כל הפוסטים של איתמר שאלתיאל

ממקימי, עורכי וכו'. האחראי העיקרי על חיזוק התגיות "סמיוטיקה" ו"נרטולוגיה".

פחד וחמלה

כאשר, לפני חמש שנים, התחלתי ללמוד בחוג לספרות ("תורת הספרות הכללית" דאז), רציתי להישאר באקדמיה. ידעתי שאין בכתיבה כסף, וחשבתי שאם כבר אני הולך על כתיבה, אז עדיף לכתוב ולשאוף, כהכנסה עיקרית, להתיישב על תקן מיותר.

איפשהו באמצע התחלתי ללמד שיעורים פרטיים, אבל כשגיליתי שאני סופר את השקלים לקפה-שחור-שתיים-וחצי-שקלים בגילמן המשכתי ללמד שיעורים פרטיים, כי לא היה משהו טוב יותר. ואז הגיע משהו טוב יותר, והתחלתי לעבוד בחדשות נענע. עבודה זמנית, עד שנסיים ללמוד, שנקבל תואר, שנהיה אקדמאים.

נעשיתי, לגמרי בטעות, עורך/מבזקן/כתב. אפילו נהניתי. נהניתי גם כאשר נהיה כמעט בלתי אפשרי לעבוד וללמוד ביחד, וגם כשגיליתי שעבודה קבועה, במשמרות, רק בקושי השאירה אותי באותה רמת מינוס נצחית, מאושררת מחדש עם כל חודש.

שם, בערך, התחלתי לפחד מהמשכורת. במרחב זמן של אותם חמישה ימים בכל חודש קיבלתי משכורת, שולם שכר הדירה ושולמו חשבונות האשראי. סוף החודש, בשבילי, היה רגע המאזן, ההתאפסות המוחלטת של פלוס השכר ומינוס החיים + בלת"מים.

לא עזבתי. נשארתי גם כשגיליתי שזה לא באמת זה, כל זה, ושלא נעשה כאן ניו-יורקר חדש, למרות כתבה פה כתבה שם. ואז מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג".

***

הבלוג נפתח ורץ, ובינתיים עברתי לערוך את האתר החדש של sbc, והמשכורת כבר לא מתאפסת. אולי מספר הבלת"מים ירד. בשיחות עם חברים אני שומע שהסתדרתי. הם צודקים. זה לא הניו-יורקר, אבל ככה זה עבודה, והמשכורת שלי גבוהה משל רובם.

אומרים לי שהסתדרתי, אבל ×–×” לא מרגיש כך בכלל. זו עבודה. ×›×›×” ×–×”. הניו-יורקר בניו-יורק, ואני, אני אקדמאי, לא עורך. אתה עובד כדי ללמוד כדי לעבוד בללמוד. אולי. ובאקדמיה – טוב ששאלתם – הסיכויים קלושים כהרגלם. וכל הזמן שורץ שם החשש, שאתה מסרב לקרוא לו בשם. אולי ×–×” לא ×–×”. אולי כך ×–×” יראה תמיד. בלי אקדמיה, רק עריכה.

ומסביב, הכל פשרות. בחיים האמיתיים אתה לא נוגע בניו-אייג' עם מקל, בעבודה אתה עורך חרא רוחני לפי קילו. וזה לא משנה אם זה נענע או sbc, ואם לפשרה קוראים "פרויקט מדוזות" או כתבת השער של קוסמו. אתה לא חייב לאהוב את מה שאתה עושה כדי לעשות אותו טוב ומקצועי. לא בשביל זה שכרו אותך. וזה לא שלא נהנים מדי פעם, מדי פעם נהנים, אבל יש פשרות, ויש משכורת ויש שכ"ד ואשראי ושכר לימוד.

ומה אם זה כל מה שיש?

