כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".
כללי

המאוים

25 תגובות

» מעין המשך, מבולבל ולא קוהרנטי, לפוסט ×”×–×”

"חברים" מפחידה אותי. נדמה לי שפלאי אמר לי את זה פעם, אבל היא מפחידה אותי כבר זמן רב. משהו בעולם של הסדרה הזו מרגיש לא נכון, כאילו אני מציץ לשיחת סלון צבועה, ובכל רגע המסכות ינשרו. המסכות ינשרו, והחדר יתמלא בחייזרים עוינים. זה כך, למען האמת, גם בקומדיות מצבים אחרות. יש איזו מוקפדות, איזו היחפזות לפאנץ'-ליין, שממלאת אותי בתחושת מאוימוּת,ב-unheimlich אסתטי.

אני יודע, אלו הם כללי ×”×–'אנר. אני יודע, אנחנו מוכנים לוותר על היגיון וסבירות בתמורה לחופן אפקטים רטוריים. אז אולי "חברים" מפחידה אותי ×›×™ האפקטים הרטוריים לא ממש פועלים, ×›×™ היא לא מצחיקה כל כך, וכל מה שנותר ×–×” רק מודל העולם המשונה ×”×–×”, שבו לכל משפט יש תגובה מנוגדת לו, השווה לו בעוצמתה; לכל שיחה שמור הכוח להביך את בעליה; לכל מבוכה בין שני אנשים יש עד נוסף, שבדיוק התפרץ – הם תמיד מתפרצים – לחדר; שבו התספורת של רייצ'ל מוקפדת תמיד, למעט במקרים שבהם היא אינה מוקפדת, ואז היא אינה מוקפדת בהקפדה יתרה.

מרתה סטיוארט מפחידה אותי יותר. גם אודטה. יום אחד צפיתי בחמישייה הקאמרית אצל סבתא שלי. היא קראה לי לאכול, ומשום שאצל סבתא לא אוכלים ליד הטלוויזיה, זנחתי את החמישייה. עברו כמה דקות עד שהבנתי שאני לא שומע את החמישייה עוד, אלא את אודטה. זו לא החמישייה שעשתה חיקוי מדויק, זו אודטה שנעה לפי הכללים של החמישייה. אלו כללי המציאות של תוכניות האירוח, זו הפיזיקה המיוחדת שלהן. כל שיחה תתארך כפי שקבע פתיל החיים שהוקצב לה מראש; כל בדיחה תיענה בצחוק, כל אנקדוטה בעיניים צמאות. הגיהינום אינו הזולת, הגיהינום הוא הזולת בתכנית של אודטה.

בסלון של סטיוארט

ב"חברים" יש ז'אנר, ויש לו כללים ואפקטים, והעולם מתעקם אליהם כמו אל חור שחור קטן. כללי הז'אנר אינם מערכת חוקים שמולבשת על החוקים של העולם, כללי הז'אנר הם חלק מהעולם עצמו. כך גם בסלון של סטיוארט ואודטה, רק ששם ישנה יומרה לאמת. בסרטון הזה, אם תצליחו לשרוד אותו, מרתה סטיוארט מכינה ידיים מגבס. באמצע ההכנה היא מצביעה על אחד מאנשי הצוות, שמחזיק שלט: "מהרי". אי אפשר לזרז את התהליך הזה, היא מצחקקת. אשליית המציאות נשברת, אך רק כדי לחזק אותה שוב. יש מאחורי הקלעים, מסכימה סטיוארט, אבל אצלנו בתכנית האמת חשובה יותר.

אבל מרתה סטיוארט היא מיתוס, משוחק בידי אדם. תחקירנים קטנים אוספים טיפים ליצירת עוגות ופיצ'פקס, וסטיוארט מעלימה אותם, הופכת אותם לקול אחד, מדברר. נורא מכך, סטיוארט, עקרת הבית המושלמת, אינה קיימת. היא פנטזיה, געגוע לימים אחרים, שבהם עקרות בית מושלמות חלקו מתכונים ופיצ'פקס זו עם זו, במקום לצפות באחרות עושות זאת בטלוויזיה.

אין לי הוכחה, והניסוח המדויק חומק ממני. יש רק את התחושה הזו, שעקרת הבית המושלמת לא היתה צופה במרתה סטיוארט. בדומה לספרי מנהלים, מרתה סטיוארט אינה מוכרת מידע, היא מוכרת את האפשרות להידמות לה; כמו התחושה שאוחזת גברים כשהם נכנסים ל"אייס קנה ובנה", הידיעה שאם תקנה את פטיש האוויר הזה, אולי יום אחד גם תשתמש בו.

