הלימוזינה הפתוחה נסעה במהירות איטית סמוך לכיכר דילי. ברכב היו נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'ראלד קנדי; אשתו, ג'קי; מושל טקסס, ג'ון קונלי ואשתו נלי; הנהג וויליאם גריר וראש יחידת האבטחה של קנדי, רוי קלרמן. זו תהיה הפעם האחרונה שבה נשיא אמריקני יסע במכונית פתוחה.

קנדי תמך במהוסס בתנועה לזכויות האזרח; טקסס היתה מדינה דרומית מאד ושמרנית מאד, עוינת לנשיא הליברלי. אף על פי כן, המונים יצאו לקבל את פני הנשיא, שנתפס כמנצח בעימות הישיר בינו ובין שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'ב. נלי העירה לקנדי, "לא תוכל לומר שתושבי דאלאס לא הכינו לך קבלת פנים יפה". שבריר שניה לאחר מכן, בסביבות 12:30 בצהרים, נשמעה היריה הראשונה. היא החטיאה.

התגובות היו איטיות. קלרמן – שישב לפני נשיאו, בגבו ליורה – פנה לגריר ואמר לו "בוא נעוף מכאן". גריר, ככל הנראה בפאניקה, לחץ דווקא על הבלמים. שתי היריות הבאות, שהגיעו בתוך שתי שניות, היו קטלניות. אחת מהן פצעה את קנדי אנושות; המושל קונלי נפצע קשות. ×’'קי קנדי החלה לזחול על גב המכונית; איש השירות החשאי קלינט היל זינק מהרכב שמאחוריהם כדי לסייע לה. הוא שמע אותה צועקת "אני מחזיקה חלק מהמוח שלו".

מותו של קנדי נקבע כחצי שעה לאחר מכן, בשעה 13:00. התאריך היה ה-22 בנובמבר 1963. זמן קצר לאחר מכן הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, כנשיא. בשעה 13:16, ניסה השוטר ג'י. די. טיפיט לעצור אדם שנראה לו חשוד; לאחר דין ודברים, שלף החשוד אקדח וירה מטח כדורים לעבר טיפיט, שקרס על המדרכה, גוסס. החשוד נמלט, אותר זמן קצר לאחר מכן בקולנוע אליו חמק כדי להכנס, ונעצר שם לאחר מאבק קצר. תחילה נחשד רק ברצח טיפיט, אבל בדיקה מהירה העלתה כי לי הארווי אוסוולד (זה היה שמו) עבד במחסן הספרים ממנו נורה קנדי; חיפושים במקום העלו רובה מיושן, שלושה תרמילים, ואת טביעות האצבעות של אוסוולד בכל מקום. הרובה נרכש תחת השם הבדוי "א. הידל"; בחיפוש על גופו של אוסוולד נמצאה תעודת זהות מזויפת על שם אלכס הידל.

בחקירתו הכחיש אוסוולד את הרצח, וטען ×›×™ הוא שעיר לעזאזל (הוא השתמש בביטוי patsy – מונח המקובל בחוגי הפשע, ומשמעותו אדם שנושא בעונש על פשע שלא ביצע). יומיים לאחר מכן, כשהועבר אוסוולד מתחנת המשטרה לכלא המחוזי, זינק לעברו אדם ששלף אקדח, צרח "אוסוולד!" וירה בבטנו כדור אחד. שוטרים השתלטו על ×’'ק רובי במהירות. אוסוולד מת זמן קצר לאחר מכן.

והשאר היסטוריה. או, ליתר דיוק, מיתולוגיה.

* * *

החשד הראשון של חוקריו של אוסוולד היה שההתנקשות בוצעה בהוראה סובייטית, נקמה של חרושצ'ב על ההשפלה הפומבית של משבר הטילים הקובני. כוננות מיידית הוכרזה ברחבי הצבא האמריקני. אוסוולד, הסתבר להם לזוועתם, היה איש מארינס לשעבר, טכנאי מכ"מ שערק לברית המועצות וביקש אזרחות סובייטית ב-1959. הרוסים שלחו את אוסוולד לעבוד כטכנאי אלקטרוניקה במינסק; הוא רצה משהו טוב יותר. ביוני 1962, חזר אוסוולד לארצות הברית עם אשתו הרוסיה, מארינה פרוסקובה.

בתחילת 1963, על פי טענות שלא בוררו די צרכן, ביצע אוסוולד מה שנראה כנסיון התנקשות כושל בגנרל הימני מאד אדווין ווקר, שהודח מתפקידו כמפקד אוגדה לאחר שהפיץ תעמולה ימנית-גזענית בקרב חייליו. הוא היה מעורב בפעילות פוליטית פרו-קובנית; כחודש לפני רצח קנדי, הוא נסע למקסיקו סיטי בנסיון לקבל אשרת כניסה לקובה או לברית המועצות. שתי הרודניות הקומוניסטיות סירבו להתיר את כניסתו.