***

כולם רוצים לאהוב את העבודה שלהם, נועה. לפעמים, הם רוצים זאת עד שהם שמים לב רק מאוחר, מאוחר מאוד, שהעבודה כבר לא אוהבת אותם, ואולי מעולם לא אהבה. והם ממשיכים לרצות, רוצים גם כשהם מטפישים כתבה בשביל יותר כניסות; וגם כשרומזים להם, מי בעדינות ומי לא, שכדאי לעבוד שעות נוספות בחינם; וגם כשהם שומעים לראשונה על "תוכן שיווקי" או רואים איך מורידים כתבה כדי לסגור עסקה עם חברת משקאות מוגזים. הם מנסים נורא, כי, בעצם, זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, לפחות בשוק הנוכחי, וכי הם לא מוכנים לספור שוב את השקלים בארנק, לראות אם יש מספיק לקפה.

אבל מה אם זה כל מה שיש? אומרים שהסתדרתי. וזה נכון, לשכבת הגיל הזו. מה יהיה עוד חמש שנים? בממוצע, הסבירות שארוויח יותר נמוכה מאוד. וגם אם כן, גם אם אערוך, נניח, את "סופשבוע" או את "מוסף הארץ", זו תמיד עבודה זמנית. חמש שנים אחר כך, ושוב צריך להתחיל לחפש.

כי זה השוק היום. לא רק שאין "קביעות", אין גם עבודה קבועה. הדור הזה, הדור שלנו, גדל למרוץ עבודות מתחלפות, שזמן השהייה המרבי בכל אחת מהעבודות הללו נמדד בשנים ספורות, כמספר אצבעות יד אחת. אני מפחד.

***

אבל בין × ×¢× ×¢ ל-sbc מיטל באה ואמרה "בוא נפתח בלוג", ובלוג נפתח. אנחנו כותבים בחינם, ומשתדלים לכתוב הרבה. ×–×” לא הניו-יורקר, אבל מי באמת רוצה לעשות את הניו-יורקר? הניו-יורקר מטאפורה בלבד ×”×™×”. כאן אין פשרות. אני לא יודע אם א.ד. גורדון ×”×™×” חותם על ×–×”, אבל הבלוג – שלא מכניס כסף, שעולה כסף, שגובה זמן – הוא המפלט שנותר.

אלה לא רק אנחנו. אלה כל האנשים ההם ברשת, שהמציאו את ה-GNU וגילו שאפשר לעשות קוד פתוח לא רק ב-XHTML, אלא גם באנציקלופדיה, ארכיטקטורה, שירה ובלוגים. האנשים ההם, שעובדים בחינם, בגלל שכאן לא מתפשרים עדיין, ואם נעשות פשרות, הן מסיבות אחרות לחלוטין.

הפרויקט הזה אמור היה להיראות אחרת. רצינו שאנשים יכתבו איך זה, למשל, להיות מפוטרים; איך זה להתפטר, כאשר אתה, כדברי לכטש, נעשה נוכח-נעדר, מדברים על פרויקטים עתידיים, אבל יודעים שאתה לא תהיה בהם; רצינו שאנשים יכתבו על אותה שעה בבוקר, עם הקפה, כשאתה שוקל להעמיד פני חולה; שיכתבו על הפסקת הסיגריה. יצא אחרת, ניאו-מרקסיזם סטייל.

זה לא היה בכוונה, אבל כך יצא. וזה יצא כך כי זה מה שאנשים רצו לומר. הם לא היו צריכים להעלות פוסט בשעה, או לסגור את דף 8 במגזין. הם רצו, וכתבו. ויש פרויקט, ויש בלוג, וגם זו נחמה.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו

האינטרטקסטואליות של האוכלעל הבוס פעם ראשונה

האינטרטקסטואליות של האוכל

לאחרונה אני אוכל המון בעזריאלי. מאחר שמקום העבודה שלי ממוקם במרחק 5 דקות הליכה מהמגדלור הנ"ל, ובמרחק 2 דקות הליכה מפלאפל ג'ינה, הגיעו הדברים לידי כך שאף סביח, יהיה נימוח ומצחין מעמבה ככל שיהיה, לא יכול עוד לפתותני. אז אני מגוון בעזריאלי.

