כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

גוגל, דלישס והרשת הסמאנטית

ב-html יש סוג של תוספתן שנקרא מטא-תג. התג הנ"ל מאפשר ליוצר האתר לכתוב כמה מילות מפתח אודות האתר כדי לסייע למנועי החיפוש לפענח ולקטלג את האתר. מנועי החיפוש הראשונים שהסתייעו בתג היו Infoseek ו-AltaVista. שני מנועי חיפוש אחרים הצטרפו אליהם בסביבות 1996, אבל כבר ב-1997 גוועה הפריחה הקצרה הזו, וכיום אין לי מושג מי משתמש בו. כותב המאמר החמוד הזה טוען שמנוע החיפוש Inktomi, שלא הצלחתי למצוא אליו לינק, הוא מנוע החיפוש האחרון שמשתמש עדיין בתג, לאחר שאלטוויסטה הודיעה "לא מזמן" שגם מוותרת על שירותיו. המאמר הזה נכתב ב-2002.

לא קשה לנחש למה מנועי החיפוש מתעלמים מהתג. אנשי SEO (Search Engine Optamization), שהתפתו לשחק עם הצד האפל של הכוח, דחפו לתג המון מלים שונות מתחומים שונים, שרובן לא הופיעו באתר כלל, כדי לקדם את דירוג האתר במנועי חיפוש.

אני מנחש שהאנשים שהמציאו את התג קיוו שיהיה לו עתיד בהיר יותר. המשמעות של החלטת מנועי החיפוש להוריד את התג היא פשוטה – מנועי החיפוש לא סומכים עליכם, לא עוד. 

קליי שירקי, אינטלקטואל רשת שכותב יפה כמו אנגלי, כתב מאמר מקסים באמת על קטגוריזציה ותיוג. למרות שכדאי לקרוא, אסכם בקצרה כמה מהנקודות העיקריות שלו ואגנוב כמה דוגמאות. הכל לשם שמים:

קטגוריות הן דבר די מוכר. הקבצים במחשב, למשל, מסודרים במעין קטגוריות – קובץ בתוך תיקיה שבתוך תיקיה; הספרים בספרייה מסודרים כך גם כן. ×–×” יכול להיות מאוד יעיל. אם, למשל, אתם רוצים למצוא ספר, כל שעליכם לדעת ×–×” על מה הוא, ואז ללכת למדף שמכיל ספרים בתחום ×–×”.

ההיגיון שעומד מאחורי השיטה הוא קיומו הפיזי של הספר. ישנו ספר, והוא לא יכול להימצא בכמה מקומות בו זמנית. לכן, אנחנו נחליט מהו נושא הספר, ונשים אותו במדף המתאים. ואם הספר עוסק בכמה נושאים? נקווה שיש לנו, בין היתר, גם קטגוריה כללית מספיק כדי שהספר יתאים. ואם הוא לא מתאים? יהיה בסדר.

מי עובד ככה? וואלה. מדריך האתרים של וואלה מחולק לקטגוריות, וכל קטגוריה מחולקת לתת-קטגוריות. אם, לדוגמא, אכנס ל"פנאי ובידור" אני אראה שם רשימה של תתי-הקטגוריות שמסתעפות מקטגוריה זו. בין "תחביבים" ל"אופנה" אני אמצא גם "תיאטרון". בצד ימין למילה "תיאטרון" אפשר לראות סימן @ קטן. הסימן הזה מציין ש"תיאטרון" הוא לא חלק מ"פנאי ובידור". "תיאטרון" הוא בכלל חלק מ"אמנות".

בוואלה, שגנבו את ההיגיון מיאהו (שלא יזכו ללינק ממני – ודלישס ×–×” לא יאהו!), אומרים לגולש שתיאטרון ×–×” לא באמת פנאי ובידור. תיאטרון הוא אמנות. הם פשוט שמו את הקישור לתיאטרון למקרה שאתה, הגולש, התבלבלת והלכת לקטגוריה הלא נכונה. ×›×™ תיאטרון הוא אמנות. לא בידור.

