פרולוג ובו אפולוגטיקה קצרה:

שוקי גלילי ומיטל התכתשו קצת בבלוג של שוקי בעניין מצעד הגאווה. בקצרה, שוקי טען שלקיים את מצעד הגאווה בירושלים הוא "רעיון פחות טוב". מיטל טענה ההיפך.

בהתחלה חשבתי לכתוב תגובה בבלוג של שוקי, אולם נראה לי שזה נושא ראוי לפוסט נפרד. חשבתי לפרסם אותו ב"חברים של ג'ורג'", אבל אלה, במילא יש להם יותר מדי כניסות, אז החלטתי לפרסם את זה כאן. מאחר שזה בכל זאת די פוליטי, כל הסיפור הזה, ניצלתי את ההשתלטות העוינת של השיח הסוציולוגי/פוליטי על שדות הציד המבאישים של מדעי הרוח, ורכבתי על הגל. נקווה שיהיה בסדר.

פרק ראשון ובו מופיע הטיעון כולו, אך על רגל אחת:

דותן דימט, מהנבונים שבבני האדם, כתב פעם באיזו תגובה באיזה בלוג משהו בנושא. צריך לקיים את מצעד הגאווה, הוא טען, כדי שהם, החרדים וההומופובים באשר הם, ילחמו עליו. ילחמו נגד המצעד במקום נגד זכותם של הומוסקסואלים ולסביות להצביע, לשכב עם בני מינם, להינשא, לחיות.

פרק שני ובו הרגל ממשיכה לקפץ:

אמת בסלע. ולמה? כי המאבק הזה, בניגוד לאיך שהוא נתפס, אינו על הזכות לקיים מצעד בירושלים, הוא על הזכות לחיות. המצעד, בעיניהם של כמה מתושבי ירושלים, אינו הפרובוקציה, הוא רק התגלמותה של הפרובוקציה באמצעים מסוימים. הפרובוקציה, בעיניהם, היא עצם קיומם של הומואים ולסביות.

אמנם, קיומם של הומואים ולסביות אינו עומד כאן על הפרק, אולם הסיבה לכך אינה רצונם הטוב של החרדים. למעשה, גם רצונם הטוב של הטרוסקסואלים מן השורה לא סייע כאן הרבה.

עד 1988, מספרת ויקיפדיה, היתה הומוסקסואליות – יחסי מין "שלא כדרך הטבע" – לא חוקית. פרקטית, ×–×” לא אמר הרבה, מכיוון שהיועץ המשפטי הראשון לממשלה, חיים כהן, הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק. "אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים", אמר. ואמר יפה.

אבל עד 1988 החוק היה שם. וכאשר בוטל, הוא בוטל בעזרתה האדיבה של שולמית אלוני, ובעזרתם האדיבה לא פחות של ח"כים, שלא שמו לב, לטענתם, שבתיקון לחוק העונשין, עליו הצביעו, לא הופיע סעיף שאוסר על משכב זכר.

אבל זה, כמובן, לא הסוף. והסוף לא יגיע גם כאשר המדינה תהין להכיר בזכותם של זוגות חד מיניים להינשא; והסוף לא יגיע גם כאשר במצעד הגאווה בירושלים ימנעו החרדים מלהשתין על הקהל, ולזרוק עליו שקיות צואה; וגם כאשר הם יימנעו מניסיונות רצח, כבשנה שעברה. ואולי, הסוף לא יגיע בכלל.

אולם עד בכלל, שיילחמו ההומופובים. בתחילה נלחמו על קיום המצעד, ועתה יילחמו על קיומו בירושלים. גם זו התקדמות. שיילחמו בזה, ולא בדברים אחרים.

פרק שלישי ובו מופיעה הרגל השניה:

מצעד הגאווה הוא פרובוקציה, אמרה לי איה אתמול. "It is meant to provoke". היא צודקת. המצעד הזה לא אמור להיות נעים לעין, הוא לעולם לא יהיה נעים לעין. במיוחד לא לעיניהם של אנשים מסוימים.

ומה, בעצם, לא נעים בו כל כך? שהומואים ולסביות הולכים ביחד? שהם מתנשקים ברחובות? כן. התשובה היא כן. וכל עוד יהיה מצעד הגאווה פרובוקציה, הוא יהיה הכרחי.

כי, בסך הכל, אין כאן דבר פרובוקטיבי. לא באמת. במקרה הזה, הפרובוקציה נמצאת בעיני המתבונן. ירצה המתבונן, יסיט את עיניו. שיסתגרו נא החרדים בבתיהם למשך שעתיים בשנה, שיכסו את עיני ילדיהם הרכים. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.

מצעד הגאווה צריך להתקיים, גם בירושלים, גם בבני ברק. עליו להתקיים כהפגנת כוח, כ"אף על פי כן". המצעד הוא הכרזת "ככה זה", וכך גם עליו להישאר. שהרי, לולא היה בו צורך, לא היו נאבקים על הזכות לקיימו בירושלים, מאבק שהגיע בשנה שעברה לבית המשפט, ומשנסתיים בניצחון הגיע גם לכדי ניסיון רצח.

הרבה מאוד אנשים טובים מסתייגים מניקור העיניים הזה, וזה מובן. אולם ממה מנוקרות עיניהם? מזכותם של הומואים ולסביות לצעוד ביחד, כקבוצה? מזכותם לצעוד בירושלים? ואולי מהכרזת הגאווה?

פרק רביעי ובו מופיע השיח

מאבקם של ההומואים והלסביות אינו על מצעד כזה או אחר, הוא על לגיטימיות. ובמאבק הזה, בינתיים, נראה כי הם נכשלים. השיח הציבורי, הרבה בגלל כוונות טובות, הפך את המצעד לבלתי לגיטימי, משום רגשותיהם של החרדים.

ובכן, רגשותיהם של החרדים ייפגעו בין כך ובין כך. לא קל לחיות כאדם דתי בארץ שמתירה להומואים ולסביות לחיות, לחילונים לאכול בשר חזיר ולאפיקורסים לכתוב בעיתון. אבל ככה זה. שכן הברירה היא בין זה לבין ערים אסורות למדרך הומו, ערים שבהן מותר לזרוק צואה על לסביות מתנשקות, שבהן מותר לרצוח.

המאבק על לגיטימיות הוא מאבק. הוא חייב להיות כזה. והוא מתבצע לא רק באמצעות חקיקה, אלא גם בבלוגים ועיתונים ובשיחות רחוב. ובמאבק הזה, יש מי שמשתדל לכנות זוגות חד-מיניים כ"פגיעה ברגשות", ומצעד כ"חוסר התחשבות".

המאבק ×”×–×” – ×”× ×”, אני אומר זאת – הוא מאבק סמיוטי, מאבק על הערכים שמוצמדים למושג ולמעשה. כיום, הגענו לכך שאנו נאבקים על "מצעד בירושלים", עד לא מזמן, המאבק ×”×™×” על דברים בסיסיים בהרבה. עד שלא ×™×”×™×” צורך במאבקים הללו, שיכסו החרדים את ×¢×™× ×™ ילדיהם הרכים, שלא יראו, במקרה שאיתרע מזלם והם נמשכים לבני מינם, שיש גם אפשרות אחרת. שיכסו את עיניהם. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.

עדכון: "המצב" ניצח. אח, כמה פיקח. [מ.ש.]

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא ×–×”, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

רשומה זו פורסמה גם ב"חברים של ג'ורג'"