המדהים בכל זה הוא שאוסוולד, עריק שחזר למולדתו עם אזרחית סובייטית, מעולם לא נחקר על מה שעבר עליו בברית המועצות. זאת, למרות שידע סודות על מערכת המכ"מ האמריקנית וככל הנראה חלק אותם עם הרוסים. הכשלון המתמיה הזה הוא שעומד בבסיס הטענה שקנדי נרצח על ידי אלמנטים במערכת המודיעין האמריקנית: אוסוולד, על פי התפיסה הזו, לא היה סוכן רוסי אלא סוכן אמריקני לאורך כל הדרך. אוסוולד היה רק בן 24 במותו.

* * *

אבל בלי רציחתו של אוסוולד – ההשתקה לכאורה של השעיר לעזאזל – סביר שלא היתה קונספירציה. בהשוואה לאוסוולד, עברו של ×’'ייקוב רובינשטיין (הוא ×’'ק לאון רובי), נקי משערוריות. הוא ×”×™×” איש עסקים ועבריין קטן, בעל מסעדות, בתי קזינו ומועדוני חשפניות. סביר להניח שהיו לו קשרים למאפיה, והוא הכיר כמה שוטרים מושחתים.

רובי לא הצליח מעולם להסביר מדוע ירה באוסוולד. כשנעצר, טען שעשה זאת "כדי להוכיח שליהודים יש ביצים" (במקור, guts), כדי "לטהר את דאלאס מחרפת הרצח", וכדי "למנוע מג'קי קנדי את הטראומה שבהופעה במשפט". לימים יטען באוזני ועדת וורן, שחקרה את הרצח, ×›×™ ×”×™×” חלק מקנוניה; אחר כך יטען פומבית ×›×™ לא היתה קנוניה. הוא הורשע ברצח אוסוולד – עורך הדין שלו טען ×›×™ הוא בלתי שפוי – אבל הצליח להביא לעריכת משפט חוזר. קודם למשפט, הוא מת מסרטן.

אוסוולד הצמיח שלוש תיאוריות קונספירציה – קנדי נרצח על ידי הרוסים/ קנדי נרצח על ידי המודיעין הקובני/ קנדי נרצח על ידי המודיעין האמריקני – וכך גם ×’'ק רובי. התיאוריות, במקרה שלו, הן שקנדי נרצח על ידי המאפיה או שקנדי נרצח על ידי המוסד הישראלי.

שתי התיאוריות עונות על היסוד הבסיסי של כל קונספירציה, שאלת "מי מרוויח", וכמו כל תיאוריית קונספירציה טובה, הן נעדרות הוכחות של ממש. ממשל קנדי היה מעורב בעסקי המאפיה עד אוזניו. המאפיה פעלה לבחירתו של קנדי בשיקאגו ב-1960, וסביר להניח שבוצעו שם זיופי קולות נרחבים. מאוחר יותר, ינסה הסי.איי.איי., בהוראת בובי קנדי, לרצוח את הרודן הקובני קסטרו באמצעות אנשי המאפיה, שרצו להחזיר לעצמם נכסים אבודים באי.

תיאורית הקשר המערבת את ישראל נשענת על הערת "ליהודים יש ביצים" של רובי, הופכת אותו ללאומן יהודי, מציינת בדרך אגב שבין קנדי ובין בן גוריון היו שיחות קשות מאד על עתידה של תכנית הגרעין הישראלית; יורשו של קנדי, ג'ונסון, העדיף להעלים עין מתכנית הגרעין הישראלית. ראש הממשלה בעת רצח קנדי היה לוי אשכול, אדם שהיה רחוק מאד מאישורן של תכניות כאלה. קשה להניח שאפילו בן גוריון, שבהשראתו ביצע הצבא תכניות פרועות כמו חטיפת מטוסי נוסעים סוריים, וביצע פיגועים כנגד מטרות אנגלו-אמריקניות במצרים, היה נסחף למזימה כה הזויה.

* * *

הסיבה שכל כך הרבה תיאוריות קונספירציה צמחו סביב הרצח הזה נובעת במידה רבה משני גורמים: ראשית, ההצלחה של קנדי לטוות את אגדתו-שלו; שנית, ההלם של שנות השישים, שהחל בימיו של יורשו. במובנים רבים, הקונספירציה היא הכמיהה לאמריקה "הפשוטה יותר", שלפני תהפוכות ויאטנם והמאבק לזכויות האזרח.