הניסוח המדויק חומק ממני. עקרות בית מושלמות, אני חש, לא מזיעות לקראת מושלמותן. סטיוארט היא כולה זיעה, זיעתם של תחקירנים; היא אידיאה מושלמת מדי של מה שאמור, בתפיסה הציבורית, להיעשות בטבעיות. מרתה סטיוארט היא געגוע כה מרוכז, שהיא הפכה לסירופ. ואם שתית מהסירופ, לא תוכל לזכור טעמו של פטל.

דבר מה מת

ואיכשהו, נדמה לי שמדובר במוטיב חוזר. הפרסומת של אורנג', למשל, היא שיר הלל לאיזו אחווה אנושית, כלל עולמית, שיכולה להתקיים רק בעולם אחר, מחוסר טלפונים סלולריים. לא לחינם הפרסומת מתחילה בכפר נידח. רק במקום מהסוג הזה אנחנו עוד מסוגלים לדמיין אחווה כזו. אנשים שם מכירים אחד את השני, מכירים אחד את השני בפניהם. ורק אחרי שהוצג הכפר, אפשר לעבור לטוקיו. שם, בין מאות הפרצופים המחייכים, פתאום משהו ברקמת הסיבתיות נקרע. פתאום אפשר לראות את ההגזמה שביסוד הפרסומת הזו, את חוסר היתכנותה.

חסר הוכחות אנוכי. אבל אני רואה פרסומות, ואיני רואה את אותו "חוסר קשר" מפורסם שבין המוצר לבין הפרסומת. אני רואה, אני מרגיש, קשר הדוק: מוצר שנבנה על געגוע לדבר מה מת; געגוע לדבר מה שאינו יכול להתקיים בעולם שבו מתקיים אותו מוצר, הוא והפרסומת שלו.

ואני חושב על עולמות אפשריים. כיצד אנחנו מעלים בועות עולם בכל דיבור, בכל מחשבה, בכל פרסומת. וכיצד הבועות הללו משקפות את העולם שלנו ומשתקפות בו. ואני חושב על פאול צלאן, שטען שהנאצים השחיתו את הגרמנית, ואז חושב על הפרסום, וכיצד הוא השחית לנו כל כך הרבה עולמות אפשריים; כיצד כל פרסומת שמנסה לנגן על רגש מסוים, על אחווה ועל קשר ועל מבוכה ועל שנינות, ועושה זאת באמצעות סיטואציה מסוימת, גוזרת את עלינו לעד. שוב אי אפשר להשתמש באותה סיטואציה, באותו רגש, בצורה נקיה. נעשינו תרבות של שירי הלל, קטנים ומחוכמים, ועתה לכל סיטואציה מוצמד מוצר, ולכל רגש – מותג. ולכל בועה כזו מנגנון קטן ומסובך, כמעט שקוף, ומפחיד מאוד.

כללי

מעתה יקרא שמנו: לזרוס

4 תגובות

ביום שישי התכנסנו, אני ומיטל, לשדרג את גרסת הוורדפרס של הבלוג. באמצע השדרוג השרת הפסיק להגיב. ארבע שעות אחר כך הוא חזר לחיים, אבל הבלוג לא חזר איתו. אם תהיתם למה אין בלוג ביומיים האחרונים, זו הסיבה. למרבה המזל, ניצן ברומר המלך פתר את הקטסטרופה הזו. הבו לו תשואות.

בינתיים אין עיצוב, והבלוג נראה קצת משונה. אבל יש בלוג. זה מרגיע.

ביום חמישי בערב פרסמתי כאן פוסט, שנעלם אל תהומות השרת לפני שמישהו הספיק ממש להיכנס בי. יש לכם הזדמנות עכשיו.

כללי

צבוטותי וקוצותי

16 תגובות

“England has been in a dreadful state for some weeks. Lord Coodle would go out, Sir Thomas Doodle wouldn’t come in, and there being nobody in Great Britain (to speak of) except Coodle and Doodle, there has been no Government. It is a mercy that the hostile meeting between those two great men, which at one time seemed inevitable, did not come off; because if both pistols had taken effect, and Coodle and Doodle had killed each other, it is to be presumed that England must have waited to be governed until young Coodle and young Doodle, now in frocks and long stockings, were grown up. This stupendous national calamity, however, was averted by Lord Coodle’s making the timely discovery, that if in the heat of debate he had said that he scorned and despised the whole ignoble career of Sir Thomas Doodle, he had merely meant to say that party differences should never induce him to withhold from it the tribute of his warmest admiration; while it as opportunely turned out, on the other hand, that Sir Thomas Doodle had in his own bosom expressly booked Lord Coodle to go down to posterity as the mirror of virtue and honour. Still England has been some weeks in the dismal strait of having no pilot (as was well observed by Sir Leicester Dedlock) to weather the storm; and the marvellous part of the matter is, that England has not appeared to care very much about it, but has gone on eating and drinking and marrying and giving in marriage, as the old world did in the days before the flood. But Coodle knew the danger, and Doodle knew the danger, and all their followers and hangers-on had the clearest possible perception of the danger. At last Sir Thomas Doodle has not only condescended to come in, but has done it handsomely, bringing in with him all his nephews, all his male cousins, and all his brothers-in-law. So there is hope for the old ship yet”. (Dickens, Bleak house; chap: 40)

כך מתחיל פרק 40 של "Bleak House", המפלצת הנהדרת של דיקנס, שלקחה עמה את הסמסטר שלי בשאגה. לא צריך להכיר את הספר כדי לקרוא את הפסקה הזו, והיא בהחלט שווה את זמנכם. קראו, נבלות.

