כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

סבלנות, בסוף יש קומיקס

אני לוקח קורס על מיכאיל באחטין, תאורטיקן ספרות רוסי חשוב, שבזכותו (ובזכות הזיווג הטמא שלו עם קריסטבה) יש לנו היום מושגים מרנינים כמו "אינטרטקסטואליות". דרור בורשטיין, שמעביר את הקורס, זיווג בין באחטין לבודהיזם, ונגע, נראה לי, בנקודה חשופה.

לקרוא את "הדיבר ברומאן" מרגיש כמו לקרוא את הבודהה, רק של השפה. כלומר, לנסות לקרוא מישהו שהבין שהכל קשור להכל, שהכל משנה את הכל כל הזמן, ושמעז בכל זאת לתת בכל זה סימנים. כאשר באחטין מדבר, למשל, על הדיאלוגיות שטבועה בדיבר, הוא טוען שמבעים רבים, משפטים רבים, מיוצרים מתוך מחשבה על התגובה המתוכננת אליהם. עוד לפני שהמשפט יוצא מהפה, הוא כבר מתפתל מסביב לטיעוני הנגד שטרם נאמרו.

אבל בד"כ טיעוני הנגד נאמרים. הם נאמרו שוב ושוב באינספור שיחות אחרות. המשפט שלנו, זה שאנחנו רוצים לומר, הוא חלק מתוך כל אותן שיחות, מיוצר מתוך הנחת קיומן. כאשר דוד גרוסמן פונה לאולמרט, בנאום שלו, ואומר שהוא שקל את דבריו בזהירות, לקח את הזמן, כדי שלא יוכלו לומר שמתוך צערו הוא דובר, הוא עושה זאת כי הוא ראה את הטיעון הזה מופנה כבר כלפי אנשים אחרים. וכאשר נוציא את אותו משפט, שחישלנו בזהירות כזו, הוא יהפוך לחלק ממבעי השפה, ויעצב משפטים אחרים אצל דוברים אחרים.

כמו לקרוא את הבודהה. זה די מעניין, בדרך אגב, לראות איך הוא מנסה לנסח את ההארה במלים. הוא מתחיל בדבר אחד וקופץ לדבר הבא, ומשם חוזר לאחור, ומתפתל סביב זה, וקופץ קדימה, ואז אומר כמה דברים על שירה, וחוזר לרומאן ולדיאלוגיזם. כאילו יש לו תבנית, מלאה גלגלי שיניים עדינים מאוד, בתוך המוח, שאי אפשר להניח אותה כמו שצריך בטקסט, במשפטים שנקראים ברצף הזמן, ושהדרך היחידה לתאר אותה נכון יהיה כך, כדיגרסיה על דיגרסיה.

בהערת שוליים יאמר שראוי היה שבאחטין ישתדל יותר בכל זאת.

פריצ'ר. הכרך הראשון והמיותר

פריצ'ר הוא קומיקס שמתאר את מסעו של כומר, חברתו (שאצבעה קלה על ההדק) וערפד אירי בעקבות אלוהים. הוא עמוס אלימות לתפארה, משלב את הפמליה של מעלה, הפמליה של מטה, קצת מערבונים והרבה מותחנים וסרטי מסעות. מלבד זאת, פריצ'ר, לפחות הכרך הראשון, ניחן ביכולת המופלאה להיעשות מעניין פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת. עמודים ספורים לקראת הסוף אתה כבר תוהה אם שווה להמשיך הלאה.

אחת הסיבות לכך, נראה לי, זו הדיאלוגיות הבאחטינית המוגזמת שלו. פריצ'ר טובע כל כך בתוך הדיאלוג המדומיינים עם כל אותם ספרים/סרטים/קומיקסים ששיחקו על עלילות דומות, שהוא כבר לא מסוגל לנוע. כאשר הוא × ×¢ – ויצויין ×›×™ עלילה דווקא יש שם – הוא עושה זאת תוך כדי דיבור עם כל אותן עלילות שלא נבחרו, שנבחרו בסיפורים אחרים. כאשר הרוצח הסדרתי מספר למה הוא רוצח (כדי לראות עד מתי הוא יוכל להתחמק), הוא מוסיף הערת "חשבת שזה בגלל שאבא שלי אנס אותי בילדות או חרא מהסוג ×”×–×”?". אפשר לחוש את הרגע שבו התבשלה הסיבה הזו אצל הכותב, הועלתה אל חלל הראש, ונבחנה אל מול אינסוף עלילות אחרות, שאיתרע מזלן וכבר נכתבו והוסרטו וצולמו וצוירו.

ב"השחקן" של אלטמן חוזר תמיד המעמד הבא: תסריטאי יושב מול מפיק, ומנסה לשכנע אותו להפיק סרט. הוא מתאר את הסרט ב-30 שניות, ועושה זאת באמצעות סרטים אחרים – "×–×” הפנתר הוורוד פוגש את גונבי האופניים". פריצ'ר מסריח ממאמץ להיראות חדש, אבל נראה כמו "דוגמה" פוגש את "הארי המזוהם". נראה גם שככה בדיוק חשבו עליו. ובכל זאת, גם ×–×” יפה, אם משתדלים. אם משתדלים אפשר לראות את הזרם שנגדו מנסה פריצ'ר לשחות, ונכשל.

