1.

את Infinite Jest (להלן IJ) של פוסטר וואלאס אני קורא בקינדל. אני קורא את זה כבר הרבה מאוד זמן, כי הרבה מאוד זמן אני גם לא קורא את זה, כך שכבר כמה חודשים טובים אני קורא את הספר והשלמתי רק 17 אחוז ממנו. אין לי מושג כמה מהספר השלמתי באמת. אני די בטוח שבקינדל הקודם שלי, שהתפגר בנסיבות חשודות ושבו התחלתי את IJ, אפשר היה לגלות באיזה עמוד אתה. אני לא מוצא את האופציה הזו בקינדל החדש, למרות מסך המגע המרהיב.

הקינדל מאפשר לך למדוד מקום באמצעות אחוזים, דפי קינדל וזמן קריאה משוער. דפי קינדל לא אומרים שיט על שיט. קינדל מספר שעברתי 4282 כאלה עד כה, ויש לי ספקות גם בקשר לזה, בגלל הערות השוליים (אפרט בהמשך). אני גם לא יודע מה זמן הקריאה המשוער אומר. קינדל מספר שיש לי עוד 65 שעות ו-35 דקות לסיום הספר. אני לא יודע – ולמען האמת, מפחד לגלות – אם מדובר בזמן מוערך ביחס לזמן הקריאה הממוצע של אנשים, אם מדובר בזמן הקריאה הממוצע שלי או בווריאציה משוגעת על זה. יכול להיות שמדובר בזמן הקריאה הממוצע שלי בספר הזה, שבעליל מאתגר יותר ג'ון לה קארה, נניח. וגם פה יש את בעיית הערות השוליים.

האחוזים גם לא אומרים הרבה. ראשית, אני נמצא באחוז 17 של הספר כבר לפחות שבועיים ואלו לא היו השבועיים העצלים ביותר שלי, מבחינה קריאתית. זה פשוט ספר ארוך. הדיבור הוא שהספר מחזיק משהו כמו 1,000 עמוד. לפי זה, קראתי בערך 170 עמודים. לא נורא, אבל לא מאוד מכובד. בדקתי באמזון. נכנסתי לעמוד של הספר, לחצתי על תמונת הכריכה וגללתי את ה-PDF עד למטה. 1,079 עמודים, לפני שמקבלים המלצות על ספרים אחרים באותה הוצאה ומגיעים לכריכה האחורית. 1,079 עמודים כולל הערות השוליים.

אבל הערות השוליים הן בעיה. ראשית, ברור מעיון ב-PDF שהן כתובות בגופן קטן יותר מאשר שאר הספר. גם הרווחים בין השורות צפופים יותר. ברור שמשקלו הסגולי של עמוד הערות שוליים גדול בהרבה ממשקלו הסגולי של עמוד רגיל בספר. הוא פשוט נחשב יותר. ברור גם שיש המון הערות שוליים. הערות על הערות, דחוסות בעמודים על עמודים, מרוכזות כמו סוכריות מלאות קלוריות שנותנים לאסטרונאוטים ושווים ארוחה שלמה. או שלא נותנים. שמעתי את זה איפשהו. זה לא משנה. מה שכן משנה הוא שהערות השוליים דופקות לגמרי את המתמטיקה. זה נכון לא רק לגבי העמוד של הספר באמזון, אלא גם לקינדל. ואת זה אני זוכר מקריאת ספרים אחרים של פוסטר וואלאס. אתה קורא, שמח ב-80 האחוזים שלך, והספר נגמר. הקינדל מאפשר לך לגשת להערות השוליים במהלך הקריאה, אבל הוא דוחף אותן לסוף. בגלל גם שאין שום בעיה של מקום, הערות השוליים לא נדחסות לטקסטים קטנטנים לחדי העין. אין שום דרך להשוות בין עמוד הערות שוליים בהוצאה שנמכרת באמזון, נניח, לעמוד הערות שוליים בקינדל, כך שגם אם הייתי מחטט בספר עצמו וסופר כמה עמודי הערות שוליים, עדיין הייתי נשאר עם כלום ביד.

הבעיה מחריפה כשמבינים שאני גם במקום די טוב בהערות השוליים עצמן. אני מתקדם בקריאת הערות השוליים בערך כפי שאני מתקדם בקריאת הספר, ואמנם אין לי מושג כמה זה בדיוק, אבל זה מרגיש כמו שנים. הבעיה, בתמצית: הקינדל מספר שאני ב-17 אחוז. אני ב-17 אחוז כבר מלא זמן, ואין לי מושג באיזה קצה של ה-17 אחוז אני נמצא. אני יודע שאני נמצא ב-17 אחוז של הטקסט+הערות השוליים, אבל למעשה את חלק מהערות השוליים כבר קראתי, כך שאני כנראה במקום הרבה יותר טוב והרבה יותר נחשב. כבר מותר לי לכתוב פוסט על פוסטר וואלאס. אני פרקטיקלי מסיים.

