[זהירות, תיאוריה]

"בכרונוטופ הספרותי-האמנותי תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן, העלילה, ההיסטוריה. תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן. באחטין. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת דביר. עמ' 14)

אין על באחטין. באחטין הוא התותים בקצפת של מדעי הרוח, הבודהא המזמר של האקדמיה, הנביא שכולם – כולל הוא עצמו – הקשיבו לו רק קצת וזהו. הוא מגניב ×›×™ הוא רוסי (ובכל הנוגע לתיאורטיקנים ×–×” אומר הרבה עבורי), ×›×™ יש לו זקן, וכי הוא כתב את "הדיבר ברומן", שעוסק בשפה, שיח, משלב לשוני ודיאלוגיות. עבורי הוא נעשה מגניב פי כמה בעיקר בזכות האנלוגיה של בורשטיין בינו לבין הבודהיזם. באחטין מבין את העומק וההיקף של תלות הגומלין של הכל בהכל. כמעט.

בקצרה

מעולם לא קראתי את כל הספר שלו על הכרונוטופ; קראתי רק את ההתחלה והסוף. הנימוק הרשמי הוא צפיפות הלו"×–. האמת – תסכול גנוז. ×–×” פשוט ספר מעצבן קצת. אני לא מצליח להסכים עם כמעט כלום, ועדיין הכל מרגיש נכון, חד ומדויק. כאילו באחטין דורך על קו מתח חשוף ומתחשמל. אבל, לעזאזל, הוא מצא את קו המתח.

(זו, אגב, סוג של התנצלות. אם אני תוקף את באחטין מתוך בורות – כלומר, אם אני תוקף בטעות את באחטין מתוך בורות – פשוט אמרו לי. כך או כך, הביקורת על באחטין היא רק מנוף רטורי למשהו אחר)

בקצרה, "הכרונוטופ" הוא מושג שנשאל מתורת היחסות. הוא מתאר את השילוב בין זמן למרחב בספרות, ואת השילוב ביניהם לבין תמה. ההגדרה של באחטין, שמובאת בראש הפוסט, מטפורית קצת, אבל מרגישה נכון. מרחבים, טוען באחטין, יכולים לקבל משמעות רק בזכות הזמן, והזמן בזכות המרחב. זמן ומרחב תלויים זה בזה, מזינים זה את זה. לאחר מכן מיוחסת ליחידה החדשה הזו של זמן-מרחב, לכרונוטופ, משמעות.

הבעיה, במובלע, נמצאת כבר בתיאור הקצר הזה, אבל היא מבצבצת כשבאחטין מתאר כרונוטופים ספרותיים. "טרקלין חדר האורחים", "הדרך", "הסף", "הטירה". "ה'דרך' היא מקום התארעותן המועדף של פגישות אקראיות," הוא כותב, "בדרך (על 'אם הדרך') מצטלבות בנקודה אחת בזמן ובמרחב דרכיהם של אנשים רבים עד בלי די במרחב ובזמן: נציגי כל המעמדות החברתיים והכלכליים, הדתות, הלאומים, הגילים. כאן עשויים להיפגש באקראי אלה שבימים כתקנם מבדילים ביניהם הייררכיה חברתית ומרחקים במרחב; כאן עשויים להתגלע כל הניגודים, גורלות עשויים להתנגד ולהשתרג זה בזה" (שם, 171). זה נשמע תיאור כל כך הולם של הדרך, של סוג הרעיונות שהכרונוטופ הזה גורר עמו, שקשה להתנגד; וכרונוטופ הטירה, הוא רווי "בזמן שאינו אלא זמן היסטורי במובן המצומצם של המילה, דהיינו הזמן של העבר ההיסטורי" (שם, 173); וגם כאן, למרות המטפוריות, זה נשמע מדויק. עד שאתה חושב, לפתע, שלא תמיד זה היה כך, לא תמיד הטירה היתה שריד לעבר. פעם היא היתה הווה.

אולי אני תוקף כאן צללים מעשה ידי. כאמור, לא קראתי את הספר כולו עדיין. אבל המהלך של באחטין מצייר קו ישיר בין המרחב לזמן, וביניהם לבין תמה. וזה באחטין, שכתב יפה כל כך על דיאלוגיות.

