במובנים מסוימים, נדב, שחר ותמר כבר דיברו על זה, כלומר על הספרות והחיים, או על היחס בין הספרות לחיים, או על חיוורון החיים מול הספרות. ואני מכיר את זה גם. להעדיף את החורף כי השמש שלו מסנוורת פחות, כמו פילטר רך על צילום יער אמריקני. או למשוך מעט עצבות שתספיק לבירה, או לחפש קפה זול של מק'דונלד כתחליף לדייינר.

המציאות לא רק חיוורת מזו שבספרים, היא איכשהו דלילה יותר. מאות שנות ספרים מסגרו כל סיטואציה אנושית, במגוון ז'אנרים אפילו. וכאשר אתה כבר דורך לרגע על סיטואציה שמוסגרה, תמיד חסר משהו. אי אפשר להשיג כאן דיינר, ולא דאגת להכין מראש ג'אז שילך עם הבירה שהולכת עם התוגה, שלא מסתדרת עם אלף מחשבות אחרות שנאבקות למצוא בך מקום. לא דלילה יותר, בעצם. אולי ישירה פחות, פחות כבולה. פחות פונקציונלית? אולי. אבל פחות.

×›×™ בזה העניין: יש אמת בספרים. ומרוב אמת, קל לשכוח את השקר, את הסילופים הגדולים. לא רק התחלה וסיום וגיבור, שכבודם במקומם וכו'. אלא שקר הכבילות. כמו הדרך הזו שבה מלים מתאימות למשקל, חרוז ומשמעות, שנראית, ברגעיה הטובים, כמו כישוף. ×›×™ ×–×” לא הגיוני, ×›×™ איך ×–×” מנגן אצלו, ×›×™ השפה לא מתמסרת ×›×›×”. ויש שקר דומה, האפיפניה של ×’'ויס, שניתן למצוא צללים דהויים שלה בסרטי ילדים – הרע צוחק, ברקע זוהר ברק. והאפיפניה, ההתאמה המושלמת של תפאורה למצב רגשי, של מצב רגשי לתמה, של תמה למלים בדיאלוג, האפיפניה, רציתי לומר, האפיפיניה אוכלת בי בכל פה.

ובהערת שוליים, הקסם האסתטי שבה לא שונה מזה של משקל וחריזה. הוא תוצר היחס שבין האומניפוטנציה של המחבר לאימפוטנציה שלו. המחבר הוא כל יכול, אולם מרגע שבחר, מרגע שהכניס דבר מה, הוא נכבל. המחבר, אם תרצו, יוצר תמיד אבנים שאין ביכולתו להרים. וכשהוא מצליח להרים אותן, להשליך מעלה ולג'אגל, זה כישוף.

החיים לא עובדים כך, אולי לפרקים. אין תמה אלא במוח האנושי, ואין סיפור אלא במספר, ואין סמלים אלא בעין המזוינת בשפה. הדהרמה בנויה אחרת, באפיפניה אחת, בסדרי גודל אחרים לגמרי. ואפשר, אני חושב, לראות זאת, מדי פעם, או לגעת בכך, או לדמיין שנגעת. אפשר, אבל אנחנו לא. כי הספרות תפרה לנו עולם לפי מידות בני אנוש. ואלו צרות מאוד.

ינקתי חוויות עוד לפני שהתקרבתי אליהן. הבנתי כיצד צריכה להיראות אומללות. וכשזו באה, ידעתי שאם אסדר אותה נכון, לפי כל הכללים, אתענג ממנה. האומללות הזו, הפעם, תפעל נכון. צריך רק להתאים את העולם לַרגע, ואז הוא יסתנכרן אליו כמו פסקול לסרט. אתה מזדיין, והמוח רץ על “אני מזדיין”. אתה ×—×™ בין העולם לבין רגעים כבולים קטנים שאספת, סיטואציות ממוסגרות שאתה מנסה לקלוע אליהן, ואם לא הצלחת, ואם לא ניסית, משהו לוחש חוסר. רעב סמיוטי קטן.

מין הוא דוגמא נהדרת. אמנויות אינן יודעות לספר על הגוף. הן לא מספרות ריח, או את ההבדל שבין מגע שפתיים למגע יד. הן לא גילו לי ששפתיים יכולות לרעוב, ועור יכול להתגעגע. הן, כמעט מעולם, לא דיברו בשבח הפגמים. וכמה זה מצחיק. או עצוב.

כך הרסה הספרות את ×—×™×™. היא גרמה לי לחפש ספרות היכן שיש לחפש חיים. לצלוע לעבר אפיפניות מסדר שני, מעט “הרגעים המושלמים” שחולקו לנו. בעוד ששפתיים יכולות לרעוב.

התמונה: מכאן

בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן ×–×” לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ×’'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ×’'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח ×”×—×™×” של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. ×›×™, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן