כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

רשתות חברתיות והחוש השישי

מלבד חמשת החושים המוכרים יש לבני האדם חוש נוסף – Proprioception (שאפשר אולי לתרגם ×›"חוש העצמי"). ×–×” החוש שמסייע לנו להבין את מיקומם היחסי של האיברים בגוף, לחוש את עצמנו כיצור שלם ואחדותי.

חשבתי על זה היום בהקשר של "קפה דה-מרקר" ו-livejournal, שבשניהם יש לי פרופיל משתמש. LJ הוא סוג של רשת חברתית מדור קודם והקפה הוא רשת חברתית פר-אקסלנס. קשה להשוות ביניהם: LJ הוא, קודם כל, פלטפורמת בלוגים ואילו הקפה מכיל גם מערכת פורומים, מסנג'ר ותיבת דואר מקומית. ובכל זאת, שניהם מרגישים כמו רשת חברתית. הם מפעילים בך, המשתמש, איזו תודעה של מיקומך במרחב, תחושה ברורה שאתה חלק ממשהו גדול יותר. נדמה לי ש-Proprioception היא מטאפורה לא רעה בשביל התחושה הזו.

נסו להיכנס פעם לבלוג ב-LJ. רובם מכוערים נורא. הסיבה לכך היא שהבלוגים הללו נקראים דרך דף החברים, שמרכז את כל הפוסטים האחרונים של האנשים שמוגדרים כחברים שלך. מרגע שאתה מבין שכך קוראים אותך, אין לך שום סיבה לייפייף את הבלוג. אתה כבר לא יוצר אזור באינטרנט, מקום עם עיצוב ותחושה משלו. במקום זאת, אתה יוצר תוכן, שנצרך ונצפה דרך דפי חברים שונים.

כך פועלים גם בקפה, ואפילו ביתר אגרסיביות. עיקר המודולים שמוצבים בפרופיל המשתמש שלך אינם אלא מערכת קישורים פנימית – רשימת חברים מהקפה, פרופיל, תכנים שיצרת ותכנים שלהם הגבת. ההגבלות על העיצוב (חשבת שפרופיל המשתמש שלך מכוער? רק נסה לעצב מחדש), שמחייבות את כולם לעמוד בקוד התלבושת האחידה, מדגדגות אף הן את ×”- Proprioception. אינך אחד, אתה חלק מכוורת. אתה הבּוֹרג. רזיסטנס איז פיוטייל.

כדאי להשוות לישראבלוג או בלוגלי. אוהבים לצחוק על כיעורם הנורא של בלוגי הפקאצות בישראבלוג, והם אכן מכוערים. אבל הצוחקים שוכחים שאותן פקאצות מתייחסות לבלוג כמו אל החדר שלהן. הן מקשטות את המקום שלהן ברשת; הן חותמות את שמן בכל רקע ורוד ובכל כפתור מנצנץ. בישראבלוג ובבלוגי יש, כמובן, גם קישורים לעמוד הבית. "נענע" מתנוסס מעל כל בלוג בישראבלוג, אך הקישור הנ"ל לעולם לא יהיה דומיננטי כמו מערכת הקישורים המסועפת בקפה דה-מרקר, שפולשת לך לתוך פרופיל המשתמש.

אולי זו אחת הסיבות לתאווה לסטטיסטיקות – Proprioception, מיקומך היחסי בעולם. בישראבלוג אתה זוכה למספרים בלבד ולרשימת האימיילים של אלו שמנויים עליך; בדה-מרקר אתה כבר יכול לראות מי ביקר אצלך (אבל רק אם הוא רשום, כמובן). בזה אתה תחנת שידור עצמאית, שפונה לעולם, ובזה אתה תחנה שמשדרת, אך בעיקר לחברי הקהילה.

מהטקסט עולה טון ביקורתי מדי, שלא כל כך תכננתי. אין רע בקפה או ב-LJ. להפך. אני פשוט תוהה מה ההשפעה שתהיה לתחושה הזו על הכותבים במקומות האלה. ב-LJ בחרו רבים מהכותבים לכתוב יומן אישי. הם משתמשים בפלטפורמה הזו ככלי לשמור על קשר עם חברים. גם רבים מהכותבים בישראבלוג עושים זאת, אך ישנו מספר לא מבוטל של כותבים שמתייחסים לבלוג שלהם כאל מדיה עצמאית. ראיתי שם פעם בלוג של "מוכרת בסטימצקי". כותבת הבלוג לא רצתה לספר על החיים שלה, היא רצתה לספר על חייה כמוכרת ספרים, להפוך את האנקדוטלי למייצג.

