כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

העולם כמרקחה

The Wire, אמרו לי כולם, היא סדרה ריאליסטית. מה ריאליסטית? אולטרה-ריאליסטית, אוּבֵּר ריאליסטית; סדרה שחושפת את המציאות כהווייתה. ואכן, זו סדרה ריאליסטית, לפחות במובן המשונה שבו אנו מגדירים ריאליזם.

דיוויד סימון, יוצר הסדרה, ביסס אותה על ספרו "The Corner", שעוקב אחר שנה בפינת רחוב שבה נמכרים סמים. זה מסוג הספרים שכמעט ואין לנו כאן, ספר של עיתונאי הבוחן סיטואציה חברתית, ולא את המערכת הפוליטית. העונה הראשונה בסדרה, מספרות השמועות, מבוססת על הספר, שבעצמו מבוסס על המציאות.

אז מה עושה את The Wire לריאליסטית? כמעט כל מה שהופך את הריאליזם בה למובחן. רוצה לומר, יצירה יכולה להיות ריאליסטית מבלי שזה יהיה הדבר העיקרי שאנשים יאמרו עליה, ולא זה המצב ב-The Wire. יש יצירות שהעולם בהן משרת את הסיפור, ויש יצירות שהסיפור בהן משרת את העולם. The Wire שייכת לסוג השני, יחד עם ספרים כמו "שוגון" ו"מלך עכברוש", ולהבדיל מספרים כמו "אבא גוריו", למשל.

אבל שלא כמו "שוגון" או "מלך עכברוש", בסדרה של סימון אין עולם חדש, אטלנטיס מזרחית שמגלה גיבור מערבי. העולם הוא בולטימור, וכל עונה בסדרה סוקרת אזור/סיטואציה אחרים – סחר הסמים בפינות, הנמל, המערכת הפוליטית, מערכת החינוך והעיתונות, בסדר ×–×”. כדי להפוך כל זאת לחדש, ליפן של המאה ×”-17, צריך לעשות דבר מה אחרת. ב- The Wire ×–×” מתבטא בצילומים מלוכלכים ושימוש מרהיב בשפת דיבור ובמונחים מקצועיים; אגב, להבדיל מסדרות אחרות, כאן לא טורחים להסביר לך בעקיפין מה המונחים הללו אומרים, לעזאזל. כמה זמן לקח לי להבין ש-OT הוא קיצור של Over-Time, שעות נוספות.

אבל כל אלה לא היו עושים חצי מהעבודה, לולא The Wire בנתה את העולם אחרת. אחרת, כלומר נבדלת מייצוגים אחרים של אותן מערכות וסיטואציות. העולם בסדרה רקוב. המשטרה עובדת בעיקר כדי להשיג סטטיסטיקות טובות, ומוכנה לשם כך לוותר על חקירה של סוחרי סמים גדולים כדי לקבל יותר מעצרים של דגי רקק (שזה אולי הביטוי החמוד ביותר שאני מכיר בעברית); סוחרי הסמים אינם בריונים מגושמים, אך הם גם לא מוחות-על עם מבטא אנגלי; המשטרה כפופה למערכת הפוליטית, שכבולה לכוחות משלה, לסטטיסטיקות משלה, לדרישות משלה; ושום דבר לא עובד כמו שצריך.

זה לא CSI, "חוק וסדר" ואפילו לא "רצח מאדום לשחור". הסדרה, למעשה, נבנית על ההבדל בינה לבין הסדרות הללו. העולם בה נראה לנו ריאליסטי, והריאליזם שלו נראה מודגש, בעיקר בגלל שהוא מובחן מהעולם בסדרות הללו. ובה בעת, מרגע שראינו את The Wire, שוב אי אפשר לראות את הסדרות האלו מבלי לפקפק באמינותן.

אז למרות שיש טעם לפגם בכך שאנו מתייגים כריאליזם כל ייצוג שלילי של המציאות, יש כאן משהו מגניב. כי ריאליזם אינו רק תיאור עולם מסוג מסוים, הוא נעשה לריאליזם רק ברגע שבו הוא הופך את הייצוגים הקודמים של אותו עולם לייצוגים ז'אנריים. כדי להיתפס כאמיתי, עליו להרוג את הייצוגים הקודמים לו. וזה כל כך מזכיר את התפיסה של דה-סוסיר לגבי טבע הסימן, וכל כך מזכיר את הדיבור הפורמליסטי הישן על הזרה, שהתאורטיקן שבי צווח בתענוג.

הזרה מבוססת על ההנחה שהספרות היא מערכת כמעט אוטונומית, שפועלת מתוך עצמה. ביטוי מסוים מחליף ביטוי ישן לא בשל שינויים ביבוא התבואה לרוסיה במאה ה-19, נניח, אלא בגלל שהביטוי הקודם התבלה. אלה שטויות, מאחר שאין אוטונומיה מלבד בעולם עצמו. ובכל זאת, כמה מלבב לראות שדווקא במקום שבו המציאות היתה צריכה להיות בעלת הכוח, בדיבור על ייצוג ריאליסטי ואמיתי, אנו מדברים בעצם על "ריאליסטי יותר" ו"אמיתי יותר" או על "ריאליסטי, בניגוד ל". ומלבב אפילו יותר לראות שהטענה הישנה של דה-סוסיר לפיה ערכו של המסומן נקבע ביחס למסומנים אחרים, יכולה להתאים, בשינויים קלים, גם לתיאור מערכות ייצוגים גדולות בהרבה מאשר המילה הבודדת.

אבל בעונה השלישית, בערך, קורה משהו חדש. פתאום העולם כבר לא מפתיע אותך. אתה מקבל אותו כנתון, ומתחיל לעקוב בעיקר אחר העלילה. פתאום שוטר שמעלים גופה נראה לך כמו דבר סביר, ופוליטיקאי שמרמה סוחר סמים הוא הצעד העלילתי המתבקש. מרגע מסוים, העולם המיוצג נעשה למובן מאליו.

ואולי התהליך הזה דומה לתהליך ההטמעה של הכוח הפוקויאני או המיתוס של רולאן בארת. אנו פשוט מקבלים, משלב מסוים, את העולם כנתון. ומרגע שעשינו זאת, אנו גם רואים אותו כהגיוני, כלא-יכול-להיות-אחרת. העולם חדל מלהפתיע, ונותרות רק העלילות שבתוכו. ואולי זה מה שקרה גם בסדרות קודמות. אני זוכר את תחושת הריאליזם ב"רצח מאדום לשחור". אני זוכר את הריח של הדיאלוגים. ועתה התחושה הזו נראית לי כמעט מגונה.

הממהרים להספיד

פרולוג: לפני כמה ימים כתבתי לכלכליסט קטע דעה קצר על ויקיפדיה ונול. הקטע פורסם, אולם בשינויים ניכרים ולאחר שנעשה חלק מהכתבה הזו. נראה לי שיש בו טעם גם בצורתו המקורית. להלן:

רק הודיעה גוגל על השקת "נול", ומיד קפצו כולם להספיד את ויקיפדיה. זה קצת מוזר, בהתחשב בכך שאפילו גוגל נמנעה מלהגדיר את השירות החדש כאנציקלופדיה. בדף המידע של האתר מצוין רק שזהו פרויקט שמארח "יחידות ידע אודות מגוון נושאים". וויקיפדיה מנסה להיות אנציקלופדיה, נול מנסה להיות משהו אחר לגמרי. כרגע אפשר למצוא שם לפחות שישה מאמרים שיסבירו לכם כיצד לפתוח סתימה בשירותים, אבל אפילו לא ערך אחד שיספר לכם מה זה שירותים, לעזאזל.

בהתחשב בכך שיש לחתום על הערכים בנול, סביר להניח שרוב כותבי המאמרים יהיו אנשים בעלי אינטרס, טיפוסים שמעונינים בקידום-עצמי או במעט הזלוטס שפרסומות גוגל יספקו להם. לא תראו שם יותר מדי מאמרים על האצטקים.