החבילה הבאחטינית

אבל באחטין לא מטומטם. הקשר בין הכרונוטופ לבין משמעותו הוא קשר של נביעה. כאשר הוא כותב על כרונוטופ "הדרך", הוא מתאר כיצד הדרך מאפשרת מפגשים – חברתיים, דתיים, לאומיים. הדרך היא מרחב-זמן נהדר לעימות, אינטראקציה או השתלבות. במובן ×”×–×”, הדרך נושאת בתוכה פוטנציאל תמטי.

וזה כבר מגניב באמת. אם מתעלמים לרגע מהכמו-הכרחיות של הקשר בין כרונוטופ לתמה, אפשר להתחיל להסתכל על כל עניין הכרונוטופ בעיניים אחרות לגמרי, אפשר לדבר על זמן ומרחב בספרות כעל אלמנט מאפשר, יצרני, של אלמנטים אחרים.

לבאחטין יש גם נקודה נוספת, מובלעת אף היא – הפוטנציאל התמטי של הדרך נובע מהצורה שאנו פועלים בעולם. בניגוד, × × ×™×—, לטירה, שהפוטנציאל הסמלי שנקשר סביבה הוא כמעט לגמרי עניין ×–'אנרי, פנים-ספרותי (חשבו על הטירה ברומן מדיאוולי, חשבו עליה ברומן גותי, חשבו עליה ברומן פנטזיה), הדרך מקבלת את הפוטנציאל שלה מתוך התפקיד הממשי שהיא ממלאת בעולם. כאשר סופר מכניס לעולם המיוצג דרך, הוא מכניס גם פוטנציאל עלילתי. הדרך היא אכן זירה שמאפשרת מפגש עם דמויות נוספות, עם שכבות אוכלוסיה חדשות. אבל חשבו על הדרך הריקה מאדם, על ההליכה לבד או ההליכה בצמד, ותראו שהדרך היא גם זירה להתפתחות תודעתית; הריק שמסביב מתמלא ביש שבדמות. כל אחת מהבחירות הללו, בחירות בסוג העולם, סוג הדרך, סוג הפעולה שמבוצעת, יכולה להפוך לאלמנט תמטי, לקפוץ מהקונקרטי למוכלל. כל בחירה כזו יכולה גם שלא לעשות זאת. תלוי בדרך, בחשיבותה היחסית ביצירה ובאופן שבו היא מתלכדת עם אלמנטים אחרים.

וזה מה שכל כך תסכל אותי בכרונוטופ הבאחטיני. איפה הדיאלוגיות? באחטין רואה את הקולות, אבל לא מגיע עדי הארץ. אם באמת נרצה להבין את הפעולה של הכרונוטופ בתוך יצירה ספרותית, נצטרך להפריד את החבילה הבאחטינית. הכרונוטופ גורף יחדיו משמעויות, עולמות מיוצגים, זמן ומרחב. וזה נכון, אבל זה נכון רק בסוף התהליך, לא בתחילתו, לא כקבוע פיזיקלי.

קואן

ראשית, יש להפריד בין הפוטנציאל לבין המימוש. כרונוטופ מסוים גורר עמו מנעד פוטנציאלים: פוטנציאל עלילתי, פוטנציאל סמיוטי, אפילו פוטנציאל תיאורי. הדרך יכולה לשמש לקידום העלילה, היא יכולה לשמש לתמטיקה מסוימת, היא יכולה לשמש לפרישת העולם המיוצג. לעזאזל, היא יכולה לשמש גם לפרישת החומר הלשוני, אם נרצה. הבחירה של המחבר, המימוש הספציפי, יכולה להתחבר למרחב הפוטנציאלים הנתון של הכרונוטופ, ויכולה לנסות לעשות משהו אחר, חדש נניח. בכרונוטופים מסוימים, מן הסתם, מימוש שונה של הכרונוטופ יהיה צריך לבוא יחד עם מערכת פיצויים, סוג של עודפות טקסטואלית שנועדה לחזק אצל הקורא את ההיגיון שבמימוש המסוים הזה. למשל? תיאור הגיהינום כמקום חיובי.

