כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

גמרנו עם האף. אני הולך לישון

"אם נותר בעולם עוד קורא חובבני – או מישהו שסתם קורא ורץ הלאה – אני מבקש ממנו או ממנה, בחיבה ובתודה שאי אפשר לתאר, להתחלק בהקדשה זו עם אשתי ושני ילדי".

לך וכתוב פוסט על ספר שזו הקדשתו, שכך הוא נפתח. לו לפחות הוא היה מחורבן. אפשר היה אז להשתמש בהקדשה כתירוץ להתנגח באנטי-אינטלקטואליזם; אולי לטעון שספר שרוצה שתרוץ הלאה, מעוניין שתעלים עין מהפגמים שבו. אבל זה פאקינג "הרימו את קורת הגג, נגרים" ו"סימור: הקדמה". זה לא ספר מחורבן, וההקדשה רצינית להחריד.

גם יש משהו בהקדמה הזו. אי אפשר לבצע ניתוח מוצלח באמת של הספר ×”×–×”. האזמלים שלנו – שלי, לפחות – אינם חדים מספיק. אולי אם הייתי לומד קורס בדוי שעוסק ב"רטוריקה של הכנות", היו לי הכלים הנכונים. אבל לא למדתי בקורס ×›×–×”, ואני קצת מעדיף לוותר עליו מראש. עדיף שלא נדע מהי הרטוריקה של הכנות. ×–×” הורס את הקטע.

אז ×–×” לא ניתוח, ולא קריאה חובבנית – הצדיק עצמו האיתמר – זו מחווה. כמו באדי גלאס, גם אני מנסה לכתוב את מה שאודותיו יש לשתוק. ושילכו כולם לעזאזל.

***

  [ריבוע תכלכל. מוקדש באהבה ובסיאוב]

"כתבתי ושרפתי בתיאטרליות לפחות תריסר סיפורים או רשימות אודותיו החל מ-1948 – כמה מהם נמרצים למדי וקריאים. אבל הם לא היו סימור. תאר באיפוק את סימור וזה הופך, ×–×” מבשיל, לשקר. שקר אמנותי, אולי, ולפעמים, שקר ערב, אפילו, אבל שקר".

באדי גלאס כותב על סימור גלאס, אחיו, ×–×” ש – ספוילר! – התאבד ב"יום נפלא לדגי בננה", סיפור שגם נכתב על ידי באדי; כלומר, סאלינג'ר כתב את באדי כותב אותו. אם קוראים את "סימור: הקדמה", נעשית קונסטלציית סיפורי משפחת גלאס מסובכת בהרבה. באדי כתב את רובם, מסתבר. ובכולם, כמעט בכולם, מופיע סימור; ובכולם הוא נעדר, או נעדר ברובו. גם ב"יום נפלא לדגי בננה", שסימור הוא אשכרה דמות פעילה בו, הקורא לא זוכה להציץ למחשבותיו. ואולי בגלל שזה הסיפור היחידי (?) שסימור ממש מופיע בו, גורמת לבאדי לטעון שהדמות הזו מזכירה יותר אותו, את באדי, מאשר את אחיו.

ואני חושב שהסיבה להיעדרות המופלאה של סימור מסיפורי סימור נעוצה בציטוט שלעיל. תאר באיפוק את סיפור וזה מבשיל לשקר. אני חושב שסאלינג'ר לא רוצה לתאר את סימור. אני מתפתה לכתוב שסאלינג'ר מנסה לנסח את אי האפשרות לתאר את סימור. אבל זה לא זה. כל מי שקרא את הספרים האלה יודע שזה לא זה. סאלינג'ר לא רוצה לתאר את סימור כי אי אפשר לתאר את סימור. לא בגלל שאי אפשר לתאר דמות כסימור. אי אפשר לתאר את סימור עצמו. יהא קיים או בדיוני. אי אפשר, כלומר, מבלי לחטוא בשקר אמנותי.