נול לא מאיים על ויקיפדיה ×›×™ הוא משחק במגרש אחר לגמרי. מי שבאמת צריך לחשוש ×–×” אתרים כמו ArticleCity או "מאמרים" העברי. שניהם מבוססים על מודל דומה לשל נול, אך נהנים מפחות דמיון והייפ. עיון במאמרים שמופיעים באתרים הללו יכול לרמוז מה יופיע גם בנול – המון SEO, פסיכולוגיה ורפואה. פחות היסטוריה, מתמטיקה וגנטיקה. מאמרים מהסוג ×”×–×”, כואב לומר, לא נמכרים טוב.

מצד שני, גם נול רחוק מלהיות מושלם. החיפוש שלו, למרבה ההפתעה, גרוע כמו LiveSearch ביום רע. אם תחפשו "Toilet" תגלו שלושה קישורים בלבד, למרות שחיטוט מוקפד יותר יחשוף לפחות 8 מאמרים בנושא.

גרוע מכך, המאמרים בנול אינם מקשרים זה לזה. אם תכנסו לעמוד הראשי של נול תגלו רשימת מאמרים, ללא סדר ברור. נולי הם אכן "יחידות ידע"; הם מבודדים, ונמנעים מהתייחסות לנולים אחרים. רק אם גוללים למטה ניתן למצוא רשימת קישורים לנולים באותו נושא.

במובן ×”×–×”, נול לעולם לא יוכל להתחרות בוויקיפדיה. מאחר שהוא מבוסס על האינטרס האישי של אינדיווידואלים, נול לעולם לא יצליח להתרומם מעל לסך חלקיו. יהיו בו מאמרים, חלקם – יש להניח – ראויים למדי; הוא יקודם על ידי גוגל, ואולי אפילו יצליח לשרוד. אבל הוא לא ×™×”×™×” אנציקלופדיה, והוא לא יבעיר בכותביו את אותה אש שמבעירה בהם ויקיפדיה.

ויקיפדיה מניחה שבני אדם טובים מיסודם, ושהם מוכנים לעבוד בחינם, בשיתוף פעולה, כדי ליצור דבר מה גדול מהם. נול מניח שאנו יצורים מונעי אינטרס, הכמהים לפרסום וכסף. שתי ההנחות נכונות, במידה.

יתכן שכפי שסוברים רבים, אכן נגזר על ויקיפדיה ונול להתחרות. במקרה כזה, יש לקוות שהאנציקלופדיה תנצח, ובהכרעה ברורה. ניצחון של נול יאמר עלינו משהו מייאש ועגום, מסוג הדברים שממילא אנו מתפתים להאמין להם. אם נגזר על השניים להתחרות, מי ייתן שתנצח זו שמאמינה בבני אדם, לא זו שמעדיפה להשתמש בהם.

שלושה קצרים (עיתונות, זמן וכל הדברים שפספסתם עכשיו)

לידי משמרת העיתונאים הצעירה. בחינם. עלי.

לפני זמן מה כתבה איילת מ"ללא אליבי" פוסט מקסים על ימיה בגל"ץ. הדברים שהיא אמרה שם התחברו לדברים שאוכלים אותי כבר כמה שנים. העבודה הזו, עיתונות, דורשת ניצול. העיתונאים הללו, שהולכים לתשאל את משפחות הפצועים, שלמדו איך לעודד "סיפור אנושי" מתוך פיות אנושיים, עוסקים בעיתונות בצורתה הגולמית. הם לא חושפים עוולות, הם לא מביאים לציבור דבר. הם עוסקים בהפיכת בני אדם לסיפורים, סיפורים לתוכן, תוכן למלים מודפסות. הם גדודי הקונבנציה, האנשים שממלאים את החורים בעיתון של מחר ובאתר של היום. חלק מהמרואיינים מעונינים בכך, ודאי, אבל זה לא משנה. ברוב המקרים, ברוב המקרים, נדרש ממך ללמוד כיצד להשתמש באנשים למען העבודה.

