יש אלבומים שאתה מסיים להאזין להם ומרגיש שאי-אפשר עכשיו להתחיל לשמוע אלבום אחר. לאו דווקא בגלל יופיים או עוצמתם שתאפיל על כל אלבום שתאזינו לו מייד אחר כך. ×–×” מרגיש יותר כמו ציווי דתי או מוסרי: להאזין עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” מעשה בגידה. בגידה בברית שכרתת עם האלבום ×”×–×”, מעצם העובדה שהאזנת לו. פינת הוידוי: אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר. אפילו כשהוא שר שירים שאני אוהבת, נאמר שירים של ברל, הפלצטו המרעיד ומלא-הפאתוס שלו עושה לי ויברציות לא נעימות. כשנתקלתי ב-The Drift לראשונה, לפני כמה חודשים, הקשבתי לו כמה פעמים ואז קטלגתי אותו במחלקת "אלבומי המופת שאי אפשר באמת לאהוב אותם" ונתתי לו להיקבר מתחת לערמת אמפישלושים ידידותיים יותר לאוזני. רצה הגורל והשבוע נתקלתי במילה "drift" במשפט שתרגמתי, נזכרתי באלבום, ניערתי ממנו את אבק הביטים ונתתי הזדמנות נוספת. בכיכר העיר אני חולפת ליד קבצן תמהוני ודוחה שעומד בשולי הכיכר וממלמל בקול רם. האוזן קולטת משפט או שניים, וזו אמת צרופה. אני לא רוצה להישאר שם. אני ממהרת, והקבצן מכוער ומסריח, ובכלל לא נראה שמעניין אותו אם מישהו מקשיב לו, אבל המשפטים שיוצאים לו מהפה הם הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא אוהבת את הקול של סקוט ווקר, הפאתוס שלו דוחה אותי, אבל המוזיקה שלו היא הדבר ×”×›×™ חודר ומטלטל ואמיתי ששמעתי בזמן האחרון. אני לא יכולה לזוז. האיש ששלח אותי לסקוט ווקר, שהוא האיש-×”×›×™-מבין-במוזיקה שאני מכירה, אמר לי פעם שמוזיקה מגדירה חלל. הקבצן עומד לידי בכיכר העיר, אך לאט-לאט מתברר לי שהוא ואני איננו עומדים על אותו מישור. הקבצן ×”×–×”, הוא מדבר בתוך בור עצום וחשוך ומלא צללים והדים ורוחות רפאים. וכשהוא מדבר הוא מעלה באוב עוד ועוד צללים ורוחות ושדים והם מקיפים אותו וככל שאני מקשיבה לו יותר, יותר אני עומדת בעצמי בתוך הבור ×”×–×” והצללים והשדים מקיפים גם אותי. קצת אחרי אמצע האלבום ×–×” × ×”×™×” כמעט בלתי נסבל. קצת אחרי אמצע האלבום, הבור ×”×–×” הוא העולם כולו. העולם שאני ואתם חיים בו. ואז, בשיר שבע, ×–×” איכשהו מתחיל להיות נסבל יותר. קולות אחרים, חרישיים יותר, עדינים יותר, מתחילים להזדחל פנימה. פה ושם מבליח משהו קצת יותר מלודי. לפעמים יש אפילו רמיזה מסוימת להומור. הומור מסוייט ומעוות, אבל הומור. ×–×” עדיין אפל וכבד, אבל בהשוואה לגיהינום של השירים הקודמים ×–×” מרגיש כמעט כמו ליטוף. ×–×” מתחיל להרגיש – ×–×” בטח נדמה לי – יכול להיות? ×–×” מרגיש כאילו שהקבצן, אולי, מדבר אליי. הכל עדיין חשוך ומפחיד ומסוייט ומלא שדים, ולפעמים הקול שלו הולך לי לאיבוד