איתמר: טוב, תקשיבי, נראה לי שאנחנו צריכים לעשות איזשהו שינוי בבלוג
מיטל: אני גם חושבת. מה אתה מציע?
איתמר: אני לא יודע. חשבתי על להחליף עיצוב או אולי לעשות פרויקט חדש. אבל אני לא יודע אם זה באמת נוגע בעניין.
מיטל: העיצוב שלנו מכוער, אבל זו לא נראית לי הבעיה.
אולי אפשר לעשות פרוייקט, אבל אני חושבת שאולי הבעיה היא אפילו יותר עמוקה מזה.
אני מרגישה שאנחנו שייכים לעבר.
איתמר: כן, גם אני. מדכא.
מיטל: למה אתה חושב שזה ככה?
איתמר: טוב, זה נשמע מגוחך, אבל נראה לי שזה קשור לשם הדומיין
מיטל: וואללה?
תסביר.
איתמר: "ההם" זה שם דפוק קצת. זה לגמרי שם של מתחכמים. את זוכרת שהיה מאוד קשה לגרום לאנשים לכתוב לנו? נראה לי שזה קשור לזה, לפחות קצת. שאנחנו נכתוב ל"הם"? והם עדיין ישארו ה"הם"? למה?.
אל תצחקי, אבל זה בורדייה קלאסי.
מיטל: אני קצת כן צוחקת, אבל אולי אתה צודק.
אני מבינה למה אתה מתכוון. פעם היינו "ההם" וזה היה מנוכר, אבל לגיטימי, כי אף אחד לא הכיר אותנו, אז זה הגיוני שאנחנו "ההם". עכשיו, רוב האנשים שכותבים וקוראים ב"ההם" כן מכירים אותנו, אז זה באמת קצת מתנשא להישאר ככה.
אל תצחק, אבל ×–×” קצת בודריאר קלאסי 🙂 עשינו מראית של התנשאות, כדי לחקות התנשאות אקדמית, ועכשיו נשארנו רק עם החיקוי. סוג של וונה-בי התנשאות אקדמית.
לא מתאים.
איתמר: כן, כי אתה נכנס לשדה חברתי קיים ומראש אתה נמצא במשבצת של "הם", כמו כל מי שנכנס לשדה שאין לו בו שום הון. אבל אחרי כמה שנים טובות בשדה, יש משהו מכוער בלקרוא לעצמך "ההם". זה בדיוק התנשאות.
השאלה לאיזה שם כדאי להחליף ובכמה בלאגן מדובר.
מיטל: אתה יודע שאני החפרפרת הפוסטמודרנית! אל תבלבל אותי עם שדות 🙂

מבחינה טכנית, זו לא בעיה. נקנה עוד דומיין. ונעשה הפנייה תמידית (יעני, 301) מ"ההם" לדומיין החדש. ככה כל מי שיבוא ל-"ההם" יופנה לחדש אוטומטית.

אבל איך נקרא לעצמנו?
איתמר: אפשר לעשות טייק אוף על "ההם". אולי "האנחנו"? או שזה מוגזם?
מיטל: דווקא רעיון טוב!
אבל בלי ה-ה'.
אנחנו.

כן, זה נראה לי הרבה יותר מתאים לעכשיו.
איתמר: רק צריך להסביר איכשהו מה עשינו. אולי פוסט?
מיטל: פוסט!

היי, אפשר לפרסם את השיחה הזאת.
איתמר: לא רעיון רע. אעלה את זה עכשיו. יש לך כותרת?

איליה חרז'אנובסקי, במאי קולנוע, הקים עיר סובייטית באוקראינה. סט צילומים ענק מדמה את החיים בעיר קומוניסטית עד רמת הגימור של צינורות השירותים. בתוך העיר המוקפאת הזו, כחלק מצילומים שהחלו ב-2006, אסור לחרוג מהחוקים שקבע חרז'אנובסקי. החוקים הם השתקפות סטניסלבסקית של החיים בעיר קומוניסטית אמיתית, בין אם המצלמות פועלות ובין אם לא. והן לא, כבר זמן מה.