אין חשש שהקפה יהפוך לאסופת יומנים אישיים. יש יותר מדי גורמים שמונעים מדינמיקה כזו להתפתח, ובראשם הניסיון של מנהלי הקפה להפוך אותו ל-LinkedIn ישראלי. כבר עכשיו הרבה מהרשומות של אנשי הקפה הן אסופת מלים מוקפדת אודות תחומי העיסוק שלהם. הרשומה הזו, שאפרסם גם בקפה, אינה שונה (ראו אנשים, אני מבין באינטרנט! הציעו לי עבודה שבה ארוויח מיליונים!). השאלה היא רק האם תחושת ה-Proprioception תחלחל גם אל הפוסטים הללו. סביר להניח שכן, אני פשוט לא מצליח עדיין לנחש איך.

פורנוסטרוקטורלי

(או) פורצים גבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של פורנו

הערה קטנה: איה הודיעה לי שנקודת המבט שלי מאוד "סטרייטית-גברית". ואכן, ב"גמירה", למשל, כוונתי לשפיכה גברית. שתדעו.

סרטי פורנו הם קצת כמו "ספורט הדמים" של ואן-דאם. בסרט ההוא מתכנסים אמני לחימה שונים מקצוות העולם לתחרות לחימה סודית, ונלחמים זה בזה. וכך, ניתן לראות אמנויות לחימה שונות מתמודדות זו מול זו באמצעות נציגיהן עלי אדמות. לוחם סומו, לוחם סורי, מתאגרף תאילנדי, מתאבק אוולה, קפואריסט וכמה טיפוסים נוספים דופקים אחד לשני מכות, עד שמגיע הקרב הסופי. ספוילר: ואן דאם מנצח.

סרטי פורנו הם קצת כמו "ספורט הדמים" – סדרת התכנסויות, צירופי אדם, בטור הארדקור עולה, שמסתיים בקרב הסופי והמתפתל. סרט פורנו, לפחות מהזן הרגיל, מתחיל כמעט תמיד בצירוף השכיח גבר/אישה. רק אז, לאחר שפטר עצמו מעול ×–×”, יכול הסרט להמשיך לצירופים אחרים – אישה/אישה, גבר/אישה/אישה, גבר/אישה/גבר – עד, כאמור, לצירוף שחותם את העניין כולו במסת אדם תמנונית.

הזיון הוא יחידת העלילה הבסיסית של הפורנו. לכן קל כל כך לשרטט זאת מתמטית. הזיון הוא אלמנט כל כך חשוב, כל כך בלתי נמנע, עד שכדי להגיע אליו גועש הסרט מבעד לכל המחיצות הסיבתיות הרגילות. כמו בסביבתו של חור שחור, מתעקמים חוקי ההסתברות ברגע שהם ליד פוטנציאל זיון כזה או אחר.

בפורנו כמעט כל דבר שמעורב בו יותר מאדם אחד (ולעתים מספיק גם אחד. תודה לאל על האוננות) הוא זיון פוטנציאלי. אפשר לחוש בבוא הזיון כבר בשניה שבה שני אנשים מתקרבים זה לזה, בהתאם לז'אנר הסרט, כמובן. אלא אם כן אתם צופים בסרט הומואים, גבר/גבר הוא צירוף שלא יעלה על הדעת, ולכן גברים יכולים להיפגש זה עם זה מבלי להאיץ לכלל משכב, כל עוד אישה לא מתווכת ביניהם.

אם הסרט בנוי כשרשרת צירופים אנושית, אזי יחידות העלילה שלו, הזיונים עצמם, בנויות כשרשרת צירופי איברים. בצירוף גבר/אישה, למשל, ייתכנו כמה צירופי איברים אפשריים, אולם בדרך כלל סדר הצירופים יהיה כדלקמן: מציצה > חדירה לכוס > חדירה אנאלית > גמירה. החוליה היחידה שניתנת להשמטה היא החדירה האנאלית, על פי רוב, אולם סדר צירופים זה הוא כה חזק עד כי הוא חולש גם על צירופי אדם שונים: גבר/אישה/אישה, גבר/אישה/גבר וכו'. וכך תתחיל כל אורגיה במציצה, תעבור לזיון רגיל ורק אז תתפנה לחדווה אנאלית ולגמירה.

