מעט לאחר שעלה בבלוגנו פרוייקט העבודה רב ההוד, הזדמן לי לנרגל, ועוד כלמיני דברים, עם חברה, עמיתה לשעבר במקג'וב משותף. מאחר שהתזות השונות שפילמסנו שם הן בנפשנו, דנו בבעיותינו הכספיות, אישה אישה וצרתה, בזיקה למילים גדולות שניחוחן עלה מהפוסטים השונים שעלו בפרוייקט, כגון קפיטליזם, ניאו-ליברליזם, דפרסיה ומצב-צבירה-סטודנט. מצב העניינים שהיא תיארה לי הוביל להרפתקה מצמררת משותפת בסניף בנק הפועלים – כיכר דיזנגוף. ברשותה של הבחורה, שתכונה להלן: ×’' (אפשר גם "המתלוננת", אך אעדיף, תחילה, למצות את האל"×£-בי"ת), אציג לפניכם את המקרה שלה.

מלכוד 24 או: בנק הפועלים כאוקסימורון

בגיל 24, ×’' היא אישה עובדת ותושבת תל-אביב מזה ארבע שנים. שנות נעוריה עברו עליה באחת הקריות היותר-מעופשות, ובסופן, משהייתה לבגירה, פתחה ×’' חשבון בסניף בנק הפועלים במקום מגוריה. כשהצליחה, מקץ שנתיים, להיחלץ מחיק הצפון והשתקעה בתל-אביב, נשארה ×’' באותו הסניף. למה? ×›×›×” יצא. כמה פעולות כבר ×”×™×” לאל ידה לבצע בעו"ש האנורקטי שלה?…

וכך עברו להן כמה שנים, בהן משכה ×’' בעול שרבים מבני גילנו לא משערים את כובד משקלו – מימון עצמי מלא עד ייאוש במרכז תל-אביב היקרה עד בוש, מכיכר הלחם לחשבון החשמל ועד אחרון פרטי הלבוש. למי שבאה מהקריות, המגורים בתוך הקובייה הגיאוגרפית המסוימת הזו היו בבחינת ייהרג ובל יעבור, ואולי, כמוני, גם הקוראים יכולים להזדהות עם ההקלה התהומית שגורם לצפונים שבנו מראהו הלילי של קינג ×’'ורג' שאינו שומם באמת, לעולם. לכן, לדידה, הייתה עבודת הפרך שכרוכה באחזקת החלום התל-אביבי בגדר מחיר שכדאי לשלמו; ולפיכך, הרקורד התעסוקתי שלה מורכב מכמה תקופות מאסר עוקבות במקומות עבודה נפוצים בעירנו – בית קפה x, מסעדה y, מוקד טלפוני z, וכאלה.

עצלנות כושלת, כישלון חרוץ

×’' היא עובדת חרוצה עד אימה. כשעבדנו ביחד, היא הייתה ×”"טוחנת" הבלתי מעורערת של מקום העבודה: שבע משמרות בשבוע, אם רק נותנים, ומקסימום הספק עבודה בתוכן. במקום או בזמן אחר, ייתכן שג' הייתה מרוויחה מספיק כדי לחיות בכבוד, ואולי אף הייתה מקודמת להוד מעלת אחמ"שית, מי יודע; ברם, כאן ועכשיו, היא מגרדת בקושי את רצפת הפלוס של חשבון הבנק, ×›×™ השכר זעום, סך ההוצאות מי ישורנו, וקידום בעבודה – שבצדו מקדם שכר טיפטיפה גבוה יותר – מקבל מי שלא רק מוכן להיהרג על עשיית עבודתו כהלכתה (כאן ×’' לוקחת), אלא גם מפגין סולידריות מוחלטת עם האינטרסים של המעסיק (וזו דורשת חוסר ציניות והיעדר תודעה פרולטרית; אלא שג' פשוט נבונה מדי). ובכן, עוני. עוני אופטימי, אולי, וצעיר, אבל גם מבעית. מכרסם. לא-פתיר.

