כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

ממתינים לשדרוג

  [המגנט של נורטון. פליקר]

[הכתבה הזו נכתבה במקור לכלכליסט, כמעין כתבת מבחן. בסוף הוחלט שלא לפרסם אותה שם, ולאחר שהציעו לי סכום מצחיק במקום אחר, העדפתי לפרסם אותה כאן, כשירות לקוראי ההם. תפננו. הערה אחת: הסיפור הזה אינו בקריאייטיב קומונס]

עמאל גראפסטרה (Amal Graafstra) אוהב RFID, טכנולוגיית זיהוי באמצעות גלי רדיו. הוא כל כך אוהב את הטכנולוגיה הזו, עד שהוא דאג שישתילו לו שבב אחד בכל יד. את אחד השבבים השתיל לו מנתח פלסטי, והשני הושתל על ידי רופא המשפחה. הוא לא מטריח את עצמו בכתיבת שם משתמש וסיסמה למחשב, הוא פשוט מעביר את האצבע, והמחשב מזהה אותו לבד. כך גם דלתות הבית והמכונית.

קווין נורטון (Quinn Norton), עיתונאית אמריקנית, הלכה לאדם שהשתיל לה מגנט זעיר באצבע. היא לא עשתה זאת כדי שהמחשב יזהה אותה. לא, היא רצתה חוש שישי. לאחר הניתוח, יכלה נורטון לחוש שדות אלקטרו-מגנטיים. כבלים חשופים הקפיצו אותה, והיא זכתה ליהנות מעוד שבריר שניה של תסכול כאשר חשה את הארד-דיסק של הלפטופ שלה מאט, רגע לפני שהמחשב קרס.

הגוף הוא פלטפורמה

"אם אתה לא יכול לפתוח את ×–×”, ×–×” לא שלך". המוטו ×”×–×”, שהומצא על ידי מגזין Make כדי לפאר את תרבות ההאקינג, קיבל טוויסט מפתיע בשנים האחרונות. ההאקרים זכו לשחקני חיזוק חדשים – בודי-האקרים, אנשים שמתייחסים לגוף כאל פלטפורמה, שרק ממתינה לשדרוג.

המונח "בודי-האקינג" הומצא ב-2004 על ידי אמן בודי-מודיפיקיישן, עיצוב הגוף, בשם לוקס זפירה (Lucas zpira). שנה אחר כך, מבלי להכיר את זפירה, טבעה נורטון מחדש את המונח, בניסיון לתאר את מה שהיא מכנה "בודי-מודיפיקיישן פונקציונלי". אם בודי-מודיפיקיישן שימש כחלק מטקסים דתיים, אמנות וביטוי עצמי, בודי-האקרים מעדיפים לשדרג את עצמם, להפוך מבני אדם למשהו אחר, יעיל יותר.

כצפוי, התחום אינו פופולרי במיוחד. מעטים האנשים שישמחו להשתיל לעצמם תוספים מלאכותיים, ומעטים עוד יותר המנתחים שיתנדבו לעשות זאת. גם אנשים שנמצאים בסצינת הבודי-מודיפיקיישן – ואלו לא הטיפוסים שרועדים מאזמל – מעדיפים לרוב להשתיל לעצמם קרניים או זנב, שזה פונקציונלי רק אם אתם מעונינים לוותר לנצח על סדר פסח עם המשפחה.

עם זאת, מסתובבים בינינו בודי-האקרים שאינם יודעים זאת. רבים עושים פירסינג באיברי המין כדי להגביר את העונג המיני, ואחרים עושים ניתוחים פלסטיים כדי להיות יפים יותר. אנחנו משדרגים את עצמנו כל הזמן, לפעמים באמצעות התערבות כירורגית. עד עתה פשוט לא חשנו צורך למצוא לזה שם.

"בודי האקינג הוא יותר דרך להביט על פרוצדורות מסוימות מאשר סט שלהן," אומרת קווין נורטון (35). "יש כל כך הרבה סוגים של בודי-האקינג, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. שתלים פונקציונליים כמו המגנט שלי ו-RFID, חלק מהניתוחים הפלסטיים, סמים, כמה מקרים של לאסיק [ניתוח לשיפור הראיה – א.ש.], חלק מאמצעי המניעה, חיסונים, ניתוחים לשינוי מין. המפתח הוא החיפוש אחר דרכים לשפר את הגוף שלך מעבר ליכולת האנושית הנורמלית, או לפחות מעבר לטווח הנורמלי שלך".

את מתארת בודי האקינג כ"בודי-מודיפיקיישן פונקציונלי". מה מבדיל, אם כן, בין בודי-האקינג לבין נטילת תרופות?

"ההבדל החשוב הוא השיפור. בודי-האקינג הוא הניסיון לשפר או להגדיל את היכולות של הגוף, להבדיל מטיפול בבעיות בריאותיות. זה כולל דרגה מסוימת של נטילת תרופות, בודי-מודיפיקיישן, סמים, וכנראה גם הנדסה גנטית. כרגע יש מנדט חברתי לטיפול, אבל חיזוק זה סיפור אחר לגרי. זה נתפס כרמאות או ויתור על האנושיות שלנו, אך בחלק מהמקרים מאמצים זאת, למרות הכל. דוגמא מעניינת היא שחקני הפוטבול המקצועיים בארצות הברית. זורקים רבים עושים ניתוח שמצר גיד ביד, שחקנים עושים ניתוח לשיפור הראיה, ולובשים עדשות מגע שמאפשרות להם לראות עצמים נעים טוב יותר. אבל סטרואידים זו רמאות. למה? אני לא יודעת. אני בטוחה שיש לכך סיבות תרבותיות, אבל יש מקריות לא נוחה בכל זה".

מדריך: נתח את עצמך

אז בודי-האקינג זה גם תרופות וגם הנדסה גנטית, ובכל זאת, מי שרוצה להיות הארד-קור לא מוותר על התענוג האקסקלוסיבי שבהשתלה. שאנון לארט (Shannon Larratt), מייסד BMEzine, מגזין אינטרנט לחובבי בודי-מודיפיקיישן, שחרר לרשת מדריך מפורט לביצוע ניתוחים ביתיים. המדריך מומלץ לכל מי שרוצה לדעת כיצד יש לחטא את עצמך באמצעות חומרים ביתיים, איך להשיג כלי ניתוח, ומה לעשות כשמשהו משתבש.

לארט סירב להתראיין, אבל נורטון, שדיברה עמו על הנושא, אינה רואה בכך בעיה: "לארט הוא חלק מקהילה שעושה הרבה פעילויות מסוכנות עם הגוף. מהיכרותי עמו, ומקריאת המדריך, נראה שהוא משמש לשתי מטרות: 1) להראות כמה זה קשה להיות בטוח, וכך לשכנע אנשים לא לעשות זאת; 2) אם הם הולכים לעשות זאת בכל מקרה, ולא ניתן לשכנע אותם לוותר על הרעיון, כדאי לעזור להם לפעול בבטיחות רבה ככל האפשר".

נורטון מודעת לסיכונים. המגנט הזעיר, שהושתל באצבעה, לא שרד זמן רב מדי. לאחר ארבעה חודשים הוא החל להתפרק, האצבע התנפחה, והחלה לכאוב. נורטון פנתה לרופא כדי להוציא את המגנט, אך הוא כבר נשבר לרסיסים, ונותר תקוע. לאחר זמן מה, עם זאת, החל המגנט – כדרכם של מגנטים, להתאחד מחדש. הכאבים עברו, אבל החוש השישי שלה כמעט ונעלם לגמרי.

יש מוסד מוכר שמבצע ניתוחים בתחום?

לא ממש. רבות מהטכניקות האלה לא נוסו, לפחות לא בבני אדם, והן אינן מוכנות לליגה הזו. בנוסף, הנושא הזה פוליטי מאוד. הוגים רבים מאמינים שכל שדרוג של הגוף האנושי, מעבר למה בני אדם עוסקים בו כיום, הוא פסול. אישית, אני לא בטוחה שאני לגמרי מתנגדת לטענותיהם. אני פשוט מאמינה שדרגה נמוכה ומתמדת של שבירה ובניה מחדש נחוצה כדי לשמור על חיוניות החברה האנושית.

פעיל לנצח

  [×”-RFID של עמאל]

עמאל גראפסטרה אמנם הסכים להתראיין, אך כששלחתי לו את השאלות, הוא פשוט הפנה אותי לבלוג שלו, ולתשובות שנתן למראיינים אחרים. עמאל, מסתבר, הוא לא פחות מסלב. השאלות והתשובות כאן, אם כן, הן תרגום וסיכום של מה שמופיע בבלוג.

מתי נעשית מודע לטכנולוגיית השתלת RFID?