אבל תיאטרון הוא לפעמים בידורי בהחלט, לפעמים אפילו יותר בידורי מאמנותי, והעולם לא מתחלק יפה לקטגוריות קבועות מראש. יותר מכך, לפעמים קטגוריות פשוט מאבדות את תוקפן. בספריית הקונגרס האמריקנית יש קטגוריה בשם "Former Soviet Union". לפני 1991 ה-"Former" לא היה שם.

תגיות, לעומת זאת, אינן מוציאות זו את זו. תגיות הן הדבר ×”×–×” שמשתמשים בו ב-youtube, Flickr, ודלישס (אני יודע. כולם ×©×œ יאהו, מלבד יוטיוב. ×–×” לא מצחיק). אני יכול לתייג את אותה כתובת אינטרנט גם ×›"תיאטרון" גם ×›"בידור" וגם ×›-"Fucking_Internet". הקישור הוא לא ספר, הוא יכול להיות ביותר ממקום אחד. דבר נוסף: אין היררכיה. מבחינת דלישס, אני האתר המסוים שתייגתי הוא "תיאטרון" בדיוק כפי שהוא "בידור" או "פאקינג אינטרנט".

והיו במאמר הזה עוד דברים. הרבה דברים. כדאי מאוד.

הסיבה שדלישס ממכר כל כך היא שהוא פותח בפניך את האינטרנט. אתה יכול לעשות לך מנוי RSS על תג מסוים, ולקבל עדכון בכל פעם שמישהו מעלה אתר שתויג בתג זה. את המאמר של שירקי מצאתי כשעשיתי RSS על "categorization". לחצו על הקישור הזה. סביר להניח שתראו את המאמר של שירקי חוזר שוב ושוב, בין כל שאר הקישורים.

אפשר גם לשלב בין תגים. לחפש תג יחד עם תגים אחרים. אפשר לנוע מתג לתג. אתה רק בוחר לך נושא, ומתחיל ללחוץ על לינקים. אנשים כבר עשו את החיפוש בשבילך, תייגו בשבילך, וכל שנותר לעשות זה להקליק.

אבל זה לא מושלם. היחס בין התג לבין האתר המתויג משתנה. בתיוג, למשל, של סרטון סאות'-פארק אני יכול להכניס את התגיות "סאות'פארק", "יוטיוב", "סרט" ו-"מצחיק". כל אחד מתאר משהו שונה אודות הסרטון. למעשה, מה שאני רוצה להגיד הוא משהו כמו "זה סרט מצחיק של סאות'פארק, שמופיע ביוטיוב". במקום זאת, אני בוחר סדרת תגים, והאתר שתייגתי יופיע בכל אחד מהתגים הללו ראשון, כי זה עתה תייגתי אותו.

בכל הנוגע לתיוג אוהבים לדבר על ההיגיון של ההמון. ההמון הורג סטיות תקן. הוא בוחר, בממוצע, לתאר באותם התגים את אותם האתרים, אותן התמונות, אותם הסרטונים. ובכל זאת, מי שעשה מנוי RSS על "סרט" יקבל פתאום את הקישור שלי. ואני בכלל רציתי לכתוב "סדרה". 

האמת היא שתגים ×–×” לא דבר חדש כל כך. גוגל עלו העסק, בערך, מן ההתחלה. "Google Bombing" הוא סלנג שמציין, על פי ויקיפדיה, ניסיון להטות את התוצאות של גוגל באמצעות קישורים. כלומר, אם המון אתרים שונים מקשרים את המלים "אידיוט מושלם" לאתר הבית של ×’'ורג' בוש, האתר יופיע במקום גבוה בחיפוש "אידיוט מושלם" בגוגל. העובדה הזו אומרת לנו משהו על האופן שבו פייג'רנק, אלגוריתם החיפוש של גוגל, עובד – הוא מתייחס, בין היתר, לטקסט של הקישור. גוגל מניח, במידה רבה של צדק, שאם הרבה אנשים קישרו את המלים "אידיוט מושלם" לאתר מסוים, יש לכך סיבה טובה. קצת כמו תגיות, כאמור.