בין הקולות המזוויעים האחרים, אך ככל שאני ממשיכה להאזין אני מרגישה פחות לבד. ובשיר עשר, השיר האחרון, הקצר, החרישי, המהורהר, כבר אין שום ספק שהוא קורא לי: "פססט פססט!" "פססט פססט!" בסוף-בסוף של שיר עשר, אחרי עוד "פססט פססט!" אחד, הוא לוחש לי, מהר-מהר, כמעט בלתי נשמע, כמו אסיר לאסיר מעבר לכותל: "It's OK". קלישאת הניחומים האולטימיטיבית של סדרות טלוויזיה אמריקאיות, שצריך לעבור את כל התופת של "The Drift" כדי שהיא תקבל שוב משמעות. אני שומעת אותה ויודעת שלהקשיב עכשיו לאלבום אחר ×™×”×™×” בגידה. סקוט ווקר שמור בטל

. מרתה נוסבאום ודיקנס לפני כמה שנים, בגלגול קודם, קראתי מאמר של פילוסופית אמריקאית בשם מרתה נוסבאום. המאמר התמקד באהבתו של דיויד קופרפילד לסטירפורת'. נוסבאום התרכזה באופן שבו, דרך עיניו של קופרפילד, גם הקורא לומד לאהוב את סטירפורת', למרות העובדה שבאופן כללי מדובר בחרא לא קטן – עובדה שקופרפילד מודע אליה היטב. אם אני זוכרת נכון, הטענה הכללית של נוסבאום במאמר ההוא היתה שאחד התפקידים האתיים או החינוכיים של הספרות, ושל רומנים בפרט, הוא לאפשר לקוראים לתרגל על דמויות בדויות את היכולת לחוש אמפתיה כלפי דמויות ממשיות. דמויות ממשיות ×–×” אנשים בשר ודם. לפי התזה הזו, מי שיקרא הרבה ספרים מהסוג הנכון יהפוך לאדם בוגר יותר, אמפתי יותר וטוב יותר. 2. המקרה המוזר של ×¢×¥ באותו גלגול קודם יצא לי גם ללמוד אצל מרצה שיכונה להלן בשם ×¢×¥. ×¢×¥ ×”×™×” מרצה פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, הן בעמדותיו האקדמיות והן בחייו הפרטיים, אבל לא על כך אני רוצה לדבר. אחת התכונות המעניינות של ×¢×¥ היתה הפער המשונה בין היכולת שלו לנתח דמויות בדויות, בספרות ובקולנוע, בצורה חודרת קרביים ומשכנעת להפליא, ובין חוסר הכישרון הבולט שלו ביחסים בין אישיים. ×›×™ לעץ ×”×™×” כישרון מדהים להשניא את עצמו, ואת השנאה כלפיו הוא קנה ביושר גמור: כמו סטירפורת', גם ×¢×¥ ידע להתנהג כמו חתיכת חרא, אלא שספק רב אם ×”×™×” לו הקסם האישי של סטירפורת'. היכולת שלו לקרוא דמויות ספרותיות לא הועילה לו במאום כשהתעורר הצורך לקרוא אנשים ממשיים ולהבין איך כדאי להתנהג אתם. 3. ובכן ובכן אני רוצה לטעון שמרתה נוסבאום (או לפחות העמדה שזכרוני הקלוש מייחס לה) טועה. קריאת ספרות אמנם משכללת יכולות מסוימות, אבל אמפתיה איננה בהכרח אחת מהן. הסיבה לכך היא שהמנגנון העיקרי המופעל בקריאה איננו מנגנון האמפתיה אלא מנגנון ההזדהות. 