מדובר בסדר חומרה עולה. יש דברים שהם פשוט יותר פורנו, יותר הארדקור, מדברים אחרים. לרוב יש לכך חפיפה עם לכלוך וגועל, כאילו מה שמלוכלך יותר הוא גם אמיתי יותר, יותר זיון, מאשר הנקי והסיליקוני. מכאן שאנאלי, כשלעצמו, תמיד ייתפס כחמור יותר מאשר מציצה, למשל, ולכן יבוא אחריה בתחביר האיברים. עם זאת, סדר צירוף האיברים יכול להשפיע גם על חשיבות הצירוף. הרהרו לרגע בצירוף חדירה לכוס > חדירה אנאלית >מציצה> גמירה. אפשר לחוש שעברנו ז'אנר, טיפסנו במעלה ההארדקור, ואנו עתה בממלכה אחרת. כמעט כאילו מוכתב מראש שצירוף איברים במקום השלישי ב"משפט" יחשב חמור יותר מצירוף איברים במקום השני.

זיון בסרט פורנו אינו שרשרת מפגשי איברים פאראטקטית, שבה כל אחד מצירופי האיברים בלתי תלוי בקודם לו, ולכן גם ניתן להחלפה. לא, תחביר האיברים קובע את מהות יחידת הזיון, בעוד צירוף האנשים קובע את פוטנציאל צירופי האיברים האפשרי. בניסוח אחר, סדר החדירות/ליקוקים/התחככויות קובע את מהותה הפנימית של יחידת הזיון, ואילו סדר זה נקבע ביחס למספר וסוג המשתתפים. בזיון רגיל יהיו תמיד פחות אופציות מאשר באורגיה, מאחר שיחד עם כל אדם שנוסף לזיון נוספים עוד איברים לחדור ולהיחדר בהם. ניתן, כמובן, להשתמש ברקורסיביות, ולהפוך זיון גבר/אישה לאינסופי, כאשר חדירה לכוס מובילה לאנאלי שמוביל לחדירה לכוס שמובילה למציצה. אך זה מאורע נדיר.

המילה "מהות" קצת צולעת. "מהותה" של יחידת הזיון אינה אידיאה שמחוץ לעולם, היא אידיאה שבתודעה, הצורה שבה אנחנו מקטלגים בזיכרון את הזיון או את סרט הפורנו. יכולנו לקטלג הכל – צבע השיער של המשתתפים, סוג האנחות – ובמקום זאת אנחנו מקטלגים צירופים, קומבינציה וסלקציה של אנשים ואיברי מין. ראו את רשימת התגיות ב-pornotube ותבינו. אדם רואה סרט פורנו, ומה שיש לו לומר עליו ×–×” אוראלי/אנאלי, אנאלי/אוראלי וגו'.

אבל האפשרויות הן בלתי מוגבלות. גם אם נגמור את סדר צירופיהם של בני אדם, בכל התנוחות האפשריות, עדיין נצטרך להוסיף לסדרות המשוואות הנ"ל את הדילדואים, על כל גדליהם, והפטישים, כל עור וכף רגל, והגמירה בפנים/גמירה על החזה, וסוגי הקשירות, והמגע המכאיב והמגע המענג, והנשים השמנות, והגברים הזקנים, וכל האפשרי. תמיד יש איבר (גם אם ויברטור) ותמיד יש חור (גם אם פה), ותמיד אפשר להרכיב אותם קצת אחרת. האפשרויות הן בלתי מוגבלות, כמעט. אנחנו צריכים את הצירופים הבסיסיים האלה, הם טובים לנו. קל לקפל אותם להכללות תמטיות. אנאלי> מציצה> גמירה מגעיל יותר ממציצה> אנאלי> גמירה, ולכן גם מתקפל בקלות לאופוזיציית שולט/נשלט, לסכמות תמטיות בסיסיות, שקל לנו יותר איתן. וזה בסדר. אנחנו לא רוצים להגיע כרגע להארה. רק לאונן.

איך עושים את התוכן שלכם

רוב אתרי החדשות שאתם קוראים היום באינטרנט נערכים על ידי אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הם משתכרים בין 25 ל-35 שקלים לשעה. הם אלה שהופכים את הודעות היח"צ, הדוברים, בליל הכתבים, הקשבים ואת כתבותיהם של אתרים אחרים לכתבות שאתם צורכים.

הם אלה שמעלים את המבזקים, הם אלה שנכנסים להתקף אדרנלין במקרה של פיגוע, הם שצריכים לתמרן בין מספר משימות סותרות במהותן – מחד, עבודה מהירה ככל שניתן, ומאידך הפעלת שיקול דעת עיתונאי והבחנה בין עיקר לטפל; את התוצאה של הניגוד ×”×–×” ניתן לראות בכל כתבת חדשות שמופיעה באותם אתרים, כלומר את הפער בין מספר הכתבות שעולות לאוויר בכל שעה ובין איכותן.