"לפני ארבע או חמש שנים. בפעם הראשונה ששמעתי על זה, אלו היו שבבים שהושתלו בכלבים וחתולים כדי שאפשר יהיה לזהותם מאוחר יותר. באותו זמן התחלתי לחשוב איך אפשר יהיה להשתמש בטכנולוגיה הזו אישית".

מה היתה תגובתך הראשונה לטכנולוגיה?

"חשבתי שזה די מדהים, מאחר שלא היתה דרושה בטריה. השבב יכול להישאר פעיל לנצח. בהתחלה היו לי כמה חששות שבני אדם יתויגו בצורה זו, וחששות מההשלכות על הפרטיות.

"מהר מאוד הבנתי כמה דברים שהחליפו את הפחד שלי בהתלהבות: ראשית, RFID היא טכנולוגיה אופציונלית יותר מטביעות אצבעות ביומטריות או שיטות זיהוי ביומטריות אחרות. אתה יכול להסיר שתל, אבל לא את ה-DNA שלך. שנית, הרגשתי שאם אוכל לשלוט בטכנולוגיה במקום לחכות שהיא תשלוט בי, לא תהיה לי שום סיבה לפחד".

מהם היתרונות של השתלת RFID?

"הפוטנציאל הגדול ביותר של זה הוא המעבר האלחוטי של מידע וכוח מבלי להיות כבולים למקור כוח פנימי. זה פותח שער למספר רב של מכשירים להשתלה, שלא דורשים את הבקעת העור כדי לפעול. דמיין שתלים עבור אנשים עם בעיות ראיה או שמיעה, שלא דורשים מכבלים לצאת מהעור; או מתקן לבדיקת דם, שנח מתחת לעור, ויכול להוציא מידע בזמן אמת למכשיר חיצוני".

אלו בעיות עיקריות יש לטכנולוגיה הזו?

"אני לא רואה בעיות עם ×”-RFID עצמו. הבעיות סביב טכנולוגיה הן תמיד חברתיות ופוליטיות. אם הממשלה קובעת שעל כולם לעבור תיוג או שהם יגורשו, אז אין לזה שום קשר אמיתי עם RFID… הם יכלו, באותה קלות, לדרוש טביעות אצבעות או DNA".

למה אתה חש שכמה אנשים, כמוך, הם נלהבים כל כך לאמץ טכנולוגיה, בעוד שאחרים כה מתנגדים לה?

"אנשים מתנגדים למה שהם חוששים ממנו. לרוב, פחד זה נובע מחוסר ידיעה מספקת על הנושא ותחושת אין אונים. אחרים, שמבינים טכנולוגיה ואת היכולת לקבל שליטה עליה, אינם מפחדים. לא רק שהם מבינים אותה, הם יכולים לשלוט בה. מה שאני כן חושש ממנו הוא שהתגובה הלא רציונלית של אנשים ל-RFID, יכולה להפוך אותם למסוכנים לי ולמשפחתי".

שפני ניסויים מהעשירון העליון

קשה למצוא בודי-האקרים בישראל. זו מדינה קטנה, אחרי הכל, ואדם עם מגנט או RFID ביד יעורר תשומת לב. ובכל זאת, יש כאן קהילה קטנה ואינטנסיבית של טרנס-הומניסטים, אנשים שמעודדים שימוש בטכנולוגיה לשיפור יכולות האדם והארכת חייו. רוברט איטינגר, אחד ממעצביו המוקדמים של הזרם, ניסח זאת באופן קולע בכותרת ספרו: "מאדם לסופרמן".

"בישראל יש בין 50 ל-100 טרנס-הומניסטים," אומר איליה סטמבלר (35), כתב מדעי בבר אילן במרכז למחקר וטכנולוגיה של התא ומי שמנהל את רשימת התפוצה של קהילת הטרנס-הומניסטים הישראלית. "אבל הפעילות בארץ די קטנה".

"התנועה עוסקת בעיקר בניסיונות להארכת חיים, בין אם באמצעות קריוניקה [הקפאה] ובין אם באמצעות טכנולוגיות אחרות," הוא אומר. איטינגר לא אוהב את הקישור בין בודי-האקינג לטרנס-הומניזם: "בודי-האקינג דוגל בשינוי גוף האדם, ביכולת האדם לשלוט בגופו ולעשות בו כרצונו; הטראנס-הומניזם דוגל בשמירה על הצורה האנושית והמשכה. לכן לא יהיה לגמרי נכון לזהות בין השניים".

התנועה נתקלת בהתנגדות?

