כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

שתי הערות קצרות

1.

יש לי תיאוריה. אני לא בטוח עד כמה היא מדויקת – ההיכרות שלי עם התרבות הישראלית העכשווית הצטמצמה פלאים – אבל היא נראית, לעת עתה, ככזו. וזה די עגום.

בכל תרבות מתקיים יחס כלשהו בין חדשנות למסורת. השוו את מחזאיה של יוון הקלאסית למודרניזם המוקדם או לרומנטיקה. אלו שואבים מתוך אותם סיפורי-על טרגדיות שונות לחלוטין, ואלו מנסים לייצג עולם חדש בצורות חדשות. המטוטלת הזו, נדמה לי, נוטה שוב לכיוון המסורת.

תרבות הקאברים הזו, שנהייתה לנו, אולי, משגשגת על מיני תופעות שנהוג לקבץ תחת "פוסטמודרניזם", ובהן, בעיקר, הפחד לנפנף בערכים אסתטיים כלשהם (ולא סתם כל הערכים האסתטיים שלנו הם פוליטיים). אבל היא גם זוכה לתדלוק נדיב מכוחות כלכליים, בצורה שקשה לדמיין שהתקיימה בעבר. ומתוך פחדנותם, מהניסיון שלהם להרוויח בסיכון זעיר ככל האפשר, נולדת לנו כאן, כל יום מחדש, התרבות הישראלית העכשווית.

מזל שנכנסתי היום לקרוא טור של בן כספית על ג'קו. נכנסתי בעיקר כדי להתעצבן על ב.כ., והתעצבנתי, קשה שלא, אבל גם גיליתי את הקשר בין "אנשי השנה בבידור", ג'קו אייזנברג, "כוכב נולד" ו"טדי הפקות". מזל שנכנסתי. אחרת לא היתה לי דוגמא.

2.

אני לא יודע אם בשדרות רוטשילד יש עדיין את תערוכת התקשורת המדהימה של אורנג'. עשרות מטרים מצופים בתוכן שיווקי כל כך תוכני, כל כך שירות לציבור, עד שעיריית ת"א לא ראתה לנכון לבקש מהחברה לשלם עבור התצוגה.

זה מדהים גם בגלל שהמילה "אורנג'" בקושי מופיעה. לא צריך מלים, הכל ממילא משומן בשחור וכתום. בקרוב, אם ירצה השם, יספחו באורנג' גם את הצבע הכתום, כשהוא לבדו. מיתוג מושלם, כפי שמיתוג צריך להיות, כמו בספרי השיווק שעל מדפי המנכ"לים שלכם, כמו בהמלצותיו של כל גנרל טוב במלחמה על הקוגניציה. שיווק באמצעות מטונימיה.

וזה מדהים ×›×™ ×–×” ממחיש מי הם מלכי העולם הבאים – האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. בורחס כתב פעם שכל אינטלקטואל נאלץ לתמרן מתישהו בתוך שיחה בין שתי נשים שמתווכחות איזו מילה יפה יותר: "moon" או "luna". כך גם האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. ראו את התערוכה הזו, היא שלהם, כל חרוז וחרוז ממנה.

רשומה זו פורסמה גם ב"חברים של ג'ורג'"

אינטרטקסטואליות, פוליטיקה ותיאטרון האבסורד: מבוא קצר

נחום ברנע כתב פעם ב"עין השביעית" על אינטרטקסטואליות. הוא לא נתן לזה מונח רב-הברתי, אבל הוא כתב דברי טעם. הימים היו ימי שרון, שרון ותכנית ההתנתקות, ובאחד הנאומים קם איזה ח"כ-לשעבר, עקיבא נוף, פתח לו מטריה שחורה והחל לנפנף בה. המאבטחים הסתערו על נוף, ונטרלו את המטריה. אף אחד לא הבין. מה נשאר מצ'מברליין נושא המטריה השחורה, היורד מהמטוס, שזה עתה חזר מפגישה עם היטלר, ואומר "הבאתי שלום בדורנו"? כלום. נוף ניסה נורא להעביר נקודה, אז הוא השתמש בסמל, סמל שאף אחד כבר לא יודע לזהות. ועכשיו, שואל ברנע, לך תסביר את זה לקוראים.

הזיכרון הקולקטיבי, אותה עיסה × ×¢×” של סמלים משותפים, עדיין קיים. לא בטוח בכלל שמאגר הסמלים המשותפים הצטמצם, הוא פשוט השתנה מאוד, ודורש מעקב מתמיד. כבר לא מספיק להכיר קאנון היסטורי משותף, שכן ×–×” הולך ונגמר לנו בין הידיים. עכשיו צריך – במיוחד אם אתה אדם כותב, במיוחד אם אתה עיתונאי – לעקוב אחרי התכניות הפופולריות, ולא להרפות לרגע.

לפעמים זו ממש בעיה. לפעמים אתה רוצה לרמוז לטקסט מסוים, אבל כבר לא בטוח בכלל שהקוראים יעלו על הרמיזה. מה עושים? נותנים הערת שוליים. כן, גם אם זה בכותרת של העיתון היומי של אתמול:

למתקשים לראות, להלן הכותרת: הממשלה מחכה לגודו*

ומתחת לה, בכתב קטן יותר:

* "מחכים לגודו" – מחזה מאת סמואל בקט, המתאר אנשים המחכים לדמות מסתורית שתפתור את כל בעיותיהם, ואינה מגיעה לעולם.

 

כותרת המשנה, אגב, מתחילה במלים "תיאטרון האבסורד". הידד.

העיתון, אגב, הוא "ישראלי". לא פחות.

הערה זעירה בדבר המצעד

ההפנינג ביום שישי, קרי "מדרך הגאווה" (הקרדיט ליואב), היה בעיקר משעמם. הרבה אנשים, חלקם צבועים בצבעי קשת, שגעשו לאיטם לעבר כיסאות האצטדיון, ושם בהו בבמה. מעט לפני שעל הבמה החלו להופיע מיני מינים, פרשו כמה וכמה חבר'ה הצידה, פרשו דגל גאווה גדול והחלו לנפנף בו. החבר'ה, נערי מרצ, משכו את עיניהם של כמה צלמים, שמשכו את עצמם לעבר הדגל, התמקמו סביבו, בזווית אליו, מתחתיו ומעליו, והחלו לצלם במרץ שנפל רק מזה של נערי המרצ המנפנפים. שאר הצועדים במדרך פשוט התרחקו הצידה. מביך, בסך הכל.

כבר שם ידעתי איך הדגל הזה יראה בפיד התמונות של רויטרס או בערוצי הטלוויזיה. זה יהיה מרשים, כמו שרק פיסת בד מתנפנפת יכולה להיות. האור יישבר על צבעי הקשת, קפל בד ימזמז קפל בד, הרוח תנשוב מלמטה למעלה, ותהיה יופי של תמונה. הדגל הזה יראה כמו סמל לאיכות המדרך כולו, מתנפנף בגאווה. מרחוק זה נראה מרשים פחות, אבל המרחוק לא עניין אף אחד. הדגל היה שם בשביל הצלמים. פוסט מודרניזם. מוזר רק שהדגל, על מנפנפיו, נותר גם כשהצלמים הלכו.