כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

זה זה זן

"הייתי אתמול בחנות ספרים, וראיתי שם את 'המדע החדש' של ויקו", אמר לי פעם ליכטש, "ידעתי שאני לא אקרא את זה בקרוב, אבל הפיתוי לקנות היה בלתי נסבל". "הקריטריון שלי, מהבחינה הזו, הוא די פשוט," עניתי. "אם לבורחס יש את זה בספריה, זה צריך להיות גם אצלי". למחרת הוא קנה את הספר. אני גם.

"ספר הזן של ג'וֹשוּ" הוא אחד מאותם ספרים. יש שוק שלם של ספרים, שקהל הלקוחות שלו מורכב מפטישיסטים של תרבות, אנשים שספרייתם מורכבת מספרים ש"מן הראוי" שיהיה להם. אין בכך רע. אני כזה, וסביר להניח שגם האנשים שיקנו את "ספר הזן של ג'ושו" הם כאלה. הם יחזיקו את הספר בספריה, ימוללו מעט את דפיו הנאים (כריכה קשה, סימניה בילט-אין), ואולי אפילו יקראו את כולו. אחר כך יעבור הספר אחר כבוד לעולם שיחות הסלון, והשם ג'ושו יקשט אנקדוטות על הסינים המשונים הללו. ככה זה.

ג'ושו הקליד: WTF

"נזיר שאל, 'מילתו של ×’'ושו – מהי?'
ג'ושו אמר, 'אין אפילו חצי מילה'.
הנזיר אמר, 'מורי, אבל האם אינך כאן?'
ג'ושו אמר, 'אינני מילה'".

הבנתם? סביר להניח שלא. ג'ושו אינו מסוג הנזירים שמתאמצים מדי להבהיר את עצמם. הוא סתום, והוא סתום במכוון. בכדי להבין, יהיה עליכם להבין קצת זן, וכנראה שגם זה לא יעזור יותר מדי. גם ההקדמה אינה מסייעת במיוחד, וההערות, שמשבצות חלק מקטעי הספר, ממשיכות באותו קו של ג'ושו.

ציטוט שהיה באמת:

"מישהו שאל, 'הירח המלא באמצע השמים – מה מקור אורו?'
ג'ושו אמר, 'מה מקור הירח?'

הערה: מה מקורה של ההערה הזאת?"

×’'ושו מוזר. הוא מוזר בכוונה. הוא מוזר ×›×™ אחד מעמודי התווך של זן הוא חשד נורא במילים. אחת מנקודות המוצא של הבודהיזם, היא שהעולם משתנה תמיד, ושכל "דבר" בו קשור לכל "דבר" אחר. אם ×–×” המצב – ואין שום סיבה להניח אחרת – המילים מטעות אותנו. הן מחלקות את העולם לחלקים, ומניחות שיש לכל חלק ×›×–×” מהות משלו. אנחנו אומרים "כיסא", ונדמה לנו שתפסנו משהו בעולם. אך בעולם אין כיסא, יש רק חומר. השפה מבלבלת, ומי שלא מאמין בכך, מוזמן להמשיך להתחבט עם שאר הפילוסופים של תרבות המערב ב"בעיית העצם".

זו אחת מהסיבות לחוסר הבהירות של הספר הזה. אם זן חשדן כלפי מילים, ג'ושו חשדן פי כמה. הוא מדבר, אך בורר מילים; מדבר, ומעדיף שלא.

וזו הסיבה השניה: זן הוא לא פילוסופיה; הוא פרקטיקה. הוא נועד להביא אותך להארה, להפנמת האמיתות הבסיסיות לגבי העולם, לא רק לידיעה שכלית שלהן. לכן הסתימוּת. אם תבינו מיד, תבינו הבנה שכלית. הסתימות מאפשרת לקטעים הקצרים הללו לתפקד כפצצת זמן קוגניטיבית. אינך אמור להבין; קודם עליך להתגלגל עמם מעט. יום אחד תבין, והקוּאן הקצרצר יתפוצץ לך במוח, וכשזה יקרה, אולי זו לא תהיה הבנה מילולית. כך הגיע להארה ג'ושו עצמו.

בריון רוחני

ב"איך עושים דברים עם מילים" (רסלינג. תרגום: גיא אלגת), אוסף הרצאות של ×’'ון אוסטין, מפנה אוסטין זרקור לסוג דיבור, שעד אז נעלם מעין. הוא מכנה אותו "מבע ביצועי" – דיבור שלא נועד לתאר דבר מה, אלא לבצע פעולה. כומר שמכריז על זוג כנשוי; הורים שמכנים את ילדם בשם; אדם שמתערב על דבר מה – כל אלו הן פעולות שמתבצעות באמצעות מילים. עצם הבעת המילים, היא הפעולה.