במבט לאחור, ארבעים שנה אחרי, קנדי ודאי לא ייכנס לפנתאון של הנשיאים הגדולים. יחסי הציבור המוצלחים עד מאד שלו ושל חבר חנפיו מסתירים אמת לא סימפטית: במערכת הבחירות של 1960, בדה קנדי "פער טילים" סובייטי כדי להפחיד את הציבור האמריקני, בעוד שלארצות הברית היו הרבה יותר טילים; קנדי רימה בפועל בעימות הטלוויזיוני מול ניקסון; הוא ניצח בבחירות בשבריר אחוז – ועל הנצחון ×”×–×” מרחפת עננת הזיופים הנרחבים בשיקאגו; הוא אישר בחודשים הראשונים לתפקידו את הפלישה המוזרה למפרץ החזירים; זמן קצר לאחר מכן נפגש, שחצני ומלא מעצמו, עם חרושצ'ב בווינה – והמנהיג הסובייטי קרע אותו לגזרים, עד כדי כך שקנדי ×”×™×” צריך לצאת מהפגישה כדי להקיא; קנדי, לא חרושצ'ב, ×”×™×” הפרובוקטור בפרשת הטילים בקובה, כשהציב – למרות מחאות הסי.אי.איי. – טילים בטורקיה, החצר האחורית של רוסיה; הוא ×”×™×” מעורב במלחמה מלוכלכת מאד בקונגו; קנדי התיר בתקופת כהונתו הקצרה יותר מבצעים אלימים של הסי.אי.איי. מאשר בכל תקופת אייזנהאואר; הוא, ולא אחר, התחיל את המעורבות האיומה בוויאטנם, והתחיל את המסורת של שקרים לציבור ולממשל עצמו בקשר למדינה המעונה ההיא; הוא דיבר גבוהה-גבוהה על זכויות השחורים – אבל התחמק כמיטב יכולתו מלסייע למרטין לותר קינג ולשאר מנהיגי התנועה; והוא הסתיר מכולם את בעיות הבריאות החמורות שלו, שהביאו לכך שהאיש עם ההדק הגרעיני הסתובב כשהוא מלא בקוקטייל של תרופות עם השפעות שליליות.

האגדה של קנדי, והאיבה של מפיציה ליורשו הגמלוני והגס ×’'ונסון, הביאו לכך שההצלחות האמיתיות מאד שהשיג ×’'ונסון – צמצום משמעותי של העוני, שורה של חוקי רווחה, חוקי זכויות האדם שהבטיחו גם שוויון לנשים – נבלעו או נוכסו לטובת קנדי; האריסטוקרטים מהחוף המזרחי השאירו את הטקסני נטול העידון רק עם ויאטנם ביד.

אבל זו, כאמור, ראיה לאחור. בימי הרצח נראה ×”×™×” כאילו נרצח לא רק הנשיא אלא המובחר בבניה של האומה, ושנגזלה ממנה תקופת זוהר שהגיעה לה. מה ×”×™×” קורה אילו קנדי לא ×”×™×” נרצח? אפשר מאד שהיה מובס בבחירות של 1964, ובמידה שלא – ×”×™×” ממשיך לקרטע בחוסר הצלחה ממשבר למשבר, ואין להניח שהבריאות שלו היתה משתפרת. הרצח הציל את תדמיתו של קנדי מעצמו, והפך אותו לסימן של ימים טובים, רגועים יותר, הימים שקדמו לשבירה המודעת של הברית בין ×’×–×¢× ×™ הדרום למפלגה הדמוקרטית על ידי ×’'ונסון – למעשה, לאידיאל שמרני ולא ליברלי של אמריקה.

לרצח נוספו מטענים מיסטיים, כביכול הסיט הוא לבדו את ארצות הברית ממסלולה אל מסלול אפל יותר. אבל, מכל בחינה, מצבה של ארצות הברית שלאחר קנדי טוב יותר ממצבה בתקופתו. ניתן בהחלט לטעון שלא רק שלא היתה לרצח השפעה שלילית, אלא שבאפשרו ללינדון ג'ונסון להגיע לנשיאות, שיפר הרצח את מצבם של רבים מן האמריקנים.

* * *

אז מי רצח אותו?

לי הארווי אוסוולד. תשובה מתחכמת, כן – אבל התשובה הוודאית היחידה. אנחנו לא יכולים לדעת מי הפעיל את אוסוולד – ועצם השאלה מניחה שהוא אכן ×”×™×” כלי בידיו של מישהו. אבל בהנתן שזה מה שהוא עצמו טען, שווה לסקור את שדה המעוניינים במותו של קנדי.