הרשות להקליט, להעתיק, לשכפל, להפיץ

שתי המילים החמות ביותר ברשת היום הן "תוכן גולשים". אותו דבר שאנחנו, למשל, מייצרים כאן ובחינם, מתרגם לכסף על ידי האנשים שמספקים לנו את הפלטפורמה לפרסום התוכן – מערכות בלוגים, צ'אטים, פורומים או סרטי וידיאו. כל מה שהאתר המארח צריך הוא, בעצם, לדעת איך להיות מארח, מין בדואי מיתולוגי שמביא לך גם קפה שחור ופיתה עם לבנה.

אלא שחלק מהבדואים מוכנים למכור את האורחים שלהם תמורת חופן גמלים. "תפוז אנשים" שינו בהיחבא את תקנון השימוש באתר, ועתה הוא מציין את הדברים הבאים:

"הגולשת מצהירה ומתחייבת כלפי תפוז אנשים ×›×™ העלאת כל תוכן לאתר מהווה מתן, ללא כל תמורה, של רישיון בלתי חוזר, ארצי ועולמי ובלתי מוגבל בזמן לתפוז אנשים להשתמש בתכני הגולשת ולעשות בהם כל שימוש שתראה לנכון, על פי שיקול דעתה הבלעדי ומבלי לקבל הרשאה נוספת מן הגולשת, לרבות העברתם לצדדים שלישיים. לתפוז ניתנת הרשות להקליט, להעתיק, לשכפל, להפיץ, לשווק, להציג, למסור לציבור, לעבד, לערוך, לתרגם ולהשתמש בתכני הגולשת בכל דרך נוספת… …לפי שיקול דעתה הבלעדי של תפוז אנשים. תפוז אנשים לא תחויב בתשלום עמלה ו/או תמורה ו/או תמלוגים מכל מין וסוג"

הופ, והנה הכתבים כבר של בעל הבית. למה? כי אפשר, כי אולי אפשר יהיה להרוויח מזה פעם, כי הגולשים לא ישימו לב וכי, רבאק, הבאנו להם לבנה.

סתם, כדי שתדעו. כדאי גם לקרוא את הפוסט הנ"ל בנושא, וקצת לפרסם את זה בשאר הבלוגוספירה. בסך הכל, לתפוז מותר לשנות את התקנון שלהם בשקט בשקט. זה בסדר. לגולשים גם מותר לעזוב.

נ.ב.

אין לפוסט הנ"ל שום קשר לישראבלוג, כמובן. גם אנחנו מתכוונים ללכת בקרוב.

נ.ב.נ.

והפוסט גם לא קשור במיוחד לזכויות יוצרים, הוא קשור יותר ליושרה בסיסית.

אנדי קאופמן: סיור מודרך

תווים, מכאן

זהו, כנראה, החודש השחון ביותר שלי מאז התחלתי לכתוב בבלוג. מלבד פוסט אמיתי אחד, לא הצלחתי לגבש אפילו רבע פוסט ראוי לפרסום. זה די מציק. וזה מציק במיוחד בגלל שנושא דווקא יש. אי שם בתחילת החודש גילה את אוזני תומר ליכטש שיש אנדי קאופמן ביוטיוב. ואנדי קאופמן, חייבים להודות, דורש פוסט. אלא שאין לי פוסט, מלבד כמה שברי רעיונות. לפיכך, אחרי חודש נדמה לי שכבר מותר להשליך הנה את השברים, פשוט להשליך, ולראות מה יצא.

יש כמה קאופמנים. יש קאופמן המדרבק ויש קאופמן המתאבק ויש קאופמן המחקה. קאופמן המחקה, שקאופמן המתאבק הוא תת-סוג שלו, מגניב במיוחד. הוא אפילו מגניב יותר כשהוא מחקה חיקוי גרוע. הקליקו, לא תבינו בלי להקליק. וזה × ×”×™×” מגניב יותר כשהחקיין מתחיל לחקות היטב, וכמעט שנעלם. וזה מגניב במיוחד כשאותו חקיין, מין לטקה שכזה, עושה את מייטי מאוס. כשהוא עושה את ×–×” הוא כבר לא רק מצחיק כמו תאונת קריוקי, הוא מצחיק כמו 4'33″ של קייג' (רק מצחיק).

אפשר להגיד שהמייטי מאוס הזה אומר לנו משהו על אזורי הגבול של השיח, על הכללים הבלתי נראים של תנועות הגוף, מבטי המבוכה והשפה, על הגדר החשמלית של הקונבנציות החברתיות. זה נכון, או, לפחות, ניתן להשתמש ככה בקאופמן, גם אם לא זו כוונתו. אפשר, מצד שני, לראות דברים אחרים שלו, כמו הקטע המדהים הזה, שרוכב על "מייטי מאוס" לכיוון אחר לגמרי, שקשה יותר לצמצם פרשנית. ובעצם, כמו מייטי מאוס, גם לא כל כך כדאי.

ויש לי עוד כמה דברים להגיד, במיוחד על מימזיס ועל עולמות מדומיינים, אבל אני לא מצליח לנסח אותם באופן קוהרנטי. במקום זה, להלן צפייה מודרכת: