאשליותיה של ההבטחה האלוהית. למעשה, מדובר בהרהור כפירה קודר שעוסק במתח הנצחי בין קיום המצוות ככתבן וכלשונן לבין הרגש –  ×ž×¦×•×•×ª×• של הלב." ראייה כזו של הסרט הופכת אותו לעוד כתב אשמה נגד הדת והמצוות, עוד מסמך חנופה לישראלי החילוני הנאור, שיכול להתבשם שוב באמונה שהוא טוב מן הפונדמנטליסטים "ההם". בעיניי יש כאן החמצה של רובד עמוק יותר, סכין שננעצת לאו דווקא בפונדמנטליסט הדתי אלא במשהו יסודי מאוד בתרבות המערבית.

נכון, הרב אידלמן (אסי דיין, בליהוק לא מוצלח לטעמי – אם ×›×™ אני כנראה בדעת יחיד בעניין ×–×”) הוא שומר מצוות קנאי, שכופה את הקנאות שלו על בני משפחתו. אבל ×–×” לא הדבר היחיד שאפשר לומר על הדמות הזאת. משום ששמירת המצוות הקנאית של הרב אידלמן והלימוד האובססיבי שלו אינם תכלית אלא אמצעי. זהו האמצעי שלו להפוך למה שבעיניו הנו תכלית הבריאה – להיות צדיק. הרב אידלמן סימן לו אידיאל שהוא שואף אליו, אדם עליון שהוא רוצה להיות (ולמעשה מאמין שכבר הנו ×›×–×”), והוא עושה הכול כדי להגשים את המטרה הזאת. העובדה שאת המתכון המדויק איך להפוך לאדם עליון הוא מצא בתורה או בגמרא אינה מהותית כאן. מה שחשוב הוא האמונה שיכול אדם לחיות את חייו באופן שמרומם אותו מעל שאר הבריאה, שאלה הם החיים היחידים הראויים לחיותם, ושחיים כאלה מצדיקים שימוש בכל דבר אחר בעולם – בכל יצור אחר בעולם – כאמצעי לתכלית הזו. האמונה הזאת אינה מיוחדת לקנאי הדת בקהילה היהודית הליטאית. היו (ויש) הרבה מאוד יוצרים שחיו אותה. אם לתת דוגמה מעולם שונה לחלוטין, מספרים על ויטגנשטיין שהיה עסוק באובססיביות כל ימי חייו בשאלה אם הוא גאון, מפני שרק אם הוא אכן גאון יש הצדקה לזה שהוא חרא של בנאדם.

השאיפה של הרב אידלמן להיות צדיק – שאינה שונה מהותית מאידיאל המימוש העצמי של הרבה אנשים בתרבות המערבית – הופכת אותו לאדם אטום ומנותק רגשית. מול אשתו ובנו, הפקוחים במישרין ×–×” לזה, לעצמם ולעולם, הקשר של אידלמן עם העולם, עם הזולת ועם עצמו מתווך בטקסטים, במצוות, באידיאלים. הוא אינו רואה את היונה וגוזליה, הוא רואה את המצווה שתעלה אותו עוד מדרגה בהתקרבותו לקב"×”. הוא אינו רואה את הילד, הוא רואה את הבן שהשם נתן לו כגמול על צדקתו, בן שתפקידו לשמש כהוכחה נוספת וכאמצעי נוסף לצדקתו של האב. הוא אינו מרגיש במישרין את האבל שלו על מות בנו – הוא מרגיש את הניסיון שבו אלוהים מעמיד אותו, ונוזף באשתו שאינה עומדת בניסיון ×”×–×” ובוכה בשבת. (אפשר אפילו לומר שהעונש של אידלמן על גבהות לבו הוא לאו דווקא הבן שנלקח ממנו, אלא הניתוק הרגשי שלו – חוסר היכולת שלו להתאבל באמת על הבן ×”×–×”.) האם רק בעולם הדתי יש התייחסות אינסטרומנטלית כזו לעולם, לזולת, לחיים? אני חושבת שלא. אני חושבת שהלב האמיתי של הסרט איננו ההתרסה של דוד וולך נגד העולם הדתי שממנו יצא, אלא השאלה אם הוא, כיוצר, יוכל באמת לברוח מדמות האדם האידיאלית שרודפת לא רק את העולם הדתי היהודי אלא את התרבות המערבית כולה. אם הוא כיוצר יוכל באמת להיות פקוח לעולם, לזולת ולעצמו, באופן שאיננו מתווך באידיאלים של מימוש עצמי שיהפכו אותו לאדם אטום ומנותק. במובן ×–×” הסרט אינו סכין שוולך נועץ בפונדמנטליסט הדתי, אלא סכין שהוא נועץ בעצמו. וזה כוחו.

אחרי עלעול שמוט-לסת בקטלוג החדש של פוקס שהונח על מפתני באישון בוקר, אין מנוס מהמסקנה: הפרסומאים של פוקס החליטו, כנראה, שהדרך היחידה לגרום לאנשים לקנות את הבגדים המכוערים האלה היא לשכנע אותם שממילא הם לא יצטרכו ללבוש אותם יותר מדי.