במובן מסוים, אפשר להתייחס לאוסף הקוּאנים ×”× "ל כצרור מבעים ביצועיים. אך אם ברוב הדוגמאות של אוסטין, המבע הביצועי פירושו פשוט לכנות משהו בשם, אצל ×’'ושו שמור למילים תפקיד אחר. ×’'ושו לא מנסה לתאר את ההארה – התיאור פירושו לעבור מהעולם עצמו לעולם המושגים המופשטים, לעולם המילים – הוא מנסה לעורר אותה. "מה משמעות 'אם תחזור אל המקור, תשיג את האמת'?" שואל אותו מישהו. "אם הייתי עונה לך," משיב ×’'ושו, "לא הייתי ראוי לאמונך" (ספר הזן של ×’'ושו, 342).

ג'ושו, במילים אחרות, הוא בריון רוחני. מילים הן רק חלק מקשת התנהגויות שלמה, שכל מטרתה היא ניתוץ המופשט לטובת הקונקרטי. כדי להצליח לעשות זאת, הוא חייב לצאת מהמסגרת ששאלות הנזירים כופות עליו. לכן הוא עונה תשובות שונות לאותן השאלות; לכן הוא עונה שלא לעניין; לכן הוא צוחק.

פתאום, אחרי כ-100 עמודים

אבל גם ג'ושו, כאשר הגיע להארה, כבר תרגל זן. סביר להניח שגם יואל הופמן, שתרגם את הספר מסינית לאנגלית (דרור בורשטיין תרגם לעברית מהתרגום האנגלי) והוסיף את ההערות, מכיר את הנושא. כנראה שזה לא נכון לגבי רוב קהל היעד של ספר זה. בשבילם, הספר יהיה אסופת חידות חסרת פשר, הבל סיני מתמשך.

ג'ושו נטוע עמוק בתוך עולם אחר, עמוס רמיזות למשלים של הבודהה ולסוטרות בודהיסטיות. חשוב מכך, הטקסט שקוע עמוק בתוך כמה משאלות היסוד של הזן-בודהיזם: כיצד ניתן להגיע להארה שהיא חסרת תשוקות, אם אתה משתוקק להגיע להארה? כיצד ניתן להשתמש בשפה, מבלי להיתפס לעולם האבחנות? מהי ה"דרך", ואיך ניתן לפסוע בה? כל הדברים הללו מרחפים שם, מעל כל דיאלוג. לעתים ההערות מועילות מאוד, לעתים לא. והאמת, אולי זה לא משנה. כי גם נזיריו של ג'ושו, שלא חסר להם רקע בבודהיזם, לא תמיד מצליחים להבין. וכי קריאה בספר הזה, גם כשלא מבינים, בונה דבר מה. פתאום, אחרי כ-100 עמודים, הקואנים הללו מצטברים לכדי תחושה של סדר. וגם אם אינך מבין קטע מסוים, משהו בו מתחיל לדגדג מוכר, כמעט הגיוני.

קטע זה פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בנענע 10. אני לא לגמרי מרוצה ממנו, כי יש עוד המון לומר, ופחדתי לחרוג ממגבלת המילים ומהדד-ליין. דיון יתקבל בברכה.

פאקינג אינטרנט

1.

את הביטוי "פאקינג אינטרנט" שאלתי מהדוד סאמי, אוּשייה שהסתובבה אי אז בפורומים של IOL. כדרכם של ביטויים, אף אחד לא טרח להסביר מה הוא בעצם אומר, אבל כנראה שלא היה בכך צורך. "פאקינג אינטרנט" הוא ביטוי שלוכד פליאה והשלמה, "ככה זה" שהזדווג עם "וואו", ואין ממש צורך לתמלל זאת.

2.

נהוג לומר שהטלוויזיה היפנית גרועה מהטלוויזיה האיטלקית, ויש לא מעט תימוכין להשערה הזו. הטלוויזיה היפנית היא, כנראה, סקסיסטית, מטורפת ומלאה בכל כך הרבה הבלים, עד שיהיה צורך לפתוח אינטרנט נוסף כדי להכניס לשם את כולם.

מצד שני, אנחנו צופים בזה. רוב האתרים הגדולים מעלים לפחות טור אחד שמלקט סרטוני רשת דביליים, וכמעט בכל טור כזה יש פינה שמוקדשת ליפנים. היפנים, מצדם, טורחים לספק חומרים למכביר, ושני הצדדים יוצאים מרוצים.