טום אול אלון. מתוך הציורים של הספר

כבר מספר שבועות שאנגליה נמצאת ב-"dreadful state", כותב המספר, וכמו מלקט את מילותיו מאוצר המלים של המעמד הגבוה, שבו "נורא" יכול לתאר סקנדל פוליטי מרוחק כמו גם טעם רע באופנה. והמצב רע כל כך, עד שאתה, הקורא, לא שמעת עליו בכלל עד עכשיו. אם, בשם הספק הסביר, אתה מוכן להניח שאולי חלפו מספר שבועות בין הפרק הקודם לפרק ×–×”, מופיעים במשפט הבא הלורדים קודל ודודל ומסירים ספק – זו טרגדיה של המעמדות העליונים.

דודל וקודל הם שמות שנועדו להיכתב יחדיו. שתי דמויות בעולם, שני חברי פרלמנט יריבים, זכו לשמותיהם משום שהם מצלצלים נחמד ביחד, ומקנים לטקסט ארומה של שיר ערש. והדמיון בין השניים מתרחב הלאה, משמותיהם לשאר המשפט, שמתחיל בתקבולת ניגודית: " Lord Coodle would go out, Sir Thomas Doodle wouldn’t come in". ×–×” יוצא, וזה לא נכנס. ומאחר, כותב המספר, שאין בבריטניה איש שראוי לדבר עליו מלבדם, אין ממשלה. קודל ודודל, אם כן, אינם רק שני שמות מגוחכים, הם גם נמצאים בוואקום, שהופך אותם לשתי דמויות ראשיות במחזה פוליטי אבסורדי, ושכובל אותם ×–×” לזה באנלוגיה גורדית. אם רק קודל ודודל ישנם, ושניהם יריבים פוליטיים, מעמדו של האחד ×™×”×™×” תמיד ניגודי למעמדו של השני, ולנצח נגזר עליהם לשבת באותו משפט, ×–×” לצד ×–×”, חרוזים יחדיו.

האנלוגיה בין השניים ממשיכה למשפט הבא, שבו מסתבר כי קודל הזמין את דודל (או דודל את קודל) לדו-קרב, שלא יצא אל הפועל. לו היה מתקיים אותו דו-קרב, הן קודל והן דודל היו מתים בו; קודל ודודל, כאמור, באים תמיד בצוותא.

לשניהם, מסתבר, גם יש ילדים, שנמצאים בערך באותו הגיל, כמובן; ומאחר שמלבד קודל ודודל אין אף אדם ראוי אחר, אהמ, לו היו השניים נהרגים, היה על בריטניה להמתין עד שיתפסו צאצאיהם את השלטון. סיכום אכזרי של הפוליטיקה הבריטית במאה ה-19.

סמולוויד וחברים. מתוך הציורים בספר

קאפי, דאפי ופאפי

זו אינה הפעם הראשונה שבה קודל ודודל מוזכרים. הם מופיעים קודם לכן בפרק 12, שם מעורבת אחת הדמויות, סר לסטר דדלוק, בשיחה עם ויליאם באפי ולורד בודל. באפי ובודל הופכים למעיין יצרני של שמות מקבילים: קודל ודודל, דוכס פודל וגודל, הודל וג'ודל, לודל, מודל ונודל; לעומת קאפי, דאפי ופאפי, גאפי והאפי, ג'אפי ולאפי.

בעצם, זה שווה ציטוט:

“Then there is my Lord Boodle, of considerable reputation with his party, who has known what office is and who tells Sir Leicester Dedlock with much gravity, after dinner, that he really does not see to what the present age is tending. A debate is not what a debate used to be; the House is not what the House used to be; even a Cabinet is not what it formerly was. He perceives with astonishment that supposing the present government to be overthrown, the limited choice of the Crown, in the formation of a new ministry, would lie between Lord Coodle and Sir Thomas Doodle–supposing it to be impossible for the Duke of Foodle to act with Goodle, which may be assumed to be the case in consequence of the breach arising out of that affair with Hoodle. Then, giving the Home Department and the leadership of the House of Commons to Joodle, the Exchequer to Koodle, the Colonies to Loodle, and the Foreign Office to Moodle, what are you to do with Noodle? You can't offer him the Presidency of the Council; that is reserved for Poodle. You can't put him in the Woods and Forests; that is hardly good enough for Quoodle. What follows? That the country is shipwrecked, lost, and gone to pieces (as is made manifest to the patriotism of Sir Leicester Dedlock) because you can't provide for Noodle!”

זה נראה כאילו דיקנס פשוט מתערב בשיחה, ומשבץ במקום שמות הדמויות שמות אחרים, השונים זה מזה באות בודדת. כך יוצרים רושם של שיחה עקרה, חסרת משמעות, שבה תארים שונים מחולקים לאותם אנשים בדיוק.

אבל קודל ודודל חוזרים בפרקים הבאים, וחלק מהדמויות אף מדברות עליהם במפורש (אם כי לא בציטוט ישיר, כך שתתכן התערבות של המספר). ומתגנב החשד שאולי, רק אולי, אלו שמותיהם האמיתיים של שני הלורדים הללו. אולי בעולם המיוצג של "Bleak House" מסתובבים שני ראשי סיעות יריבות עם שמות חרוזים, ואיש לא מוחה.

לא סביר, אם כי אפשרי

האמת היא שהשאלה הזו לא מעניינת במיוחד. אבל יש לה השלכות. עצם ייתכנותה של השאלה מצביעה על משהו באופי העולם של "Bleak House". כי אם השמות הללו הם אכן שמות הדמויות, למה אף אחד לא מתייחס לכך? לשם ההמחשה, נסו לחשוב מה היה קורה לו היו ביבי וטיבי ראשי סיעות מתחרות.

אז נראה שאין דילמה. העסק לא סביר. אבל העולם של "Bleak House" יכול להכיל את אי הסבירות הזו, הוא מכיל בקלות מוזרויות אחרות. זה אותו עולם שחלק מהדמויות בו הן קריקטוריות כמעט לחלוטין: סבא סמולוויד, שפועל במחזוריות שמזכירה מחזה של בקט; מיסיס פרדיגל, עם שמלתה הופכת העולמות; או הכומר צ'דבנד, שכל משפט שלו בנוי מרצף שאלות, שבסיומן תשובה צפויה. לדמויות אחרות יש לפחות תכונה בולטת אחת, בין אם מדובר במשפט קבוע או במחווה חוזרת. העולם עמוס קריקטורות, והדמויות חיות עם זה בשלום יחסי.

לכן, יתכן בהחלט שקודל ודודל הם שמות אמיתיים, חלק מהעולם המיוצג. העולם הדיקנסיאני מסוגל לקבל זאת, שכן הוא נע תמיד בין החוקיות האריסטוטלית של סבירות והכרח לבין החוקיות הרטורית של הסאטירה. זה משונה, אבל זה פועל. וגם אנחנו מוכנים לקבל זאת. למעשה, זה חלק מהכוח של הספר הזה.

אבוי, הרפלקסיה הנתעבת

השאלה כאן, בעצם, היא האם קודל ודודל הם חלק מהעולם המיוצג או רק חלק מהשדר, מהדרך שבה העולם מסופר. קודל ודודל הם שמות סמליים מדי, עובדים יותר מדי טוב ביחד, מכדי שהם יהיו חלק מהעולם מבלי שהדמויות יגיבו לכך. במלים אחרות, אם דיקנס הכניס סמל כל כך בוטה לתוך העולם שלו, מדוע הסמל לא הצמיח שורשים? מדוע העולם לא מגיב לו?

והתשובה היא – כמעט שלא נעים לומר – ×›×™ זו לא הפעם הראשונה. ×›×™ דיקנס הופך חלק מהדמויות לסמלים בוטים, לקריקטורות של מצבים אנושיים, והעולם שלו לא מתרגש. העולם שלו לא מתרגש, אבל משהו בקריאה כן. אתה מרגיש שאתה קורא בספר עם איזו מטאפיזיקה משלו, עם חוקיות כמעט דומה לזו של העולם שלך, אבל אחרת. וכל הזמן אתה תמה איך דמות שנטועה כל כך עמוק בתוך העולם של הספר, שיש לה משפחה ורצונות, עדיין פועלת כפי שהיא פועלת, כאילו יש לה מין עיוות מוזר, שאף אחת מהדמויות לא רואה. ספר שכולו מנוקד בחורים שחורים קטנים, שהדמויות פשוט עוקפות באלגנטיות.

ואולי זה אומר משהו לגבי ספרות ככלל. אוהבים לספר לילדים שספרים יגלו להם עולמות חדשים. בדרך כלל הכוונה היא לדרקונים ופיות. אף אחד לא מספר להם על המטאפיזיקה, על החוקים הדקים, השקופים, שהופכים את העולמות הללו לאחרים באמת.