"כן. אנשים תופסים את התנועה כדוגלת בשינוי לשם שינוי, וזה לא המצב. אנחנו דוגלים בשמירה על האדם והמשך הקיום שלו. הטרנס-הומניזם היא אחת התנועות הבודדות שעדיין מאמינה בקדמה המדעית. זו אמונה די מסורתית, אך כיום היא לא לגמרי באופנה".

"אנחנו מדברים, בין היתר, על סימביוזה בין אדם למחשב, יצירת ממשקים חדשים. המטרה אינה שינוי לשם שינוי, אלא לאפשר לאדם מרחב מחיה יותר בטוח, לשפר את הקוגניציה".

מי יוכל להרשות לעצמו טכנולוגיות כאלה?

"זו בעיה מרכזית, אבל טכנולוגיות מתייעלות, ונהיות זולות ונפוצות יותר. אפילו אם קהל היעד הראשוני הוא בעל אמצעים, זה ישתנה בעתיד. אוברי דה גריי, אחד העוסקים החשובים בתחום, ניסח זאת יפה: בעלי האמצעים אינם מועדפים. הם שפני הניסויים. עליהם מנסים טכנולוגיות לפני שהן משתפרות, ויכולות להגיע לשכבות רחבות יותר".

קישורים:

ויקיפדיה של בודי-מודיפיקיישן

המדריך לניתוחים ביתיים

BMEzine

דף הבית של עמל

כתבה בוויירד על המגנט של נורטון

העמותה הטרנס-הומניסטית הישראלית

סרטון וידאו של הרצאה של קווין נורטון בנושא (מרתק)

במדינת העבדים

1. ובו משל לא רלוונטי

בסרט mindwalk נפגשים פוליטיקאי, משורר ופיזיקאית בטירה צרפתית ישנה. הם רואים נער משליך פחית. "למה הם עושים את זה?" שואלת הפיזיקאית. "בגללכם," משיב המשורר. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, ולכן אסכם. הפניה בגוף שני רבים אינה מכוונת לפיזיקאית והפוליטיקאי, היא מכוונת לפיזיקאית בלבד, ולעמיתיה למקצוע. הראתם להם שסוף העולם אפשרי, טוען המשורר. אנחנו מלכלכים כמו אדם חולה שמסרב להתקלח, כי מה זה כבר משנה. הסוף מעבר לפינה.

מרק הפלסטיק הענק, שמתפרש על שטח הכפול משטחה של ארה"ב, גורם להיפותזה הזו להישמע יציבה יותר ויותר. ובכל זאת, נדמה לי שזו טעות. אני לא חושב שאנשים רבים מאמינים בסוף העולם, יהיה זה אקולוגי או אטומי. ההנחה שבגלל זה אנשים מלכלכים נשמעת לי סבירה עוד פחות. אנשים מלכלכים מסיבה אחרת. הם יודעים שמישהו ינקה.

2. ובו פרספקטיבה

לפני כמה שנים הלכתי עם יאיר בתל אביב. הלכנו והלכנו עד שישבנו בבית קפה אחד. לאחר שהמלצרית לקחה את ההזמנה, יאיר העניק לי פרספקטיבה. אנחנו חברה של נותני-שירות, הוא אמר. המלצרית הזו, כאשר היא תסיים לעבוד, תלך לבית קפה, ומלצרית אחרת תיקח ממנה הזמנה. רבים מאתנו מועסקים כמשרתים במשך 8 שעות ביום, רק בכדי שנוכל לצאת אחר כך, ושישרתו אותנו.

3. ובו רשרוש של פוסט אחר

עבדתי פעם בבית מלון. ×›×›×” ×–×” בטבריה. מלונות הם לא מקום לשהות בו בעיר זרה. הם גם. אבל הם גם אשליית אדונים מורכבת, בנויה בקפידה, שבתחתיתה מסתעפים מסדרונות מבאישים, שכר מינימום וטבח ערבי אילם; באמצע ישבנו, פקידי הקבלה, עם אנשי הלובי, הכוסיות של צוות הווי ובידור ואנשי הביטחון, עם שכר המינימום שלנו, נראים מאוד, לבושים במכנס שחור, חולצה לבנה ועניבה מגוחכת; למעלה – אלוהים, אולי.

