כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

אין מטרות, אין אכזבות

nailbender, flickr. CC By AC

תהיתי פעם אם סרטון הדרכה לאכילת סושי הוא פרודיה-סאטירית על יפנים וסרטוני הדרכה. בתגובה, טענו שורצי הבלוג כי אני "יפנופוב". חיי לא חזרו למסלולם.

מאז עבר קצת זמן. נשיא שחור נבחר בארה"ב, רה"מ אידיוט נבחר בישראל; למדתי קצת זן, איבדתי קצת משלוותי; וכן הלאה וכן הלאה, אבל איכשהו יוצא שאני עדיין מתעסק באותם הדברים. לכן, בין השאר, לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כאן. ×›×™ אם יש משהו שהפרויקט שיזמה קרן לימד אותי הוא ×–×” – עד כמה אני × ×¢ באותן לולאות. מנוסחות טוב יותר אולי, יתכן אפילו שעמוקות יותר. אבל אותן לולאות בדיוק. אז אכתוב על הפוסט ההוא, שאני כתבתי, ולא על פוסט של מישהו אחר. עם מעט מזל, מישהו יתעצבן מספיק בשביל להתניע פוסט בעצמו. וכן הלאה וכן הלאה.

ארץ נהדרת

כחודש אחרי "עופרת יצוקה", איה הכריחה אותי ואת אסא (בנועם, בנועם!) לצפות בפרקים של "ארץ נהדרת" על המלחמה. זה היה מדהים. הביקורת על המלחמה היתה גלויה לגמרי. וזאת בתכנית טלוויזיה מגה-פופולרית, שאחוזי הרייטינג שלה מתחרים רק באחוזי התמיכה במלחמה.

וזה הטריד אותי, גם אז. אנשים חתמו על עצומות שקראו לפיטורי יונית מה-שמה, ואף אחד לא חשב על לינץ' בטל פרידמן. איך זה?

אז הסתכלתי שוב. מאחר שהקטע נמצא באתר "מקו", ואין אפשרות לקישור ישיר או לאמבדינג, תאלצו להגיע אליו בדרך הקשה. כנסו הנה, חפשו את הקטעים מהעונה השישית ומהתכנית מה-3-12.1.09 יש שם קטע בשם "אין מטרות, אין אכזבות". צפו בו רגע.

הרמטכ"ל יחד עם המסייעת עומדים בחור כלשהו בעזה. אהוד ברק מגיע כדי להסביר על יעדי המבצע. אין למבצע יעדים, הוא מסביר. כאמור, "אין מטרות, אין אכזבות". כאשר שואלים אותו מה השלב הבא, הוא מסביר: "עכשיו נעבור לשלב הדשדוש חסר התכלית שבו אנחנו נשאיר אתכם באותו מקום, מה שיהפוך אתכם למטרות נוחות ויביא, כמובן, לעוד קורבנות".

זו אכן ביקורת על המבצע. אהוד ברק (כנציג הדרג המדיני) חוטף על הראש. הרמיזות למלחמת לבנון השניה בוטות: הפעם אין יעדים, בניגוד לפעם הקודמת; נדשדש עד שיהיו לנו המון הרוגים, כמו בפעם הקודמת. סאטירה.

אבל זו לא חייבת להיות סאטירה שמאלנית. הקטע ×”×–×” יכול באותה המידה לומר את הדבר ההפוך – צריך להיכנס לעזה עכשיו, בכוח, ולוותר על "שלב הדשדוש חסר התכלית".

הקטע היחיד בסצינה שנוטה שמאלה בצורה חזקה הוא המשפט הזה: "מיד אחר כך יחתם הסכם הפסקת אש. כמובן שאני לא רואה אף אחד אומר מה ההבדל בינו לבין ההסכם שיכולנו להשיג לפני שבועיים". אלא שהמשפט הזה נאמר בהקשר. אם הביקורת שמובעת בסצינה נובעת משמאל, המשפט הזה הוא הצהרה שמתייחסת למבצע כולו, ואפילו לכל מבצע בעזה. מימין, אותו משפט מתייחס רק למבצע כפי שהוא בוצע (יבוצע, בהקשר הזה) בפועל: בהססנות, בדשדוש ובלי מטרות. ההקשר קובע כיצד יש לעגן את המשפט הזה, וההקשר נקבע על פי האמונה הפוליטית של הצופה. סאטירה.