אז אכלתי בעזריאלי, ואפילו התפתיתי לאכול ב"ננדוס" (בברכת "לא עוד"). בעוד אני נוגס בהמבורגר עוף דל ירק, קראתי, על הדרך, את שמסופר בנייר החד-פעמי שמונח על מגש הפלסטיק. סופר שם על מגלי ארצות פורטוגזים, שיצאו לגלות זהב וגילו את ה"פירי-פירי", וסופרה האגדה על התרנגול של ננדוס, "סמל של חיים", וקצת גם כיצד שני חברים, רוברט ופרננדו, רכשו ב-1987 מסעדה, והקימו רשת. הרבה עבודה קשה, ואהבה גם, השקיעו השניים, כדי שכולם יוכלו לטעום מעוף הפירי-פירי האגדי.

רשתות המזון המהיר בעזריאלי ממוקמות בחצי מעגל, המוקדש להן ולסועדים. כך שבדרך החוצה נתקלתי ברשת אחרת, "סמוקי". שם, על הקיר, היה תלוי "הסיפור של סמוקי". לא הצלחתי למצוא את הסיפור באינטרנט, אבל אני זוכר שהיה שם משהו על שטייטעל במאה ה-19, שם יהודי אחד יישן בשרים, וברוחו נולדה "סמוקי", שמספקת מזון מהיר איכותי ומרגש, כמו בשטייטעל. משהו כזה.

קוראים לזה, כמובן, מיתוג. בעל הרשת רוצה שהמותג שלו יקושר לתכונות חיוביות, אז הוא מדביק אותו לצד אנשים מחייכים, פרסומת מרגשת לסלולרי וכוסיות בשמלה הדוקה. במקרה הזה, בעלי רשתות המזון המהיר רוצים למתג את עצמם כמסעדות קטנות ואיכותיות של אוכל ביתי.

שזה, בעצם, מהלך די משונה. פעם, בישראל, ניסו רשתות המזון המהיר לפרסם את עצמן כג'אנק-פוד. עצם החידוש שבעניין, כמו גם הקרבה של המותג למותג מוצלח אחר, ארה"ב, היו אטרקציה מספיקה כדי למשוך אנשים. עתה, לאחר שהמזון המהיר התמסד בארץ, מנסים למכור אותו כלא כל כך מהיר, ולא כל כך חדש, ובכלל, המסעדה הזו היא בעצם הד למסעדה ההיא, מהשטייטעל. המגשים אולי מפלסטיק, אבל הרוח אותה רוח והאוכל אותו אוכל.

אוכל תמיד ×”×™×” אינטרטקסטואלי: מתכון אחד ולוֹ מימושים רבים, התבשילים שנוצרים אם עוקבים אחר ההוראות. במצב אידיאלי, תבשיל שנעשה על פי מתכון לא ×™×”×™×” שונה מתבשיל אחר מאותו מתכון. אבל המצב אינו אידיאלי – קורט מלח אף פעם אינו מדויק, ולעתים צולים את הבשל קצת יותר מדי – ומתכון אחד מייצר תבשילים רבים, השונים במעט אחד מהשני, והשונים במעט מהאידיאה, שאליה המתכון מכוון.

למעשה, במסעדות ביתיות, מהשטייטעל, זה פחות או יותר המצב. הפגימות הזו היא גם חלק מסוד קסמן, מה שהופך אותן ל"אותנטיות" (תהא משמעותה של מילה זו אשר תהא) בתודעה הציבורית. אוכל ביתי, הוא לא רק אוכל שנעשה באמצעים ביתיים, הוא גם, או לפחות נתפס, כאוכל שאינו מודולרי, שבכל פעם הוא שונה מעט, כמו בבית.

