כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

רטווטו אותי

קבוצות בפייסבוק הן דבר מוזר. לא קבוצות ה"אני מתנגד ל", אלא קבוצות השנינה (אתם מכירים את הסוג: dont do drinks- do drunks, Do NOT join this group, אני דובר/ת צינית שוטפת). במקום ליצור הודעה בסטטוס, מישהו החליט לפתוח קבוצה. השנינות הופכת למאפיין קבוצתי, לקבוצת כל האנשים שחולקים את השנינות הזו. בחלק מהמקרים, ההתחכמות משתנה, והופכת לגנרית ככל האפשר, כדי להתאים לכמה שיותר אנשים ("אני דובר/ת צינית שוטפת"). ופתאום כל רשימת החברים שלך מתמלאת באותה התחכמות בדיוק, מאנשים שונים. זה לא נראה הגיוני.

לקבוצות האלו יש זמן מדף קצר, יחסית. הן נועדו להופיע ברשימת העדכונים ולהיעלם. אני לא בטוח, אבל מחיפוש קצר שערכתי נראה לי שסוג הקבוצות הזה מתחיל להיעלם, מפנה את מקומו לטובת שורת הסטטוס. הן היו פרי הבאושים של העיצוב הישן של פייסבוק, ועם ההתמקדות בעדכוני הסטטוס של החברים, הן מאבדות הצדקה.

אבל דבר דומה קורה גם בטוויטר. שם יש את ×”-RT, ×”-ReTweet – ציטוט ישיר של משתמש אחר. הוא הומצא על ידי הגולשים, ואומץ במהירות. גם ציטוט וגם קישור. קשה להגיע ליותר מזה ברשת.

המהירות שבה אומץ ה-RT מעיד על משהו שהוא מעבר למגבלות ממשק. איכשהו, ברשת, לציטוט יש ערך. זה נכון גם לגבי העולם הממשי, אבל לא באותה המידה. הרשת שדרגה את מעמדם הבלוי של המתווכים, המפיצים מחדש, סוחרי האנקדוטות המשומשות. אני מעלה קישורים בדלישס, חולק פוסטים בגוגל רידר ובגם-שם, מרטווט בטוויטר ומאמבד סרטים מיוטיוב, וזה לגמרי בסדר. אפילו רצוי.

אין לכך סיבה אחת, כמובן. ממשקים שונים מציעים אפשרויות שיתוף שונות, ובכל ממשק יש סיבות אחרות לשתף. ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע וכו', לברור את המוץ מהתבן ושאר מטפורות שחוקות. נעשה קל מאוד להפנות לטקסטים אחרים, קל מספיק כדי לחשוף צורך שהיה שם תמיד, לפני האינטרנט, ושהרשת העצימה.

זה נראה לי קשור, איכשהו. התמונה של kurtxio

אומרים שהיו פה צ'אטים לפני שהגעתי

אני זוכר קצת מהרשת בעידן הצ'אטים. העיתונים התמלאו כתבות על אטיקט הצ'אט, פדופילים שאורבים בצללים, בגידות וירטואליות, התחזויות וירטואליות, תהיות על מהות האנונימיות. אחר כך עברנו לפורומים. העיתונות נרגעה, וכולם דנו עם כולם על פוליטיקה ודת ב-IOL.

אז הגיעו הבלוגים, והסלימו את המהפכה הבסיסית של הפורומים – ניהול הזהות. בצ'אטים אנשים בנו זהות אד-הוק, ובדרך כלל היא לא נותרה עמם זמן רב. המערכת לא זכרה אותך, רק המשתמשים, ורובם התחלפו כל הזמן. הפורומים כבר דרשו הרשמה, וגם אם לא – הם תגמלו את מי ששמר על אותו שם משתמש. יכולת לבנות מוניטין. ×”×™×” בכך טעם. כאשר באו הבלוגים, השתנה גם מוקד העניין, ממקומות שמאוגדים באמצעות נושאי שיחה או תחביבים, קיבלנו מקומות שמוקדשים לאנשים. כמו גיאוסיטיז, אבל הרבה הרבה יותר טוב. הזהות המקוונת קיבלה בית.

במובן הזה, הרשתות החברתיות לא היו מהפכה גדולה כל כך. הם רק ענו לצורך שכבר קיבל ביטוי בבלוגים. זה לא מפתיע שב-LiveJournal היו פיצ'רים חברתיים זמן מה לפני מייספייס או פרנדסטר. אם כבר איגדת את הזהות שלך למקום אחד, מוטב שיהיו לה גם חברים.