במלים אחרות, אנחנו נהנים מהתוצרת היפנית, רק מעדיפים שמישהו אחר ייצר אותה. זה מאפשר לנו לצפות באותו הזבל שהיפנים צופים בו, יחד עם הבונוס של התנשאות על עם אחר. להבלים היפנים יש שוק גם כאן, והסיבה היחידה שהוא מאוכלס בתוכניות זרות היא שמרנותם של מרבית המפיקים.

הטלוויזיה היפנית מלאה בזבל – קשה להתכחש לכך – אך רובו לא נחות יותר ממה שמשודר אצלנו (ישנן, עם זאת, כמה וכמה דוגמאות נגד בולטות). מה כן יש להם שאין לנו? יצירתיות. היפנים מוכנים לבדוק מה קורה כאשר יורים כדור במהירות 100 קמ"ש מגב רכב שנוסע במהירות של 100 קמ"ש (הוא נופל); הם מייצרים טטריס אנושי; הם משחקים במטריקס. ×–×” זבל, אבל ×–×” זבל מגניב.

3.

אחד הדברים שהיפנים עושים הכי טוב הוא לבדוק מה היה קורה אם. הכדור שנורה מהרכב הוא דוגמא אחת, ואיפשהו הם גם בדקו איך יכול אדם לנצח דיונון. מה היה קורה אם הוא אחד החומרים שמהם עשוי הפאקינג אינטרנט.

ביסוד הפאקינג אינטרנט מונחת שאלה: מישהו עשה מה?!

4.

האינטרנט מורכב מדיבורים. דיבורים אינם חייבים להתנסח במילים, הם יכולים להיות אנימציית ×’×™×£, סרטון או שיר. ×–×” לא משנה. מה שמשנה הוא שזה כל מה שיש ברשת – אנשים שמדברים על דברים ואנשים שמדברים על דיבורים.

רוב הדיבורים זהים זה לזה. אנחנו נתקלים באותן המחשבות, באותם הניסוחים. אבל כאשר מאות אלפי אנשים חושבים על משהו, משהו חדש חייב לצאת. אפשר, לכן, לראות את הרשת כולה כתיעוד מוטציות החשיבה של בני האדם. אדם נתקל בדבר. הוא מדבר. אדם אחר נתקל באותו דבר, ומדבר גם. באיש ה-500 הדיבור כבר יראה מעט אחרת. מדי יום אנשים חדשים חושבים על אותם הדברים, ודיבוריהם מתרבים ברשת. בשלב מסוים, אתם תראו את אותו הדיבור, על אותו הדבר, רק הפעם בחזקת עשרת אלפים, ותקבלו יפני.

5.

מישהו העלה ליוטיוב קליפ קצר בשם "אנשי האינטרנט". הוא מציג, כפי שמתבקש משמו, חלק מהדמויות שהפכו למיתולוגיה ברשת, מילד מלחמת הכוכבים ועד ל-goatse. לרוב הדמויות הללו יש מאפיין משותף אחד – הפאקינג אינטרנט.

האינטרנט הוא קריוקי אחד ארוך, שבו ביצוע רודף ביצוע. ככל שהביצועים מתרבים, כך הם נעשים מופרכים וייחודיים יותר. וכשאנחנו מתפעמים, אנחנו לא מתפעמים רק מהייחודיות של הדבר, אנחנו מתפעמים מהגודל של הרשת שאכלסה אותו. קל להיתפס על היפנים, מכיוון שהזרות התרבותית שלהם גדולה מספיק כדי ליצור את האפקט הנ"ל על כמעט כל דבר שהם נוגעים בו, אך גם ללא היפנים היינו זוכים לאותה כמות של ביזאר קשה. הרשת פשוט גדולה מספיק.

ככל שהסרטון מופרך יותר, כך אנו מרגישים את גודלה האדיר של הרשת, את כמות האנשים שליהגו וליהגו עד שנוצר הסרטון ×”× "ל. כאשר אנחנו רואים עוד ליפסינק, עוד מנטוס נשפך לקולה, עוד goatse – אנחנו מביטים, למעשה, בדיבור בחזקת עשרת אלפים. אנחנו מביטים במחשבה שנחשבה על ידי כל כך הרבה אנשים, עד שהיא נעשתה מעוותת, ייחודית. ואיפשהו, אולי, אנו חשים ביראה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

מבוכת המובך

שיחת מייל שהתקיימה באמת:

מיטל:
יש לך כמה ימים בלי נענע ממש בקרוב. אפילו אם מדובר בימים משפחתיים.
לפחות תאכל ותישן כמו חזיר.