דווקא במסעדות המזון המהיר נעשתה האחדה כמעט מושלמת בין המתכון לבין מימושיו. בסרט ירוד אחד, שעלילתו מתפתלת בשנות הארבעים, מספר מישהו למישהו על הרעיון הגדול שלו: הוא יבנה רשת של מסעדות, שבכולן יגישו את אותו המזון בדיוק. כך, הוא טען, יוכל אדם לאכול את אותו המבורגר גם בנוואדה וגם בטקסס. המישהו השני שואל את השאלה המתבקשת: למה שמישהו ירצה לאכול את אותו הדבר במקומות שונים?

ועכשיו, רוצות רשתות המזון המהיר לחזור להיות מסעדה ביתית וחמימה. אבל במקום לשנות במשהו את האוכל, ובמקום לצאת מהקניונים, ובמקום להעסיק שף, הן כותבות סיפור. ומה אומר הסיפור? כמו שהאוכל שלנו הוא אותו אוכל בכל מקום בעולם, כך גם אנחנו, נותרנו בדיוק אותו הדבר, כמו המסעדה ההיא, מפולניה, כמו החזון ההוא, מארה"ב.

הסיפור האמיתי, אם כן, הוא סיפור התרבות שהחלה מתביישת בעצמה. בתוך פחות מ-15 שנה החלו למתג את אותו סוג מסעדות אחרת: לא עוד חדש, יעיל, מהיר ואמריקני, ג'אנק-פוד בטהרתו, אלא ישן, ביתי, חם ואותנטי. כמו פעם, רק יעיל ומהיר, ובשכר מינימום.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו

אהוב אותנו

 

באחד הקטעים ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" נכנס ג'וני דפ למלון, בידו האחת מזוודה מלאה בכימיקלים פסיכואקטיביים ובנחיר תואם שאריות קוק שהוסנף. במלון נערכת ועידת שוטרים, שאותה הוא נשלח לסקר. נאמן לתפקידו, הוא נכנס לאחת ההרצאות ושומע על סכנותיו החולניות של הגראס.

כמו ×’'וני – כך אני. בהצטלבות נסיבות הרסנית מצאתי את עצמי במלון לחוף ת"א יחד עם כמאה אנשי עסקים ושיווק, כדי להאזין להרצאות על "שיווק בעידן האינטרנט". האולם המה; קשישים כחכחו; נשים נכחו; ולאוויר נזרקו משפטים כמו "הגולש סלש צרכן" ו"באינטרנט גולשים גם בני גיל הזהב, אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם". ×”×™×” ×›×™×£. כמו מרקסיסט בשדה קוצים.

כצפוי, השיחה נסובה בעיקר סביב כסף. בתחילה הוצגו גראפים. מסתבר שכך וכך משקי בית מחוברים לרשת, ומסתבר שזה כוח קניה גדול, ומסתבר שהגולש-סלש-צרכן הישראלי עדיין לא חונך לשלם על שירותים ברשת. ובכלל, הסתברו שם סברות רבות.

בין היתר, הסתבר גם, סופית ומוחלט, שהקיץ הזה הוא עונת המנהלים. אני לא באמת כלכלן, אבל מכאן נראה כאילו רוב החברות כיום מנוהלות על ידי מנהלים. מנהלים במובן הצר של המילה: אנשים שלמדו ניהול ושיווק, והלכו אחר כך לנהל חברה.

ומהו מנהל? סוג של פילוסוף. שם, בעולם המופשט, מפורקים עיתונים, רכבות, מאגרי מים, בגדי התעמלות ותפוזים סיניים, והופכים למוצרים. המוצר – וזה חשוב – הוא סופו של מה שיוצר; הוא נקודת הסיום בתהליך הייצור ונקודת ההתחלה של תהליך השיווק והחדירה לשוק.

תהליך הייצור עצמו נמדד ב"חומרי גלם", "עלות" ושאר מונחים מסוג זה, שיתרונם הגדול הוא הדגשת המאפיינים הכלליים של תהליך ספציפי, והפיכתו למטא-תהליך. זה עסק יעיל, מכיוון שהוא מאפשר למנהל לנהל, מבלי להבין כמעט דבר במה שהוא מנהל. הוא לא צריך. המנהל מבין במוצר, ומבין בשוּק.