הסי.אי.איי. קנדי לא התרשם יתר על המידה מן הסוכנות, והיו שמועות שהוא שוקל את פירוקה. אבל אם הוא לא פירק אותה בשנתיים ויותר שלאחר מפרץ החזירים, אפשר להניח שהסכנה הזו חלפה. יתר על כן, קשה להניח שדווקא אוסוולד – אדם בלתי יציב בעליל – ×”×™×” נבחר על ידי הסי.אי.איי. לביצוע המשימה.

המודיעין הצבאי. השמועות אמרו שקנדי התכוון להפסיק, או להקטין, את המעורבות האמריקנית בוויאטנם לאחר בחירות 1964. המודיעין הצבאי היה משוכנע שמדובר בחולשה שתוביל לאסון (הסי.אי.איי., מצידו, סבר שאין לוויאטנם עתיד). מכאן ועד לרצח הנשיא הנבחר, המרחק רב. וכמובן, לא ברור איך המודיעין הצבאי היה אמור להפעיל את אוסוולד.

הרוסים. התנקשויות פוליטיות היו כלי שבשגרה בידי הרודנות הסובייטית. מצד שני, בניגוד לתפיסה האמריקנית, הרוסים ראו – בצדק מצידם – את תוצאת משבר הטילים הקובני כתיקו ולא כתבוסה, והסכנה שברצח שיוביל למלחמה גרעינית היתה גדולה מאד, במיוחד למנהיג מחושב כמו חרושצ'ב. יתר על כן, אוסוולד – כעריק עם אשה רוסיה – ×”×™×” מועמד בלתי סביר לביצוע המשימה.

הקובנים. אוסוולד, כזכור, ×”×™×” פעיל פרו-קובני, וניסה להכנס לקובה. וקסטרו ידע באותו הזמן שהאחים קנדי ניסו לחסל אותו. זו היתה הסברה החביבה על ×’'ונסון: "קנדי רצה לחסל את קסטרו, קסטרו ידע מזה והקדים אותו". ×–×” דווקא משתלב עם ההתנקשות – אם היתה – בגנרל ווקר, שקרא לפלישה לקובה. רעוע, אבל יציב יותר מכל השאר.

הפשע המאורגן. המאפיה לא היתה מרוצה מהיחס שקיבלה מהאחים קנדי אחרי כל מה שעשתה בשבילם. בובי קנדי עסק במרץ בביעור בוסים. מצד שני, אוסוולד הוא מתנקש לא סביר, ואם כבר – הם היו הולכים על בובי.

הכור בדימונה/שמעון פרס. נו, באמת. ראו למעלה.

גולים קובניים. הם לא היו מרוצים, בלשון המעטה, מהמדיניות הרפה יחסית של ממשל קנדי כלפי קובה. הם היו מרוצים עוד פחות מהתנהלות הממשל במהלך הפלישה למפרץ החזירים, שם הופקרו מאות אנטי-קומוניסטים למוות ולעינויים כשקנדי סירב לתת להם סיוע אווירי. אבל אוסוולד, מה לעשות, היה בדיוק בצד השני של הספקטרום, וקשה לראות מה הרווח האפשרי.

הממסד הצבאי-תעשייתי. בדומה המודיעין הצבאי, הם (×–×” תמיד הם – תן ל"הם" שם, ותמצא את עצמך בתביעת דיבה שבה אין לך סיכוי לנצח) רצו בהמשך המלחמה בוויאטנם, מסיבות של רווח: בניסוחו של אוליבר סטון, על כל מסוק שנופל בוויאטנם, הצבא צריך מסוק חדש. שוב, הסכנות במקרה של חשיפה הן עצומות – במיוחד לאחר שהנשיא היוצא אייזנהאואר הצביע על קיומו של הממסד כסכנה.

קוסמים מרושעים. קנדי לא נרצח לשם מטרה פוליטית או כלכלית כלשהי, אלא כדי שמותו ייצר חפץ קסום מתועב – הכדור הקסום, המבטיח הצלחה בהתנקשויות באנשים אחרים. לחילופין, הוא נרצח כדי למנוע ממנו להפוך למלך האמיתי של אמריקה – נתיב שעליו עלה כשהחל להתייחס לחצרו כקאמלוט. שתי התיאוריות הללו, שהיצירתיות שבהן משתווה למופרכותן, מופיעות במשחק התפקידים Unknown Armies.