איתמר:
זאת בכוונתי לעשות. לפחות בעניין השינה. אפילו לקחתי את "יצרים" של אנטוניוני, למקרה שממש לא אצליח להירדם.

מיטל:
אני הגעתי למסקנה שכל הסרטים האלו זה כמו בגדים בחנות יד שנייה. לכאורה, הם מגניבים ורטרואים ויפים עם הדפסים סופר קוליים. אבל אז אתה נוגע בהם ומבין שפעם השתמשו בבדים הכי לא נעימים בעולם. והיום, עושים את אותו הדפס על בד שפותח בנאסא והוא יודע גם לנשום, ולא רק להזיע. ככה, כל הסרטים האלו הם איטיים כמו הגיהנום, ואתה יודע שיש בהם חלקים יפים אבל בא לך למות מהרגעים ביניהם.

איתמר:
אני זוכר את "המדבר האדום". נראה לי שסיפרתי לך על זה. איטי לאללה, אבל בצפיה שניה הוא היה מרתק. מצד שני, באמת שראיתי אותו מזמן, ופעם הסיבולת שלי לפלצנות היתה גבוהה בהרבה.

מיטל:
אנחנו פשוט הפסקנו באמצע ההיצ'קוק בחוג סרטים קלאסיים שהיה ביום שבת.
🙂

איתמר:
באמת? איזה בעסה

אני עוד זוכר את האכזבה המטורפת מהאזרח קיין

מיטל:
לגמרי באסה.
אורי ממש נרדם.
זה היה הכי קרוב לשפיכה מוקדמת שחוויתי מבחינה תרבותית.
כמו השיר ההוא: מיטה אחת, הרבה שתיקה.

איתמר:
:)!
איזה היצ'קוק?

מיטל:
north by north west
אני חושבת שבעברית קוראים לו מזימות בינלאומיות.

איתמר:
וואלה? הוא אמור להיות סרט ענק.
איזה פאקינג בעסה היסטרית.

מיטל:
את אורי שברה האיטיות.
אותי דווקא שברה הקומדית טעויות שעליה הוא מבוסס.
אני לא סובלת קומדיות טעויות. זה עושה לי אי נחת פיזית.
לא גדלתי מאז הימים שצעקתי לחתול שמיל בטלוויזיה: תסתכל מאחוריך

איתמר:
אני מבין אותך לגמרי. אף פעם לא קלטתי איך אנשים נהנים לראות אנשים אחרים מובכים בטלוויזיה.
עוד טיעון חזק בזכות יכולת ההזדהות האנושית

מיטל:
בזכות יכולת ההזדהות?
זה דווקא מראה ההיפך, לא?
או שזה נאמר באירוניה?

איתמר:
לא, בלי אירוניה. אי-הנחת הפיזית שאת חשה היא הזדהות. ואני לא בטוח בכלל שאנשים אחרים לא חשים את אותה אי-נחת, הם פשוט יודעים איך להפוך אותה למשהו אחר. אולי.

מיטל:
אני לא חושבת.
אני לא רואה איזה תהליך יכול להפוך אי נחת לצחוק.
וזה מה שקורה לרוב האנשים.

איכשהו, נראה לי, שאצל רוב האנשים יש גבול ברור יותר שאומר "זה סרט", והמשמעות שלו היא חוסר הזדהות.

איתמר:
יכול להיות, אבל אני מכיר די הרבה אנשים שמובכים גם כן מקטעי מבוכה, ומבוכה,בד"כ, קל לתעל לצחוק. אם זה מביך, הדרך היחידה להוציא את זה החוצה זה לצחוק.

מיטל:
לא יודעת מה להגיד על זה.
אני רק יודעת שאצלי זה בכלל לא מבוכה.
ואלוהים יודע שיש לי קילומטרז' נאה בצחקוקי מבוכה.

איתמר:
אז מה זו התחושה הפיזית?

מיטל:
זה אי הנחת שתוקפת אותך כשאתה רואה מישהו מפצח גרעינים וזורק את הקליפות מהאוטו.
זה זעם על אלימות שווא.

איתמר:
וואלה? לא חשבתי על זה כך. תמיד הנחתי שאני מובך ממבוכת המובך שבסרט.
מובך זו מילה מצחיקה

מיטל:
כן, זו מילה מצחיקה 🙂
לדעתי זה ממש עצבים על זה שמישהו עושה עוול מכוון למישהו אחר.

איתמר:
יכול להיות שזה שונה אצל שנינו.

בא לך להעלות את השיחה הזו כפוסט?

מיטל:
סבבה.
אבל אתה עושה את ×–×” 🙂

איתמר:

בעסה.

טוב.