4. מה ההבדל? אוֹ. מה קורה כשאנחנו מזדהים עם מישהו? אנחנו מקבלים תיאור של מצבו (הנפשי, × × ×™×—), ומרגישים: ×›×›×” ×–×” בדיוק אצלנו! במילים אחרות, כשאנחנו מזדהים עם מישהו אנחנו מזהים בו את עצמנו. מנגנון ההזדהות, אם כן, לוקח אותנו מתיאור מצבו של הזולת חזרה אל תוך עצמנו. מנגנון האמפתיה, לעומת זאת, מוציא אותנו מתוך עצמנו ומכניס אותנו אל נפשו של הזולת. הוא מאפשר לנו להבין אנשים במקומות שבהם הם שונים מאתנו. במילים אחרות, מדובר בשני מנגנונים הפוכים המובילים לתוצאות הפוכות. מנגנון ההזדהות מאפשר לנו להשתמש בתיאורים מוצלחים של דמויות אחרות כדי לזהות מצבים שמתחוללים בתוכנו. כך הדמויות האחרות משמשות אותנו כאמצעי שעוזר לנו להכיר טוב יותר את עצמנו. ×–×” איננו מנגנון שעוזר לנו להבין את הדמויות האלה בנקודות שבהן הן שונות מאתנו. לשם כך נדרש מנגנון הפוך – מנגנון האמפתיה. 5. אם כך אם כך, בהנחה שהמנגנון העיקרי המתפקד בקריאת ספרות הוא מנגנון ההזדהות, יוצא שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להבין את הזולת ולחוש אמפתיה כלפיו, אלא יכולת הפוכה – היכולת להשתמש בייצוגים של הזולת כדי להיטיב להבין את עצמנו. 6. אבוי! אם ×–×” נכון, אז איך נוכל בכלל לצאת מתוך הכלא של עצמנו וללמוד לחוש אמפתיה אמיתית כלפי הזולת, ולא רק הזדהות בנקודות שבהן הזולת, למזלו, מתלכד עם האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו? אל פחד ואל מורא, חברים. יש מזור. הפתרון מהפכני אבל פשוט: במקום לקרוא ספרים, להכיר אנשים. אמיתיים. אנשים, לא דמויות. ולהכיר אותם פירושו להכיר אותם ממש, כלומר לתת להם להיכנס במלוא ממשותם לתודעה שלנו, ולא רק כדמויות במחזה-חיינו (שבו, בדרך כלל, אנחנו הגיבורים הראשיים והם דמויות משנה). לא לנתח אותם כמו דמויות ספרותיות, אלא להקשיב להם ולנסות להבין איך הם רואים את עצמם ואת חייהם. מפתיע עד כמה לפעמים ×–×” שונה מאיך שאנחנו רואים את עצמנו ואת חיינו. מפתיע עד כמה לפעמים ×–×” לא מעורר הזדהות. אבל גם אם לא מרגישים הזדהות, עדיין ניתן לחוש אמפתיה. אם אני צודקת, אזי לא רק שקריאת ספרות איננה מפתחת את היכולת להרגיש אמפתיה, אלא שהיא עלולה אף לחבל בה. מפני שקריאת ספרות עלולה להרגיל אותנו לראות אנשים אחרים כדמויות ספרותיות, לחפש תמיד את נקודות ההתלכדות בינם ובינינו, את המקומות שבהם הם מאירים לנו דברים בטבע שלנו-עצמנו, ולהתעלם מן הנקודות שבהן הם שונים מאתנו. אנשים ממשיים, לעומת זאת, לא ירשו לנו בדרך כלל להפוך אותם לדמויות. מהר מאוד אנחנו נגלה שאם איננו מסוגלים לחרוג מעצמנו ולהבין אותם, צפויים לנו תסכולים לא מעטים. דמויות ספרותיות אינן יכולות לתסכל אותנו. משום כך אפשר להבין אנשים שבוחרים לצמצם את המגע עם אנשים אמיתיים ולהסתפק בדמויות ספרותיות, אבל קשה לטעון שהמגע עם דמויות ספרותיות משפר את היכולת להתייחס לאנשים ממשיים. * יצחק לאור – ועם רוחי גוויתי