לא-פתיר? על ×”×”× ×—×” הזו באתי אנוכי לערער בשיחותיי עמה. הואיל שג' היא בחורה מוכשרת, אין ספק שהפעלה של קצת תושייה תשכיל לארגן לה מקום עבודה משתלם יותר. זו לא תגאל אותה מייסוריה, אולם הייאוש ייעשה יותר נוח. כך, לפחות, חשבתי, כשהרעפתי עליה הטפות באדיבות האופטימיזם הקוסמי שלי. להפתעתי, ×’' הוכיחתני על טעותי: כמסתבר, בגרסתו הפוסט-פוסטמודרנית, סיפור לכלוכית נותר נטול סנדלי זכוכית. כך, ×›×™ ×’' מוכרחה, אבל ממש, לעזוב את הדירה שבה היא גרה, בדחיפות. הנסיבות הן מהסוג שדחיפויות כאלה נולדות בהן, אתם יודעים; במקביל נחתו עליה הקיץ שתי הוצאות בריאות הכרחיות(-שום דבר דרמטי מחוץ למספרי פירוט הפעולות בחשבון). בתוך כך, מקום העבודה הנוכחי שלה נפגע עקב המלחמה בצפון, כיוון שהעסק קשור באירועים שבוטלו הקיץ בהמוניהם, ועמם ירדו שעות העבודה והמשכורת – לכמעט מחצית הסכום הצפוי.

הילדים/ לא גדלו/ הם רק גבהו/ ומצאו עבודה

בשורה התחתונה: בבת אחת, ×’' נזקקה בבהילות ליותר כסף משיש לה בדרך כלל. במקביל, בבת אחת, ×”×™×” לה, משמעותית, פחות מכרגיל. הואיל שבתור סטודנטית חסרת אחריות שפנקסי תשלום שכר הלימוד שלה מגיעים לצפון – אליו היא לא ממש טורחת להגיע – אני מכירה את הבעיה, יעצתי לג' כדלקמן: גשי לסניף הבנק שלך, ×—×™×™×›×™, התחנני, הפגיני בפני הפקיד/×” אופטימיות (לייט מוטיב?) מגמתית, ובקשי שיגדילו את מסגרת האשראי שלך באופן חד פעמי. במקביל, שלמי על כל מה שאפשר בכרטיס האשראי שברשותך, ובכמה שיותר תשלומים.

מה אמרה ג'? פחות או יותר צחקה לי בפנים.

וכל זאת למה? ×›×™ בנק הפועלים לקח אותה כבת ערובה. שבייה בנקאית, פשוטו כמשמעו. ×’' ביררה בקו השירות של הבנק, "פועלים call" (…), שם בישרה לה מוקדנית אפאתית שדיון במסגרת האשראי שלה יתקיים רק בסניף שבו מתנהל החשבון שלה. אם כך, חשבה ×’', כל שנותר לעשות הוא להצפין אל הקריה הארורה, לפקוד את סניף הבנק וליישב את העניין – ובאותה ההזדמנות גם להעביר את הסניף לתל-אביב. אלמנטרי. וכך עשתה. אלא שבהגיעה לסניף שלה אמרו לה העובדים – שקארמת הצפון הרעה לא פסחה עליהם ונתגלו כיצורים אטומים במיוחד – שבכל סניף של הבנק יכולים לשרת את ×¢× ×™×™× ×™×”, אבל כאן, משום מה, לא. מה נסגר? קשה ×”×™×” לומר, ×›×” לא מובן ×”×™×” המסר. מסקנה אחת שג' בכל זאת הצליחה לחלץ מאנשי הסניף שלה, הייתה זו: לא ניתן לעבור סניף בבנק הפועלים. גם לא ממטולה לאילת. אי אפשר.

על השבייה הבבלית

כששמעתי את המסקנה האחרונה מפי ×’', פקפקתי. לא ייתכן, קראתי, שבאמת נלקחת בשבי. סביר יותר שיש כאן אי הבנה מצד עובדי הבנק המחורבנים בקרייתך. הרי אין סיכוי שלמול הנגישות והנוחות המקסימליות שמאפשרים הבנקים האחרים היום, בנק הפועלים יאלץ לקוחות שלו לצלוח חבלי ארץ שלמים כדי לבצע פעולות פשוטות בסניף שלהם, ועוד יאמר שלשם כך עברו פונקציות רבות לשירות טלפוני – שאי אפשר להשתמש בו בלי קוד, שניתן להשיג רק – בסניף שלהם… ובכן, הכרזתי, אני באה איתך. וכך נכנסנו, ×’' ואני, לסניף הקרוב ביותר למקום שבו היינו באותה עת: סניף כיכר דיזנגוף.