***

פה אמורה להיכנס המילה "כי". אני מערטל את התחבולה קצת כי זו מחווה לבאדי-סאלינג'ר, וקצת בגלל שאי אפשר לכתוב על אחד מהם מבלי לחוש בדחף לערטול תחבולות וערטול בכלל. המילה "כי" צריכה להיות כאן משום (או "כי") עכשיו הגיע זמן ההסברים. למה אי אפשר לכתוב את סימור מבלי לחטוא בשקר? התשובה הקצרה היא "כי אי אפשר לדבר מבלי לחטוא בשקר". אי אפשר לתאר אף אחד מבלי לבצע רדוקציות, סגנוּן או פטישיזציה של מניירות ("פטישיזציה". סאלינג'ר היה יורה בי. בחצר. ביער).

אז למה סימור? הגיע זמן התשובה הארוכה: כי על סימור, מכולם, אי אפשר לשקר בנוחות; אי אפשר להישען על הקונוונציה. אתה לא משקר על קדושים. את זה, אגב, למען הקרדיט הנאות, אמרה לי קרן. ויפה אמרה.

לכן גם כדאי לזנוח את הפיתוי להתייחס ל"סימור: הקדמה" כסיפור על כתיבה, אי אפשרותה של כתיבה, הכתיבה לאן, ושאר תופינים מעין אלה. ההתלבטויות של באדי, התיאורים הארוכים שלו של תהליך הכתיבה, של הניסיונות לכתיבה, אינם הופכים את הספר לספר ארס-פואטי. זה ספר על סימור. הקדמה, אם תרצו. פשוט לא ניתן לכתוב על סימור אחרת. וחוסר היכולת לכתוב עליו, הוא אחת מתכונותיו. זאת, כמובן, אם אתה כן.

***

אני, אגב, חשפתי את חוסר הכנות שלי בחלק הראשון של הפוסט. זו לא מחווה. אני כותב זאת כי אני רוצה לכתוב זאת, והייתי צריך תירוץ שיוביל אותי מעבר להקדשה. אבל לא רק לסאלינג'ר מותר לכתוב קדושים, למען השם.

***

הסתרתי גם משהו נוסף. יש עוד סיבה שאי אפשר לכתוב על סימור. אי אפשר, כי אנחנו לא נבין. אנחנו לא שם; "שם" במובן של אזור נפשי. ב"הרימו את קורת הגג, נגרים" מצוטטים חלקים מהיומן של סימור, שעומד להינשא. אצטט לרגע ציטוט רלוונטי:

"לאחר המסדר, קיבלנו אישורי-יציאה עד חצות. פגשתי את מיוריאל בבילטמור בשבע. שני משקאות, שני כריכי טונה, אחר כך סרט שרצתה לראות, משהו עם גריר גארסון. הסתכלתי עליה פעמים אחדות בחושך כאשר מטוסו של הבן של גריר גארסון נעדר בשעת פעולה. פיה היה פעור. שקועה, מודאגת. ההזדהות עם הטראגדיה של מטרו-גולדווין-מאייר מלאה. חשתי יראה ואושר. כמה אני אוהב וזקוק ללבּהּ חסר ההבחנה".

קרן טענה בפני שסימור יוצא כאן מתנשא. אני לא הסכמתי, ובקריאה שלישית אני מסכים יותר. אבל אני חושב שסימור יוצא כאן מתנשא לא בגללו, אלא בגללנו. סימור מואר. הוא אוהב את לבה חסר ההבחנה, הוא אינו מתנשא מעליו. סאלינג'ר מנסה כאן לצאת נגד אחת התפיסות הבסיסיות ביותר שלנו כבני אדם, ושלנו, הקוראים, כבני תרבות – ההבחנה בין הראויים יותר והראויים פחות, בין הנאיבים, החובבנים, לבני המזל שזכו למה שנהוג לכנות "עין טובה". ואנחנו, הקוראים, לא פירקנו את ההבחנה הזו עדיין. וכשמישהו מצהיר שהוא אוהב לבבות חסרי הבחנה, אנו תופסים זאת כהתנשאות. לא בגלל שהוא מתנשא, בהכרח. יותר בגלל שרק כך אנו רגילים לחשוב על אהבה כזו.

אני לא הוגן. כלפי קרן ובכלל. גם אני חש התנשאות בקטע. משהו בניסוח שלו מפשל. זה לא קורה אחר כך, כשסימון מתאר את רצונה של מיוריאל להינשא, כשמיוריאל מספרת לאימה על הצלקות בפרקי הידיים של סימון, כש. עזבו. הנקודה נשארת. עזבו. אני לא חושב שסימון מתנשא כי לפעמים, ברגעים הטובים שלי, אני מרגיש את אותו הדבר. אותו הדבר בדיוק. וזו לא התנשאות, אני חושב. זה מרגיש יותר כמו קדוּשה. אבל לך תסביר.