בהתאם לדרישות הסותרות נקבע גם היחס הכפול לעורכים: מצד אחד כאל עובדים לא מיומנים, שניתנים להחלפה מדי שעה – מכאן נגזר גם איום הפיטורין התמידי – ומצד שני כאל עיתונאים בעלי מיומנות וידע, או כמי שאמורים להחזיק בהם.

כשעמוס חוקן ואחרים מקטרים על שגיאות עובדתיות או על שגיאות כתיב והקלדה, הם מקטרים על השגיאות של האנשים האלה. סביר להניח שהאנשים האלה גם יחטפו צעקות – ולא מי שבחר להחזיק אותם בתנאי העבודה הללו.

כל טעות חשופה לציבור, וכל טעות נשפטת כפני האתר; אך במקום שיהיה אדם שיבדוק את הטקסט שמתפרסם, הצוות מצומצם והדרישות עולות. שימו לב לסגנון:

"חברים,

מי שלא עושה לפחות 7 כתבות במשמרת (וזה המינימום שבמינימום) פשוט אין לו מה לחפש בדסק, אולי מתאימה לו יותר עבודה אחרת. העניין הזה הופך למעיק במיוחד לאחרונה.

שיהיה שבוע טוב ונמרץ".

העובדים הללו נטולי כל ×”×’× ×”, הם בני ערובה של המקצוע שלהם ושל כלוב הזהב-בשקל שבו הם יושבים. לכלוב יש תקרה ברורה מאד: אין שום אפיקי קידום, שום בטחונות לעתיד, וסביר שרובם יגלו שתקרת השכר שלהם נעצרת ב-6,000 ש"×— נטו בחודש. ובשביל פחות מזה – בדרך כלל, הרבה פחות מזה – אפשר לעשות להם הכל.

מעין גילוי נאות

זה איננו טקסט כללי, וזוהי אינה ביקורת בעלמא. הפוסט הזה הוא על אדם מסוים, שעורך דסק חדשות מסוים, שבו עובדים (ועבדו) כמה מחברינו. הטקסט הזה, מטבעו, אינו נטול פניות. היינו מעדיפים שלא לפרסם אותו כלל, ולזמן מה גם שקלנו לעשות כך; אבל לא ראינו ברירה אחרת. ניסיונות אחרים לתיקון המצב, פומביים פחות, נכשלו.

איננו עובדים באותה מערכת, ואם אתם מתפלאים מדוע כותבים את הדברים אנשים מבחוץ, חשבו מדוע עובדים בפועל מנועים מלעשות כן.

"חברים, אני עייף מלהעיר על דברים בסיסיים. וגם נמאס לי. זה או שאנחנו מיישרים קו, או שאני מתחיל לנקוט בסנקציות מעט יותר חמורות ממיילים זועמים. אני מקווה שזה מובן היטב, כי בפעם הבאה באמת שלא אסתפק במייל. זה פשוט לא עובד. וכן, יש כאן איום. חסכו לעצמכם את השאלה."

איך זה לעבוד בדסק?

מוטל עליך לכתוב כתבות, מבזקים, לבדוק תגובות, למצוא תמונות, לחתוך אותן למספר גדלים נדרשים, ולהעלות את הכל למערכת האדמין. במקביל, מוטל עליך להאזין לרדיו, לעיתים ליותר מתחנה אחת, ובמצבי לחץ – גם לטלוויזיה. ברקע מטרטרים ביפרים והאימיילים זורמים, ועליך לעבור על כל אתרי החדשות שוב ושוב, רצוי מספר פעמים בדקה.

עומס המטלות הוא כה גבוה, עד שאין בפועל אפשרות לכסות את כל המשימות. תמיד אתה נאלץ לבחור במשימה אחת ולהעדיפה על האחרות. תמיד ניתן יהיה לבקר אותך. לעיתים, הביקורת היא במסגרת חילוקי דעות לגיטימיים; לעיתים, שופטים אותך על פי נוהל שהומצא מעט לאחר שעברת עליו:

"א. לא משנה מה הנוהל, את צריכה ללמוד להקשיב למנהלים שלך. אם XXX אומר לך משהו, אין שום מקום לוויכוח.

ב. לא התעמקתי בנוהל הקודם, אם כי נראה שכרגע הנוהל מפורט יותר. קחי אותו כקובע."