שנאתי את ×–×”. מרגע לרגע נעשיתי יותר ויותר מיזנטרופ, בגיל שבו ממילא אתה מאמין שמיזנטרופיה היא סוג של סגולה. אנשים ביקשו הכל, דרשו הכל, מפתיחת הלובי בשתיים בלילה, דרך אזעקת איש ביטחון שאינו ערבי (והוא בכלל ×”×™×” דרוזי), ועד לקונדומים וזונות. שנאתי אותם, והם, ברובם, התעלמו מקיומי. עד שפישלתי. פעם נתתי למישהו בטעות חדר שלא נוקה. על המיטה היו קונדומים משומשים. האשליה הפריכה שתפרנו התפוררה באחת, והוא תבע פיצוי. החדרים צריכים להיות נקיים. לא רק למען ×”×”×™×’×™×™× ×” – מלונות אינם היגייניים; הם רחוקים מכך – ×›×™ אם גם בכדי להעלים את טיבם. אנשים הולכים למלון כדי להיות אדונים לזמן מה. הם רואים את האנשים האחרים, את המסדרונות הארוכים, שמחברים אחד לשני חדרים זהים לגמרי. אבל הם מצליחים להתעלם. רק קונדומים משומשים יכולים באמת להזכיר לך שמישהו ×”×™×” שם, על המיטה הזו; שאחריך יבוא אדם אחר. המלון הוא תעשייה של אדנות מזויפת, ולכן הוא ממוקם בקצה ההגיוני של העבודה, בנופש. נופש הוא חופש פלוס אדנות, הוא המקום אליו הולכים המשרתים כדי שישרתו אותם.

4. ובו רשרוש של פוסט נוסף

ומה שמתמיה בכל זה הוא ההיעדר המוחלט של הזדהות. מרגע שיצאנו מהעבודה, אנו לוקים באמנזיה מכוונת. אישה אחת צועקת על הקופאית בסופר, כי זו ביקשה ממנה להניח מוצר שוויתרה עליו בצד, במקום שאינו הקופה. וזו אישה קשת יום, הצועקת. איש מוותר על הטיפ למלצר, בגלל שערמת המזון שלו לא הגיעה בזמן. והמלצר תלוי בטבח, ושניהם תלויים בעומס. הם יודעים את זה. הם פשוט שוכחים.

ואולי זה אחרת. אולי הכעס הזה דווקא נובע מהזדהות. אם אני מסוגלת לעשות זאת, אומרת לעצמה אישה קשת יום, גם הם מסוגלים. לו הייתי אני משרת כך, אומר לעצמו איש, היו מפטרים אותי. הפרולים לא יתקוממו. המציאות סביבם דביקה מדי, ברורה מדי מאליה. במקום לכעוס על האדון, הם מעדיפים להפוך לאדון לרגע, ולכעוס על המשרת. כך מוצדק כעס האדון כלפיהם, כך מוצדקת העבודה המיותרת הזו, שחגה סביב אדונים לרגע; כי כולנו רוצים בתי קפה. וכולנו חייבים עבודות סטודנטים.

5. ובו חופש וחתירה לאושר

קראתי פעם מאמר שכותבו זעם על ג'פרסון. "אנו מאמינים שאין האמיתות האלה טעונות הוכחה: כל בני האדם נבראו שווים, הבורא מעניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובזכויות אלה כלולים חיים חופש והחתירה לאושר," טען פעם האיש, ובכל זאת החזיק עבדים, ובכל זאת.

אבל יש מרחק רב בין ידיעה לפעולה, בין אמונות לבין שחרור עבדים. המציאות דביקה וברורה מדי מאליה. אולי ג'פרסון החזיק עבדים כמו שאנחנו אוכלים בשר, בידיעה שזה כך וכך, ובלי להצליח להשתחרר. אולי הוא החזיק עבדים כמו שאנחנו משליכים סיגריות. לא רק כי יש מי שינקה, אלא כי קשה לנו לעשות את המאמץ, ולהפסיק. כי זהו העולם.

6. ובו פוסט קצרצר ולא קשור על האולימפיאדה בסין

בבלוג של רונן דורפמן נתקלתי בקטע מתוך "אולימפיה" של לני ריפנשטאל. שווה צפיה.

 

הביטו איך כמעט כולם מצדיעים במועל יד. הצרפתים גם. ההצדעה הזו פרנסה ויכוחים רבים אז, לפני ואחרי. אפשר להבין את הוויכוח, אפילו את המצדדים בהצדעה. האולימפיאדה נערכה בברלין, ויש לכבד את מנהגי המקום. אולימפיאדה אחרת תיערך בקרוב, וכולנו נביט באיזה פרט קטן, לא לגמרי משמעותי, שנים אחר כך, ונתמלא אין אונים.