הסנאט רצח אותם. סופר המדע הבדיוני פיליפ ק. דיק – לא מקור בר סמכא, בלשון המעטה – טען שהאחים קנדי לא נרצחו, ושאנחנו עדיין חווים, במעגליות בלתי פוסקת, את תקופת האימפריה הרומאית, ושרצח האחים קנדי הוא בעצם רצח האחים הגראקכים.

אני חושב שזה מקום טוב לעצור בו. אחרי הכל, שום תשובה לא תשכנע את המשוכנעים בקונספירציה נגדית, משחקי קונספירציות הם כל מה שנותר מג'ון קנדי היום, וכפי שאמר יפה אומברטו אקו, הם משחיתים את הנפש.

(הפוסט הנ"ל היה אמור לעלות אתמול ב-22 ל-11. אבל אני, איתמר, קרסתי לשינה טרופה. התנצלותי)

פיליפ הרביעי מצרפת היה מלך אביון. תמידית. הוא החל ברצינות בהקמתה של הביורוקרטיה המלכותית, וזה דרש כסף. מקורות מימון של ממש לא היו לו, לא בקנה המידה השאפתני שלו נזקק.

על כן, הוא פנה לעושק. תחילה, סחט את היהודים: הם נדרשו לשלם הון עתק כדי שיורשו להשאר בצרפת. לאחר ששילמו, גורשו. לאחר מכן, סחט מהם סכום נוסף כדי שיורשו לחזור – וגירש אותם שוב. ×–×” אושש קמעא את מצב אוצר המדינה, אבל בכך לא ×”×™×” די: פיליפ ×”×™×”, כמקובל, עסוק במלחמה חסרת תועלת ויקרה למדי עם אנגליה. בצר לו, פנה פיליפ לחפש מקורות הכנסה אחרים, ומצא את הטמפלרים.

מסדר האבירים העניים של ישוע ושל מקדש שלמה (או, כמו שכולם קראו להם, הטמפלרים) ×”×™×” שרוי בתחילת המאה ×”-14 במשבר זהות קשה. כעקרון, הוא הוקם בתחילת המאה ×”-12 כמסדר צלבני; אבל מסעות הצלב כשלו בזה אחר ×–×”, וב-1291 נבעט הצלבן האחרון מפלסטינה חזרה לאירופה. מסעות צלב חדשים לא נראו באופק, ונראה שהמסדר – כמו אחיו העוין, מסדר ההוספיטלרים – גמר את הסוס. היו דיבורים על איחוד בין שני המסדרים, או אף על פירוקם.

אלא שמאז הקמתו צבר המסדר יוקרה רבה – לא ברור על שום מה – ועושר רב לא פחות. הטמפלרים היו בין הראשונים לשבור את הטאבו הכנסייתי על הלוואה בריבית, ויש להם חלק בלתי מבוטל בפיתוח המערכת הבנקאית האירופאית. ארגונים כאלה לא מתפרקים מרצונם החופשי.

הלוואה בריבית היתה עסק מסוכן בימי הביניים, משום שהלווים יכלו להמלט ממקום למקום מבלי חשש לפגיעה מצד השלטונות, שכמעט לא היו קיימים, התחלפו כל כמה עשרות קילומטרים, ושמעו על שכנות טובה באגדות. בנוסף, במקרים קיצוניים היו הלווים פשוט מארגנים פוגרום כנגד המלווים (בעיקר יהודים ואיטלקים) – אף אחד לא אוהב מלווים בריבית. אבל הטמפלרים היו תאגיד בינלאומי וחמוש, שטכנית קיבל הוראות רק מהאפיפיור – וגם מאלה הם התעלמו לעיתים קרובות. כך שלגנוב מהם כסף ×”×™×” רעיון לא מי יודע מבריק.

אלא אם כן אתה מלך בעל ביורוקרטיה מפותחת יחסית. הטמפלרים הלוו לפיליפ סכומים גדולים לממן את ההרפתקאות האנגליות שלו, וכשהוא גילה שהוא לא יכול להחזיר את הכסף, הוא החליט לחסל אותם.

ב-13 באוקטובר 1307 עצרו שליחיו של פיליפ, במבצע חשאי מרשים, את כל הטמפלרים בצרפת. האשמות מפוברקות הוגשו נגדם, והאינקוויזיציה גויסה לחקירתם בעינויים – מהלך שהיה לא חוקי בעליל אפילו במונחי החוקיות הנזילים מאד של התקופה. אבל פיליפ בדיוק מינה אפיפיור משלו, כך שהוא לא חשש יותר מדי.