לעיתים, אתה עשוי לקבל נהלים סותרים – למשל, הדרישה להעלות כתבות רבות יותר, שבאה מצורפת לאיסור לעשות שימוש באתר חדשות מסוים, שעד ×›×” הותר.

אבל כל ×–×” לא משנה. משנה רק שתמיד אפשר ×™×”×™×” לבקר אותך על עבודתך; שבדסק מסוים הביקורת הזו תמיד נושאת – חסכו לעצמכם את השאלה – איום. כך אפשר תמיד להעלות את הדרישות, ולהשאיר את אותו כוח אדם. קידום, כאמור, אינו אופציה ממשית; השכר, יחסית לסטנדרטים לשכר עבור שירותי תוכן בישראל, גבוה; והעמיתים לעבודה מצוינים. יתר על כן, לחדר חדשות יש רוח יחידה, מהסוג שיכול להבין רק מי שעבד בתיאום מושלם עם אדם אחר כשברקע מייללות סירנות משני מכשירים לפחות.

אז אתה רוצה להישאר. והשכר בסדר. אפשר לגמור חודש. בחוץ רע יותר. וזה אומר שאתה בכלוב.

"מבקש להזכיר לכם שאין שיקול דעת בוויתור על כתבות ערוץ X […] עורך אחראי – הוא האחראי לכל דבר ועניין, כנגזר משמו".

חדר חדשות הוא לא מפעלי ים המלח. זו עבודה טובה, בוודאי לסטודנטים. לא צריך להרים שום דבר כבד; יש מזגן ומכונת שתיה והנחות למזון. ובכל זאת, באחד מערוצי החדשות היותר-חברתיים שפועלים ברשת הישראלית, פוטרו אנשים טובים ללא סיבה טובה, ואחרים, ששרדו, מפחדים מפיטורים, וסופגים צעקות מדי שבוע.

"אני מרגיש די חרא בעקבות תגובות מחלקכם על המייל ששלחתי בצהריים, ובו האמירה שמי שלא עומד ברף מסויים אולי לא מתאים לדסק. זה היה חסר רגישות, וכנראה שלא בפעם הראשונה מצדי. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שמישהו יחוש תחת איום כל הזמן, לא זה היה הטון (אם הקשבתם לניסוח הטקסט ודאי הבחנתם בכך) ולא זאת המטרה. אם תביטו אחורה לשנה החולפת תגלו שבפועל, על אף הרבה כעסים ונזיפות, אנשים לא עפים מהעבודה על ימין ועל שמאל. אני בכלל בעד זכויות עובדים..:) אני גם מכבד מאוד כל אחד ואחת מכם, ומתקומם בעצמי כשאני חושב על סיטואציה של עבודה תחת איום. זה רע ומאוד לא נעים. סליחה מקרב לב."

"אני שונא לעשות את זה ואין לי מושג אם אני בכלל יכול לעמוד בכך, אז סתם בשביל הסמליות: נשבר לי, ויתחילו לעוף כאן ראשים. אני מרגיש ממש חסר אונים, כשבקשות שלי נתקלות בהתעלמות ובסוג של זחיחות. אני נחוש לעשות לזה סוף, גם אם יהיה קצת לא נעים בדסק לזמן מה."

הפוסט הזה לא מיועד לפגוע באיש שכתב את האימיילים האלה. אבל הוא איננו סיפור כללי בלבד. כדי שמערכת ניצול תוכל לפעול היא זקוקה לפחד, והיא זקוקה לאנשים שיעוררו את הפחד הזה. האנשים האלה אינם בהכרח רעים ולעיתים הם מחזיקים בכל הדעות הנכונות. לעיתים, כנראה גם במקרה הזה, הם עצמם פועלים בתוך מערכת דרישות בלתי סבירה.

ודעו, להחליף עורך של מחלקה, קשה ומסובך בהרבה מלהחליף עובד. גם אם אתה עובד מקצועי ובעל נסיון, יש עוד אלף כמוך. אתה בר-תחליף. העורך, גם אם הוא מתנהג כרודן, גם אם הוא מאיים ומשפיל עובדים, גם אם הוא מכפיף את העבודה לגחמותיו – זוכה להגנה, אוטומטית למחצה, מצד הממונים עליו.

×–×” מה שיש. אחיזת חנק: אדם לחוץ, מולחץ, שכופת את עובדיו באיומי פיטורין; עד שאט אט הופך המקום כולו לסדנת ×™×–×¢, כזו שיש בה מקלדות. אבל יש בה מזגן ותלושי מזון ותנאים – ויש משימה חברתית.