ולסיום, רוג'ר ווטרס:

 

 

בשבחי השקרן

[זהירות, פוסט תיאורטי]

לפני כמה חודשים פרסמה כאן קרן את הפוסט הראשון שלה, שהצילח להכניס אותי לסרטים תיאורטיים מתסכלים, ואז קצת שכחתי ממנו. בכלליות, קרן טוענת שאין שום סיבה להניח שאם מישהו משקר – ובבדיון, מספר דברים שלא קרו מעולם – פירוש הדבר שהוא הקים דובר נוסף, שבכדי לשקר או לספר בדיון על אדם לעטות פרסונה.

אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את זה, צריך שזה יהיה מישהו אחר שמבחינתו זה כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא זהה לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.

עכשיו, בסמינר על הנמען בבדיון יצא לי לקרוא מאמר משונה של אחד, פיטר רבינוביץ', שלוקח את ההנחה הזו אד-אבסורדום, שלא במכוון, כמובן. השאלה שמעניינת את רבינוביץ' היא שאלת האמת בבדיון. אנחנו מחזיקים ביחס כפול ליצירות בדיוניות; אנו צריכים לדעת שהן בדויות, אך להתייחס אליהן, סימולטנית, כאמיתיות, במידה מסוימת. הצופה באותלו לא ירוץ לבמה כדי להציל את דזדמונה, אולם הוא עדיין יתאבל עליה.

יצירות בדיון, הוא טוען, הן חיקוי, ולכן – שימו לב – יש בהן, לכל הפחות, שתי מסגרות תקשורת: המחבר שפונה לקוראים והמספר, שפונה לנמענים משלו. עד כאן, אני קונה את ×–×”, להבדיל מקרן. אבל אם יש שני קשקשנים שונים, אין פירוש הדבר שיש רק שני נמענים. לא, רבינוביץ' רואה ארבעה.

ראשית, ישנו הקהל הממשי (actual audience) של המחבר, אותם אנשים בשר ודם שקוראים את היצירה בפועל. שנית, ישנו הנמען האוטוריטרי (authorial audience) (ואכן, זה לא מתרגם יפה לעברית, למרבה הזוועה), הנמען או קבוצת הנמענים שאליהם מכוון המחבר את דבריו. נמען זה יכול להיבדל מהנמען הממשי בכמה וכמה צירים, בין אם באידיאולוגיה ונורמות מוסריות ואסתטיות ובין אם בזמן ההיסטורי בו הם נתונים, או בכמות הידע שהם מחזיקים בו.

סוג נמען שלישי הוא הנמען הנרטיבי (narrative audience), הנמען שאליו מכוון המספר את דבריו. נמען זה מתקיים באותו עולם בדוי שבו מתקיים הדובר, הוא מתייחס לעלילה כאמיתית, כמשקפת אירועים שאכן התרחשו בעולם.

הקורא הממשי מנסה להתאים עצמו לנמען האוטוריטרי. הוא מנסה לרכוש את הידע שאמור להיות לנמען זה, להכיר את מערך האמונות שהמחבר מחזיק בו וכן הלאה. כדי להעריך את היצירה, עלינו להתמזג במידת מה עם הנמען שאליו היצירה כוונה. אולם הקורא צריך גם לנסות להתמזג עם הנמען הנרטיבי. הוא צריך להתייחס לדמויות כאמיתיות, במידה מסוימת; הוא צריך להתייחס לעולם המיוצג כעולם הממשי, במידה מסוימת. ה-SOD, suspension of disbelief, מתואר כאן, אם כן, כקבלה מרצון של הקורא את הפרסונה של נמען בדוי לחלוטין: הנמען של המספר.

הופה, ריאליזם

באמצעות המודל הזה, לעת עתה מודל משולש בלבד, ניתן לתאר בדרך טובה יותר ריאליזם ספרותי, טוען רבינוביץ'. מאחר שמידת הריאליזם של יצירה אינה אינהרנטית לה, אלא תלויה במודל העולם שמחזיקים הקוראים, כל ניסיון לתאר ריאליזם כדבר מה המבוסס בטקסט נידון לכישלון. במקום זאת, מציע רבינוביץ' לתאר ריאליזם כמצב שבו הנמען הנרטיבי נדרש לקבל על עצמו מעט מאוד דברים שסותרים את האמונות והנסיון הבסיסיים של הנמען האוטוריטרי. ריאליזם מתואר כאן, אם כן, כקרבה עד זהות בין מודל העולם של הנמען האוטוריטרי וזה של הנמען הנרטיבי.