האבירים הטמפלרים ב-1307 לא ראו קרב ב-16 השנים האחרונות לפחות, ורובם היו מבוגרים והתעסקו בבנקאות הרבה יותר מאשר ברכיבה. חלק גדול מהחברים הכירו את המוסלמים רק משמועות. כך שכשהתחילה חקירת העינויים, הם הודו מהר מאד. האוצר שלהם התבזבז במהלך שבע שנים של משפט ארוך – כמקובל באותה תקופה, הם מימנו את כליאתם – שבסיומו הועלה ראש המסדר, ×–'אק דה מוליי הישיש, על המוקד, המסדר פורק רשמית, אדמותיו ושרידי אוצרו חולקו בין הכתר להוספיטלרים, רוב העצורים שוחררו ונמוגו אל ערפילי ההיסטוריה.

או, על כל פנים, זה מה שהם רוצים שתחשבו.

* * * * *

סיפור הטמפלרים הפך לתיאוריית הקונספירציה הגדולה ביותר של האלף השני. סביר להניח שזה לא ×”×™×” קורה אלמלא סצינת מותו של דה מוליי. כשעלה על המוקד, חזר בו האביר הישיש מכל הודאותיו, טען שהמסדר ×”×™×” ×—×£ מכל פשע – וזימן את המלך והאפיפיור לבית דינו של אלוהים בתוך שנה. כשהסתבר שפיליפ והאפיפיור קלמנטוס החמישי התפגרו שניהם בתוך שנה, נוצרה האגדה.

על פי בסיסה של הקונספירציה, פיליפ לא הצליח לעצור את כל הטמפלרים; חלק גדול מהם נמלט וירד למחתרת, יחד עם אוצרם. ומהמחתרת, הם מתכננים את נקמתם. מה היא אותה נקמה, ומה ×”×™×” האוצר – ×–×” משתנה מפסיכי לפסיכי; יש שיאמרו שמדובר בממון, אחרים באוצרות מיסטיים יותר; אחרים טוענים שמדובר בעבודת השטן (בה אכן הורשעו הטמפלרים). אבל כמעט כולם מסכימים שמטרת הטמפלרים כוללת את הפלת השלטון, לפחות ×–×” הצרפתי. מטרה ראויה לשמה, תאמרו; ועל פי אגדה רווחת, כאשר נערף לואי ×”-16 ב-1793, זינק אדם מן הקהל, נופף בראש נוטף הדם, וזעק: "×–'אק דה מוליי, נוקמת!"

תרומתו של משפט הטמפלרים לתיאוריות הקונספירציה המערביות לא תסולא בפז. כל האגדה על עובדי שטן הנמצאים בינינו ופועלים להחרבתנו מקורה במשפט ×”×–×”; ואף שהזוועה הזו לא תגיע לשיאה אלא בעידן החדש, הכל כבר שם. חלק מן האלמנטים נלקחו מעלילת הדם הרומאית הישנה – פגישות ליליות בסתר, שתית יין או דם, ויחסי מין פרועים (הומוסקסואליים, במקרה ×”×–×”); אחרים היו מקוריים יותר, כמו חילול צלב וסגידה לחתולים שחורים (כולל נשיקת עכוזם). מאז המשפט, הפך החתול למלווה הקבוע של המכשפה או עובד השטן; קודם לכן, ×”×—×™×” המועדפת על טיפוסים שליליים אלו היתה הארנבת או הכלב.

התפיסה של ארגון חשאי וחורש רע, הנתפס כבלתי קיים או מתחזה לארגון ידידותי, שיש לו שלוחות בינלאומיות, שרד היטב. לאורך המאות, נטען ×›×™ הטמפלארים עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית; שהם השתמשו בבונים החופשיים ובאילומינטי כמסווה; שהם עומדים מאחורי הבנקאות הבינלאומית, במיוחד משברים בבנקאות הבינלאומית; שהם חורשים להקים מדינת-על אירופית; שהם שואפים לאנרכיה כלל אירופית ולשפיכת דמם של השליטים; ובתוך כל הבליל הפרוע ×”×–×”, המילים "טמפלאר/בונה חופשי/אילומינטי/יהודי/קומוניסט" הפכו לבעלות משמעות ×–×”×”. סצינת המפתח של "הפרוטוקולים של זקני ציון" – הפגישה החשאית, הלילית, בבית הקברות של פראג – התועבה הזו היתה במקורה ימנית, נסיון נואש להתמודד עם העולם המודרני על ידי הטענה שהדברים אינם כפי שהם נראים, אלא שמדובר בקנוניה של גורמים נעלמים מאחורי הקלעים. במערב, היא איבדה מהלגיטימיות שלה: אם באמצע המאה ×”-19 יכול ×”×™×” ד'יזראלי לדבר על "אגודות סתרים מתחת לפני הקרקע בכל אירופה", ואם ב-1920 יכול ×”×™×” הטיימס הלונדוני לכתוב על "הפרוטוקולים" שנראה שיש בהם אמת רבה – היום טענות כאלה לא יישמעו יותר בחברה מכובדת.