כאמור, היה בכך צורך. אנשים מדברים ברשת, אבל אין להם גוף. אין מה שיאגד את כל הדיבורים האלה תחת אותה קורת גג. אתם תמצאו את עצמכם בפורום א' ובפורום ז', בתגובה ב-ynet וכמשתמשים בוויקיפדיה. המון המון דיבורים שהם אתם, חסרי הקשר וזמן. בלי מקום שהוא הבית, כל הדיבורים הללו מופיעים ונעלמים, מאוגדים באמצעות חיפוש גוגל לאינדקס מוזר, עם היגיון נעלם.

ואז באו הבלוגים ובאו הפרופילים ברשתות החברתיות. הרשת תמיד שימשה גם כצורת תקשורת וגם כמרחב, כפי שיעידו "כתובות האינטרנט" שלכם, אבל הגולש, שבתחילה נע ממקום למקום, נעשה עכשיו "משתמש", והוא יוצא תמיד ממקום אחד. מקום אחד שהוא אנחנו. ואם יש יותר מאחד, נמצא שירות שיאחד אותם. כך או כך, עכשיו ברור: סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה. זה מי שמדבר.

השינוי הזה לווה בהמון שינויים קטנים. הפוסט של שחר עסק, בין היתר, באנשים שנתקעו עם כינוי הרשת שלהם בג'ימייל, וגם זו נקודה טובה. עברנו להשתמש בשם האמיתי. אנחנו מנהלים עכשיו זהות. כינוי אד-הוקי לא מספיק כבר.

אבל, בה בעת, האינטרנט עדיין דורש לדבר המון. אם אתה לא מדבר בטוויטר, אתה נקבר, כמעט מילולית, תחת עשרות הציוצים. כנ"ל בפייסבוק. כנ"ל ברשימות ה-RSS. אולי יש לך מקום ברשת, אבל כדי שישימו אליו לב, עליך לדבר.

וכאן נכנסים ה-RT והשיתוף בגוגל-רידר והקבוצות השנונות בפייסבוק. הרשת גדולה מספיק בשביל להזדקק למתווכים. ותיווך היא דרך קיום נהדרת, מכיוון שהיא דיבור שמבנה זהות. אתה גם מדבר וגם מייצר את עצמך, מבלי להתאמץ. קצת כמו להראות לאנשים את הספרייה שלך. או, נכון יותר, לנפנף בז'אנרים האזוטריים שאתה קורא בקביעות, אלו שהם מעולם לא שמעו עליהם. כי זה תיווך, בעצם, העברת אלמנט ממעגל חברתי אחד למעגלים חברתיים אחרים. המתווך הוא מי שקיים בנקודת החיתוך של כל המעגלים האלה. הוא מכיר. הוא חשוב. הוא מדבר.

למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא ×”×™×” מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה ×™×”×™×” שם. משמאל – לחקור את ×”"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?

השורשים הטכנולוגיים של התודעה האנושית

עידו הרטוגזון, תותח בהתהוות, ירצה ב-2 ביולי בשמונה וחצי בערב, לכבוד צאת ספרו החדש "טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי". הערב יערך בחנות פרוזה ברחוב דיזינגוף 163 בתל אביב. אם לא ראיתם מעולם את עידו מרצה, זו הזדמנות חייכם. יהיה מגניב. ולטיזר:

איך להגדיר טכנולוגיה? איך טכנולוגיות שינו את התודעה שלנו לאורך האבולוציה וההיסטוריה, ומה הן עושות לתודעה היום? על הסכנות הגלומות במציאות הטכנולוגית שבה אנחנו חיים, ועל האפשרויות התודעתיות החדשות שפותחת בפנינו הטכנולוגיה. ואיך כל זה, לעזאזל, קשור לסמים פסיכדליים.

עידו הרטוגזון הוא עיתונאי, אמן מדיה ודוקטורנט לתיאוריה של הטכנולוגיה. הוא כותב על טכנולוגיה, תודעה ורוח מזה שנים בעיתונות, באתרים ברשת ובבלוג "טכנומיסטיקה". כמו כן הוא עומד מאחורי תנועות הגאולה הווב-תיאולוגיות "המחתרת האינטרגלאקטית" ו"מפלגת הגאולה".