פסענו ×›×” וכה עד שאיתרנו פקיד פנוי, ולאחר שהתיישבנו, מפויסות-מזגן, הסברנו לו את העניין: שלום, באנו לחלץ את החשבון של ×’', לקוחתכם, מסניפה שבצפון. יש לה כרטיס משונה שלכם, ישראכרט "דיירקט", שמאפשר לבצע עסקאות רק כשהחשבון ביתרה, וסכומן יורד מיידית מהחשבון, תוך יממה. וזה לא מספיק. ×’', אמרנו לו, נמצאת במצוקה – היא זקוקה למזומנים ובסניף שלה לא נותנים לנשום. איך אתה יכול לעזור לנו, איש קטן ומשופם עם חיתוך דיבור של מחדד חשמלי?

“Mistakes, mis-shapes, misfits, / Raised on a diet of Broken biscuits”

להפתעתי, הפקיד לא ביקש את פרטי ×’' כדי להזין אותם במחשב שלפניו ולברר מי נמצאת מולו; תחת זאת אמר האיש, בניסוח רוטן והולך, ×›×™ אין לה לג' מה לעשות. כל ×¢× ×™×™× ×™×” מטופלים בסניף שלה, שם בצפון, וכדי לעבור לסניף התל-אביבי, עליה לפתוח בו חשבון נוסף – ×›×–×” שגובה עמלות ניהול, ושאם לא מפקידים בו די כסף, יינתן לה בו רק אשראי מינימלי. אה, אבל אז, אמרה ×’', מה ×™×”×™×” על צ'קים שכבר נרשמו וניתנו לפי החשבון הקיים, ומה על הוראות הקבע שיש בו? אין מה לעשות, שנה המשופם. אין מעברי סניפים בבנק הפועלים. רגע, התפרצתי, מה שאתה אומר לנו הוא שאפשר רק לפתוח כאן חשבון חדש, שתהיה בו תועלת רק אם ×’' תפקיד בו המשכורת הבאה, ושאם תעשה כן, יחזרו הצ'קים מהחשבון המקורי ויתחילו לצוד אותה חברת הסלולרי, בעל הדירה, מרפאת השיניים ויתר הפריצים? שכדי לסגור את החשבון ההוא אסור להיות חייבים לבנק שקל, וכדי לפתוח חשבון שמיש חייבים להיות בפלוס כמה אלפים, ושמי שבמקרה אינה יוצאת חלציו של בנקט, בעצם מכרה לכם את איבר הישיבה שלה ביום שבו פתחה חשבון אצלכם? אין מה לעשות, הוא שיפמם. את יכולה לנסות לדבר עם "פועלים call". ×–×” לא יעזור, אבל אולי תוכלי להשיג את הסיסמה בעמדת המידע שליד הכניסה (בסוגריים: לכי! לכי!).

יצאנו. צעקנו. עישנו סיגריה פסיבית. להכעיס, כשנפרדנו דרכנו ודיוושתי משם, חלפתי באופניים ליד אחד מכיתובי הגרפיטי הנודעים לשמצה – "KNOW HOPE". את הקריאה הבועתית ההיא אני רוצה להקדיש לנועה דרור ולשכמותה, המחזיקים בהשקפות יפות וסטריליות על העבודה כערך, על חיים של מאבק, על הגשמה.

“Rent a flat above a shop, cut your hair and get a job, Smoke some fags and play some pool, Pretend you never went to school.

But still you'll never get it right, cuz’ when you're laid in bed at night, Watching roaches climb the wall, If you call your Dad

He could

Stop it all"

(from “Common People” by Pulp)

• להכרזה על הפרויקט

• צמיחה

• אהוב אותנו

• אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים

• חרדת השישי

• העבודה היא חיינו

• האינטרטקסטואליות של האוכל

• על הבוס פעם ראשונה

• פחד וחמלה

• עבודה כהבזק של נחמה

בשנה ב' ללימודי באוניברסיטה לקחתי קורס אחד, פופולארי וקונטרוברסלי במידה שווה, בשם "כתוב בעיתון: תקשורת ואידיאולוגיה". המרצה: פרופ' טניה ריינהרט. לאחר השיעור הראשון התקשרתי לאמי ובישרתי לה – אמא, את יודעת מה למדתי היום? למדתי שבתנאי השוק הקיימים, אם נחפוץ להגיע אל אותה רווחה כלכלית שהשיגו הורינו, ×™×”×™×” עלינו להשקיע בדיוק פי אחת וחצי זמן ומאמץ ממה שהשקיעו הם. אמי, כמובן, פקפקה פקפוקים, אבל אתם, נכבדיי, שחיים יום יום את הפער ×”×–×”, יודעים היטב מה נכונה הקביעה.