ארץ אחרת

בפוסט אחר הזכרתי סצינה מתוך "קברט" (זהירות, ספוילר זעיר יופיע בפסקה זו). ג'ואל גריי, שמגלם שחקן קברט בגרמניה בשנות השלושים, רוקד על הבמה עם גורילה. השיר נקרא "If you could see her through my eyes", וכמצופה מהכותרת גריי שר על אהבתו לקופה המגודלת. היא לא מעשנת או שותה ג'ין, הוא אומר, והיא חכמה ומוצלחת. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, ממשיך גריי, הייתם מבינים. ואז מגיע הסיום: "אם יכולתם לראות אותה דרך עיני, לא הייתם חושבים שהיא יהודיה בכלל".

במשך שנים חשבתי שזו סאטירה נהדרת. קל לחשוב כך, מישראל בשנות האלפיים. מיותר כמעט לפרוט את הטענה: אי אפשר לכפות על אדם את מי עליו לאהוב. אבל בעיניים נאציות, זה קטע שונה לגמרי. תראו, רבותי, איך אדם מפזז עם גורילה. איך הוא לא רואה את זה?

לא ממש בא לי לומר שכל אחד רואה את שהוא רוצה לראות. אנשים מגיבים לסימנים. את יונית מה-שמה רצו להעיף מהטלוויזיה וכו'. משהו אחר קורה כאן. בשני הקטעים, הסאטירה מעוגנת בתוך ספקטרום הדעות המקובל. ב"ארץ נהדרת", גם אם תופסים את הקטע כביקורת שמאלנית, הטיעון נעדר אמפתיה כלפי הפלסטינים. המבצע עלול לסכן את חיי חיילינו, אבל הפלסטינים אינם קריטריון. אני זוכר את סוג הטיעונים הזה. השתמשתי בו בכל פעם שהתווכחתי עם מישהו על המלחמה. דיבורים על זכויות אדם לא יובילו אותך לשום מקום, אז אתה גולש לפרקטיקה, למחיר ומדיניות. אני יודע שגם קרן מכירה את זה. כדי להיות שמאל אפקטיבי, עליך לדבר ריאל-פוליטיק. כך גם כאן. ביקורת על המלחמה, אבל מתוך עמדה שמכירה בה כאפשרות, לא ריאלית אך לגיטימית.

ב"קברט" קורה אותו הדבר. כדי לטעון כנגד ההפרדה בין יהודים לגרמנים, צריך להפריד ביניהם. יותר מזה, היהודיה היא מי שהופכת לגורילה. אחרת, כמובן, הסאטירה לא היתה עובדת בכלל. אם אישה היתה רוקדת עם קוף, ומסיימת ב"לא הייתם חושבים שהוא גרמני בכלל", לא ברור היה כנגד מי הביקורת. אבל גם אם אישה היתה רוקדת עם קוף והקוף היה זה ששר, עדיין העסק לא היה עובד. למה הגרמני הוא קוף? אף אחד לא חושב שגרמני נראה כמו קוף. מאיפה זה הגיע?

יצירות נבנות על הנחות של ידע ונורמות שמשותפים לנמען ולמחבר. גם סאטירות. בדרך כלל, סאטירות מלעיגות על משהו בהתבסס על אותן נורמות. במקרים שבהן הסאטירה מלעיגה על נורמה, היא תעשה זאת בהתבסס על נורמה אחרת, שאותה היא תציג כמרכזית יותר. אבל כדי שסאטירה תהיה אפקטיבית, עליה לחלוק עם הנמען לפחות חלק מהנורמות שעומדות בבסיסה. בניסיון לעשות זאת, "ארץ נהדרת" ויתרה על הפלסטינים, ו"קברט" אימץ את ראיית העולם הנאצית.

תרגיל בדמיון מודרך

כיצד יפרש קהל ישראלי את אותה סצינה מ"קברט", בשינוי קל: ג'ואל גריי רוקד עם הגורילה. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה. השיר מתקרב לסיומו. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה, "לא הייתם חושבים שהיא ערביה בכלל".