כפי שהסט אינו שחזור של החיים בברית המועצות, החיים בו אינם כאלה. בתוך העולם הקטן הזה יכולת הפיקוח של חרז'אנובסקי גדולה לאין ערוך מזו של מדינת המשטרה הסובייטית. מצלמות ומיקרופונים שתולים בכל מקום, משגיחים, בין השאר, שהשחקנים לא יחרגו מעולם המונחים הנכון, מהתלבושות, האביזרים, התפקיד. ולאלו מתווסף החשש ממלשינים. אבל מדינת המשטרה הגמדית של חרז'אנובסקי נטולת כוח של ממש. יש קנסות, במקרה שחרגתם מהתפקיד, אבל זו סנקציה עלובה ביחס למקור. האיום האמיתי שיש לחרז'אנובסקי הוא האיום בגלות. הכעיסו אותו, ואתם יוצאים מהעיר, העיר אליה נכנסתם מרצון.

יש כמה דרכים להכעיס את חרז'אנובסקי, ורק אחת מהן היא חריגה מהדמות. דרך אחרת היא לא לשכב איתו, אם אתרע מזלך להיות אישה. מן הסתם חרז'אנובסקי הוא לא הבמאי היחיד שמלהק על פי העיקרון הזה, אבל אני רוצה לחשוב שהמשחק הזה בעריצות לא החל כך, הוא התפתח; ומה שחרז'אנובסקי יצר בצלמו ובצלם ברית המועצות, יצר גם חרז'אנובסקי חדש. הבמאי יצר עריצות, העריצות יצרה עריץ.

זו כתבה מופלאה, גרסה מודרנית למרקו פולו. קשה לדמיין סיפורים דומים אחרים שייתכנו במאה הזו. ז'אנר סיפורי המסעות איבד הרבה מחינו לאורך השנים. בדומה ללא-כלום מ"הסיפור שלא נגמר", הלא-מוכר הלך והצטמצם על המפה, והותיר אחריו איים מרחפים של כתות חמושות, מרתפים ניאו-נאצים ורבע שבט מוגן בפפואה גיניאה החדשה. את מקום המפלצות המיתולוגיות תפסו מפלצות חברתיות, השאר הוגלה למדע בדיוני ופנטזיה (ובחלק מהמקרים – לנפש).

הקושי של ספרי מסע נעוץ בידע העולם שלנו, ביכולת שלנו להאמין בקיומו של מופלא או בסוגי המופלא שאנחנו מוכנים כיום להאמין בהם. סופרים שלא רוצים לחרוג אל הפנטזיה או המדע הבדיוני נאלצים לחפש את המופלא הזה במקומות אחרים. אני לא ז'אנרולוג ולא באמת מכיר את הסיבות להתפתחותם של חלק מהז'אנרים המודרניים, אבל נדמה לי שלמיפוי העולם יש יותר מקשר סתמי לצמיחתם של סיפורים על השוליים החברתיים שלנו, מסרטי מאפיה ועד ל-Winter’s Bone.

כך שלמעשה, הכתבה הזו מעניינת אותי יותר כספרות מאשר כדיווח על העולם. מפני שחרז'אנובסקי הוא יותר מבמאי שהתפרע, הוא במאי שהתפרע ברשות. ניתנו לו הכסף והאמון ליצור דבר מה מופלא וחולה. משום שהוא אמן, משום שלאמנים מותר. העיר שלו היא רק חיקוי מופרז של ערי סרטים אחרות, שינוי של סדרי גודל ודבקות. מישהו אמר "אני עושה סרט", וכל המרחב החברתי נפתח מחדש. קח כסף, קח שחקנים, קח מקום. נעשה ונשמע.

בעולם מרוקן ממיתולוגיות, מי שרוצה לכתוב צריך לסמן את הקטגוריות החברתיות שיש להן פוטנציאל לגעת במופלא. כמעט תמיד הקטגוריות הללו באות עם סוג מסוים של כוח חברתי, כסף, למשל (דמות המיליארדר שדון דלילו כותב עליה); עריצות, על כל גווניה, היא אפשרות אחרת (לב המאפליה, נניח). חרז'אנובסקי מסמל אופציה נוספת – אמנות, כוח שהוענק לאדם מרצון, לאורך זמן, מתוך איזו סימפטיה לדמות "הגאון", מתוך איזו שמחה במציאות האלטרנטיבית שהוא יכול להקים. גם אם היא עריצות, פשוט כי עוד אפשר.