2.

כבר איזו תקופה שאני הולך למוזיאונים. אני מבין בזה בקושי, קצת כמו להיות בן עשרה ולקרוא ספרים בלי אבחנה, כי זה קאנוני וזה חייב להיות טוב, וללמוד על סופרים חדשים מהכריכה האחורית ולקרוא מבקרי ספרות כי הם בטח יודעים. אתה בערפל ענק ומנסה ללכת בהתאם להוראות הסותרות שנמסרו לך. אני חובבן מעצבן. זה נחמד.

זה גם אפקטיבי נורא. אחרי מספיק זמן במוזיאון נכון, אתה יוצא לעולם שלדברים בו יש נפח וצבע. רחמו עלי רגע. קשה ממילא לכתוב את זה בלי להרגיש שאתה חורג ממה שמותר לאדם בוגר לומר, אבל זה באמת ככה. כלומר, ראיתי איזה קשקוש של אריה ארוך על שולחן ואיזה סדין ורוד ענק של רפי לביא, ופתאום כל העולם מלא בדברים עם מרקם: פח גלי במקום דלת בחנויות הסגורות של סלומון. זכוכית שבורה על תחנת האוטובוס. בד. צמר. אספלט מטולא על הכביש ועל המדרכות בלוינסקי. מתכת, בכל מקום. קירות העץ הצבועים בסלומון, לקראת החיבור עם רחוב הרכבת. פיתה על המדרכה ליד שווארמה ראש העיר.

אני יודע שזו כנראה הדרך השטוחה והפחות מעניינת ביותר לדבר על רפי לביא או אריה ארוך או אמנות. אני לא הראשון שנזכר לשמוע את רחש הגלים. אבל זו המטפורה הקרובה ביותר שיש לי כדי לדבר על IJ, שבאמת נכתב על סדינים ומתכות וזכוכית שבורה. כמה דוגמאות לסוגי הטקסטים בו: תיאור-ניתוח של עלייתו ונפילתו של שוק שיחות הווידיאו; ניתוח ההבדל בין דמות השוטר בסדרה מהאייטיז לסדרה מהסבנטיז; מונולוגים; מונולוגים של דמויות שמחקות דמויות אחרות בעודן מחקות דמויות מסרטים מצוירים; רשימה כרונולוגית של הסרטים שיצר במאי אוונגרד אחד; תיאור מפורט של סוגי הסמים שמשמשים את החניכים באקדמיית טניס אחת; ורשימת הדברים שלומדים במרכז גמילה. יכול להיות שאיפשהו באחוז ה-18 של הקריאה הספר מתיישר [עדכון: הגעתי ל-19 אחוז. בינתיים לא], אבל זה המצב כרגע. למרות שבחלק מהטקסטים יש משהו מאוד קומי, אלו לא פרודיות. בין היתר כי קומיות היא באמת רק אפקט צדדי, טעם לוואי. מעצבן אותי גם לקרוא לזה פסטישים, למרות שאולי זה תיאור מדויק. יותר מהכל, נראה שהוא פשוט נהנה לשים מלים בתבניות, ולראות אותן מקבלות את צורת התבנית; לראות איך מלים ששמים ברשימות מסתדרות על הדף אחרת מההדרך שבה הן מתנפחות בחיקוי של מסה ספרותית; ואיך שמונולוג של נרקומן נחתך אחרת ממונולוג של אב בסקיסטיז.

×–×” לא דומה אולי לפני השטח של כביש – אתה צריך לקרוא כדי לראות איך טקסט מתחספס – אבל זו המטאפורה שיש לי. מה גם שטקסטים באמת מתחספסים. הם מגיבים לתבנית שנכפית עליהם, והתבנית מגיבה להם. יש לפוסטר וואלאס מונולוגים רוברט בראונינגים כאלה, שבהם התופעה הזו ניכרת במיוחד. הדובר מדבר עם מישהו, ונאלץ להסביר לנמען מה הסיטואציה שבתוכה הנמען ממילא נמצא. ×–×” יוצר משפטים קצת מעצבנים כמו "תניח את הבקבוק. לא ×›×›×”, ×›×›×”" וכאלה, אבל יש בזה גם חן מוזר, בעיקר ×›×™ בחלק מהמקרים אין שום צורך אמיתי להסביר את הסיטואציה לקורא, ונראה שפוסטר וואלאס פשוט × ×”× ×” מההתפתלות הטקסטואלית הזו. אז נוצר לך טקסט שפוסטר וואלאס מרוח על כולו, אבל גם יש לו צורה משלו, עם חוקיות וסדירויות. ×–×” מעצבן וטרחני לפעמים ומישהו בטח בועט בו בגיהנום על ההתעקשות על ראשי תיבות, אבל ×–×” לגמרי פוסטר וואלאס. כלומר, המעצבן והטרחני ×–×” כמעט חלק מהעניין כולו.