היום, סטודנט ו/או אדם חופשי שחי, גר ואוכל בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, מגלה במהרה שכדי לממן את התענוגות ×”× "ל, עליו לגלות תושייה ולמתוח למרחקים ארוכים את יכולות האורגניזם שלו. כדי להוציא מפריזמת הדיון מקרים מקוממים של בעלי אבאים עשירים, אנשים ממוזלים חובקי ×’'וב זהב ויורשי דירות במרכז תל אביב, וכן על מנת להקטין את שיעור העוולות שגורמות הכללות, אציג מקרה פרטי, היפותטי לחלוטין, וממנו אגזור על הכלל: נגיד, סטודנטית למדעי הרוח? את השנה הראשונה מימנה קרן המשתחררים. שלוש שנות מגורים במעונות הסטודנטים קיצצו את סך הוצאות הדירה לכשליש מן הממוצע התל אביבי, והעובדה שהמעברה הבקטריאלית ממוקמת ברמת אביב השוממה עזרה גם היא לצמצם את הוצאות הבילוי, באין באזור שום דבר, פחות או יותר, שראוי לבזבז עליו שקל. בנוסף, למועדון הצמוד למעונות – הכניסה לדיירים חינם, והמשקה בזול. טוב ויפה. א-מה, אוכלים בכך וכך מאות שקלים, מצלמים מאמרים, קונים שמפו ביותר משעת שכר מינימום, ובמהרה גם מתחילים להאכיל את האוניברסיטה בכמעט אלף שקלים לחודש. בעיה. מה עושים? מוצאים עבודה. וכך מתחילה להתחלק היממה בין האוניברסיטה, לעבודה, לחרישה מאומצת בלילות.

איזו עבודה? "עבודת סטודנטים": בית עסק קטן ונצלן או רשת, שמעסיקים צעירים עם או בלי ניסיון ותעודת בגרות, במשמרות של בין חמש-שש שעות ועד בכלל, בעבודה ממש, ממש מטמטמת. ×”×–'אנר רחב אך אופיו אחיד: בין מיני מלצרויות, סקרים ומכירות, פקידוּת, מזכירוּת ומתן שירות מכל הסוגים, מוצאת הסטודנטית את עצמה מכלה נתח שערורייתי משעות העירות שלה בחולצה משפילה )"לֵב all you need is", "I'm lovin' it"…), תחת בוסים משונים – שבעולם צודק יותר היו מעבירים את ימיהם כשהם רצים בתוך גלגל ומשמשים מושא מרתק לאינסוף מחקרים על פסיכוזות נדירות – ותוך שהיא עוסקת בסט של פעולות מכניות ומטפחת בהתמדה מיזנטרופיה מדאיגה.

"[…] אם להסתכל באופן הפוך על החברה הזאת, הלא הוגנת, הרי שזאת חברה שגורמת לך להתאמץ ככל יכולתך."

שלוש או ארבע משמרות בשבוע נוהגים לעבוד אחינו בעלי השקלים, שמקבלים ליטוף לעו"ש מאבא על בסיס חודשי. הללו עובדים מסיבות נלוזות – החזקת רכב, אוורור הלו"×–, אספקת דמי כיס וחישול האישיות. יתרתנו, בני התמותה, עובדים יותר, ומבכרים לילות וסופי שבוע, שבהם, אם המעסיק מציית לחוק ("אִם" בקפיטל אל"×£), השכר לשעה גבוה יותר. הואיל והסטודנטית היא סטודנטית, משמרותיה נוטות להתקיים בערבים. היום ארוך, הלילה גם, ובין סמסטרים עתירי עבודות ומאמרים, נמתחות כחיוכי שטן תקופות המבחנים. מכאן נובעת האקסיומה הראשונה: תמיד משתוקקת הסטודנטית להתפטר – ותמיד הזמן ×”×›×™ פחות מתאים לכך הוא ההווה. העבודה אולי ממש מחורבנת, אבל הסטודנטית חייבת לעבוד. חייבת. התסריט נשמע מוכר? גם למעסיקינו.

בקולנוע "לב" בקניון רמת אביב נוהג מנהל המקום להשמיע, בכל ישיבת צוות חודשית, איומי פיטורין פומביים ומכוערים כנגד עובדים רנדומליים. בסניף קרביץ באותו קניון מאלצים את העובדים לשלם מכיסם "חוסרים" בקופה (מיותר לציין ששם, קצת אחרי שבתום שלושה חודשי מרד "התפוטרה" הסטודנטית, התברר שהגנב הוא מנהל הסניף. ב"סינמה סיטי" מפטרים כל חודש-חודשיים את העובד שנמצא בתחתית טבלת המכירות בקופת המזנון – טבלת אימים ממשית למדי, שתלויה בחדר ההלבשה של העובדים. במקומות אחרים משתמשים בידיעת נואשות העובד לעבוד בצורה מתוחכמת יותר.