ואנשים באמת נוטים לציין למה הם מקשרים. אם תביטו בפסקה הקודמת תראו שכל הקישורים, למעט האחרון, מציינים פרט כלשהו אודות האתר המקושר. הקישור האחרון, ה"סיבה טובה" שלי, גם הוא בעל מובן, אבל כדי לדעת את זה צריך ללחוץ עליו. מבחינת גוגל, "סיבה טובה" הוא סטיית תקן. ההיגיון של ההמון וכו'. היינו שם.

וחוצמזה, האלגוריתם של גוגל מתחשב בעוד לא מעט דברים: תגי title, h1, מפת האתר, הטקסט וכו'. כנ"ל דלישס. כדי לאזן את סטיות התקן, מאפשרים בדלישס לראות מה התגיות הפופולריות ביותר, שבהן השתמשו אנשים אחרים שתייגו את האתר. בנוסף, אם התחלת לכתוב תג, יציעו לך בדלישס את כל התגים האחרים, שבהם השתמשת, שמתחילים באותן אותיות של תג זה. ראו תמונה.

וזה מקום מרתק, המקום שבו הניסיון להפוך את הרשת ל"רשת סמאנטית" מתחבר עם שימושיות. אף אחד בדלישס לא יאמר לך איזה תג לכתוב, אבל הם בהחלט מוכנים לרמוז, למקרה שאולי שכחת תג הולם.

ההמון מקטלג, והקטלוג עוזר לנו למצוא דברים, שזה בעצם העניין כולו – למצוא. ברשת, היכן שמידע הוא אופן הקיום היחיד, האיש שעושה סדר הוא המלך. אז ההמון מקטלג, ובדלישס מנצלים את הקטגוריות של ההמון. כמו בגוגל. וכמו בגוגל, בדלישס (ובפליקר וביוטיוב וכו') מתחכמים. היום כבר אף אחד לא מבקש מבעלי האתרים לתאר את האתר שלהם. במקום זאת, אנחנו, הגולשים, מתארים את הרשת בשביל מנועי החיפוש. ואנחנו עושים את ×–×” בהתנדבות, בין אם בקישורים ובין אם בתגיות. ולכן בדלישס יוצאים מעורם כדי לעזור.

ושוב, מאחר שהגולשים מתייגים בחינם ומאחר שאף אחד לא מלמד אותם איך לתייג "נכון" (כמו שבוואלה "נכון" לשים את "תיאטרון" תחת "אמנות" דווקא), קשה לדרוש מהם לתייג באופן מורכב מדי.

חשבו על המצב הבא: במקום שדה אחד שבו ממלאים תגים, יהיו שני שדות. הגולש ידרש להכניס בשדה הראשון רק שמות עצם ובשני שמות תואר. אפשר להוסיף גם שדה נוסף שמתאר את סוג הדבר שמוצג -בלוג, רשימת קישורים, סרטון, מאמר – ובשדה הראשון להכניס את המושא – במה האתר עוסק.

אף אחד לא יגע בזה.

אבל יש גם דרכים אחרות. אני חשבתי, בין השאר (ואני מאוד גאה), לתת לכל תגית ערך מספרי שונה על פי הסדר שבו נכתבו התגיות. קחו, למשל, את צירוף התגיות הבא: מאמר, דלישס, תגיות, גוגל, חיפוש, קטגוריזציה, ארוך מדי, וואלה, רשת סמאנטית. עכשיו נניח ששלוש המלים הראשונות (מאמר, דלישס, תגיות) מקבלות את הערך "1", שלוש המלים הבאות מקבלות את הערך "2", והמלים הבאות מקבלות את הערכים "3", "4", "5" וכן הלאה. ונניח שבשיטה שלנו ככל שהמספר נמוך יותר כך הוא גם שווה יותר, כלומר המלים "מאמר", "דלישס" ו"תגיות" שוות יותר מ"וואלה", "רשת סמאנטית" ו"חיפוש". מה פירוש שוות יותר? ובכן, אפשר לומר שהאתר המתויג הוא יותר "דלישס" ו"תגיות" מאשר "רשת סמאנטית". זאת, כמובן, תחת ההנחה שהמלים הראשונות שהגולש יתייג בהן אתר הן פרוטוטיפיות יותר, הולמות יותר, את האתר. הגולש לא צריך לעשות שום דבר נוסף, רק לתייג. כאשר הוא ילחץ על תג מסוים, נניח "דלישס" הוא יקבל אפשרות לראות את האתרים לא רק על פי הסדר שבו תייגו אותם (כאשר האתר שמופיע למעלה הוא האתר האחרון שהתווסף) אלא גם על פי הערך של התג. כלומר, התוצאות הראשונות שיתקבלו יהיו של אתרים ש"דלישס" היתה אחת המלים הראשונות שבהן הם תויגו.