כך גם היתה העבודה שנים על שנים. זה לא חדש, ויש עבודות נוספות שדורשות את אותו סוג להטוט מנטלי, כזה שמאפשר לנו להפוך בני אדם לפונקציות של המקצוע. רק אל תתפלאו אחר כך שהעיתונאים הללו, כשיהפכו לעורכים, יהפכו אתכם לפונקציות במקצוע שלהם. את הלהטוט הזה הם למדו קודם, בשטח.

 

הזמן זוחל בלאט

ספרים הם אהבה. מכאן

יצא לי לאחרונה להתעסק קצת באחד מסיפורי חוני המעגל (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א).

בקצרה: חוני תהה כל ימיו לפשר הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א'), שהרי איך ניתן לדמות את שבעים שנות גלות בבל לחלום. באחד הימים הוא רואה איש שותל עץ חרוב, שאל אותו כמה זמן עד שהעץ יתן פרי, וזה עונה לו "שבעין שנין". חוני תוהה למה לו לשתול עץ שלא יהנה מפירותיו, וזה עונה שהוא שותל לבנו, כמו שאבותיו שתלו לו. חוני נרדם, מתעורר לאחר שבעים שנה, ורואה אדם מלקט חרובים מעץ. לאחר שזה מספר לו שאביו שתל את העץ, מבין חוני שעברו 70 שנה. הוא הולך לביתו, שם הוא מגלה שבנו נפטר אולם נכדו חי עדיין. הוא מספר להם שהוא חוני המעגל, הם לא קונים את זה, הוא הולך לבית המדרש, שומע אותם מתרברבים, מספר שהוא חוני המעגל, לא מאמינים לו, חלשה דעתו ומת. ולכן, רבותי, אומרים רבנים "או חברותא או מיתותא".

זה סיפור משעשע. ראשית, אין קשר אמיתי בין חלקו הראשון לחלקו השני; הוא לא באמת מסביר את הפסוק ההוא מתהילים. שנית, תפיסת הזמן של הסיפור היסטרית. בסרטי "חזרה לעתיד" שלושים שנה לכאן או לכאן מתבטאים בשינויים דרסטיים במציאות. אנחנו לא יכולים לחשוב על מסע בזמן מבלי לראות שינויים אדירים בעולם, חלקם מופרכים. הזמן שלנו זורם מהר יותר. אצל הפסיכים מהתלמוד, לעומת זאת, חלוף הזמן גורר רק את חלוף האנשים.

ובעצם, זה לא מדויק. כי בסיפור הזה, בעצם, הזמן מתקדם אך האנושות מתדרדרת. במה התרברבו הרבנים? "נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו". ובתרגום: "נהירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה פותר להם". כמה חמוד.

 

פונקציית הקריאה האפשרית

רוני שני פרסמה לא מזמן מקבץ קישורים מעניין לדיון שהחל בעקבות מאמר של ניק קאר. קאר טוען שהרשת מקצרת את טווח הריכוז שלנו. לא יצא לי לקרוא אף אחד מהקישורים הנ"ל עדיין, בעיקר מכיוון שהעבודה מקצרת את טווח הזמן שלי, אבל אנסה לתרום שני סנט, בתקווה שאצא מקורי.

כל מי שעבד בתוכן באינטרנט מכיר את הדרישה לכתוב קצר. התביעה הזו עצבנה אותי במשך שנים, אבל גם אני חייב להודות שאני דוחה טקסטים ארוכים למאוחר-יותר נצחי-למחצה. עכשיו נדמה לי שאני מבין למה. הרשת היא קצת כמו חנות ספרים ענקית וחינמית. אתה יכול לקרוא מה שאתה רוצה, אבל אתה יודע שכל זמן שתשקיע בטקסט א' בא על חשבון קריאתו של טקסט ב', ג', ד' וכו'. פוטנציאל הקריאה האפשרית יושב שם תמיד, מעין קול קטן ומרושע, שמספר לך על כל הטקסטים שאתה מפסיד עכשיו כשאתה קורא את הטקסט הזה. זה מקום טוב לסיים את הפוסט, לא? משוחררים.