כן, מעסיקינו יודעים: תמיד בלחץ, לנצח במינוס, אנחנו נסבול בשתיקה חודשים על גבי חודשים של דיכוי. החל ביחס מבזה ("בכניסה לאולם 1 ראיתי פתית של פופקורן. לטיפולך." … אז למה לא הרמתָ אותו?!), עבור בשכר זעום וכלה בהלנתו השיטתית, עוברת הסטודנטית שורת שיעורים מזורזים בביטול עצמי. החלפת מקומות עבודה אקוויוולנטיים מניבה רק עוד וריאציות על אותה התימה, שממנה נגזרת האקסיומה השנייה: אינך מאמינה שאת יכולה למצוא משהו טוב יותר מזה. בהדרגה לומדת הסטודנטית לחיות עם הסתירה: בלימודים כוחה עולה, מוחה מתנפח ועיניה נפקחות לראות; בעבודה היא קטנה ועלובה, בת החלפה וחסרת משמעות.

"רוח רעה מהלכת על עמי אירופה; רוח הבלהות של הקומוניזם"

וכאן מתגלה תופעה מוזרה: הגם שרבים מעובדי ×”"מק'×’'ובס" לובשים בשעות הפנאי חולצות עם הדפס צ'×” גווארה, ואפילו יודעים לצטט, פה ושם, מימרות משל מארקס ("הבורגנות עירטלה מזיו-הקדושה את כל מעללי-האדם, שעד ×›×” נערצים היו ומעוררים יראת רוממות"), ואף משל לנין ("האמת היא ערך בורגני") – אין הם נוטים להעז כנגד הבוסים בשעת האמת; הם מ-פ-×—-דים. בחמישה משבעה חודשי עבודה בגלידריית בראוויסימו שליד הסינמטק, עוכבה משכורתן של העובדות עד שנחסם כרטיס האשראי – כשירד החיוב החודשי חמישה ימים לאחר שאמורה הייתה להיכנס המשכורת לבנק. הסטודנטית טרחה ותלתה במחסן טפסים להגשת תביעה לבית הדין לעבודה, שהורידה באינטרנט, אך עמיתותיה דאגו להבהיר לה שלא ייעשה בהם שימוש ×›×™ "×–×” המקום. אם לא מתאים לך – תתפטרי".

הגילוי הגרוע יותר של המגמה, כמובן, הוא אימוץ התפיסה ההיררכית של צוות העובדים: באין תקווה ממשית בנמצא, נוהגים העובדים למצוא נחמה ברעיון הטיפוס בסולם עיוועים של חשיבות ויוקרה מדומות. בסניפי "ארומה" מורשה עובד לצאת מפס ייצור הכריכים והסלטים במטבח, ולהניח את ידיו על מכונת הקפה, רק אחרי חצי שנת עבודה במקום. במקומות רבים נוספים – אם רק לא נהוגה בהן מדיניות תשעת החודשים (שבסופם מפטרים עובד, ומחזירים אותו לעבודה אחרי עוד שלושה, כשאין סכנה שישלים שנת עבודה רצופה ויזכה לקביעות – שבצידה זכאות לדמי רווחה שנתיים, ובעתיד גם לפיצויי פיטורין) – זוכה העובד לקבל עוד שניים-שלושה שקלים לשעה, רק אחרי כשלושה חודשי שכר מינימום, שבהם "הוכיח" את מסירותו המוחלטת למקום העבודה. כך מתקבלת שיטה מנוולת מאד, שלה זיקה מטרידה לצבא, בה "הצעיר", שמתוגמל ×”×›×™ פחות, עובד יותר מכולם ומקבל יחס "על תנאי"; בסופו של התהליך, משזכה להימנות על ×”'פז"מניקים', הוא מצדיק את המסלול – שלו כפופים כעת ×”"צעירים" ממנו, פשוט משום שכך נעשה גם לו, ולמה שהוא יצא פראייר.

"אומרים יש בעולם נעורים,/ היכן נעוריי?"