דרך אחרת, שאותה מציע שירקי, היא לתייג את המתייגים. כיום ניתן לראות את רשימת האתרים שתויגו באופן מסוים על ידי משתמש אחד או על ידי כל המשתמשים. כך, אתם יכולים לראות מה אני תייגתי כ"דלישס" ומה כל הגולשים תייגו כ"דלישס". תארו לכם שיתווסף אמצע, שתוכלו לראות מה תייגה קבוצה מסוימת של גולשים תחת תג מסוים.

השיטה שלי מגניבה יותר.

כל זה טוב, כאמור, בשביל החיפוש. מי שמצליח למצוא נעשה עשיר, מי שמצליח להימצא נעשה קיים. אבל מאחר שבשני הצדדים של המשוואה יש כסף, אי אפשר לסמוך על אף אחד. בדלישס, למשל, משתמשים במה שמכונה "link condoms". מוסיפים לתג הקישור את המלים "rel=nofollow", ורובוטי החיפוש של גוגל לא מתייחסים ללינק. לשמור את הספאמרים בחוץ.

הספאמרים ומקדמי האתרים (לא כל מקדמי האתרים, רק המרושעים שבהם) הם האנשים שהרגו את המטא-תג, והאנשים שהכריחו את גוגל, דלישס ואתרים אחרים להתחכם. כי זה, בעצם, מה שהם עושים. במקום לסמוך על האתר הם סומכים על האנשים שמקשרים, והם סומכים עליהם פחות ופחות.

הספאמרים, בעצם, יצרו את השינוי המרכזי ביותר בסמאנטיקה של הרשת, שאפשר להקביל אותו בצורה צולעת למעבר מהאונטולוגי לאפיסטמולוגי. במקום לקבל את עדות האתר על עצמו (אם על ידי מטא-תגים ואם על ידי הטקסט שבאתר), אנחנו משתמשים עתה בעדויותיהם של אחרים. כאשר אתם מגגלים מילה מסוימת בגוגל התוצאות הראשונות שתקבלו יורכבו בחלקן ממידע שנאסף מהאתרים עצמם ובחלקם, בחלק מרכזי שלהם (שקובע, בין השאר, את מיקום האתר בתוצאות החיפוש), ממידע אודות האופן שבו האתרים הללו נתפסים.

יוצא שאנחנו מגגלים קצת בתוך התודעה הקולקטיבית. חפשו ב-Google-Images אחר המילה "jew". לא ברור מה היחס בין הציורים האנטישמיים לבין הקטגוריה הקולקטיבית "יהודי", אבל ברור שהציורים הללו נמצאים שם, ונמצאים במקום גבוה (לאו דווקא בגלל אנטישמיות, אגב. יתכן שהסיבה לכך היא שקריקטורות אנטישמיות הן פשוט תמונות שמקשרים אליהן יותר מאשר לתמונות אחרות של יהודים או ש"יהודי" היא מילה שמופיעה בהן יותר).

דלישס אינו שונה בהרבה, אם כי הוא עדיין יעיל פחות. ובינתיים, עד שהחיפוש יהפוך למותאם אישית, וגוגל ודלישס יביאו לי את האתרים שמתאימים לי במיוחד, הסמאנטיקה של הרשת היא הסמאנטיקה של ההמון. וזה די מדהים, ומקדמי האתרים המרושעים הופכים את כל זה למעניין עוד יותר. כי המאבק על הרשת הסמאנטית, מימי המטא-תג ועד עכשיו, הוא מירוץ החימוש שבין המחפשים לאלו שרוצים להימצא; והמאבק הוא מאבק על הגדרות, שהולך והופך את הרשת למוח אחד מפלצתי, שמדבר בשפה שמשתנה תמיד, בקטגוריות שמחזיקות כמה ימים בלבד, עד הלינק הבא.