אבל – וזה חשוב – בחירה במימוש של פוטנציאל מסוים (הפוטנציאל העלילתי, × × ×™×—) גוררת גם פוטנציאלים אחרים (תמטיים, למשל). אם בחרנו בדרך כמקום שבו נפגשים אנשים שונים, כמעט וכבר קבענו את התמה, את הפוטנציאל התיאורי, את הפוטנציאל הלשוני. כמעט, יש לציין, רק כמעט. בחירות אחרות, מערכות פיצויים אחרות, יכולות לשנות את התמונה.

בפוסט בית החולים שלי ניסיתי לתאר איך מרחב מסוים, בתרבות מסוימת, מצמיח סביבו משמעויות, וכיצד הקטגוריות הללו תלויות אהדדי בקטגוריות אחרות, במרחבים אחרים. בית החולים הופך את העיר ללא-בית חולים, למרחב הבריאים; חדר המתים הופך את בית החולים לבית החיים. אבל כל זה היה נראה אחרת בטקסט, מתוך נקודת מבט שונה (איה! עצלנית!), מתוך בחירות אחרות. כרונוטופים באים לנו עם אפשרויות תמטיות, אבל אפשר להפוך אותן, לשחק בהן, לעקם. וזה אף פעם לא פשוט. כי הכרונוטופ לא קיים שם לבד, הוא נקשר עם כרונוטופים אחרים, עם מימושים אחרים שלהם, ומתחיל לקבל את משמעותו מהמיקום היחסי שלו אליהם; וכל אלה מקבלים את משמעותם ממיקומם ביחס לכרונוטופים אחרים, ביצירות ספרות אחרות.

אני אוהב את באחטין בגלל ש"הדיבר ברומן" מזכיר לי בודהיזם. כולו עוסק בדרך שבה השפה היא אינטראקציות בלתי נראות, יחסי גומלין בין אלמנטים. נראה לי שכל תיאוריה טובה צריכה להימדד, קודם כל, במבחן הזה: כמה אינטראקציה יש בה, וכמה שינוי.

הערה אפולוגטית: איה סיפרה לי בדיצה שפוקו כבר כתב על ×–×”. לא קראתי את שפוקו כתב, והתעצלתי לערוך חיפוש רציני. אניח, אם כן, שהוא קשקש, ובכלל בכלל לא דיבר על הנושא ×”×–×” מהכיוון ×”×–×”, למרות שהוא מזכיר את המילה "מרחב". מי שיוכיח אותי על טעותי – ינודה.

1.

אני אוהב בתי חולים. עם הסתייגויות, ככולם, אבל אני אוהב בתי חולים. ואני יודע שזו אהבה מכוערת, של מי שלא נעשה עדיין תלוי בהם, של מי שביקוריו בהם היו מזמוז חטוף – שבוע לכל היותר, וגם אז למען הגימלים – אבל זו אהבה יציבה, בינתיים.

2.

אני אוהב אותם בגלל הפונקציונליות. היא חלק מהקירות, מהמבנה עצמו. הכל מתוכנן מראש: גודל החדרים, שאמורים להכיל X מיטות; הרווח בין המיטות, למען האורחים, שמספרם המשוער חושב, כמובן, מלכתחילה; מספר השקעים החשמליים שמאחורי המיטה, בהתאם למספר המדויק של המכשירים החשמליים שעלולים להיות בשימוש; גודל המעליות, שמותאם לגודל האלונקה פלוס שני אנשים; תחנת האחיות, שחולשת על המחלקה כולה; אשכולות החדרים, שבפתחם יש שני חדרי שירותים; גודל חדרי השירותים, שנועד להכיל שלושה אנשים או אדם אחד והאינפוזיה שאתו. הכל מחושב, הכל עוצב לתוך מטרה, והמטרה לוחשת מהעיצוב.

3.

אני אוהב תכנון. הקירות מרמזים לא רק על תכליתם, אלא גם על המחשבה שהושקעה בהם. ומהבחינה הזו, בתי חולים הם הישג אנושי מרשים; אותי, לכל הפחות.

4.

אבל תכנון שמוטבע בקירות הוא תכנון קשיח, חסר גמישות. אם מגיעים יותר מבקרים מהצפוי, לא יהיו מספיק כיסאות. אם יגיעו יותר חולים מכפי שהמקום יכול לאכלס, זקנה תצטלם שוכבת במסדרון. המחסור במיטות הוא ביטוי נוח, אך שגוי. המיטה סינקדוכית למבנה. המחסור המפורסם במיטות הוא מחסור מפורסם פחות במבנים. חלק מבתי החולים בישראל, למשל, שלא היו ערוכים לעלייה של שנות ה90-, נהנים עכשיו מתפוסה של 128 אחוזים.