פרוטות מן הירח

פוטר, אוטוביוגרפיה. הממ

את "Blood Money" של טום ווייטס שמעתי לראשונה באוטובוס, בדיסקמן ואזניות. במושב שלפני התיישב דתי. הוא פשט את הקפוטה והשטריימל, ותלה אותם, אחד אחרי השני, על הוו שבחלון. השטריימל נפל ראשון, אחריו הקפוטה. הוא ניסה זאת שוב. השטריימל נפל ראשון. ושוב, ואולי עוד פעם. בקצב מדויק, מסונכרן עם הדיסק.

כבר השתמשתי באנקדוטה הזו. גם בכתב. אני לא בטוח כמה ממנה עיבדתי מחדש, אך אני זוכר בוודאות את הסינכרון, שדייק עד לחלקיקי המציאות הזעירים ביותר. גם הריפוד האדום של פנים האוטובוס השתלב עם צבע העטיפה של הדיסק.

משהו קורה כשאתה שם אזניות. ראשית, המוזיקה; ואיתה, מחיקת כל הצלילים האחרים, שמחוץ לדיסק; ואחר כך, אם ישנו חסד, רוקד העולם לצלילים שבחרת.

***

פסי קול של סרטים, אומרת נעה, מחזירים אותנו לחוויית הסרט. מוזיקה נקשרת לסיטואציה מסוימת, וכששומעים אותה שוב היא מביאה עמה משהו מהסיטואציה. הלך רוח, למשל. אבל מוזיקה פועלת גם הפוך. היא ממסגרת מחדש את העולם.

לאחרונה, אני לא שומע מוזיקה עם מלים. רק באך. ז'אק ברל גם, אבל לא בגלל המלים, בגלל איך שהוא יורק אותן. מוזיקה ממשמעת את המציאות די והותר לבדה, והמלים, כרגע, רק סוגרות אפשרויות.

אין לי מושג אמיתי איך זה עובד, אבל אני מניח שזה קשור לקצב, צלילים, מתחים בין צלילים, והמטענים התרבותיים והאידיוסינקרטים שנקשרו אליהם.

***

יש לי חבר שאהב לשתות בירה עם ג'אז ישן, ולהיות עצוב. הוא תזמר, יום יום, מחדש סיטואציה שראה בעשרות סרטים, וכנראה לא חווה מעולם בצורה בלתי מתווכת.

***

אין לי מושג איך זה עובד. אבל לפעמים עלי העצים בביאליק זזים בדיוק כך, והאנשים איתם. העולם מוחרש, ואני מסתכל בו לפי קצב, צליל, מתח, וכל מה שנקשר בהם.

ואחר כך, אולי, נקשרת הסיטואציה מחדש למוזיקה. וכשאתה הולך בז'בוטינסקי אתה רואה את העצים של ביאליק, וכשאתה מביט בנערה אתה שומע צ'ים צ'ימיני.

***

ראשו של התסריטאי

בעצם, זה פוסט על דניס פוטר. ראיתי לאחרונה, בבולמוס, את "הבלש המזמר", קריוקי", "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven" (הסרט). ובכולם, מלבד "לזארוס הקר", שיחקה המוזיקה. ובכולם, מלבד Pennies From Heaven", שיחק הסיפור ושיחקה האוטוביוגרפיה. הם נקשרו אצלי זה בזה כך שלא יכולתי להתיר אותם, ודאי לא לכתוב עליהם. בינתיים, זה לא השתנה כל כך.

אז קודם כל המלצה. שנית, המובן מאליו – דניס פוטר כותב על חיים, מוזיקה וסיפורים, ואיך כל אלה מסתבכים זה בזה. זה נכון על "הבלש המזמר" ו"קריוקי", ונכון קצת פחות על "לזארוס הקר" ו-"Pennies From Heaven". ואף אחד לא צריך אותי בשביל לומר זאת.

אז מה כן? התועבות. במשך יותר משלושה רבעים מכל יצירה שלו, פוטר משרטט את הארכיטקטורה של הגהנום. והגהנום, יש לדעת, מרוצף תמיד בשירים, סיפורים ובחתיכות זיכרון. ב"בלש המזמר" שקוע הגיבור, פיליפ מרלו (לא הבלש, אחד אחר), במצב מתקדם של פסוריאזיס, סוג של מחלת עור. הוא שוכב בבית חולים, מבלי שהוא יכול אפילו לפתוח את אגרופיו, והוזה סיפור בלשים ואת ילדותו וסיפור בלשים נוסף, שבו הוא הבלש והאקסית היא הנבל. בוויקיפדיה גיליתי שפוטר סבל מפסוריאזיס מתקדם בעצמו, כולל האגרופים הקמוצים, פלוס ההזיות. צוות הרופאים וצוות החולים מתוזמר לאולדיז מתקדמים. ב"קריוקי" תסריטאי טלוויזיה אחד חושד שהתסריט שכתב מתגשם במציאות; את הסדרה שהוא כתב עורכים עתה, וגיבורה נראה בדיוק כמו פוטר; ב"לזארוס הקר" ראשו של התסריטאי משוחזר בעתיד, והוא מקרין את זיכרונותיו על מסך ענק. ב-"Pennies From Heaven" מוכר שירים בשנות השפל הגדול חי במחזמר שבתוך ראשו.

כל הדמויות שלו חיות, בעצם, במחזמר שבתוך ראשם. ברוב מחזות הזמר, השיר בא פתאום. רגע אחד עלילה, ברגע הבא הם שרים ורוקדים. ההנמקה לכך היא כמעט תמיד רטורית: "Singin' in the Rain" לא מתרחש בעולם פנטסטי, שתושביו חשים צורך עז לרקוד ולשיר. הריקוד והשירה הם ייצוג, מטעם המחבר, של מצבן הנפשי של הדמויות. כך גם אצל פוטר, רק שהריקוד והשירה הם מטעם הדמויות. ייצוג של מצב נפשי, אך ייצוג מדויק. זה מה שהדמויות חושבות עליו כרגע. לא על המצב הנפשי, על השיר.

ויש את השירים. בתוך כל החרא של השפל הכלכלי והאטימות הגרוטסקית של הגברים ב-"Pennies From Heaven", שיר הנושא הוא זן מוחלט; את בית החולים של מרלו מלווה השריקה של אביו; וזו הפתיחה של קריוקי.

***

שלושה רבעים מכל יצירה כזו, כאמור, הם תועבה. לפחות שלושה רבעים. זה נהיה יותר ויותר מגעיל, יותר ויותר מאוס, ולכל חתיכת גועל כזו נצמד שיר אופטימי, זיכרון או שבר בדיון. המוזיקה אינה פסקול הסדרה, היא הפסקול של הדמויות. מישהו שומע שיר, וזה נלכד בתוך הרגע, נכבל בו, ועתה אי אפשר לשמוע זאת שוב, מבלי לשחזר את הרגע מחדש. כך יכולה מוזיקה, גם המוארת ביותר, לרצף את הגהנום. סמיוטיקה אידיוסינקרטית.

אבל יש עוד רבע. את " Pennies From Heaven" ראיתי עם אסא. הפסקנו את הסרט בגועל שניה אחת מוקדם מדי. קצת אחר כך, נעשית בחירה, והשירים מקבלים את משמעותם המקורית. זה נכון גם ב"בלש המזמר" ו"קריוקי". כך גם, בערך, ב"לזארוס הקר". ברבע האחרון, הגיבורים של פוטר משילים את הסיפורים של עצמם, את השירים, את הבדיון, ובוחרים במציאות. והכל קצת אוטוביוגרפי, כזכור, כך שהדמות שמוותרת על הסיפור, היא קצת גם פוטר עצמו, וכשהיא בוחרת בעולם, היא בוחרת בסיפור שכתב פוטר. אבל כל הרפלקסיה הזו (עדיה: פזילה) לא כל כך רלוונטית. כי כשנעשית הבחירה, מבינים פתאום למה צייר פוטר את הגהנום. כל זה נועד רק להראות את יפי התכנית האלוהית.

מה אפשר ללמוד מהיטלר

לקח לעיתונים זמן, אבל בסוף אפילו הם עלו על וריאציות יוטיוב ל"הנפילה", הסרט על ימיו האחרונים של היטלר. האינטרנט געש קצת, כולם סיפקו קישורים לכמה מהלהיטים, וניצולי השואה מחו. לא מעניין.

למי שפספס: אחת מהסצינות בסרט, שבה היטלר יושב בבונקר ומגלה שאין לו את הכוחות שאמורים היו להיות לו, הפכה לבסיס תוכן גולשים, הרבה בזכות העובדה שהסרט נעשה בגרמנית. מישהו, היכנשהו, גילה שאפשר להחליף את הכתוביות, והסצינה הזו פתאום נפתחה. פתאום אפשר היה לעשות איתה דברים.