***

כל הציטוטים, אגב, מ"הרימו את קורת הגג, נגרים", בתרגומה של רחל פן ובהוצאת אתנחתא של כנרת. במיטב המסורת של ההוצאה, גם ספר זה מוגה ברישול, כלומר, כורע תחת כמות מדאיגה של טעויות הגהה.

 

אני ואני נשנה את העולם

"לפני הרבה שנים בקש ממני עורך ידוע לכתוב משהו באחד המגזינים על רפואה בשנות ×” – 2000. הלכתי ופגשתי כל מיני מדענים ופרופסורים מנופחים ומופרזים ורשמתי כל מילה. התוצאה הייתה כתבה מנופחת כמו שצריך שהכילה כל מיני חידושים ותגליות וכל מיני מחלות אקזוטיות – והעיקר, הרבה שמות לועזים שנועדו להראות על בקיאותו של העיתונאי.

לאחר שהגשתי אותה פנה אלי העורך המיתולוגי, העיף מבט בדפים ואמר: תגיד עמי: האם יהיה נזלת לאנשים במאה ה-21 ?

המשפט ×”×–×” סידר לי את הראש. פתאום הבנתי שצריך לכתוב לקורא הקטן בפשטות ולא לנסות ולטפס עם המילים כדי להרשים את הפרופסורים ההם…התופעה של הניסיון לרצות את בעלי המקצוע, כמו רופאים, מדעני מוח, כלכלנים, טכנולוגים וכד' היא תופעה מוכרת. ×–×” קורה בעיקר בתחומים מקצועים שבהם העיתונאי מרגיש קצת נחות ומנסה להידמות ללדמות אותה הוא מראיין.

האינטרנט הוא קרקע פורייה למילים גבוהות. בשנים האחרונות, וכמיטב המסורת של היוזר ×’'נרייטד קונטנט – הרשת היא אכסניה חסרת גבולות לבעלי אתרים וטורים, כותבים ומהגגים ובלוגרים שחלקם מעמיסים על הרשת תמלילים ריקניים מלאים בכלום ו-בשום דבר.

יכול להיות שהנייר – כמו שאומרים – סובל הכל, אבל תאמינו לי: הרשת סובלת הרבה יותר.

האינטרנט נתן למשתמש הקטן הרבה דברים נהדרים, ביניהם מידע חופשי וזכות ביטוי חופשית אבל בדיוק כמו שקרה במהפיכות הגדולות של ההסטוריה האנושית, גם כאן היו אינדיבידואליים שלקחו את החירות הזאת למקומות אחרים, למשל לקדום האני העגלגל והתפוח של עצמם.

מאחר וצריך להתמקד, אני בוחר לדוגמא את הבלוגוספירה הישראלית. לא צריך להתאמץ יותר מידי כדי להבחין ולראות את הבלוגוספירה הבלונית שלנו שעמוסה אוויר להתפקע.

לא רוצה להזכיר כאן שמות אבל כל מה שצריך ×–×” רק להתבונן, נגיד, בבלוגר-הפומפוזר ההוא – מהפלטפורמה המכובדת ההיא, שנופח מילים וביטויים מקצועים וכל אות אות – נשבע לכם – נוטפת חשיבות. וואו!

וישנו גם חבר וותיק שלי – איש הספרות שאני אוהב אותו אהבה גדולה, הוא שמניח את המילים שלו בזהירות ובעמימות, שורה שורה וממתין לרגע כדי לראות האם העולם עמד מלכת.

בעיני רוחי אני רואה רשת אינטרנט עצומה בכחול ולבן שבתחתיתה אפשר להבחין באלפי שקערוריות זערוריות – ביטוי למשקל האגויים הקטנים שלכל אחד מהם בליטה קטנטנה ומזדקרת משלו.

אז ×”× ×” לטובת אלה ולטובת העולם הקטן והפשוט שבחוץ שמסרב לעצור את נשימתו כאשר הבלוגרים הישראלים רועמים, אני נועץ את הסיכה הזאת בשק האויר של הבלוגר הקרוב…(הדובר שולף מחט סריגה ארוכה ונועץ אותה בחזהו ומתמוטט על הפודיום)".

הקטע הנ"ל פורסם גם בבלוג של עמי בן בסט

להשמיד את ויקיפדיה העברית

1.
ראשית, יש להשמיד. לא בגלל שהיא בחינם; לא בגלל שהיא בעברית; לא בגלל המידע המיותר; לא בגלל שהיא צפודה וחסודה. לא. את ויקיפדיה העברית יש להשמיד כי ויקיפדיה העברית היא האינטרנט כולו, בזעיר אנפין ובעברית. מידע מיותר, בחינם, בעברית. ואם את ויקיפדיה העברית נשמיד, סלולה הדרך הלאה.

2.
לוויקיפדיה העברית אי אפשר להסתנן. ביום עמוס, בלילה יש שומר. ב-22 פברואר, שעה שתיים לפנות בוקר, מתקן תומר ט. את הערך "רקורסיה" ו-odedee מתדיין בערך "שיחה: אדולף היטלר". את וויקיפדיה העברית, לכן, אי אפשר להשמיד מבפנים.

3.
ולכן, יש לכרות בריתות. ולכן, יש למצוא בעלי אינטרס. ולכן, יש לפנות לוויקיפדיות בשפות מומצאות אחרות. הוויקיפדיות בוולפוק, קלינגון, ואספרנטו, אם כך, הן הכלים הראשונים שיש להטיל למערכה. גם הוויקיפדיה באידיש תשמח, מן הסתם, לתקן מעוות היסטורי.

4.
אם את וויקיפדיה העברית לא ניתן להשמיד באמצעות הסתננות, כאמור, עלינו לשנות את החוץ, את המרחב שבו היא פועלת, ושבתוכו היא משיגה את עוצמתה הקטנה. המרחב הזה אינו האינטרנט. המרחב הזה הוא העברית.

5.
לוויקיפדיה העברית נקודת תורפה אחת, שעליה כבר רמזנו: היא צפודה וחסודה. את הרמז הראשון לכך קיבלנו בזכות אחד, חכם חנוכה, שגורש מוויקיפדיה העברית משום שרצה להכניס ערכים על שחקניות פורנו.

כלי הנשק הראוי, אם כך, הוא פורנו. פורנו אינו הולם את ויקיפדיה העברית, והיא אינה הולמת פורנו. אם השפה העברית תקושר לפורנו, ופורנו יקושר לשפה העברית, אם שניהם יובילו ×–×” לזה, באופן טבעי ומיידי – תקרוס ויקיפדיה מעצמה, ותיעלם.

6.
בעל הברית השני שלנו הוא הרב שרגא ברג, מייסד המכון לקבלה. זה האיש שהפך את מדונה לאסתר, ואין סיבה שלא יהפוך את ג'ינה ג'יימס לרבקה, ואולי לושתי. בג'יימסון יש להפציר לעשות קעקוע, משהו שבעברית שישב על איבר מחוטב ומסולקן.

7.
עתה יש לפעול מהר. הוויקיפדיות המתחרות יציבו קישור לערך "עברית" תחת "פורנו", ו"פורנו" תחת עברית. הוויקיפדיה באספרנטו תציג את עכוזה המקועקע של ג'יימסון בערך על המילה "שלום", והוויקיפדיה בעלפית תייצר ערך על האלף-בית של הכּוּס והזין; מסתננים יכנסו לוויקיפדיה האנגלית, ויחדירו שם הערות אודות פריחת הפורנו בעידן בן יהודה, והרב ברג ידווח בגאווה שג'יימסון וחברותיה למקצוע לומדות עברית בקורס ערב.

8.
ויקיפדיה העברית תאבק. היא תעלים ערכים, היא תפזר דיס-אינפורמציה, היא תתקומם בדיונים במזנון. אבל מטוס יגיע יום אחד לנתב"ג, וממנו ירדו כוכבניות עמק הסיליקון, שיובלו לכותל באוטובוס אדמדם ומזיע. וויקיפדיה העברית תתבונן, תפער פיה, תצקצק ותתאיין.

ג'יימסון, אגב, תצטרף לישיבת נחלים.