אלא אם, כמובן, המדבר הוא מוסלמי. החברה המוסלמית אכולת הקונספירציות בלעה את המעשיה הטמפלארית על קרביה. המסמך המכונן של החמאס מזכיר את הקונספירציות של היהודים, הבונים החופשיים והרוטרי (!). כך גם "ספר הלוחמים" של אל קאעדה. 46% מהמוסלמים בלונדון היו מוכנים לומר לסוקרים בשנת 2006 שהתקשורת נשלטת על ידי קנוניה משולבת של יהודים ובונים חופשיים.

הווה אומר, 700 שנה לאחר מעצרם של הטמפלארים על ידי פיליפ ואנשיו, האגדה שלהם ממשיכה לעשן במוחות רדופים – וממשיכה להפיל קורבנות. הקונספירציה המוצלחת ביותר של האלף השני הצליחה לשרוד אותו, וממשיכה להפיל קורבנות.

עדכון: הוותיקן הודיע ×›×™ הוא ישחרר  את מסמכי משפט הטמפלרים.

סלאבוי ז'יז'ק כתב מאמר בניו יורק טיימס היום. כמקובל בקרב השמאל הפרו-טוטליטרי, הדיווחים על הזוועות של המשטר הסיני מפריעים לז'יזק הרבה יותר מן הזוועות עצמן. הוא פותח את מאמרו בצו הסיני, שקבע לפני כחודש כי מעתה נאסר על גלגול נשמות ללא אישור ממשלתי. הצו מגוחך רק על פניו, כי מוקד ההתנגדות לכיבוש הסיני בטיבט מתבטא בדת הלאמות, המבוססת על גלגול נשמות; הצו מיועד לוודא כי רק נזיר המקבל הוראות מפקינג יהפוך ללאמה. משמעותו פוליטית לחלוטין, גם אם על פניו הוא נראה מגוחך דתית.

את האופוזיציה הטיבטית הוא פוטר במשפט אחד: “מוזר לשמוע דמוקרטים בעיני עצמם המגנים את רדיפתם של תומכי הדלאי לאמה, שהוא ראש מדינה בלתי נבחר". אני רחוק מלהיות חסיד של הדלאי לאמה או של הבודהיזם באופן כללי, אבל כן, יש לי בעיה עם רדיפתם של פעילים בלתי אלימים שרוצים לשחרר את עמם מהכיבוש הארוך ביותר הקיים כיום, על ידי המעצמה הדורסנית והברברית ביותר כיום. בהחלט יכול להיות שנסיגה סינית מטיבט תחזיר לשם את שלטון הנזירים הלא סימפטי; יכול להיות באותה מידה שחמישים השנים שבילה הדלאי לאמה במערב יובילו לשינוי משמעותי שם. בינתיים, תא העינויים של הנזירים הוא תיאורטי; ×–×” של הסינים, ממשי למדי.

אבל ×–×” בסדר, מנחם אותנו ×–'×™×–'ק: הסינים עברו מסתם ברבריות לשלב מפלצתי הרבה יותר, השלב האמריקני. “בשנים האחרונות שינו הסינים את מדיניותם בטיבט: בנוסף על כפיה צבאית, הם נשענים הרבה יותר על קולוניזציה אתנית וכלכלית… בקצרה, הדימוי התקשורתי של חיילים סינים ברוטלים המטילים אימה על נזירים בודהיסטים מסתיר מהפך סוציו-אקונומי בנוסח אמריקני, היעיל הרבה יותר… מהו כוח הדיכוי של משטרה חשאית, מחנות ושומרים אדומים המשמידים מונומנטים עתיקים, בהשוואה לכוחו של קפיטליזם בלתי מרוסן, כשאנו דנים בחתירה תחת כל היחסים החברתיים המסורתיים?”

ז'יזק, יקיר השמאל הפוסט-משהו, כותב את התועבה הזו שבוע בלבד לאחר דיכויה של התקוממות עממית בבורמה, שבה אכן חיילים שאומנו וחומשו על ידי סין רצחו, עינו וכלאו נזירים בודהיסטים, לוחמי חירות אמיצים אחרים, ועיתונאים. אבל, היי, לפחות החונטה של טיבט לא מרשה קריוקי, ומשתמשת בשיטות מסורתיות ואותנטיות של דיכוי. ז'יז'ק היה מאד רוצה שנדבר על משהו אחר, ועל כן הוא מסתער על המטרה הישנה והטובה: האימפריאליזם התרבותי המערבי.