מסתבר שהסצינה הזו עובדת עם הכל, כל עוד שומרים על הנרטיב הבסיסי – אשליה, התפכחות, התפרצות זעם, השלמה. המבנה מושלם, כמעט אריסטוטלי. אם הגרמנית אפשרה לכולם (מלבד הגרמנים, כנראה) להכניס מלים לפיו של היטלר, האוניברסליות של הנרטיב הפכה את המעשה למפתה במיוחד.

ובניגוד להו-הא שהלך כאן, זה דווקא די מרתק. קיבלנו, בפרק זמן של שנה, הצצה לדרך שבה העולם פועל על יצירות, מה הוא משנה ומה הוא משאיר. התהליך שעבר על "הנפילה" אינו חדש. הוא עבר גם על התנ"ך, הברית החדשה והאודיסיאה, והוא חל, בצורה אחרת, גם על צירופים כבולים – פתגמים, ביטויים, שמות יצירות – שהפכו לתבניות לשוניות יצרניות ("ומי לא בא? שר החקלאות", "מותו של סופר", "מי מפחד מג'יימס ג'ויס"). הרשת פשוט גורמת לווריאציות להיעשות מהר יותר ולהיות נגישות יותר.

לא לגמרי עקבתי אחרי ההיסטוריה של הסרטונים, אבל נראה שבהתחלה היה היטלר. האפקט הקומי הועמד על האנכרוניזם (היטלר מוגלה מוויקיפדיה) ועל ההנמכה (היטלר מפסיד את המלחמה -> היטלר שונא את ה-X-Box). אחר כך, לפחות בעולם דובר האנגלית, הפך היטלר להילארי קלינטון, אובמה, מק'יין, וכל מי שהיוצר רצה לבנות עליו סאטירה. כאן, החשיבות של היטלר היתה יותר סמלית מאשר קומית. היטלר, במלים אחרות, הכרחי כדי שאפשר יהיה להשוות אנשים להיטלר. לא מפתיע, אגב, שבישראל טרם פנו לטכניקה הזו.

אבל זה רק מבנה הבסיס. הסצינה מלאה רגעים קטנים, שמכל אחד מהם ניתן לייצר אפקט. בסרטים הישראלים היה קל לזהות זאת. אני חושב שסרטון היטלר העתודאי היה הראשון שהשתמש ב"אחי" ו"גבר" במקום "פיהרר". הוא היה גם הראשון שהשתמש במזכירה הבוכיה של אדולף לאפקט קומי ("את לא שמנה"). ובכל פעם שסרטון כזה השתמש בעוד פרט, בנה קומדיה על עוד דמות או קטע בסצינה, הטכניקה הזו זרמה הלאה, לסרטונים הבאים. פתאום גם היטלר מחפש חניה בתל אביב משתמש במזכירה וב"פיהרר", וכל הסרטים משתמשים במפה שבהתחלה.

כל קטע בסצינה חייב להפוך לאנלוגי למשהו אחר, הבעיה רק למה. כולם השתמשו ישר במפה בהתחלה ובהתפרצות הזעם, אבל אף אחד שראיתי טרם הבין כיצד ליצור אפקט מוצלח מהקטע שבו היטלר מגרש את הגנרלים. ברגע שזה יקרה, הטכניקה תחזור שוב ושוב.

האיש הראשון שהשתמש בכתוביות לסצינה, פתח אותה לשאר היוצרים. ומשם, כל אחד הלך וסלל בה נתיב משלו. וכל נתיב כזה סגר את האפשרויות עוד קצת, יצר מסורות קטנות, שאי אפשר להתעלם מהן. עכשיו היטלר יכול להיות הכל, אפילו סטודנט בבאר שבע. אבל גם סטודנט בבאר שבע לא יכול להתעלם מהחובה לתרגם את "פיהרר". אם אפשר היה לדעת אלו סרטונים עלו לרשת ראשונים, אולי יכולנו ליצור היסטוריה של אינטרטקסטואליות; יכולנו לראות כיצד אפשרויות נפתחות ונסגרות, בד בבד; כיצד חופש הופך למסורת, ומסורת לשעמום, ושעמום לחופש. כמו בשפה, כמו באמנות, כמו תמיד.