5.

כאשר בית החולים מקבל אותך, הוא מקבל אותך. אתה נעשה לחלק ממנו. יש מיטה ויש פיג'מה. בית החולים חודר לך לעור, קונקרטית, חודר לך לעור במחט האינפוזיה, וכובל אותך אליה. אתה הופך לתא קטן, יחידה בליווי גלגלים, משוטט במסדרונות. קשה להימנע מהתחושה שהפכת למוצר במפעל, שמקבל אותך, ובסוף התהליך הוא ירק אותך החוצה, כשתתרפא. אם שיחק לך המזל.

6.

כאשר המחט מוחדרת לעור, אתה נעשה מודע לראשונה לגוף. עוד קודם הבעיה שלך קיבלה מחלקה. יחד אתך ישכבו עוד תריסר, וריאנטים אנושיים שונים על אותו איבר ואותה לקות. הנה נלכד לך הגוף ברשת הבניין, הנה הוא מקבל פונקציונליות אחרת. אתה נכנס, ודברים נקשרים סביבך: תנועת הרופאים והאחיות, סדרי בדיקה, ביקורי רופאים, שעות קבלה, שעות אכילה. ובכל זאת, זה לא אישי. אתה שם, כמו רבים לפניך. סדרי הטיפול אינם משתנים, לא בשבילך.

7.

מפעל. כמעט פספסתי את המילה הזו.

8.

אבל גם עיר. לא בית-חולים, אלא ערי-חולים. לך לך דרך ים הדשא אל הרנטגן, וחזור דרך פנימית א', שליד המעבדות, שליד בית-המרקחת, שליד רדיולוגית, שבבניין הלא-סמוך. ערי-חולים. וכמו מושבות המצורעים, הם אוטרקיים. החולה הוא מזונו של בית-החולים, סיבתו.

9.

ולכן בתי חולים הם מושג חזק כל כך. הם זועקים מחלה, מהתכנון, מהמראה, מהגודל. הרפרודוקציות על הקירות לא יכולות להסוות זאת. לבתי חולים יש ריח, יש להם תכונה של התרוצצות, ותכונה של שקט. הם מובחנים מדי. וכך, בתי חולים הם מטונימיה למחלה.

10.

אם אתה בבית חולים, אתה חלק משתי קצוות הסקאלה חולה-רופא. השומר בכניסה, איש הקפיטריה, אנחנו מוכנים לחיות אתם. הם העודפות חסרת החן של המציאות, המעבר המחוספס ממסומן למסמן, מאידיאה לעולם.

11.

גם המבקר. אם אינך חלק מהמחלה או הטיפול בה, אינך שייך. אולי בגלל זה אנשים מתעבים כל כך את המבנים האלה; רובנו לא אושפזנו. אנחנו זרים במקום שיום אחד, אנחנו יודעים, יהיה מוכר מאוד.

12.

בתוך מערכת המושגים שלנו, בתי חולים הם הקצה הרחוק ביותר של סקאלת הבריאות-מחלה. הם המקום שאליו אנו שולחים את החולים מדי. ושם, בבית החולים, בקצה הסקאלה, מתקיימת סקאלה נוספת: חיים-מוות.

אמנם, המוות מועלם. איננו יודעים איך להגיע לחדר המתים. אבל הוא מוסק, הכרחי ונובע. האם תיפלט החוצה, לערי הבריאות? תלוי במקומך היחסי על הסקאלה. קל, בינוני, קשה, קריטי. לעולם אל תהיה בסיפור שמתחיל בבית חולים, למעט לידה; והשתדל להתרחק מסיפורים שנגמרים שם.

13.

אולי בגלל מובחנותם, בתי חולים מעלימים מוסדות ריפוי אחרים. מערכת הבריאות מרשתת את הארץ במרפאות, קופות חולים, בתי מרקחת. אבל אלה דורשים ביקור קצר, טיפול מהיר, נסיעות זריזות. הם לא בולעים אותך. אתה עדיין בעיר הבריאים, בריא עד אדישות. קופת החולים היא מזמוז חטוף, לא סימן. אין צורך בהפניה. תודה.