***

לקחתי פעם קורס לפסיכומטרי. המרצה, שבנה קריירה מהטלת אנקדוטות, סיפר את הסיפור הנ"ל: מנהל של חברת משחות שיניים הגיע לאנשי השיווק שלו, ותבע מהם להגדיל את מכירות המוצר ב-25% עד השנה הבאה. גידול של 25%, יש לדעת, אינו בגדר האפשר (אם להאמין לדברי המרצה), וכך גם ניסו אנשי השיווק להסביר. המנהל התעקש. התעקש והלך.

ישבו אנשי השיווק, בנו פרסומת, שכרו דוגמניות נאות-שיניים, מצאו סלוגן, והריצו את זה בקמפיין טלוויזיוני. המכירות זינקו ב-3%. חלף רבעון, עשו פרסומת נוספת. המכירות דהרו ב-2% נוספים קדימה. לאחר לילות לבנים וסיגריות רבות, עלה אחד מהם על הקטע. הם פנו למחלקה הנכונה, ותבעו להרחיב מעט את החור, שממנו יוצאת המשחה. יותר משחת שיניים מתבזבזת, יותר קונים למשחה. המכירות עלו על הציפיות. היום, כך נראה, כולם מחפשים איפה להרחיב את החור.

מרקסיסטים אוהבים לדבר על הניכור של הפועל מעבודתו. במפעל לנעליים, למשל, קשה לילד הטייוואני להתמוגג מכל זוג נעליים שהוא מייצר. אבל גרוע מכך הוא הניכור של המנהל. מבחינתו, יכול מפעל הנעליים להיות מפעל "תוכן", בטיוואן או בישראל. מבחינתו, יש מוצר, כל מוצר, ויש שוק, ולמוצר יש מחיר ויש עלות, ואפשר לשחק ביחס בין השניים.

***

אבל עבודה לא יכולה להתבצע בניכור מוחלט. ולכן, בעוד שהמנהל מתפקד בספירת האידיאות, העובד נדרש לגלות אהבה לעבודתו. מישהו צריך להבין בהליך הייצור. אותו אדם לעולם לא יהיה קרוב באמת למנהל, שכן יש לו נטייה לבקש יותר כסף עבור ייצור המוצר, אבל הוא חייב להיות שם, והוא חייב לאהוב את זה.

ומכאן החלו לפרוח מיני מושגים נוספים, שהמלבב שבהם הוא "דימוי פנים-ארגוני". כדי להגדיל את התפוקה, טענו בכתבת ניהול אחת, מומלץ להשוות בין הדימוי הפנים-ארגוני של החברה לדימוי החוץ-ארגוני שלה. לקח לי זמן עד שהבנתי: דימוי פנים-ארגוני הוא המותג של החברה בעיני העובדים, ודימוי חוץ-ארגוני הוא מותג החברה בשוק. זה לא קל לנהל חברה, אתה צריך למכור אותה לא רק בחוץ אלא גם בפנים, גם לעובדים.

חשוב שהעובד יאהב את החברה. הוא ישקיע יותר, והתפוקה תעלה. באופן כללי, עדיף שהעובד ייתן כמה שיותר מעצמו, ועדיף שיעשה זאת מאהבה ולא מכסף. כסף עולה כסף. המנהל יכול לעבוד בכל חברה, אבל חיוני שהעובד, איש המקצוע, יאהב את מה שהוא מייצר, את מה שמכרו לו שהוא מייצר. המנהל עוסק במוצר, העובד מייצר נעליים, עיתון, תפוזים סיניים.

עליך לאהוב את החברה שלך, לאהוב את המותג, כי אם אתה לא תעשה זאת, המנהל לא יעשה זאת במקומך. עבוד שעות נוספות, באהבה, כי זה כמו משפחה כאן, וכי המנהל חוסך, אבל חשוב שהמוצר יהיה ראוי, שתתגאה בו. שתתגאה, כמו שכולנו נורא גאים בך.

להכרזה על הפרויקט
צמיחה