דווקא מתוך השחיקה והקושי עולה תופעת לוואי חיובית: רבים מצוותי העובדים שעליהם נמנתה הסטודנטית מקיימים גיבוש חברתי מאלף וסולידריות א-פרולטרית. הבילוי של שעות רבות כל יום בצוותא עם בני גילנו בתנאים אקסטרימיים, מוליד ניב משותף ובדיחות פנימיות, ומן השנאה הגדולה למעסיקים וללקוחות, ניתן למשוך גם לא מעט נחת.

העובדים מתקרבים זה לזה, מתחברים, ולעתים קרובות הופך הצוות למעגל חברתי מהודק ואמיץ, שעורך מפגשים לאחר שעות העבודה בדבוקה גדולה או קבוצות-קבוצות. אלא שגם האחווה בין העובדים מנוצלת היטב על ידי מעסיקינו, והמגמה בולטת במיוחד בבתי העסק הקטנים.

את החורף הרביעי ללימודיה באוניברסיטה מימנה הסטודנטית בעבודה בגלידריית "בראוויסימו". המקום החזיק רק ארבע עובדות, ולנצח שיווע הצוות, בקול רם, לתוספת של כוח אדם. העבודה עצמה הייתה קשה למדי, פיזית, טכנית ומנטלית, ומה גם שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל תמיד על כתפי העובדות. כיצד בכל זאת התאפשר הדבר? ובכן, כיוון שזה ×”×™×” המצב, והואיל שהצוות ×”×™×” מלוכד בנסיבות חברתיות ו/או רומנטיות, השתגר בגלידרייה מנהג של ביקורי העובדות זו את זו, במשמרת; בימים הקשים הרבים, לפיכך, נמצאו למעסיק באופן קבוע ידיים עובדות בהתנדבות. ושוב, כיוון שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל על כתפי הצוות, נאלצו העובדות להגדיל ראש עד אינסוף, על חשבון הקטנת הראש של המעסיק. כך, למשל, במשמרות אסוניות, שאירעו בגלידרייה לעשרות (קלקולי מקררים שמחייבים לעמול להצלת הגלידות, מחוץ לרוטינה; נזילה פה, קצר חשמלי שם, הישברות סדרתית של מנעולי הדלתות; ועוד ועוד), מצאו את עצמן העובדות מזעיקות את חברותיהן לעבודה מהבית – לעיתים מהמיטה ממש, כשטלפונים בהולים למעסיקים נפלו על שפופרות סלולריות ערלות. כך, כיוון שהסטודנטית ועמיתותיה לעבודה נאלצו לעזור זו לזו, על יסוד המחויבות החברית ששררה ביניהן, יכלו המעסיקים לישון בשלווה ולערסל בחיקם פלאפונים כבויים.

תל אביב, כפי שהכותבת מכירה אותה, היא רשת של קליקות מלוכדות של עובדים ועובדים-לשעבר שכאלה. קל מאד לבוא בקרבו של מעגל חברתי שנוכחותו הכמותית בחיינו גדולה כל כך: את הבוס והעובדים אנחנו רואים יותר מאת אמא, את החברים ללימודים ואת החברים מהתיכון והצבא גם יחד. אין בכך רע, כמובן, אך אני מבקשת לטעון שהקשר החברתי האמיץ הוא סימפטום של בעיה שיש לעמוד עליה, ולפוצץ בה עוד בועה של תודעתנו הכוזבת. "עבודת סטודנטים" הוא שם מוכלל לסוגי עבודות שהעובדים בהם אינם בהכרח סטודנטים; הכינוי המקובל בא להצביע על עבודה ש"מתאימה לסטודנטים", הן מתוקף היותה "נוחה" ללו"×– הסטודנטיאלי הצפוף, חלקית ומחולקת למשמרות שמתיישבות עם מערכת השעות, והן על שום הקטנת הראש המובלעת, שנכללת בהגדרה. הסטודנטית היא סטודנטית – עבודת הסטודנטים שלה היא האמצעי לכך, ולא המטרה. מכאן משתמע שבמהותה, מדובר בעבודה זמנית, כמו יתר האספקטים של מצב הצבירה המתכלב שכרוך בהיות צעיר בתל אביב. אם המצב זמני, כביכול, אין עמו השפלה, והסבל הוא מושכל, ומשוקלל עם הרווחים שמצפים לעובדים בקצה ההר – פרנסה יציבה, בורגנות, מכונת כביסה. אלא שטניה ריינהרט צדקה: היום, בסוף ההר, שומה עלינו להתגלגל בחזרה למטה עם האבן.

"ויאמר: מה טוב ומה נעים,/ כי אתי את שמחת עניים."