כדאי להעיר, בנקודה זו, שרבינוביץ' אמנם הוסיף מודל תיאורטי לתמונה, אולם הוא לא פתר חלק נכבד מהשאלות שהוא עצמו מעלה, וניתן ×”×™×” לדבר עליהן גם ללא המודל התקשורתי שלו. עדיין נותרנו עם קורא ממשי שמחזיק בו בזמן בשתי תפיסות עולם מנוגדות – בעולם מיוצג שהוא בדוי וממשי, בה בעת. המודל שלו גם לא ממש מסביר מדוע, בכל זאת, איננו רצים להציל את דזדמונה על הבמה, אולם חשים שזה לגיטימי להתאבל עליה.

דבר נוסף, ניתן היה לנסח כמה מתובנותיו גם מבלי להידרש לנמען כלל. אם ריאליזם מוגדר כיחס שבין מודל עולם של שני נמענים שונים, אוטוריטרי ונרטיבי, ושניהם הם פיקציה של מחבר ומספר, אפשר היה לתאר אותו גם כיחס שבין מודל העולם של המחבר והמספר. ההתמקדות בנמען אינה משרתת שום מטרה (וזאת מבלי להעיר כי יש טעם לפגם בניסיון לשלוף מונח מתוך הז'אנרולוגיה ההיסטורית, שמתאר זרם ספרותי ספציפי, ולהפוך אותו למונח תיאורטי סינכרוני, מחוסר הקשר. אנחה).

ובכל זאת, מודל הנמענים המשולש של רבינוביץ' יכול בהחלט להיות תקף. כשאני משקר, אני חש שאני משתמש בפרסונה. זה מסובך קצת יותר כאשר מדובר בבדיון, אבל ברוב המקרים שאני מכיר (פילדינג ות'אקרי הם דוגמאות נגד נהדרות), נראה שאפשר לצאת נשכרים מהפרדה בין המחבר למספר. המספר כותב כאילו הדמויות באמת קיימות, כאילו הוא מאמין בקיומן. אם לא נניח שיש מספר נפרד, אז עלינו להניח שהמספר משקר; משקר, לא באופן שבו כל יצירת בדיון היא שקר, אלא משקר אחרת, משקר כמי שיודע שדבריו שקריים, ומעמיד פנים שהם אמת לאמיתה. ואז, אם כן, הוא משחק דמות אחרת, ושוב חזרנו להקמת מספר למספר. בלאגן.

אמת ושקר

הבעיה מתחילה מעט אחר כך, כאשר רבינוביץ' מנסה לטפל באי מהימנות. מאחר שמוקד המאמר הוא האמת בבדיון, רבינוביץ' מתעקש לתאר דובר בלתי מהימן כדובר שאינו כן לגבי העולם המיוצג, דובר שמסתיר ומסלף מידע ביחס לעולם המיוצג, העולם שהוא חלק ממנו. לכאורה, אין כאן בעיה. רבינוביץ' אינו חייב לקבל על עצמו את הגדרת המהימנות של וויין בות' (הדנה ביחס שבין הנורמות של המחבר המובלע לבין אלו של המספר שלו), אולם מתוך הגדרה זו, כפי שרבינוביץ' מצהיר, צומח לו הנמען הרביעי, הנמען הנרטיבי-אידיאלי (ideal narrative audience); וזו, רבותי, בעיה תיאורטית לתפארת.

נמען זה הוא הנמען שאליו, אליבא דרבינוביץ', מכוון הדובר את השדר שלו, הוא הנמען שאמור להאמין לשקרים שלו, לחצאי האמיתות, לסילופים. הוא אנלוגי, אפשר לומר, לנמען האוטוריטרי, זה של המחבר; בעוד שהנמען הנרטיבי אנלוגי לנמען הממשי.

אבל רגע, הנמען הממשי אינו קונסטרוקט דמיוני (!); הוא אדם, קיים, קונקרטי. הנמען הנרטיבי הוא קונסטרוקט דמיוני לחלוטין. במה, אם כן, הוא נבדל מהנמען האידיאלי-נרטיבי? במלים אחרות, אם הנמען הנרטיבי מתואר כנמען שאליו מכוון הדובר את דבריו (he writes for an imitation audience […] which also possesses particular knowledge – עמ' 127), והנמען הנרטיבי-אידיאלי מתואר כמי שאליו מכוון הדובר את דבריו – מה ההבדל ביניהם, בעצם?