מכונת כתיבה

"כך חיפש אדמסברג רעיונות: הוא פשוט המתין להם. כשאחד מהם צף מתחת לעיניו, כמו דג מת הנישא על נחשול מים, הוא אסף אותו ובדק אותו, לראות אם יש לו צורך בפריט ברגע ×–×”, לראות אם יש בו עניין. אדמסברג מעולם לא חשב, הוא הסתפק בחלימה, ואז באיסוף היבול, כמו הדייגים שרואים אותם נוברים ביד כבדה בתחתית הרשת שלהם, מחפשים באצבעותיהם את הדג בין האבנים, האצות, הצדפים והחול […] כך השתמש אדמסברג במוחו, כאילו ×”×™×” ים עצום ומזין שכבר נותנים בו אמון, אך מזמן כבר לא טורחים לאלפו" ("האיש ההפוך" / פרד וארגס)

ראו: בדיחה

הדבר המפתיע ביותר כאשר מקשיבים בפעם הראשונה לדיאלוגים אמיתיים הוא החזרה. אנשים מדברים במעגלים ובספירלות. הם לא רק שולפים שוב את אותן אנקדוטות, הם שולפים את אותם המשפטים, באותה השיחה. ולא רק משפטי קביים כאלה, מהסוג של "החיים קשים" או "יהיה בסדר" אלא גם משפטי מקור, שהם אמרו, ראו לפתע כי טוב, ואז החליטו לחזור.

פרד וארגס היא לא סאלינג'ר, אבל היא יודעת את הדבר הקטן הזה, והיא מפזרת אותו לכל אורך "האיש ההפוך". העלילה של ספר המתח/בלש הזה מתרחשת בדרום צרפת, אזור שמקביל לחגורת התנ"ך האמריקאית, ולכן הדבר הקטן הזה, החזרות האינסופיות, גם הולם את הדמויות. אף אחד לא שנון, אף אחד לא מדבר יותר מדי. כאשר מדברים, אומרים את אותם הדברים בדיוק.

"'זהירות,' אמר הנוטר כשמזג את היין, 'הוא ממולכד.'" (שם, 174)

"'גוף טוב, עין טובה ויופי של תחת,' אמר. 'זהירות הוא ממולכד'" (שם, 245)

ספר מתח צריך לפעול כמו יומית. הוא לא צריך להיות "טוב" באותו מובן שספר קאנוני הוא "טוב". יהיה נכון יותר לשפוט עד כמה הוא יעיל. או, מבלי להיגרר להצהרות גורפות מהסוג הזה, זה מה שרציתי מ"האיש ההפוך". שיהיה יעיל. במקום זאת, קיבלתי קריאה בתוך תת-תודעה מתמשכת. כי כמו שרעיונות באים לאדמסברג, כך גם באה העלילה ל"איש ההפוך". כמו דג מת על נחשול מים. איפשהו, בין שיחות זהות לגמרי, חלקי מחשבות ומשפטים שבורים, קורים דברים. אנשים זזים, אנשים מחפשים איש זאב, אנשים נרצחים.

ואז העלילה נפתרת, והספר נסוג. וארגס חוזרת לחמימות הז'אנר, וחותמת בסיום "בלש" קלאסי. כאילו היא לא יכולה אחרת, כאילו לקראת הסוף השתלט האוטומט, והכריח אותה ליצור סוף יעיל, חזרה על המון סופים יעילים אחרים. ומתת-התודעה של הדמויות, מהים האבנים, האצות, הצדפים והחול, אתה נכנס פתאום לתת-התודעה של וארגס ושל ספרי המתח כולם. וזה יופי. זה בדיוק הדג המת שרצית קודם, לפני שהתחלת לקרוא.

***

ומילה ל'בבל': הגהה.

“אני פרויקט כזה”

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות – שהולידו את היצירות האלו.

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך ×”×™×” נראה "תרבות וספרות" לו ×”×™×” ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. ×”×’×™×¢ הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" ×™×”×™×” מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005.