ואמנם, בסוף התואר, בוודאי ב"מדעי הרוח" אך יותר ויותר – גם בפקולטות אחרות, איש לא מחכה לנו עם מנוי לג'ים ומפתחות למכונית מנהלים. תחת זאת אנו מגלים, כמו עמיתינו לעבודות הסטודנטים שאינם (ואולי לא יהיו) סטודנטים, שאתוס העבודה שליווה אותנו במהלך הלימודים, הוא מאפיין של המערכת כולה, ולא של תקופה מסוימת בחיינו. מי שמביט מסביב מגלה – גם במקומות עבודה נחשקים, העובדים תמיד נעשקים. זמננו, מרצנו ונעורינו, כמטבע בכפו של המעסיק, מוטלים אל השולחן כדי שנקנה בהם קצת שקט נפשי. בכל הדרגות שנראות לעין, עובדים נדרשים להשקיע יותר ממה שעליו הם מתוגמלים, פשוט כדי לשרוד בתפקיד. או, כביכול, כתרומה וולונטארית שהם מעלים למשפחת XXX (הכנס שם חברה או עסק לבחירתך), כבניה. אבל, נו. ממשיכים. לוקחים הרבה אוויר בפוסטים מתבכיינים, ויאללה.

מנגד, נפוץ להטריד הוא המקרה העצוב שבו עובד טיפוסי ב"עבודות סטודנטים" מרים ראש מהצד הלא-נכון של פני המים, ובוחר להחליף את ייאוש התעסוקה הסיזיפי ב"סרט התל-אביבי": בהדרגה נזנח נרטיב ה"בילדונג" והעובד מפסיק לחשוב על חייו במושגי וויתור-על-נוחות-לטובת-צמיחה-והתפתחות. תחת זאת, הוא ממלא את יומיומיו בתפלויות צבעוניות, באנשים מעניינים, בטקסטים ו/או בסמים, ובמקום לעמוד על הפער בין העולם שניסו לגדל אותו לתוכו, לבין זה שבו הוא חי בפועל, הוא נסוג, בין משמרת למשמרת, לשוליים. רובץ. וממתין. בציפייה להתגלות.

"בדיוק בגלל זה, כשאני מסתכל לפעמים סביבי אני ממש נגעל. למה כל הטיפוסים האלה לא מתאמצים קצת? הם לא מתאמצים, ועוד מתלוננים שהעולם לא הוגן."

הבטתי בנגסווה בתמיהה. "כשאני מסתכל סביב הרושם שלי הוא שאנשים טוחנים את עצמם לאבק מרוב עבודה. אתה חושב שצורת ההסתכלות שלי מוטעית?"

"זה לא נקרא מאמץ אלא סתם עבודה שחורה," קבע נגסווה. "זה לא המאמץ שאני מדבר עליו. המאמץ שאני מדבר עליו פירושו לפעול באופן יותר מכוון ותכליתי."

(הרוקי מורקמי, יער נורווגי, ע' 204)

• להכרזה על הפרויקט • צמיחה • אהוב אותנו

במסגרת מיזם "כל מה שרצית לעשות במקום לכתוב את הסמינרים, ולא העזת לשאול" שעליו אני עמלה מזה חודשים, לא חשוב כמה – קראתי הסופ"ש, שוב, את הספר "The Catcher in the Rye". אל סאלינג'ר יש לי חיבה עמוקה, שנובעת מכך שהמנוול מחזיק ביכולת הקוסמית לבוא לי בדיוק בזמן, בצורה שמביך מכדי להדגים שלא בדרך אנלוגיה: פעם ישבתי ליד החלון באוטובוס בין-עירוני מייגע אחד, שברדיו שלו התנגן השיר "אתה הולך לישון מוקדם" של נורית גלרון. לא שמתי לב למילים, עד שנכנס הפזמון – "אתה הולך לישון מוקדם, אני בלילה ערה/ אתה מדבר עברית, אני לא מבינה/ לא טוב/ בינינו"; בעוד גלרון מזמרת את המילה האחרונה, עבר לצד הדרך שלט פרסומת גדול של גולדסטאר ועליו בקבוק מיוזע, הרבה ירוק דיגיטלי סביב ובענק, המילה – "בינינו". ×›×›×”, אתה מבינים? כאילו החיים מריצים עליכם קליפ.

חברה שלי, סטודנטית לספרות, סיפרה לי איך כשקראה את "Franny and Zooey" יצא לה לקחת את הספר לשירותים בביתו של סטודנט לספרות, החבר שלה, ואז לשבת שם, לבכות ופתאום לקרוא על הגיבורה שבאמצע הדייט עם סטודנט לספרות, החבר שלה, הולכת לשירותים עם איזה ספר צהוב-כריכה, קוראת בו שם ופתאום מתחילה לבכות, בדיוק מאותה הסיבה. וכך אני קוראת את התפסן ומתפלצת למצוא בו את הולדן המוצא מפלט בלילה ניו-יורקי בבית מורהו האהוב לספרות: אני מתלבטת לי פה בסוגיית "עתידי האקדמי – האמנם?", ושם חותך מיסטר אנטוליני להולדן שכל כיוון שיבחר לו (בדחיפות), יעבור, בהכרח, בהשכלה, ×›×™ לא זו בלבד שסטטיסטית, הדיוטות יצירתיים ובעלי רעיונות מותירים חותם פחות ממלומדים בעלי רעיונות ויצירתיים; יותר מכך, אנטוליני מסביר, רכישת השכלה היא הדרך למוד את שכלך ולבדוק מה גודל הרעיונות המתאימים לו.

המדרגה השנייה במעלה סולם הזילות הספרותית, אחרי "ארספואטיקה" (מנסיוני הדל כעורכת ב"במה חדשה" – קטגוריית ×”"מלל" הפורה ביותר. אנחה), היא, לטעמי, סיפורת הבילדונג הספרותי; זו הסיבה שאינני גאה בהזדהויות הקולפילדיות שלי, שביוגרפית, פג תוקפן, והיסטורית – גם (בילדונג מאוחר ומודרניזם, אליבא דג'ושוע אסטי; פרהיסטוריית המאה העשרים). אף על פי כן, את התובנה לעיל, בנוגע לתא המדידות האינטלקטואלי שמהווים הלימודים הגבוהים, אני מאמצת בשתי הידיים ומורידה לאלתר מן הקולב.

×”×™×” איזה זמן שביקשתי לטבוע מילה שתצביע על קטגוריית המושגים המדגימים את עצמם; למשל, "אַיָאִיזְם": "ניאולוגיזם שאני המצאתי". סוג-של תת-×–'אנר אינטלקטואלי של דאיקטים פאלינדרומיים, פרדוקס שאוכל את זנבו שלו. ליקטתי אותם, מיינתי, הוקסמתי, וכך נפלתי, שוב, לכשל המביך שלוקות בו אקדמאיות ידועות שם בדורנו, שאותו הגדיר יפה פלאי באוזניי במילים – "להזניק כל דבר לאינסוף". וכל זאת למה? כיוון שכולנו מבקשים את המטריצה, זו שתנער את כל המוץ הרטורי מן הרשת הפוסטמודרנית, שתחזיר את קנה המידה לתחתית הדף ואת הגבולות למפה. הניסיון האוטו-טרמינולוגי שלי הוא סימפטום לכיוון השגוי שבחרתי (בדחיפות), שמוכרח לעבור בהשכלה: אם נמשיך בדרך שבה כל אחד מייצר מטריצה משלו, קוד חובק-כל, נחמיץ את הפואנטה הדיאכרונית של ההשכלה כמפעל אנושי משותף.

במודדי, במהלך לימודי הבי.איי, רעיונות בגדלים שונים – לשכלי, למדתי הרבה מאד ענווה שלא תמיד נעים לדגמן. ברם, אם אתעקש לקרקש בסוליות הגדולות מכפי מידתי, אם גם אתם – – לא נותיר אחרינו אלא אופנות חולפות, לא ניצור משהו נכון ושלם. כשהייתי בת שמונה עשרה סגרתי שש שנות לימודי אמנות והגעתי, בפעם הראשונה, לוותיקן ואל מתחת לקפלה הסיסטינית. אין תנוחה מתאימה יותר מאשר העמידה בשמיטת הצוואר לאחור בכמה שיותר מעלות, לגלות ממנה בדיוק עד כמה מיכלאנג'לו גדול ואני קטנה. ברם, הידעתם? גם למיכלאנג'לו היו אסיסטנטים. שלמות מוחלטת כזאת (הכנס כאן סימני קריאה כיד המקלדת הטובה עליך) – לא יכול אדם לייצר לבד, ואני בספק אם כל עדרי המבקרים שפקדו את המקום ולו בבוקר הבודד ההוא, היו מטריחים את עצמם בעבור תקרה גדולה משורטטת בסקיצות.