לא מזמן מיטל אמרה לי על איזשהו סופר שהוא "משלם לגברת ספרות", שזה ביטוי מושלם. אז המעצבן והטרחני ב-IJ סוג של מוכיח שהוא לא משלם כלום לגברת ספרות, פוסטר וואלאס, הוא פשוט מדבר את השריטה שלו, וזה הכי קרוב שאתה יכול להגיע ללגעת במישהו אחר דרך מלים.

3.

מהזמן שבו התחלתי לכתוב את הפוסט ועד עכשיו כבר הגעתי ל-19 אחוז. גיליתי במקרה שזמן הקריאה המשוער של הקינדל פשוט מקצה דקת קריאה אחת לכל עמוד קינדל, הערכה שנמוכה בעליל מזמן הקריאה הממשי שלי, ושגרמה לי לקרוא במהירות גבוהה יותר, שלא מרצון ובאופן בלתי נשלט, ולכן גם לעיכובים בקריאה, כי אני צריך לחזור לקרוא טקסט שכבר קראתי.

4.

זו, כמובן, פרודיה, כנראה.

5.

ובעניין האפטר-אפקט של מוזיאונים, מילה לנשים לובשות הסארי, לתולים כביסה צבעונית, לתולי הכביסה הלבנה, לסבון הכלים שזורח בירוק, לילד שחור בחליפת שלושה חלקים, לחצילים שהונחו ליד הכרובית, ללימון מעוך על האספלט, לאספלט, לתולי העציצים על המרפסות, למשקפיים שמחזירות את השמש, לנעליים בצהוב זוהר, לעץ עם הפריחה האדומה ליד התחנה המרכזית – אני לב אתכם.

לאורסולה לה גוויין יש סיפור קלאסי בשם "ההופכים את עורפם לאוֹמֶלָאס" (בתרגום עמנואל לוטם. המקור כאן). לא אכפת לי לעשות ספוילרים לסיפור הזה. הכרתי אותו שנים וידעתי מה קורה בו, אבל קראתי אותו רק היום. הוא עדיין מפתיע ועדיין שווה מאוד את עשר הדקות שלכם, למרות שגרסת הסיכום שלו נשמעת כמו אחת מאותן דילמות בגרוש של שיעורי חברה.

בגדול: עיר מאושרת ויפה ושמחה בשם אומלאס, שהכל בה מתנהל כראוי. אין בה צורך במשטר או משטרה. האנשים שמחים תמיד. העיר הזו, קיומה יאמן במחירה של ילדה קטנה אחת, כלואה במרתף חשוך, עירומה, מזוהמת ובשלב הזה כבר רפת-מוחין. תשוחרר הילדה, יחרב גם אושרה של אומלאס.

***

רציתי לעשות פוסט ארוך ומורכב ולומר גם כל מני דברים על גרבוז, אבל כשהתחלתי לכתוב כבה לי החשק. זה הנמשל: גם אם אנשי הצבא והמשטרה והשב"כ בישראל לא ביצעו פשע מלחמה אחד, לא טעות אכזרית או אכזריות מכוונת, גם אם הכל כאן נעשה מטעמים בטחוניים לחלוטין ומכוונות טובות ומצורך בוער וממשי, ישראל קיימת על גבם של אלפי ילדים כאלה. גם אם כל מה שעשינו מוצדק והכרחי, כל מעצר ילד בלילה וכל כלב נושך אדם וכל כדור בראש ממרחק וזרחן ממטוס, איפשהו יושבים אנשים שמשלמים מחיר איום עבור דרישות הביטחון של מדינת ישראל. ילדים שהוריהם במעצר אינסופי, ילדים שהתייתמו, מבוגרים שאיבדו את גפיהם, משפחות שנותקו, אוכלוסיות שלמות שחיות בעוני.

זה מחירנו, ולא קנינו בו גרם אושר. אני מבין למה אנשים חושבים שאין פרטנר. אני מבין למה ישראלים שחיו את הסכסוך זמן רב כל כך מביטים בו בעייפות כזו. אני מבין למה מי שנאבק להתפרנס או לקבל בריאות בסיסית רואה בפלסטינים הסחת דעת. אני מבין, אבל לפעמים, בחיי, בא לי להקיא.

טוב נו, העליתי גם את התזה שלי לרשת. הנה.