ובכן, בתחילה רבינוביץ' מבדיל ביניהם באמצעות האמת. נמען נרטיבי מקבל את קיומו של העולם הבדוי כמציאות. נמען אידיאלי-נרטיבי מקבל את כל מה שהדובר אומר, גם את שקריו. כלומר, יש כאן אבחנה בין שתי רמות שונות של שקר. ברמה הראשונה, הבסיסית, יש את השקר של העולם המיוצג; הוא לא אמיתי, העולם, וכדי שנאמין באמיתותו, יש צורך להקים נמען בדוי. ניחא. ברמה השניה, יש שקרים אודות העולם המיוצג, לו הוא היה אמיתי. וגם כאן, כמובן, יש צורך להקים נמען בדוי נוסף, כדי שיאמין.

זו, כמובן, בעיה. אין שום סיבה להקים נמען נוסף כדי להניח שהדובר משקר או מסלף עובדות, במיוחד מאחר שאותו נמען מתואר בדיוק באותו אופן. מדוע הנמען הנרטיבי מאמין לדובר פחות מאשר הנמען הנרטיבי-אידיאלי? ובמלים אחרות, על איזה מישור אונטולוגי נמצא הנמען הנרטיבי?

אתיקה ופרשנות

אולי מפני שחש בבעיה, רבינוביץ' ממהר לסתור את עצמו, ולתאר את ההבדל בין הנמען הנרטיבי לנמען הנרטיבי-אידיאלי ככזה ש"נע על צירי האתיקה והפרשנות" (עמ' 135). הנמען הנרטיבי-אידיאלי מסכים עם הדובר שאירועים מסוימים טובים, ושפרשנות מסוימת שלהם היא מוצלחת. הנמען הנרטיבי, לעומת זאת, שופט אותו. רבינוביץ' חג 360 מעלות, ומכניס לפתע את בות' בדרך האחורית ובמעוקם.

אם איננו זקוקים לנמען הנרטיבי כדי לתאר אמת בבדיון – די לנו בדובר – ודאי שאין צורך בנמען הנרטיבי-אידיאלי, שרק מוסיף פיתול תיאורטי משונה. רבינוביץ' נתקל בבעיה; הוא נזקק, ובצדק גמור, לנמען הנרטיבי כדי לתאר את התכוונות השדר של הדובר לנמען. מצד שני, הוא לא מצליח לדמיין מצב שבו שדר מכוון לנמען תיאורטי מסוים, ואותו נמען אינו מוכן לקבל את הסתירות שבו. אגב, מתוך אותה התעקשות על ציר אחד, ציר האמת והשקר, הוא מסרב לקבל מצב שבו עולם פנטזיה יגרום לקורא להזדהות עם הדמויות או עם מסר מוסרי מסוים. אבל לסוג החרא ×”×–×” כבר התרגלתי.

יותר מכך, לא תמיד יש צורך להשתמש בנמען הנרטיבי, גם ביצירות בדיון. מה קורה כאשר המספר מתייחס ליצירתו כבדיון, או לפחות משתמע שכך הוא עושה (ע"ע פילדינג)? האם יהיה צורך לייצר עוד נמען, שיתייחס לכל האירועים בעולם הבדוי כאמת, למרות שאפילו המספר לא מתייחס אליהם כך? אם התשובה על כך שלילית, הרי שאין סיבה ליצור נמענים לאינסוף בכל פעם שמישהו משקר. העובדה שישנו שקר, ושהשקר מכוון לנמען מסוים, אין פירושה שעל הקורא ללבוש את דמותו של אותו נמען. מה גם שהעובדה ששקר נכשל, אין פירושה שהוא כוון לנמען אחר מאשר הנמען ששמע אותו. כאשר אני משקר, אני בדרך כלל מנסה לדמיין את הנמען שלי במדויק, ולא לדמיין נמען שמשתכנע בקלות, למען השם. לכישלון פנים רבות, לא כולן תלויות בהבדל שבין נמענים.

אז למה זה מגניב אותי? כי יש פה יחס ישר, ומאוד מקובל בקרב נרטולוגים, בין שקר לבין יצירת דובר. ומרגע שיצרנו דובר, אנחנו נוטים לגרור פנימה גם נמען נוסף, שיהיה. רבינוביץ' לוקח את הכשל המשונה הזה, ומביא אותו עד לקיצוניות העגומה שלו: נמענים על נמענים על נמענים, עד דלא ידע.

FIN