בעולמו ההפוך של סלאבו, העובדה שבני טיפש עשרה מקשיבים לבריטני ספירס במקום לזמרה המקומית גרועה יותר מהגולאג. העובדה שמקדונלנד פתחו סניף נוסף מסוכנת הרבה יותר מפתיחת בסיס חדש של המשטרה החשאית. נעילת נייק במקום סנדל הופכת אותך למשת"פ – גם אתה מעדיף, בכל מאודך, את הקיטש של דיסני על האותנטיות הקודרת נוסח קונפוציוס שחזרה לאופנה בסין לא בגלל שיש לך משהו נגד קונפוציוס, אלא בגלל שאתה, איך לומר, רוצה קצת חופש. חופש פוליטי הוא לא אותנטי, הוא זיוף מערבי.

ואם השטות הזו נשמעת לכם מוכרת, ×–×” לא במקרה. יש לה גרסה מקומית. כשהמפלגות החרדיות מדברות על "השואה השקטה" – בחירתם של יהודים לחדול להיות יהודים – הן משתמשות בדיוק בטיעון ×”×–×”: גדול המחטיאו יותר מהורגו. קבלתה מרצון של תרבות אחרת, “לא אותנטית", שקולה – לא, למעשה גרועה יותר – לרצח בעינויים, לאחר שנשלל ממך כל צלם אנוש.

ז'יז'ק קרוב מאד לעמדה הזו. למעשה, הוא מתענג על הלהט של אנשי האויב. בדברו על השמדת פסלי הבודהא באפגניסטן על ידי אנשי הטאליבאן, הוא כותב "בניגוד אלינו המתוחכמים, הם באמת האמינו בדת שלהם, ועל כן לא חשו כבוד רב לערך התרבותי של מונומנטים של דתות אחרות". בקיצור, הפנאט האותנטי עדיף על הסובלן "התלוש"; הוא עדיין מסוגל לחוש להט.

שיאן האינטלקטואלי של 40 שנות פוסט-משהו, כפי שהוא מתגשם על ידי ×–'×™×–'ק והשוטים המעריצים אותו, הוא ערגה נואשת למשהו לוהט, משהו לא מתורבת, משהו לא מעודן, משהו לא פושר. הפנאטים מרגשים אותו. התרבות המערבית מעוררת בו תיעוב: כל כולה דיסנילנד וקריוקי וצריכה. בשם הסובלנות יהודים חוגגים את כריסטמס ונוצרים משתתפים בסעודות פסח. אף אחד לא מאמין בשום דבר. מי יתן לנו קצת חושך, קצת ימי ביניים, קצת גסות, קצת אמונה – ×›×™ כידוע, האמונה היא גסה וימי ביניימית וחשוכה. בקצרה, מי יעשה לנו טובה ויכבה כבר את האור, ישמיד כבר את התרבות העייפה והסוטה הזו.

זה לא מתחיל בז'יז'ק, כמובן. כבר פוקו ניסה לטעון שהדמות החשובה באמת בחברה היא זו של הסוטה, כלומר של משמיד החברה, של פורע הנורמות שלה. הניהיליזם הזה מזכיר לנו, באופן מטריד, שמקורה של התנועה הפוסט מודרניסטית הוא בחבר הנלהב במפלגה הנאצית, מרטין היידיגר, ובמשת"פ הבלגי האנטישמי, פול דה מאן.

וכשאנחנו מתבוננים על האידיאולוגיה הפוסט מודרניסטית כעל אידיאולוגיה של שנאת התרבות (המערבית, בכל מקרה), של שאיפה להשמדתה, של עייפות מן העולם המתועש, של חזרה בלתי אפשרית לאיזה אותנטי רומנטי, הכל מתבהר. פתאום הכל מובן. ברור מדוע האנשים האלה תמיד עומדים בצד השני – ×™×”×™×” הצד השני עריץ רוסי או אוליגרכיה קפיטליסטית סינית, רודן עיראקי, דמגוג איראני או רוצח עם יוגוסלבי. תרבות ההמונים – או, ליתר דיוק, התפיסה האליטיסטית שלהם של תרבות ההמונים – מגעילה אותם עד כדי כך שהם שואפים, במודע ובתת מודע, להכחדתה.

בקצרה, זו עוד כת מוות, עוד קבוצה הממתינה בכליון עיניים לכליון וליום הדין. פעם הם היו מדליקים לפידים בראשי גבעות; היום הם מפרסמים מאמרים בניו יורק טיימס.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור